קולום מק'קאן, בספרו "מכתבים אל סופר צעיר", עומד בין השאר על חשיבותה של הפתיחה של כל יצירה ספרותית. נזכרתי באבחנה זו שלו כשקראתי את המשפט המושלם הפותח את "אמי והמוזיקה": כשבמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכל אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות היא תהיה מוזיקאית". הספר כולו מקופל בתוך המשפט הלירי הזה, חלומותיה של האם, יעודה של הבת.
המשוררת מרינה צבטייבה כוללת בספר קצר ומזוקק זה את יחסיה עם אמה, כפי שבאו לידי ביטוי בשיעורי הפסנתר שלה. למרות שכילדה, עוד לפני שמלאו לה שש, ניגנה ארבע שעות ביום, לא מתוך תשוקה אישית אלא מתוך מחויבות, ולמרות שנטית ליבה היתה מאז ומתמיד אל המילים ולא אל התוים, זה אינו סיפור ממורמר. היא מבינה ללבה של אמה, היא מבינה גם ללבו של אביה שהיה רחוק ממוזיקה (אך נישא בנישואים ראשונים לזמרת ובשניים למנגנת). לאחר מות האם חדלה בהדרגה לנגן, שהרי מאמציה עד אז נועדו לשמח את האם, כי רק לה לבדה אי-ההשתדלות שלי הסבה סבל. הספר, בהיבט זה, הוא מעין יד זכרון, שופעת הערכה, לאם שדבקה בחלומה ממש עד הרגע האחרון.
כמו שכותרת הספר מעידה, תכניו הם שניים: האם והמוזיקה. מענג עד מאוד לקרוא את מילותיה עתירות הדמיון של צבטייבה על הנגינה. הנה שתי דוגמאות לטעימה על קצה המזלג. על הסולם הכרומטי היא כותבת ששמו נשמע כמו מפל של בדולח הסלע. אחרי התמוגגות ממפתח סול, היא כותבת על מפתח בס, בזתי לו בסתר. קודם כל – אוזן, אוזן פשוטה וגסה ובה שני חורים, שחוררו – איזו שטות! – לא בה, אלא על ידה. וכמו שאפשר להתרשם, וכמו שהיא עצמה מעידה, הלהיטות שלה אחרי המוזיקה היתה להיטות של סופרים, לא להיטות מוזיקלית.
הספר שופע אזכורים מתוך יצירות אחרות (חשתי נוסטלגיה כשהוזכר "המנגן העיוור" של קורולנקו), ועושה שימוש רב במשחקי מילים. דינה מרקון התגברה יפה על קשיי התרגום, ולמרות הערות שוליים מתבקשות הקריאה שוטפת ללא מעקשים.
"אמי והמוזיקה", ספר פיוטי מקסים, הוא מעט המחזיק את המרובה. מומלץ לקרוא אותו באיטיות כדי לא להחמיץ את היופי שבין המילים.
мать и музыка – Марᴎна Ивaновна Цветaева
תשע נשמות
2018 (1934)
תרגום מרוסית: דינה מרקון
סקירות ספרים 