קטגוריה: ספרים מומלצים

"שיעורים בפיתוח קול" נפתח בשבעה-עשר קטעים מתוך ספר שלא יראה אור. דורית רביניאן כתבה אותו במשך חמש שנים, ובסופו של דבר, בלב כבד ובצער גדול, גנזה אותו. לא קראתי, כמובן, את כתב היד שנגנז, כך שאני לא יודעת מה, אם בכלל, החמצתי בשל הצמצום, אבל נהניתי לקרוא אותו כפי שהוא. אחות ואח צעיר ממנה, שהיו קרובים מאוד בילדותם ובהתבגרותם, התרחקו עד כדי ניתוק כשהאח התחתן וחזר בתשובה. אחותו, שהרחיקה בינתים ללימודי משחק מעבר לים, נקראה לשוב ארצה כשאחיה שקע בתרדמת והיה חשש לחייו. מי שמנהלת את חיי האח ואשתו היא דודתה של האשה, וזו הכניסה לעצמה לראש שבין האח והאחות שררו יחסים בלתי הגונים, וכתוצאה מכך אשתו מתקשה להשלים הריון. במצב הקשה שנוצר כעת, קל לה להדביק באמונותיה הטפלות את כל הסובבים, כולל הוריהם של האח והאחות, עד כדי כך שהאחות עצמה מתחילה לפקפק בזכרונות הטהורים שלה. האם אי-פעם אי-שם בילדותם הפרה טאבו?

הספר הזה, כאמור, נגנז. החלק הבא, אחרי תיאור הגניזה, עוסק בזכרונות ילדות של הכותבת, בעיקר בתקופה של שבעה חודשים שבה הורחקה מביתה אל בית הסבים, משום שנולד לה אח חולה והוריה לא היו פנויים לטפל גם בה. עד כמה אפשר לסמוך על זכרונותיה של ילדה בת שלוש וחצי? הכותבת משוכנעת שבתסכולה על הריחוק מהוריה ייחלה למות האח. והוא אכן מת. האם טראומת האח המת ותחושת האשמה הם שגרמו לה לגנוז שנים אחר כך ספר על יחסים בין אחות ואח?

איני סבורה שהסופרת ביקשה לכתוב ספר על אמונות טפלות, אבל כמו בהמשך לאמונותיה של הדודה, שלהן היא מתנגדת לוגית גם אם נסחפת אליהן בעל-כורחה, היא נושאת אמונות מעין אלה משלה.

יתרתו של הספר היא מחווה לאביה שנפטר בשנות הששים לחייו. גם חלק זה מתנקז אל אמונה חסרת בסיס, הפעם בדמות חלום מטריד שחלמה אודותיו בערב שלפני מותו.

הספר, כפי שהבנתי אותו, אינו מתגבש לכלל יצירה אחת, אבל ניחא, שכן כל אחד מחלקיו טוב בפני עצמו. הוא משווק עם שפע רמיזות למעשים אסורים, להתנהגות בלתי הולמת, לטאבו, והעיסוק בהם מתואר כנועז. לא טאבו ולא נועז, ואפשר בלעדיהם. לעומת זאת ויחד עם זאת, נהניתי מאוד מכושר הביטוי של הסופרת, ומאהבתה הניכרת לשפה. בניגוד ליותר מדי סיפורים משפחתיים, שהופכים כל רבע ארוע בלתי נעים לטראומה מתמשכת, היא מספרת על משפחה נורמטיבית, שאהבה וסבלה, ששגתה ותיקנה כמיטב יכולתה, שהתמודדה עם קשיים והשלימה איתם. צלקות קטנות נשארות, ארועי ילדות משפיעים על שארית החיים, אבל אפשר להתבונן אחורה לא בזעם, ודורית רביניאן עושה זאת ברגש ובפיכחון.

מומלץ, ולו רק בשל יופיה של השפה ודיוקם של התיאורים הנפשיים.

עם עובד

2025

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

מרגרט אטווד מפגינה – שוב – ב"תועות בזמן" את כשרונה ככותבת סיפורים קצרים. אלה שבחלקו הראשון של הספר ובחלקו האחרון שאובים מן הביוגרפיה שלה ושל בן זוגה גרהם גיבסון, וכמו ב"אי-סדר מוסרי" גם כאן היא מכנה אותם נל וטיג. חלקו האמצעי של הספר כולל סיפורים עצמאיים, בדויים, שמספקים, בדרכה המיוחדת של אטווד, נקודות תצפית בלתי שגרתיות על האנושות.

הסופרת היתה בת שמונים ושלוש כשהספר ראה אור. אני מציינת עובדה זו משום שמרבית הסיפורים, בעיקר אלה של נל וטיג, מסופרים על ידי אשה בגילה שהתאלמנה לא מכבר, אשה שמקבלת את הזיקנה ואת יתרונותיה וחסרונותיה בטבעיות. הכתיבה שלה רעננה – היא עדיין שואלת שאלות ללא מענה – עוקצנית לעתים, חדה ומפוכחת, ואת מגבלות גילה היא נושאת בהשלמה ובתבונה.

הסיפור הראשון משעשע, כשהוא מתאר נסיונות ללמוד עזרה ראשונה בעקבות דרישת החברה המעסיקה את בני הזוג. כרגיל אצל אטווד, היא אינה מצטמצמת לגבולות של עלילה יחידה או של נושא יחיד. הסיפור מתנתב אל הפער שבין המוּדעוּת המתמדת לסכנות כיום, בעיקר משום שיש דרכים למנוע אותן או למצער להתכונן אליהן, ובין אי-המוּדעוּת בעבר. ההעדפה שלה ברורה: "מוטב להאחז באשליית הבטחון. מוטב לאלתר. מוטב לצעוד ביער הסתווי הזהוב, לא מוכנים כמו שצריך, לדקור בריכות קפואות במקלות הליכה, לנשנש שוקולד, לשבת על בולי עץ קפואים, לקלף ביצים קשות תחת אבקת השלג המוקדם, כשהיום מאפיל. ואף אחד לא יודע איפה את. האם הם באמת היו פזיזים כל כך, לא מודעים כל כך? כן. אי-המודעות שירתה אותם נאמנה".

"שני גברים חרוכים" יוצא דופן בשני חלקי הספר המוקדשים לנל ולטיג, משום שאינו עוסק ישירות בהם, אלא בשני אנשים שהכירו בצרפת ושחלקו איתה את סיפור חייהם. "הם ידעו איזה טיפוס אני, וידעו – למעשה בנו על כך – שיום יבוא ואספר על חייהם. למה הם רצו בכך? למה מישהו רוצה בכך? אנחנו סולדים מהרעיון שנהפוך לחופן אבק, ותחת זאת מבקשים להפוך למלים. לנשימה בפיותיהם של אחרים". הסיפור מספר על חברות שנוצרה בין שני גברים שונים מאוד זה מזה, כשחוויות המלחמה הנפרדות שלהם מקשרות ביניהם.

גם "ארוחת צהרים מאובקת" סובב סביב המלחמה, ובמרכזו אביו של טיג שכונה בז"ע, בריגדיר זקן עליז, אם כי העליזות שימשה לו מסכה בלבד, שכן שב משדות הקרב של מלחמת העולם השניה אדם אחר משיצא אליהם. הסופרת תוהה על היכולת של זוג שהופרד לשש שנים קשות להשתקם – "איך זה לחיות עם גבר שנוכח רק למחצה? המחצית השניה נותרה זנוחה מעברו השני של האוקינוס האטלנטי, בנוף חרב שאין להעלותו על דל שפתיים". בז"ע סייע בשחרור עיר בהולנד (שגמלה לו בקריאת רחוב על שמו), היה ממשחררי וסטרבורק, והגיע לברגן-בלזן ימים מספר אחרי הבריטים. ניירותיו, שעברו לידיה של הסופרת, מספרים לה, חלקית, על מחשבותיו בשדה הקרב, כפי שבאו לידי ביטוי בשירים שכתב תוך כדי המלחמה, ומותירים שאלות פתוחות כמו הקשר שלו עם מרתה גלהורן, שמכתב ממנה מצוי אף הוא בין הניירות. לעולם, כך נראה, לא באמת תכיר אותו. "אני יכולה לומר רק: אני שומעת אותך. או, אני שומעת משהו. או, אני מנסה לשמוע משהו. כן?", היא אומרת בלבה לבריגדיר המת.

מסיפורי נל וטיג אזכיר גם את "אלמנות", ובו הסופרת עונה במכתב לשאלת ידיד שדרש בשלומה, ומתארת את תחושת האלמנוּת, את החיים כאלמנה. המכתב הזה לא נשלח, שכן "אתה נמצא מעבר לנהר. שם יקיריך עדיין לובשים דמות מוחשית. בצד הזה, האלמנות. ובינינו זורם נהר שאין לחצות אותו". במקומו היא כותבת מכתב כמעט "גנרי", מכתב חביב, שאינו אומר בעצם דבר משמעותי כלשהו על עצמה ועל חייה אחרי מות בן זוגה.

במרבית הסיפורים בחלקו האמצעי של הקובץ נוכחת מגפה כלשהי, מן הסתם בהשפעת הקורונה, או שמתרחש ארוע דרמטי שמאפשר לסופרת להרחיק את נקודת ההתבוננות שלה. "קונכיית צדפה" הוא סיפור הוצאתה להורג של היפאטיה, המספרת אותו בגוף ראשון, כשהיא ממשיכה להתבונן באנושות בשנים שעברו מאז. "רבים בעולמכם אוחזים בדעה שמאז תקופתי חלה התקדמות, שאנשים נעשו אנושים יותר, שהזוועות שנפוצו באותה עת פחתו עם השנים, אם כי לא ברור לי איך אדם ששם לב למתרחש סביבו מסוגל לחשוב כך". היא מתייחסת ליצוגים שלה באמנות כאשה צעירה, למרות שהיתה לפחות בת חמישים במותה, לעתים עירומה – "מושא ענין קבוע אצל גברים מסוג מסוים" – ותוהה אם זכתה כשנמנעה ממנה הזיקנה או שהפסידה: "אני מנסה להביט בצד החיובי: לא נאלצתי לשאת את השפעות הזיקנה המופלגת. מה עדיף, אני שואלת את עצמי, שלולית או שקיעה? לכל אחת קסם משלה".

נקודות התבוננות מיוחדות במציאות מצויות גם ב"הראיון המת", ראיון בדוי עם ג'ורג' אורוול, ב"גריזלדה חסרת הסבלנות", שבו חייזר מחזיק אנשים בבידוד ומספר להם סיפור מערער מוסכמות, וב"מותרים לכל", שהוא, בעיני, מעין מחווה ל"מעשה השפחה".

שמו של הספר בתרגום מילולי הוא "בחורות זקנות ביער". חיבבתי אותו יותר מאשר את השם שנבחר למהדורה העברית, שבעיני הוא עָצוּר מדי מכדי להשמע "אטוודי" (סער ורדי, ראש מחלקת ספרות מתורגמת בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, מעיר: באנגלית Babes in the Woods  הוא בערך המקבילה העברית ל"תינוקות שנשבו". תוספת המילה Old לפני הוא אוקסימורון חמוד, אבל אי אפשר לקרוא לספר בעברית "תינוקות מקשישים שנשבו". לכן הפתרון היה למצוא חלופה בעברית מתוך הסיפור בעל אותו שם, שתהיה הכי קרובה למה שהסופרת ניסתה בעצם לומר כאן. לא רק שהשם החדש לקוח ישירות מתוך הספר – הוא גם קיבל את ברכתה האישית של אטווד).

הזכרתי על קצה-קצהו של המזלג כמחצית מן הסיפורים שבספר. האחרים טובים לא פחות, וכולם תורגמו היטב על יד קטיה בנוביץ'. למען האמת, קצת קשה לכתוב עליהם, בעיקר משום שלספר רק את העלילה מחטיא לגמרי את איכותם. קסמם וחוכמתם נובעים מן השפע שבכל אחד מהם, מן היכולת של הסופרת לזרום קדימה ולצדדים תוך שהיא גורפת אל תוך העלילה פרטי משנה, שכולם יחד מספקים חוויה שהיא גם מהנה לקריאה וגם מחייבת הרהור.

מומלץ בהחלט, כמובן.

Old Babes in the Wood – Margaret Atwood

מחברות לספרות

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ג'ון גרישם, המוכר בזכות ספרי המותחנים המשפטיים שכתב, קיבץ בספר זה שבעה סיפורים קצרים. רובם ככולם נוגעים במידה כזו או אחרת בהיבט משפטי כלשהו, אבל עיקר עניינם הוא התבוננות בדמויות בעיירה קלנטון שבמדינת מיסיסיפי בעת שהן נקלעות לסיטואציה החורגת מן השגרה.    

"מסע דמים" מספר על מסעם של שלושה צעירים אל ממפיס כדי לתרום דם לצעיר מהעיירה שנפצע בתאונת עבודה. גרישם מתאר בלגלגנות, שלא נעדרת ממנה חיבה, את הצירוף המשעשע של בחור אחראי למדי עם בתול שנפעם מן העיר הגדולה ועם מסומם ואלכוהוליסט שאינו מסוגל להתמודד עם חולשותיו. כשכל אחד מושך לכיוון שונה, וכולם בקלות דעת נגררים אחרי האחרים, טוב לא יכול לצאת מזה גם אם הכוונות טובות. את ההיבט המשפטי, הלגלגני אף הוא, מספק עורך דין, המבליח מבלי שנקרא אל בית אמו של הפצוע, מבטיח הרים וגורם למשפחה להבטיח "להתעלם מעורכי דין אחרים – סתם חבורה של רודפי אמבולנסים – ולנדות כל חוקר ביטוח שיתגנב למקום כנחש".

"להביא את ריימונד" הוא סיפור נוגע ללב על אשה ושני בניה, הנוסעים אל הכלא לקראת ההוצאה להורג של הבן הצעיר. שלושת הבנים הם פליטי האלימות הקשה של אביהם, שלמרבה המזל התפוגג בשלב כלשהו מחייהם. הבכור פרש מחיי פשע, השני עדיין שקוע בהם, אך הוא מטפל במסירות באמו. השלישי הרחיק לכת, ומצפה לו, כאמור, עונש מוות. עד הרגע האחרון הצעיר, שהוא פנטזיונר יומרני, מאמין שעורכי הדין שהוא מעסיק על חשבונם של אמו ואחיו יושיעו אותו.

גיבור "תיקים מצחינים" הוא עורך דין בעיירה הקטנה, שאיכשהו מצליחה לפרנס את עורכי הדין הרבים השוכנים בה. הוא קץ בקטנוניות של עבודתו, הוא קץ באשתו, וכשנופלת לידיו הזדמנות פז בזכות תיקים פתוחים ישנים, שאת קיומם כמעט שכח והוא מכנה אותם 'מצחינים', הוא מנצל אותה כדי לשנות את חייו כליל, תוך שהוא מרמה על ימין ועל שמאל.

איש עסקים נוכל וראוותן, שחולשתו העיקרית, פרט לכסף, היא הימורים, מנצל בסיפור "קזינו" אינדיאני זקן כדי להקים קזינו למרות התנגדות גורפת של הסביבה, תוך שהוא עושה שימוש בחוק המאפשר לאינדיאנים חרות רבה על אדמותיהם. לקזינו יש השפעה בלתי צפויה על חייו של זוג אחד, ובסופו של דבר גם על חיי אותו איש עסקים.

"חדרו של מייקל" הוא הנוקב שבין השבעה. עורך דין, שהגן לפני שנים על רופא רשלן שגרם ללידתו של תינוק פגוע מוח, נאלץ לעמוד פנים מול פנים מול הילד, שמצבו לא הוטב עם השנים, ולהכיר בנזק שגרם כל אחד מן השקרים שהשמיע בזחיחות במהלך ההגנה.

את "נווה מרגוע" מספר בגוף ראשון נוכל, שעובר מבית-אבות אחד למשנהו, עובד שם כמה חודשים, מביא לשינוי צוואה כלשהי של אחד הדיירים לטובתו בעזרתו של חבר עורך דין, נוכל אף הוא, וממשיך למוסד הבא. בעיני הוא עצמו הוא ככל הנראה מעין דון קישוט הנלחם באינספור הפרות החוק ומקרי הרשלנות של המוסדות, שעל הנהלתם הוא מותח, בצדק, כך נראה, ביקורת קשה.

הסיפור האחרון, "ילד משונה", הוא הנוגה שבהם. הומוסקסואל יליד המקום, שבחר להתרחק בשל נטייתו שסימנה אותו כמשונה, ונודה במידה רבה על ידי משפחתו, שם אל העיירה כשהוא חולה איידס ונוטה למות. ידידות ענוגה נרקמת בינו ובין אשה שחורה מבוגרת, כשהוא מורחק מן הצד הלבן של העיירה אל הצד השחור, כדי שימות שם ולא ידביק איש מן הלבנים.

ג'ון גרישם מפגין בסיפורים את אותה מיומנות שמאפיינת את ספריו. דמויותיו ברורות מאוד, אמינות מאוד. הסיטואציות שהוא בורא מלאות חיים. הוא אינו מייפה את המציאות, ואינו "מנפח" אותה לטובת הבדיה. יש לו היכרות מעמיקה עם נושאי כתיבתו, וסגנונו מצטיין בשילוב של ריאליזם חד, שזור לעתים בציניות משועשעת, בצירוף חמלה על החלשים והפגועים. הסיפורים זכו לתרגום נאה של בועז וייס, והספר מומלץ בהחלט.

Ford County – John Grisham

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שנת 1933 בארץ-ישראל. בתל-אביב וביפו השכנה מתגוררים אלה בצד אלה בני לאומים שונים, יהודים ששבים למולדת, ביניהם יוצאי גרמניה שנמלטים מן הנאציזם העולה; ערבים שרואים בעין רעה את ההתישבות היהודית; טמפלרים שהגיעו לארץ כדי לקרב את הגאולה, וכעת בהשפעת השליט הגרמני החדש הם מאמצים תפיסת עולם גזענית ומתבדלת; בריטים שמבקשים לקדם את האינטרסים של מדינתם; ועוד. קפה לורנץ, שנבנה על ידי הטמפלרים ב-1886 בין תל-אביב ליפו, מהווה נקודת ציון ונקודת מפגש לבני כל הלאומים.

אל קפה לורנץ מצטרף כעובד חדש מקס לנגר, צעיר יהודי, חבר בברית הבריונים. מקס הוא צעיר בטלן למדי, חי על כסף שאביו שולח מלובלין ועל חסדיה של אשת בעל הבית שלו בתל-אביב. אחרי רצח ארלוזורוב, כשחברי ברית הבריונים סומנו כחשודים מיידיים, מקס ירד פחות או יותר למחתרת, וכשנלקח בסופו של דבר לחקירה הוצעה לו עסקה מטעם הבריטים – ריגול אחרי הטמפלרים בתמורה לניקויו מכל חשד בפרשה. קפה לורנץ הוא מקום מתאים להאזנה לשיחות לא לו. קפה לורנץ הוא גם המקום שבו עובדת גרטה, הצעירה הגרמניה שבה הוא מאוהב ושמאוהבת בו. כן, הרוויזיוניסטים, שמקס נמנה עמם, מתנגדים לכל מגע עם הגרמנים – טינתם כלפי ארלוזורוב נבעה, בין השאר, מנסיונותיו לרקום איתם הסכם – כן, הטמפלרים שוללים מכל וכל התקשרות בין אשה משלהם לגבר יהודי, אבל אידיאולוגיה לחוד ואהבה לחוד.

איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה, בתקופה שבה הטמפלרים נוהים אחרי היטלר, והיהודים כתגובה מחרימים את תוצרתם? בתקופה שבה הבריות מצופפות שורות ומתבצרות בתוך עצמן? קלוש למדי.

על רקע זה משיב רון עמיקם לחיים את המקום ואת התקופה. סביב סיפורה של אהבה חסרת סיכוי הוא מתאר את פרטי הפרטים הפיזיים המרכיבים את היומיום, מציג את המחלוקות הקורעות את הציבור היהודי, פורש את התיאוריות השונות סביב רצח ארלוזורוב, וטווה עלילה של יצרים גועשים – פרטיים ואידיאולוגיים – ושל אהבה עדינה. את אלה הוא עושה בלשון הקרובה במידה רבה לזו של התקופה, ובשילוב של רצינות והומור.

מי רצח את ארלוזורוב? כנראה לעולם לא נדע בוודאות, אבל הפרשה ממשיכה לעורר ענין ודמיון למעלה מתשעה עשורים לאחר שהתרחשה. התיאוריות נעות מרצח מקרי, דרך רצח על רקע אישי בידי אשתו או בידי הזוג גבלס, ועד רצח פוליטי על ידי ברית הבריונים או דווקא על ידי אנשי שלומו של הנרצח כדי להבאיש את שם יריביהם. רון עמיקם מצא דרך מעניינת לספר על כל אלה כשהוא משוטט שיטוט נוסטלגי בארץ-ישראל של שנות השלושים.

נעים לקריאה ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

בשנת 1914, כשמרג'רי היתה בת עשר, עולמה התהפך. ארבעת אחיה הגדולים, שהיו מגויסים לצבא, נפלו כולם באותו קרב במלחמת העולם הראשונה. אביה, שקרס למשמע הבשורה, נטל את אקדחו, יצא מן החדר שבו בילה עם בתו, והתאבד. דקות קודם לכן, בטרם הגיע המבשר, הציג בפניה ספר ובו איורים של יצורים מופלאים, וכשאמר כי "היצורים האלה חיים אולי, אבל עוד לא גילו אותם. יש אנשים שמאמינים שהם קיימים, אבל עד היום לא תפסו אותם אז אין לזה הוכחה", פתח בפניה עולם של תגליות אפשריות. אחד מאותם יצורים היה חיפושית מוזהבת שנמצאת אולי בקלדוניה החדשה. הילדה, שאיש לא טרח להסביר לה מה ארע לאחיה ולאביה, נותרה עם חלום להיות זו שתמצא את החיפושית המופלאה.

בשנת 1950, כשמרג'רי כבר בת ארבעים ושבע, היא אשה בודדה. אמה, שנאטמה בעקבות האסון, כבר הלכה לעולמה, וכמוה שתי הדודות ומנהלת משק ביתן שאצלן גדלה. מרג'רי, שהקדישה עשור מחייה לחקר חיפושיות, ופרשה מסיבות שתתגלינה בהמשך, היא כעת אשה מגודלת, גבוהה וכבדה, נטולת חן, ומשמשת כמורה בבית ספר. בשל המחסור שבעקבות מלחמת העולם השניה היא לבושה בגדים דהויים, נועלת נעליים מתפוררות. כשהיא רואה את עצמה בציור לגלגני שציירו תלמידיה, משהו פוקע בה. היא מסתלקת מבית הספר, גונבת בדרכה החוצה את הנעליים החדשות של סגנית המנהלת שהתעמרה בה, ומחליטה להגשים סוף סוף את חלומה. היא מפרסמת מודעה בחיפוש אחרי עוזר או עוזרת שיתלוו למסעה אל קלדוניה החדשה, מקבלת ארבע תשובות, ובפיתול של הגורל מוצאת עצמה יוצאת לדרך דווקא בחברת זו שאותה פסלה על הסף, איניד הצעירה המוחצנת, הפטפטנית ללא תקנה, האנרגטית והמצטיירת כקלת דעת. נדמה שלא יכלה לבחור מישהי יותר שונה ממנה.

לא אכנס, כמובן, לכל פרטי העלילה. אציין רק שהיא אולי נדמית קלילה, והיא שטותניקית לעתים ואף מצחיקה עד דמעות, אבל היא קודם כל סיפורו של מסען של שתי נשים אל עצמן. לכל אחת מהן יעוד משלה, ובדרכן להגשים את היעוד הן מגלות גם כוחות פנימיים וגם את כוחן של אחווה נשית ושל חברוּת אמת. היציאה מן הקבעון שאליו נקלעו חייהן, בעיקר זה ש"הקפיא" את חייה של מרג'רי, מלמדת אותן אמיתות חדשות על עצמן ואשה על רעותה. מרג'רי, שרואה את עצמה כעת דרך עיניה של איניד, לומדת לקבל את דמותה שלה, לחיות בנוחות רבה יותר בתוך עורה.

רייצ'ל ג'ויס, הזכורה לטוב מספרה "המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי", מיטיבה לתאר את מרג'רי ואת איניד, את המתרחש בנפשה של כל אחת מהן ואת הדינמיקה ביניהן. היא מעניקה תשומת לב גם לדמויות שסביבן, ובראש וראשונה לגבר שנלווה אליהן כצל בלי ידיעתן, אדם שחזר פגוע נפש מן השבי היפני, ומאיים על השליחות שנטלו על עצמן. תיאוריה את חבורת נשות הדיפלומטים הבריטית בקלדוניה החדשה, שהיא טריטוריה צרפתית, משעשעים על סף סטראוטיפ קריקטוריסטי, וכך גם אי ההבנות הנובעות מפערים בשפה בין התושבים במקום. לטבע ניתן מקום נכבד בעלילה, כששתי הנשים עושות דרכן בסבך הג'ונגלים בחיפוש אחר החיפושית המוזהבת.  

בחן, בחיוך ובעלילה קצבית ומעט פרועה, רייצ'ל ג'ויס מציעה התנערות מן השגרה המדכדכת, בחירה בשינוי, ואומץ לדבוק בחלום. שתי הנשים נכנסות אל הלב, והספר המרגש והמשעשע גם יחד מומלץ מאוד.

Miss Benson’s Beetle – Rachel Joyce

תכלת

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

כשפרנסין אלטר, פסיכולוגית ומטפלת זוגית, נפטרה בטרם עת, בעלה ארתור, מהנדס בנין המרצה על תחום התמחותו באוניברסיטה, נותר במצב כלכלי מעורער. במשך שנים, כשהוא הלך ונדחק מעבודתו בפרויקטים גדולים בבוסטון אל מספר הולך ומצטמצם של הרצאות באקדמיה, פרנסין היתה המפרנסת הראשית, ואפשרה את מגוריהם בבית מרווח בשכונה יוקרתית בסנט לואיס. טרם נישואיהם השקיעה פרנסין כסף משלה, שנשא פירות נאים, אך מכיוון שבתקופת המחלה שהביאה למותה ניהל ארתור פרשת אהבים, היא הורישה את כל הכסף לשני ילדיהם. אית'ן, הומוסקסואל חרדתי, טיפוס מרַצה וכמֵה לחיבה, בזבז את חלקו בירושה על נדל"ן יקר, שאין בכוחו לממן, בעיקר אחרי שהתפטר מעבודתו. מגי, טיפוס צדקני, דעתני ולוחמני, החליטה עקרונית לתקן את העולם על ידי תרומת חלקה בירושה למטרה טובה, ובינתים היא שומרת אותו אצלה בלי לעשות בו שימוש. אחרי שנתים של נתק בין האב לילדיו, כשאולריקה, האשה האחרת שהיא כעת האשה האחת, עלולה לעזוב אותו, ארתור יוזם מפגש עם השניים בתקווה ליהנות מן הכסף שירשו. הוא מנקה היטב את הבית, מפזר בו פריטים נוסטלגיים שירככו את לב ילדיו, מתכנן פעילויות שירגשו אותם, ומסתמך על תערובת של רחמים, נוסטלגיה, התנצלות ואשמה, תערובת שתוביל לכסף.

האם אפשר לתקן במפגש אחד יחסים שהיו הרוסים מלכתחילה? אנדרו רידקר מוביל את העלילה אחורה אל משפחותיהם המסרסות של ארתור ופרנסין, אל הקשר ביניהם שנראה נועד לכשלון ובכל זאת הוביל לנישואים, אל הדרך בה גידלו את ילדיהם, ואל קורותיהם של הצאצאים אחרי מותה של אמם. זהו סיפור של החמצות, של החלטות גרועות, של אגו פרוע ושל כניעוּת. במידה רבה, כפי שמעיד, בציניות כפי שמסתבר, שמו של הספר, זהו גם סיפור על נסיונות להיות טובים. אך מכיוון שמדובר באוסף של דמויות פגומות, שמניעים אותן גורמים שגויים ואנוכיים ולא אלטרואיזם לשמו, דינם של הנסיונות להכשל. ארתור בצעירותו, טרם נישואיו לפרנסין, נטש אותה כדי לבנות תאי שירותים בזימבבואה על בסיס חומר שהמציא ושנדחה על ידי מעסיקיו. עיוור למציאות המיט אסון על הכפר בו ביצע את ניסוייו, רק כדי לגלות שבעצם "המציא" פתרון לבעיה שגם נפתרה טוב יותר בעבר. מגי, הדומה לו יותר מכפי שהיא תהיה מוכנה להודות, בוחרת להתיישב באזור עירוני דל ולסייע לתושביו, משתבחת בלבה על פעילותה ועל היעוד של הירושה, ובו זמנית גונבת מכל הבא ליד, כולל מן הנעזרים בה. אם מגי היא בת דמותו של ארתור, אית'ן הוא במידה רבה ממשיכהּ של פרנסין, שכמוהו היתה לכודה ברצון לרַצות, וכתוצאה מכך הובילה את עצמה בכניעוּת לבחירות מזיקות.

אנדרו רידקר כתב ספר אינטנסיבי מאוד, שופע כאב ודמויות פגומות ללא תקנה, חלקן על סף הדמוניות. במידה רבה הספר נסוב על הורות גרועה, שבתורה יוצרת הורות גרועה, שתוצאותיה הרסניות הן להורים והן לצאצאיהם. יש, לטעמי, הפרזות בכתיבה, אולי בשל היותו ספר ביכורים, כאילו ביקש הסופר לדחוס עוד ועוד צרות ומכאובים. אך פרט לכך הוא מפגין כתיבה בהירה, מלאת חיים, המתורגמת יפה בידי גיא הרלינג, וכשנחלצים מן הסחרחורת המיוסרת של הארועים אפשר למצוא בלב מקום לרחמים.  

מומלץ.

The Altruists – Andrew Ridker

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

"געגוע" הוא קובץ של חמישה סיפורים קצרים, זוכי תחרות הכתיבה של "סדנאות הבית" בהשראת מכתבים המצויים באתר "אוצרות". הסיפורים מוצגים כאן על פי סדר זכייתם – מקום ראשון עד שלישי ושני ציונים לשבח.

"שוקולד" של אופיר עוז מסופר מפיו של פועל עברי ניצול שואה, שמבצע עבודות בניה בביתו של בן-גוריון, וזוכה לשיחות יומיות אישיות אתו. "המחשבה האחרונה" של דפנה ספירשטיין מסופר מפיו של חייל במלחמת יום הכיפורים, היוצא בלילה הקפוא מן האוהל לעשות את צרכיו, מועד ונופל, ועל סף קפיאה מהרהר בחייו שלו ובגורלו של אצי, איש הקרח. "מה רואים בלמטה של הים" של נועה שוורץ הוא סיפורו צובט הלב של בנו של איש אח"י דקר שמתגעגע לאביו, ומבין למחצה שלעולם לא ישוב. "סדק" של פנינה גפן מתאר אשה בתקופת מלחמת העצמאות, המצפה לשובו של בעלה שמוביל שיירות מזון לישובים נצורים. "מצב הרוח שלי השתפר" של ניר סופר דודק נכתב במוסד לפגועי נפש, ובו ניצולת שואה, שמטופלת במכות חשמל, כותבת לילדיה. כל החמישה מצטיינים בכתיבה טובה, תמציתית אך נוקבת, וכולם מאירים פינה קטנה של הישראליות.

מעבר להנאה מהסיפורים עצמם, נהניתי מאוד משיטוט באתר "אוצרות", המציג למעלה מאלפיים מכתבים פרטיים, שיחד יוצרים תמונה מיוחדת של ההיסטוריה הישראלית והיהודית. בשל רשלנות מסוימת בעריכת הקובץ, הקישורים שבסוף כל סיפור, שהיו אמורים להוביל אל מקור ההשראה, מובילים אל אותו המכתב שאינו קשור לאף אחד מהם. לשלושת הסיפורים שזכו במקומות הראשונים צורף תיאור קצר של המכתבים שברקע, והיה קל לאתר אותם באמצעות החיפוש באתר. לשני הזוכים בציון לשבח לא צורף תיאור כזה, אבל נראה לי שהצלחתי לאתר את המכתבים המתאימים. כך או כך, על הדרך קראתי מכתבים מעניינים נוספים, ולבטח אשוב אל האתר.

הנה מקורות ההשראה על פי סדר הסיפורים:

באפריל 1971 ילדה לקראת בת מצווה מבקשת להפגש עם בן-גוריון, והוא נענה בחיוב

חייל שנלחם בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור כותב באוקטובר 1973 לאחותו

גלויה ששלח קצין החשמל של אח"י דקר לבנו בינואר 1968, עשרה ימים לפני טביעתה של הצוללת

מכתב מפברואר 1948 מתאר שיירות המזון ופעילות ההגנה מפיה של מי שהשתתפה בהן

מכתב משלוותא – אם מאושפזת כותבת לבתה בשנות ה-60

עברית ספרים

2023

כותרת משנה: סיפור אישי קטן על התיצבות של דור גדול

ב-7 באוקטובר 2023, כשהחלו לזרום דיווחים על המתרחש בעוטף עזה, הבין סרן שחר תורג'מן, מפקד מחלקת סיור בגדוד הנדסה, שפנינו למלחמה. כבר באותו היום גויסו כל אנשי הצוות, שהיו להוטים לצאת דרומה ולהתייצב מול האויב. תחילה, לאכזבתם, הוצבו דווקא בגבול הצפון, אך לאחר מכן נשלחו לעזה. שלושה חודשים אחר-כך נפצע שחר קשה בעת שהצוות, יחד עם לוחמי יהל"ם, התכונן לפוצץ בית חרושת לאמל"ח שהפעיל חמאס מעל לקרקע ובמנהרות תחתיה. הארוע הזה הפך מתוקשר הן בשל חומרתו – שישה חיילים נהרגו, בהם שניים מאנשי הצוות – והן משום שאחד הפצועים האחרים היה עידן עמדי (שנקרא בספר בשם שגיא).

שחר מתאר את פעילות הצוות במשך אותה תקופה. הוא מספר על האנשים השותפים למשימת הריסת המנהרות ומרכזי הפעילות של חמאס, על רוח הצוות ותחושת השליחות והדבקות במטרה, על הכניסה שלוש פעמים ביום ללב עזה כדי לבצע משימה אחר משימה, ועל ההיבטים הטכניים והארגוניים של פעילותם. כעד ראיה הוא מציג תמונה מפורטת של המאמץ ההנדסי הכביר שהושקע בבנית מערך המנהרות, ומפריך (אם מישהו עוד זקוק להפרכה) את האבחנה בין המערך הצבאי של חמאס למערך האזרחי של העזתים, כשפתחי מנהרות לאינספור נמצאו בבתים פרטיים ובמבני ציבור. במשולב עם ההיבטים הצבאיים הוא מתייחס בהערכה וברגישות להתמודדות המשפחות שבעורף. הוא עצמו נשוי, אב לשלושה ילדים קטנים, ובעל קריירה תובענית כמנהל פרויקטים הנדסיים, ואשתו מצאה עצמה מתפקדת כהורה יחיד לילדיה יחד עם הדאגה לבן זוגה.

אחרי שהשתקם מפציעתו, פחות או יותר, החליט לשוב לשרת במילואים יחד עם צוותו, שכמעט כל אנשיו נענו לקריאה. הצורך הנפשי לפעול לא שכך, והאיחוד של הצוות תרם לתהליך ההחלמה מן הפצע שנפער ביחידה באסון שנטל מהם שניים מחבריהם. הצוות עלה לגבול הצפון, נכנס לפעילות בלבנון, ומצא שם תמונה זהה לזו שבעזה – מערך מנהרות שמוקדש להכנה למתקפה על ישראל, בלבו של שטח מאוכלס.

אין בספר פוליטיקה וטוב שכך. יש לשחר דעות מוצקות משלו, כפי שהוא מציין לקראת סיום, אבל פוליטיקה לחוד והתיצבות להגנה לחוד. ובכל זאת, שני נושאים חשוב לו להדגיש לסיכום ספרו. האחד הוא תחושת השחיקה של אנשי המילואים שמשרתים מאות ימים תוך הזנחת חייהם הפרטיים, ואי השוויון בנטל. השני הוא המאמץ הסיזיפי של העורף. המדינה, לתפיסתו, חייבת לחזק את התמיכה באנשים שבעורף, אלה שמאפשרים לחיילים לפעול בחזית, לתועלת כולנו.

שחר כותב בפשטות, בענייניות. ההתיצבות מבחינתו מובנת מאליה, ותיאוריו את אנשיו אכן מספרים על דור גדול, כפי שנכתב בכותרת המשנה לספר. מקצת מן המסופר כאן אפשר לראות בכתבה שבקישור.

מעניין, מעורר הערכה ומומלץ.

עם עובד

2025