קטגוריה: ספרים מומלצים

טיילור לא תכננה להיות אם, אבל כשילדה כבת שלוש הושטה לעברה בעת שישבה במכוניתה, והאשה שמסרה אותה ביקשה "קחי אותה" והסתלקה, נקשרה נפשה בנפש הילדה והיא אימצה אותה. הילדה, שניתן לה השם טרטל, משום שכמו צב היא נצמדת ונאחזת בחוזקה, חוותה בבירור התעללות קשה, ועבר זמן ממושך עד שהחלה לדבר ולתת אמון. שלוש שנים אחר-כך השתיים הן בלתי נפרדות, אם ובת לכל דבר.

אלא שטיילור היא לבנה וטרטל צ'ירוקית. בהעדר הורים ביולוגים ידועים, טיילור קיבלה עצה רעה מעובדי הרווחה לפברק מסמכי הסכמה לאימוץ שעליהם חתומים שני אלמונים שהתחזו להורים. אבל גם אם היה מדובר בהורים הביולוגיים האמיתיים, האימוץ היה עדיין בלתי חוקי, שכן הסמכות לאשר אותו נתונה לאנשי השבט, סמכות שאושרה בפסק הדין צ'וקטאו נגד הוליפילד, ואלה לא היו מעורבים כלל בתהליך. כשטרטל וטיילור מופיעות בתכניתה של אופרה וינפרי אחרי שהצילו אדם ממוות, עורכת דין צ'ירוקית מתוודעת לסיפורן, ונחושה להחזיר את הילדה אל חיק השבט.

לעורכת הדין יש נימוקים חזקים שבשמם הוא מוכנה לצאת למאבק. השבט עבר פירוק מסיבי כשלפחות רבע מילדיו נשלחו לפנימיות, והופרדו ממשפחותיהם ומן המסורת. אחד משמונה ילדים נמסר לאימוץ, רובם ככולם למשפחות לא אינדיאניות. ילדים אינדיאנים שגדלו במשפחות לבנות, אוהבות ותומכות ככל שתהיינה, חוו בהתבגרותם משבר זהות קשה נוכח הגזענות שפגשו על כל צעד ושעל. עורכת הדין מבקשת להגן על הילדים ולמנוע את המשך התפוררותו של השבט. כן, המשפחה הקרובה של טרטל בגדה בה ונטשה אותה, אבל המשפחה הצ'ירוקית אינה מתקיימת כיחידה נפרדת, וטרטל היא בשר מבשרו של השבט.

גם לטיילור יש נימוקים חזקים שבגללם היא מסתלקת עם טרטל אל מקום בו היא מקווה שלא ימצאו אותן. היא אם טובה לטרטל, שקשורה אליה בכל נימי נפשה. הילדה חוותה טראומה קשה, וניתוק מהאם היחידה שהיא מכירה יטיל אותה אל טראומה נוספת.

טובת הילד או טובת השבט? ומהי טובת הילד? השאלות הללו עומדות במרכז הספר.

לצד שלוש הדמויות הללו, המסופרות ברגישות ובאמינות, מציגה הסופרת דמויות נוספות, המרחיבות את העלילה אל נושאים כמו זוגיות ואהבה, תרבות הצריכה, מסורת ומודרנה ועוד. בין השאר נמצא כאן את אליס, אמה של טיילור, שלא ידעה אושר בשתי מערכות זוגיות, והמסע שלה לעזור לבתה פתח בפניה אפשרויות חדשות; ג'אקס, בן זוגה של טיילור, מוזיקאי כושל למדי, שמאוהב בה עד עמקי נשמתו; קאש, גבר אינדיאני שאיבד את בתו האחת ומאוכזב מבחירותיה של השניה; ברבי, צעירה אמריקאית חסרת מצפון, שכל חייה סובבים סביב דמותה של הבובה; ואחרות. ברברה קינגסולבר נוטלת את הקורא לביקור בכמה פינות בארצות הברית ולהיכרות עם מנהגי הצ'ירוקים ועם אורחות חייהם, ויוצרת עלילה חומלת, מורכבת, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Pigs in Heaven – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

1995 (1993)

תרגום מאנגלית: תרצה גור-אריה

כותרת משנה: אוצר הפתגמים הרוסי

"בעשורים האחרונים פורחת מגמה של שימור תרבותי של העדות בישראל. אם הדור השני נהג להתבייש בהוריו ולהשתלב בכל מחיר, הדור השלישי גילה את העושר התרבותי של אבותיו, וכך פרצו לחיינו מזונות משלל עדות, מוזיקה רב תרבותית, וגם ספרי פתגמים כמעט מכל עדה ושפה: ממרוקו ומעירק, מיידיש ומלדינו, מיוצאי גרמניה וגרוזיה. חוכמת הפתגם היא אכן חוכמת הסבתא, חוכמת 'סיפורי הסבתא' בקטע טוב, או, במקרה שלפניכם, 'חוכמת הבבושקה'"

הבלשן והסופר רוביק רוזנטל והסופר והמתרגם בוריס זיידמן חברו יחדיו לאסוף פתגמים רוסיים, כדי להביא בפני הקוראים המעוניינים בכך, כמצוטט למעלה, את העושר התרבותי של הדורות הקודמים  (הפעם פנו אל אוצר הפתגמים הרוסי, מתוך כוונה ליצור בעתיד אוספים דומים מתפוצות נוספות). מכיוון שהפתגמים אינם דברי חוכמה תלושים, אלא משקפים את הנושאים שהעסיקו את יוצריהם, הם מהווים מעין אמצעי עזר לחקר ההיסטוריה והתרבות. כל אחד מפרקי הספר נפתח אפוא במבוא המציג את המוטיב המרכזי בו, ואת מקומו במרקם החברתי. מאות הפתגמים מובאים בשתי לשונות, עברית ורוסית, ולחלקם מוצמדים פתגמים מרחבי העולם המביעים את אותן תובנות. כך, לדוגמא, "כבדהו וחשדהו" המוכר לנו זהה ברוחו ל"עם הדוב התיידד, אך בגרזן אחוז" הרוסי.

הספר מצטיין במראה נעים בעיצובו של סטודיו קרן גולן. קרדיט ניתן גם לבינה המלאכותית של Adobe Firefly, שכל איורי הספר נעשו באמצעותה. ניתן להתרשם מן הדוגמיות המופיעות על הכריכה.

לפעמים אני תוהה אם בעידן דיגיטלי זה יש מקום לספרים אנציקלופדיים שכאלה, אבל ריכוז מאות הפתגמים במקום אחד באכסניה נאה לעין ובצירוף דברי הסבר עושה את הספר מתנה ראויה.

הוצאת פתגם

2025

"שמיים כחולים", אם לסכם אותו במילה אחת, הוא ספר אפוקליפטי, המתרחש בעתיד הקרוב על רקע ההתחממות הגלובלית. בעולם שיצא משליטה, כשהאשמה מוטלת לחלוטין על ההתערבות האנושית המזיקה בטבע, החיים הופכים בלתי נסבלים. האנושות סובלת מקשת של תופעות, החל מצחיחות וכלה בהצפות. החום עולה, המים והיבולים מתמעטים, התשתיות מתערערות, החיים הופכים למאבק השרדות, ופתרון יעיל אינו נראה באופק.

הדמויות המרכזיות בעלילה הן בני משפחה אחת. אוטילי ופרנק, תושבי קליפורניה, וילדיהם קופר, חוקר חרקים ופעיל להגנת הסביבה, אף הוא תושב קליפורניה, וקאט, שעברה לפלורידה ומשתוקקת להיות משפיענית. אם לא די בצרות הסביבתיות הצוברות עוצמה סביבם – שריפות ענק בחוף המערבי, הצפות בחוף המזרחי – הסופר ממיט על ראשם אסונות טרגיים, חלקם באשמתם וחלקם אקראיים.

לפני שהספר הופך אפוקליפטי, וגם אחר כך, הוא מצטייר גם כביזארי. אשה, שבן זוגה מסרב להכניס הביתה חיית מחמד, מאמצת נחש; אשה אחרת נכנעת ללחץ שמפעיל עליה בנה וכוללת בתפריט המשפחתי חרקים; גבר שומר בצנצנת איבר שנקטע ממנו; יולדת בשלב הצירים המתקדמים נאלצת לפלס את דרכה בסירה רעועה ברחובות מוצפים; כל החרקים, מכל סוג שהוא, מתים או נעלמים בבת אחת; ועוד כיוצא באלה ארועים, שיחד עם הסביבה המתערערת משרים על הספר אוירה של אימה ושל אובדן מתמשך.

אבל בני האדם, כאילו כלום לא קורה, ממשיכים כרגיל. כלומר, הרגיל החדש שהופך חיש קל לרגיל הקבוע, עד השינוי לרעה הבא. הדבר בא לידי ביטוי הן ביחס אל הטבע והן ביחסים בין בני האדם ובמה שממשיך להעסיק אותם בעולם מתפורר. המירוץ אחר הפרסום וחמש-עשרה דקות התהילה, או במונחי זמננו – משפיענות, שיפוט על ידי ההמון, עיתונאות הלהוטה אחר הצהוב והשערוריתי, סכסוכי אגו, התיחסות לטבע ולבעלי החיים כאל מקור שעשוע למרות ההשלכות ההרסניות, ועוד.

אולי משום שהספר אפוקליפטי וביזארי, הסופר מרשה לעצמו להשאיר קצוות בלתי מובנים. כך, לדוגמא, למרות שיש בספר מספר דמויות שלא מפסיקות לדבר על תופעות מדעיות, לא ניתן הסבר מניח את הדעת למה שמכונה כאן "אפוקליפסת החרקים". הקצוות הפרומים האלה היו כנראה מפריעים לי יותר בספרים אחרים, אבל כשהכל קורס, קצת אי הגיון פה ושם משתלב לא רע.

שני דברים בעיקר מעניקים לספר את כוחו. הכתיבה הטובה של ת.ק. בויל היא, כמובן, גורם ראשון במעלה. הוא מיטיב לתאר דמויות, רקע סביבתי וארועים, ומשרה אוירה כאוטית וקודרת, שאיכשהו מצליחה גם לשעשע, בעיקר בשל הומור ציני חבוי מעט היוצר הלך רוח אבסורדי, וגם משום שבתוך ההתפוררות החיים, על כל קטנוניותם, נמשכים והניגוד אירוני. הגורם השני הוא שילוב של תופעות וארועים מן המציאות. הזכרתי קודם את השריפות ואת ההצפות, שבקנה מידה קטן יותר הן תופעות קיימות ומאיימות. לצד אלה הסופר מזכיר מחקרים, כגון זה של וילסון וסימברלוף, שחיטאו כליל שישה איי מנגרובה זעירים בפלורידה קיז ותיעדו את המינים הראשונים שחזרו למקום. הוא כותב על דבורים מלאכותיות שפותחו כתחליף לאוכלוסית הדבורים המתמעטת, ומתייחס לפיתונים הבורמזיים שיובאו לפלורידה כחיות מחמד והפכו למין פולש שעשה שמות באוכלוסיות של יונקים באוורגליידס. במבט מעט עתידני הוא כותב על ישומו של המחקר בתחום הנדסת האקלים שבודק שימוש באירוסולים של גופרית כדי להפוך את תהליך ההתחממות. ההשלכות, גם במחקר וגם בעלילה, עדיין אינן ברורות.

במפתיע, למרות שההדרדרות רק הולכת ומואצת, הסופר מעניק לסיום תקווה קטנה. לא ברור אם היא מבשרת שינוי, אבל יש בה יופי, ולרגע יש תחושה שהכל אפשרי.

ביזאריות, ציניות, אפוקליפסה, אנושיות, אימה, מדע – התערובת עובדת והספר מעניין ומומלץ.

Blue Skies – T.C. Boyle

חרגול ומודן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מלון ריץ בפריז היה עד מאז היווסדו ב-1898 אבן שואבת לכל המי ומי, צרפתים וזרים כאחד, סמל של שפע, של איכות ושל פינוק. בשנת 1921 הופקד הבר של המלון בידיו של פרנק מאייר, אוסטרי יליד 1884, שרכש לעצמו שם עולמי בתחומו. פרנק היה בנם של הורים יהודים, אם שביקשה לחנכו ליהדות, ואב שביקש להצניע כל סממן יהודי, אולי כדי למנוע מבנו את הגורל הקשה של עמו. בדיעבד, גישתו של האב הצילה את פרנק, שכן עם הכיבוש הנאצי הפך המלון למשכנם של אנשי מטה בכירים, ובמשך ארבע שנים קבלו שירות ממנהל הבר היהודי וחלקם אף התידדו אתו מבלי שחשדו בזהות שהסתיר. פיליפ קולן מספר את סיפורו על רקע המלון והתקופה.

מרבית הדמויות בספר אמיתיות ומופיעות בשמן, לטוב ולרע. החל במשתפי פעולה, שפעלו ממניעים אנטישמיים, כמו קוקו שאנל, ועד קלוד אוזלו, מנהל המלון, ואשתו (היהודיה בסתר) בלאנש, שהעבירו לאנגלים מידע על האורחים הגרמנים, והסתירו במלון אנשים שהיו מבוקשים על ידי הגסטפו. החל בגרינג, שהשתכן מפעם לפעם בסוויטה במלון ועסק בביזת אמנות, ועד אינגה האג, שהיתה שותפה לקשר לחסל את היטלר. וביניהם אישים כמו השחקן הצרפתי סשה גיטרי, שאולי שיתף פעולה עם הכובש, או רק ניסה להתאים עצמו לנסיבות ולהחזיק מעמד, והסופר הגרמני ארנסט יונגר, שיש אומרים שהיה אנטישמי ויש אומרים שהיה אנטי נאצי, ובעלת המלון מארי-לואיז ריץ שהדבר החשוב ביותר מבחינתה היה לשמור על הרמה של המלון, ללא קשר לזהות אורחיו, ועוד שורה של אישים בכל הקשת שבין רוצחים למושיעים, ובהם נובורישים, מלשינים, אופורטוניסטים, ובורגנים שפחדו לאבד את זכויות היתר שלהם ובחרו להסתגל לדרישות העידן החדש. קולן הוסיף לגלריה זו, כפי שהוא מספר במבוא, שתי דמויות בדויות, שמשתלבות היטב בעלילה, והוסיף כמה פרטים ספרותיים מדמיונו. בסיומו של הספר מוצגות תמונותיהן של כמה מן הדמויות בתופסת מידע על גורלן אחרי המלחמה.

על מעשיו של פרנק מאייר עצמו לא נותר תיעוד רב. ידוע כי שימש כ"תיבת דואר" עבור הקושרים במבצע ולקירי, שהעבירו באמצעותו מסרים זה לזה. כמו כן תיווך בהשגת תעודות מזויפות לנרדפים. החיים בריץ המשיכו להיות טובים ועשירים, בועה בתוך האומללות והמצוקה של פריז, והסופר שם בפיו של בנו של פרנק אזהרה כלפי אביו: "סבלת פחות מהאחרים, ואתה תצטרך לתת על זה דין וחשבון". ואכן, במסגרת הפעילות נגד משתפי פעולה אחרי שחרורה של צרפת, פרנק הואשם בגזירת רווחים מן הכיבוש, ושילם כופר כדי להשתחרר. האם היה אשם? מן הסתם לעולם לא נדע. מכל מקום, הסופר נאחז בפעילותו החיובית מצד אחד, וברווחיו המשוערים מצד שני, וכמובן בהכרח לעמוד על המשמר לבל תיחשף זהותו, כדי ליצור דמות מורכבת של אדם העומד בכל רגע ורגע בפני בחירות מוסריות. המגע היומיומי עם הגרמנים יצר חברויות שהעיקו עליו מתוך הכרה במעשים שעשו מחוץ למלון, והדילמות המתמידות בין תודעת שירות ליחסים בינאישיים ולחובה מוסרית היו המשא שאתו חי במשך כל שנות הכיבוש.

"המלחמה הזאת שנקראת עכשו שלום", כך מתייחס פרנק לתקופתו. האנשים סביבו אולי הסתגלו, ובבועת המלון הצליחו לנטרל את חווית המלחמה, אבל בגלל יהדותו ובגלל מעורבותו ומודעותו, ה"שלום" לכאורה שחזר את חוויותיו כחייל במלחמה הגדולה. שמות חלקי הספר משקפים זאת, החל ממלחמת חפירות בתחילה, כשכל צד מתחפר במקומו ומתכונן לעתיד, ועד התבוסה.

"הברמן של הריץ" הוא ספר מרתק, כתוב היטב, ומתורגם מצוין על יד אסנת יקירה. יש בו רעים מאוד וטובים מאוד, אך עיקר תשומת הלב מופנה לאלה שבאמצע. אפשר לשפוט אותם, אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה מה היה קורה אם אנחנו היינו שם. האם היינו מורידים את הראש עד יעבור זעם? האם בזמנים מסוג זה יש למישהו זכות לעשות זאת? מהן הברירות?

אנצל הזדמנות זו לשוב ולהמליץ על "לוטסיה" של פייר אסולין, שמספר את סיפורו של מלון פריזאי אחר בתקופת הכיבוש הנאצי ואחריה.

מומלץ מאוד.

Le Barman du Ritz – Philippe Collin

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מצרפתית: אסנת יקירה

"אי-סדר מוסרי" הוא שרשרת של אחד-עשר סיפורים, השואבים מן הביוגרפיה הפרטית של מרגרט אטווד. הסופרת אמנם העניקה לגיבוריה שמות בדויים – נל וטיג במקום שמה שלה ושל בן זוגה הסופר גרהם גיבסון – וחלק מן הסיפורים מסופרים בגוף שלישי, אבל אי אפשר לטעות בזיהוי. יתכן שהיו לאטווד מניעים שאינם ידועים לי לבחור בהרחקת הדמויות מן האוטוביוגרפיה, אבל בכל מקרה, לדעתי, זו בחירה נכונה. אטווד אף פעם אינה מספרת סיפור פרטי, שלה או של דמות בדויה. היא מספרת על תופעה חברתית, על התקופה בה מתרחשים הארועים. הניתוק הספרותי מן האוטוביוגרפי מרחיב את הסיפורים מן הפרטי אל הכללי. זה אינו תיאור של "אלה הם חיי שלי, של מרגרט", אלא הפנית זרקור אל החברה שבתוכה התנהלו חייה.

כל אחד מהסיפורים מסופר בדרכה המיוחדת של הסופרת, שמספרת ברובם סיפור צדדי, אנקדוטי לכאורה, המוליך את הקוראים אל מה שהיא מבקשת לספר באמת. כך, לדוגמא, "הפרש הערוף", שלכאורה סובב סביב תחפושת שהכינה לעצמה לליל כל הקדושים, הוא בעצם סיפור יחסיה עם אחותה הצעירה כילדות וכנשים מבוגרות, "הדוכסית האחרונה שלי", שחוזר אל ניתוח יצירתו של רוברט בראונינג בימי בית הספר, הוא סיפור על יחסי חברוּת והרהור במעמד האשה, ו"פיאסקו בלברדור", שמתאר מסע גילוי כושל בצפון קנדה, הוא תיאור דעיכתו של אביה.

הסיפור הפותח מתרחש בשגרה של זוג ותיק, נל וטיג. שני הסיפורים החותמים את הספר עוסקים בזקנתם של הוריה. ביניהם היא מספרת על ילדה שנאלצה לתפקד לעתים כמחליפה של אמה, ושנדחקה תמיד לתפקידים "נשיים"; על יחסי אחיות; על היותה אשה שניה בחייו של בן זוגה, שאמנם היה פרוד מאשתו, אך עדיין קשור אליה בשל שני בניהם; על יחסיה עם האשה הראשונה בתחילת הקשר ושנים אחר-כך; על הנסיונות המשותפים של בני הזוג להקים משק חקלאי ולהתמודד עם השאלות המוסריות הנובעות מאחזקת משק חי; ועוד. בכל אלה שזורה כחוט השני שאלת מקומה של האשה בעולם שערכיו השתנו דרמתית בימי חייה, בעיקר בשנות הששים של המאה העשרים. הנה שני ציטוטים בנושא זה:

"כשיצאתי לדרך, כל הנשים היו מצופות להתחתן, ורבות מחברותי כבר עשו זאת. אך עד סופה של אותה תקופה – היא נמשכה שמונה שנים בלבד, לא זמן רב כל כך בסופו של דבר – עבר גל גדול ושינה את תוואי הנוף לחלוטין"

"באשר לאינטראקציות חברתיות, היא למדה בשעתו רק את הכללים הישנים, אלה שהיו תקפים עד רגע המפץ – זה נראה כמו רגע – שכל המשחקים השתנו בו באחת ומבנים קודמים קרסו וכולם החלו להעמיד פנים שעצם המושג כללים עבר זמנו"

בסיפור האחרון, "הבנים במעבדה", מתייחסת המספרת לתפקידה כמשמרת זכרון. בעוד אמה דועכת אל השיכחה, בתה מנסה לעורר בה זכרונות כפי שהם משתקפים בתמונות ישנות. שני בנים, שהצטרפו לתקופה מסוימת לעבודה במעבדה בחיק הטבע של אביה, מצולמים באחת מהן. "גורל הבנים תלוי בי כעת", היא כותבת, בעוד אמה מסבה את ראשה ומסרבת לדבר. סביב הבנים הללו, שהלכו מאז לדרכיהם הנפרדות, היא רוקמת סיפור מלא חיים המקים את העבר לתחיה, כפי שעשתה בכל סיפורי הקובץ, ובעצם במרבית יצירתה. מציאות תוססת שהפכה לבדיון משובח. כמו בת ארצה, אליס מונרו, היא מציגה את קנדה שמעבר לכותרות ולמאבקים הלאומיים, קנדה של האנשים, של הנופים, של המאמצים היומיומיים, וכרגיל אצלה, המקומי אינו נשאר כזה אלא חוצה גבולות וזמנים.

מומלץ בהחלט.

Moral Disorder – Margaret Atwood

כנרת

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

ג'יי קיי רולינג, תחת שם העט רוברט גלבריית, כתבה שישה ספרי מתח, ובהם פרשות פשע שעל פיצוחן שוקדים קורמורן סטרייק ועוזרתו רובין אלקוט. "תולעת משי" הוא השני שבהם. לא קראתי את הראשון בסדרה, "קריאת הקוקיה", אך נראה לי שהקריאה לא נפגעה מכך, והספר השני עומד לגמרי בפני עצמו.

אשה אפורה למראה, תמהונית משהו, מופיעה במשרדו של סטרייק, ומבקשת שיאתר עבורה את בעלה, הסופר אואן קוויין, שעזב את ביתם אחרי מריבה ימים אחדים קודם לכן, ומאז לא יצר קשר. מכיוון שלקוויין יש היסטוריה של היעלמויות, היא אינה מודאגת, אבל היא רוצה אותו בחזרה בבית. סטרייק, שמשום מה מחבב את האשה המשונה למדי הזו, מקבל עליו את הטיפול בבקשתה. הוא מחפש במספר מקומות פוטנציאלים, מתוודע אל עמיתיו של הסופר הנעדר, ובסופו של דבר מוצא את גופתו שמצבה מעיד על רצח טקסי וברוטלי, פרי רוחו של אדם מופרע אך מתוכנן ומחושב. קוויין הוא טיפוס חמום מוח, יהיר ובעל הערכה עצמית גבוהה מסוג 'אני ואפסי עוד'. הספרים שפרסם מעוררי מחלוקת, והספר האחרון שכתב, וטרם ראה אור, שערורייתי במיוחד, ומציג את מכריו, כולל אשתו, המאהבת שלו, המוציא לאור, העורך, סופר מתחרה ועוד, באופן אכזרי ומלעיג. נדמה שיותר מאדם אחד יכול היה לרצות במותו. המשטרה, בניצוחו של ידידו של סטרייק, סבורה שאשתו של קוויין היא הרוצחת. סטרייק סבור אחרת.

מיוסר מתוצאות פציעה קשה בשירות הצבאי, שהותירה אותו קטוע רגל, סטרייק מקרטע בקושי ברחובות הקפואים מכוסי השלג והקרח של לונדון, מנסה למצוא את דרכו בסבך הקשרים המסועפים סביב קוויין, ובו זמנית גם לטפל בתיקים אחר המונחים על שולחנו ללא עיגול פינות. "זה היה חלק מקוד אתי אישי, קצר אך בלתי גמיש, שליווה אותו כל חייו הבוגרים: לעשות את העבודה ולעשות אותה טוב". הוא מסתייע ברובין, שמתפקדת כמזכירה וכיועצת, ומטפחת חלומות על קריירה כבלשית, למורת רוחו של ארוסה מתיו.

כמו הספרי הארי פוטר, וכמו בספריה האחרים כמו "כיסא פנוי", הסופרת היא כותבת סבלנית, נותנת דעתה על פרטי הפרטים הבונים את העלילה, ואינה נרתעת מסיפורי משנה שהעלילה אולי יכולה בלעדיהם, אך הם ההופכים עלילה בלשית לסיפור תוסס ומהנה. הספר, כאמור, בוחש בעולם הספרות, אך עוסק פחות בהיבטים היצירתיים ויותר בהיבטים האישיים והעסקיים, באגו, באינטריגות, ביחסי סופרים-סוכנים, סוכנים-מו"לים וכיוצא באלה. הסופר, הנחשב למתחרה ויריב של קוויין, אם כי הוא מצליח ומפורסם ממנו, מביע את דעתו הצינית על העולם הזה: "סופרים הם גזע פראי. מי שרוצה חברוּת לכל החיים ורֵעוּת שאין בה אנוכיות, שיתגייס לצבא וילמד להרוג. מי שרוצה חיים שלמים של בריתות זמניות עם עמיתים למקצוע שיצהלו על כל כשלון שלו, שיכתוב רומנים". שמו של הסופר שאול מדבריו של קוויין, כפי שציטט אותם העורך של ספריו: "תולעת המשי היא מטאפורה לסופר, שצריך לעבור יסורים כדי להגיע לחומר הטוב".

"תולעת משי" הוא ספר קריא מאוד, מותח במידה, מציג שני גיבורים אנושיים מאוד על מעלותיהם ועל חולשותיהם, מאפיין היטב את דמויות המשנה, גם הגרוטסקיות שבהן, ובתרגומו הנאה של אמיר צוקרמן מהווה חווית קריאה מהנה.

The Silkworm – Robert Glabraith

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כותרת משנה: הפסיכולוגיה של שכנוע

רוברט ב' צ'לדיני, פרופסור לפסיכולוגיה, או כפי שהוא מתייחס אל עצמו בספר, "חוקר השפעה", פרסם את ספרו "השפעה" לראשונה ב-1984. במהדורות מאוחרות יותר הוסיף פרק, ושילב דיווחים של קוראים שסיפרו על מקרים שבהם הדפו השפעה שהיתה עשויה להטות את בחירותיהם, לצד קטעים רלוונטים מאמצעי התקשורת. תרגום זה לעברית הוא של המהדורה המורחבת האחרונה.

בעולם מודרני קדחתני, שופע מידע ומבלבל, הנטיה האנושית המובהקת היא לקבל החלטות על סמך הכללה, מעין קיצור דרך שמונע השתקעות אינסופית בבחינת הבעד והנגד של כל צעד. כולם עושים משהו, לכן הוא נכון ומתאים גם לי; המוכר חביב אלי, מוטב לי לאמץ את המלצותיו; הבוס אומר, הבוס קובע; וכיוצא באלה. רוב הזמן קיצורי הדרך הללו משרתים אותנו היטב. הבעיה היא שלפעמים הם גורמים לקבלת החלטה בלתי מושכלת שאינה מיטיבה עם המחליט. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שקל לנצל את הנטיה הזו כדי להשפיע על אנשים באופן בלתי הוגן.

כל אחד מפרקי הספר עוסק בגורם השפעה מהותי – הדדיות, חיבה, הוכחה חברתית, סמכות, מחסור, עקביות ומחויבות, אחדות. ההפרדה הזו מלאכותית במידה מסוימת, שכן במציאות הגורמים הללו עשויים לפעול במשולב, אבל היא מאפשרת דיון מעמיק ולכן יש בה טעם. למותר לציין שאנשים שונים מגיבים בצורות שונות לכל אחד מהגורמים או לשילוב שלהם, וכפי שצ'לדיני עצמו אומר, "מדובר פה במדעי ההתנהגות, ולא בכישוף", אבל שפע הדוגמאות בספר, מתחומים רבים ושונים, מצביע בסופו של דבר על כך שכל אחד ואחת, חשדן ככל שיהיה, בוחר לעתים בקיצורי הדרך וכדאי להיות מודעים לכך. לתועלתם של מי שמעדיפים לוותר על הפירוט שבדוגמאות – וחבל – מובא בסיומו של כל פרק סיכום ממצה ומוצלח.

מי שמבקשים להשפיע על החלטותיהן של הבריות, בדרכים הוגנות יותר או פחות, יוכלו ללמוד רבות מן הספר. אבל כוונתו של צ'לדיני הפוכה. הוא אינו חותר לסייע בידם של המשפיעים, אלא מבקש לעורר מודעות לאופן קבלת ההחלטות שלנו, לגרום לאנשים להמנע מהחלטה אוטומטית כשנדמה שמופעלת עליהם מניפולציה, ולדעת לעשות את ההפרדה בין הגורמים הסביבתיים (כמו מוכר חביב במיוחד, יצירת תחושת מחסור ובהילות, הוראה סמכותית וכדומה) לשיקולים האובייקטיבים. הוא קורא גם להוקיע ברבים את מי שמפעילים מניפולציות שקריות של השפעה, שכן בכך הם מערערים את מנגנון קיצורי הדרך ההכרחי: "הבגידה האמיתית, הדבר שאסור לנו לעבור עליו בשתיקה, הוא כל ניסיון מצדם להפיק רווחים באופן שמאיים על המהימנות של קיצורי הדרך שלנו".

אודה שבקטעים רבים בספר חשבתי לעצמי שרק אנשים טפשים נופלים בפח ההשפעות, כלומר מקבלים החלטות בלתי רצויות עבורם רק משום שאחד מאותם גורמי השפעה הופעל עליהם, ממניעים טהורים או נגועים. אבל פה ושם נאלצתי להודות בפני עצמי שהייתי בוחרת קיצור דרך במקרים מסוימים מבלי לשקול את הדברים עד הסוף, והספר בהחלט היה מאיר עיניים, מועיל ומעורר מודעות מבחינתי.

הדוגמאות בספר נעות ממקרים פרטיים לארועים גלובליים, מניסויי מעבדה לדיווחים מן היומיום. בין השאר נמצאים פה מסיבות טאפרוור (חיבה), משבר הטילים בקובה (הדדיות) , הניסוי של מילגרם (סמכות), הסכמת היפנים לתת מקלט במדינתם ליהודים שנמלטו מהנאצים (אחדות), התורים לדגם חדש של אייפון (מחסור), מחנות שבויים (עקביות ומחויבות), קניות לחג המולד (מחסור ומחויבות), רופאים ואחיות (סמכות), כַּתות פנאטיות (הוכחה חברתית), ועוד ועוד. מסקנותיו של צ'לדיני משכנעות, וגם אם מבקשים לערער עליהן – הקריאה של מרבית הדוגמאות מעניינת, מחדשת ומהנה.

בהחלט ראוי לקריאה ולתשומת לב.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Influence – Robert B. Cialdini

מטר

2024 (1984, 2021)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

שני סיפורים שכתב צ'כוב נכללים בספר זה.

"כרכרנית" הוא סיפורה של אולגה, שהקיפה עצמה באמנים בעלי שם, אך נישאה לדימוב, רופא שאותו החשיבה כ"איש פשוט, רגיל מאוד, שאינו מצטיין במאומה". חסרת מנוח  "היתה תרה בלהיטות אחרי אנשים גדולים, חדשים לבקרים, היתה מוצאת ומחפשת שוב. לשם מה?" חייהם של בני הזוג התנהלו פחות או יותר בנפרד, היא עם מכריה, הוא עם עבודתו ומחקריו. כשבגדה בו עם אחד הציירים, הגיב בסטואיות, אך כשחלה, משום שנדבק – באשמתו – מחולה שבטיפולו, ייסר אותה מצפונה, וחשבה שאולי האשמה היא בבגידה. שמו של הסיפור במקור, כמו גם בתרגומיו, מתייחס לקופצנות של אולגה, שאינה מוצאת לעצמה מקום, ובסופו של דבר מחמיצה את הסיכוי לאושר המצוי בעצם בביתה.

"הנזיר השחור" מתאר את ההתדרדרות לשגעון של קורבין, מלומד שעצביו התערערו מעט בשל עומס עבודה. הוא יוצא לנוח בבית בו גדל, מתאהב בבתו של הגנן, ונדמה שהוא מוצא שלווה, עד שדמותו הערטיאלית של נזיר שחור נגלית אליו, ומבטיחה לו גדולות: "אתה הנך אחד המעטים אשר יכונו בצדק בשם בחירי אלוהים. אתה עובד לאמת הנצחית. מחשבותיך, כוונותיך, המדע הנפלא שלך וכל חייך טבועים בחותם אלוהי, בחותם השמים, לפי שהם מוקדשים לנבון וליפה, הווה אומר – לנצחי". הדרך מכאן לאשפוז במוסד לחולי נפש אינה ארוכה, אבל ההחלמה אינה מביאה לקורבין אושר: "שגעון הגדלות היה לי, אך על כן עליז הייתי, רענן ואף מאושר, מעניין הייתי ומקורי. עכשו נעשיתי שקול יותר בדעתי וכבוד יותר, אך לעומת זאת הריני דומה לכל: הריני – בינוניות, והחיים הם לשעמום לי… הוי, כמה התאכזרתם לי! הייתי רואה האלוצינאציות, אבל למי הפריע הדבר? הריני שואל: למי הפריע הדבר?".

שני הסיפורים מתאפיינים בתמציתיות, המהדקת פרשה ארוכה אל תוך סיפור קצר, מבלי להחמיץ את כל מה שחשוב. משותפת לשניהם כמיהתם של גיבוריו למשהו, לא בהכרח ברור להם מהו, שירומם את חייהם מעל השגרה המשעממת: אולגה מבקשת את אותו דבר חמקמק אצל האמנים המפורסמים, קורבין מוכן לאמץ את השגעון כדי לזכות ביחודיות. צ'כוב מפליא לתאר את המתרחש בנפשותיהם.

מומלץ, כמובן.

Попрыгуня, черный монах – Антон Павлович Чехов

ספרית תרמיל

1965 (1892, 1894)

תרגום מרוסית: מ. ז. ולפובסקי

שכונת רמת אביב נוסדה בשנות החמישים של המאה הקודמת. שמה ניתן לה בהשראת מלון רמת אביב, המלון התל-אביבי הראשון מצפון לירקון, שהוקם על ידי התעשין מאוריציו ויטלה יחד עם עדה סרני ויהודה ארזי. מיקי גרדוש, בנו של הקריקטוריסט קריאל גרדוש, המוכר כדוש, נולד בתל-אביב ב-1957, ומרבית שנות ילדותו והתבגרותו עברו עליו בשכונה החדשה. בספר זה הוא מתאר חוויות שלו ושל חבריו מאותן שנים.

כמי שגדלה במרכז תל-אביב, רמת אביב הצטיירה בעיני בילדותי כמקום יוקרתי, מיוחד, משכנם של היפים והעשירים. על פי סיפוריו של גרדוש היה בתדמית זו יותר משמץ של אמת. אולי לא היה מדובר בעושר, בוודאי לא במונחים של היום, אבל בהחלט מדובר בתושבים מבוססים ובשכונה ששמה דגש על איכות חיים. מתכנניה נתנו דעתם על רווחת התושבים העתידיים, הותירו ריאות ירוקות רבות, לא ויתרו על אסתטיקה, ולא בכדי הכותב חש געגועים לשכונה של פעם, לפני המגדלים הגבוהים הצפופים וצמצום השטחים הפתוחים.

מכל מקום, למרות ההבדלים הפיזיים בין מרכז העיר לפרבר, מצאתי עצמי משוטטת בזכרונותיו של גרדוש כבתוך זכרונותי שלי. משחקי הילדות, חוויות בית הספר, תנועות הנוער, טיולים בארץ, ההיסטוריה הישראלית בהתהוותה, השואה שנוכחת בשקט בהיסטוריה הפרטית – את אלה ועוד הוא מתאר בחיות ובנעימות, ללא עודף נוסטלגיה נוטפת, אבל בהחלט בחיבה ניכרת.

הספר זמין חינם באתר עברית. נהניתי לקרוא אותו, ואני שמחה להמליץ עליו.

איה חורש

2023

"בסופו של דבר, הקשר המשותף הבסיסי ביותר הוא שכולנו חיים על כוכב הלכת הקטן הזה. כולנו נושמים את אותו האוויר. עתיד ילדינו יקר לכולנו. וכולנו בני תמותה", ג'ון קנדי, 1963

הציטוט שלמעלה מופיע בסיפור האחרון מבין שנים-עשר הסיפורים שבספר, תלוי על קיר השרותים בדירה לונדונית. במידה רבה הוא מסכם את המוטיב העובר בספר כחוט שני. כל אחד מן הסיפורים מספר על אפיזודה בחיי הדמות המרכזית שבו, ויכול לעמוד בפני עצמו. אבל דייוויד סלאי יצר שרשרת סובבת עולם המחברת בין הסיפורים הנפרדים, ומצביעה על שני היבטים עיקריים: האחד הוא זה שבא לידי ביטוי בציטוט הנ"ל. השני ממחיש שוב ושוב עד כמה כל אדם הוא עולם מלא, ועד כמה אנו טועים כשאנחנו מאפיינים אותו לעצמנו מתוך זוית ראיה צרה.

מכיוון שמדובר בספר קצר, לא אספר פה על כל הדמויות וכיצד הן מתקשרות זו לזו. אזכיר רק שהוא נפתח בטיסה של אשה ספרדיה מלונדון, שם סייעה לבנה החולה בסרטן בתקופת הטיפולים, חזרה לביתה. כיס אוויר גורם לה לאבד את ההכרה, ומי ששם לב לכך הוא הגבר שיושב לידה, זה שמבחינתה היה בו משהו מוזר משום שנשאר לשבת לשמאלה למרות שהמושב שלשמאלו נותר פנוי. האשה מפונה לבית חולים, והאיש – בסיפור העוקב – טס לביתו בטיסת המשך, ומצטייר באור אחר לגמרי. בהמשך נפגוש, בין השאר, עיתונאית שטסה לראיין סופרת קנדית מפורסמת, וגם מעריצה של הסופרת, תושבת הונג קונג שנראית שקטה ואנמית אך עומדת מרצונה בפני בחירה משמעותית, וגבר הודי שעובד כגנן בקטאר בשירותה של אשה לבנה, מכה את אשתו בביתו ומנהל חיים כפולים במקום עבודתו, וצעירה שחיה בבודפשט ומתעתדת להנשא לפליט סורי, ועוד. כולם מתחבטים בנושאים הנוגעים בקשרים בינאישיים בכלל ובקשרים בתוך המשפחה בפרט. בין אם מדובר בגבר הודי שמטפל באב חולה ובו זמנית מנצל אותו, או בצעירה הונגריה שמקיימת קשר רופף עם אביה בלונדון – רב המשותף על המפריד. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

בסיפורים מינימלסטיים, מעט המחזיק את המרובה, דייוויד סאלאי בורא אפיזודות מציאותיות, אמינות ומלאות חיים, וכולם – ביחד ולחוד – נעימים מאוד לקריאה.

מומלץ.

Turbulence – David Szalay

פן וידיעות ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אילן פן