סקירות ספרים

עשרים גברים נשלחים מארץ-ישראל לאירופה להנשא בנישואים פיקטיביים לנשים יהודיות כדי לאפשר להן לעלות כחוק לארץ. תשעה-עשר זוגות מתגרשים בתום המסע. גבר אחד, שהתאהב עמוקות ונואשות באשה ששודכה לו, מסרב לשחרר אותה. בכך דן עצמו יעקב מרקוביץ', שמלכתחילה היה בודד ובלתי זכיר, לזוגיות על הנייר, מנוכרת עד שנאה, עם בלה, היפה בנשים. הוא מוכן לשאת הכל, כולל עוינות עמוקה, בוז ובגידה, ובלבד שחייו יוסיפו להיות כרוכים בחייה.

על רקע סיפור המסגרת הזה מתוארים החיים במושבה הארץ-ישראלית, בדגש על הדמויות השונות שבה, ובראשן אפרים, חברו היחיד של מרקוביץ', טיפוס הופכי ממנו. פה ושם מתוארים גם החיים מחוץ למושבה תחת המנדט הבריטי. כשאני מנסה כעת לכתוב פה פיסקה אחת על עלילת הספר, יומיים אחרי שסיימתי לקרוא אותו והוא עדיין רענן בזכרוני, אני מגלה שבעצם אין לי משהו משמעותי לכתוב בענין זה, ולא במפתיע. הספר מצטיין בלהטוטי לשון, מוצלחים ברובם, אבל בסופו של דבר, מבחינתי, אין בו הרבה יותר מזה. ההיסטוריה אינה מדויקת, בלשון המעטה (המציאות מורכבת יותר ממקבץ של גברים מתוסכלים מינית ושל נשים מעורערות), ובעצם נוכחותה בעלילה דלילה, כך שהספר אינו באמת מתאר פרק מרתק בתולדות המדינה, כמוצהר על הכריכה. לעומת זאת, יש בו אינספור אזכורים של גברים שבוהים בשדי נשים ומפנטזים על איברים נוספים, יש בו חזרות רבות על אותם דימויים ואותם רעיונות, ויש בו שפע דימויים והפרזות, נעימים יותר או פחות, שהם בעיקר קישוט נאה המכסה על ריקנות עלילתית.

קראתי את הספר לראשונה, או בעצם ניסיתי לקרוא אותו, כשראה אור, אבל לא החזקתי מעבר לחלקו הראשון. בינתים הצטברו המלצות, חלקן משכנעות, אז ניסיתי שוב. הפעם קראתי עד הסוף, במאמץ גדול יש להודות. היתה לי רוב הזמן הרגשה שהספר הוא מחווה למאיר שלו, או שנוצר בהשראתו. את ספרי העיון של שלו אני אוהבת, פחות את ספרי הפרוזה, אבל בשתי הסוגות אני נהנית הנאה מרובה מהלשון הנאה עד מאוד המשלבת בתוכה ידע רב ושורשים עמוקים בהיסטוריה ובתרבות. ב"לילה אחד, מרקוביץ'", ספרה הראשון של איילת גונדר-גושן, נותרה רק הלשון הנאה יחד עם דמיון מופרז, מארקסי משהו. זה לגמרי לא מספיק. למען האמת, אילו הייתי כותבת את הסקירה הזו שלשום, הייתי נוטה לספר יותר חסד בזכות היכולת הלשונית. יומיים אחר-כך, מה שבולט בעיני בעיקר זו החזרתיות, שעייפה אותי, על אותם רעיונות ואותם דימויים. 

הספר היחיד של איילת גונדר-גושן שקראתי עד כה הוא האחרון שבהם, "אורחים". למרות שהסתייגתי מסיומו, הוא בעיני טוב יותר מספרה הראשון. בהשוואה בין שני אלה בלבד, נראה לי שנטישת הברק הלשוני לטובת עלילה מעניינת והעמקה בדמויות, יחד עם כוחו של הצמצום, משרתים טוב יותר את יצירתה.

כנרת זמורה ביתן

2012

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

שלוש גיבורות הסיפורים שבספר משתייכות למועדון שאף אשה אינה רוצה להשתייך אליו, המועדון של האמהות ששואלות את עצמן איך הגיעו למצב שבו הן מגלות שילדיהן אינם מי שחשבו שהם. בתה של אחת נעצרת בחשד לשוחד, בנה של השניה מפיץ סרטוני סקס של חברה לשעבר שבחרה בגבר אחר, ובתה של השלישית מפרסמת אחרי מותה של אמה סרט המכפיש אותה. כל אחת מהן ניצבת בפני משבר מבית ומחוץ, מתמודדת לא רק עם תהיות על עצמה כאם ועל מה שהתרחש ומתרחש במשפחתה, אלא גם עם שיפוטיות מהירה וממוטטת של הסביבה הבלתי חומלת. יש מי שמחפשת את האשם בתוכה, אחרת תולה את עיקר האשם בבן זוגה, ויש מי שמוצאת לעצמה צידוקים ומטילה את מלוא האחריות והאשמה על הדור הבא. שלושתן גם יחד מבקשות את שורשי יחסיהן עם צאצאיהן ביחסים המוקדמים יותר שבינן ובין אימותיהן.

דלית, האם בסיפור הראשון, ייחלה לבת שתהיה חברה, נפש קרובה, אבל בתה, בדומה לאחיה הבכור, נהתה אחרי האב הדומיננטי, הכריזמטי, השופע בטחון. כשהאב והבת, העובדים בחברה המשפחתית המפתחת תרופות, נעצרים באשמת שוחד, לאם ניתנת ההזדמנות הבלתי מרנינה לבחון את הדינמיקה הפנים-משפחתית ההרסנית, שעד כה קבלה כמובנת מאליה או שלא נתנה עליה את הדעת כלל. שיחת טלפון בלתי צפויה מביאה אותה אל "אלמלא", קבוצת תמיכה לנשים שמצבן כמצבה, כלומר אמהות לעבריינים שעולמן התהפך ברגע. מקימת הקבוצה והמנחה שלה היא דפנה, האם בסיפור השני.

בשונה מן האם הקודמת, בסיפור השני מדובר במשפחה כמעט מושלמת, בזוג הורים שהיחסים ביניהם תקינים ואוהבים, ובבן שגם במבט לאחור קשה למצוא בו סימנים למה שיעולל. דפנה, שרצתה להיות פסיכולוגית אך פרשה מעיסוק פעיל בתחום, מצאה לעצמה כר פעולה חדש כמארחת טלויזיונית של אנשים ששפכו בפניה את הלב, וכמקימת "אלמלא". בנוסף לחיטוט העצמי שלה במה שקרה לה ולמשפחתה, היא מתארת את המתרחש בתוך הקבוצה, את היררכית הכאב, ואת ההתמודדות האישית של כל אחת מחברותיה. באחת השיחות הקבוצתיות עולה נושא הסרט שפרסמה בתה של שולמית עדן, זמרת פופולרית בארץ ובצרפת, ובו היא גוררת את שמה של אמה לבוץ, מבלי שלאם, שכבר הלכה לעולמה, יש אפשרות להגיב. שולמית היא האם בסיפור השלישי.

שולמית היא המעריצה מספר אחת של עצמה. את בתה ילדה לנגן מזדמן, ומסרה אותו לידיה של אמה בארץ כדי שתוכל להמשיך בקריירה המשגשגת שלה בצרפת. היא רואה עצמה כקורבן של אמה שהעבירה עליה ביקורת, של בתה שנדנדה לה לבוא לבקר. את סיפורה היא מספרת מן העולם הבא אחרי שצפתה בסרט, ומלאה צידוקים והצטדקויות היא מאשימה את בתה בשקרים, בסילוף המציאות ובהתנהלות הרסנית. כשם שהיא אינה יכולה להגיב בפומבי על ההאשמות נגדה, כך גם לבת לא ניתן כאן פתחון פה, ולקורא לא נותר אלא לתהות היכן מונחת האמת ולהצטער על הסבל התלת-דורי.

כמספר הצירופים של הורים-ילדים כך מספר הדרכים הנכונות לקיים אותם תקינים או למצער בלתי מזיקים. אין מדריך כתוב שיתאים לכל צירוף יחודי שכזה. כהורים האחריות היא להעניק אהבה ובטחון, לא להטיל את מגרעות הדור הקודם על כתפי הדור הבא, ולקוות שעשינו די. כשהתוצאה אינה מגשימה את התקווה, כפי שארע בשלושת הסיפורים, נותרות אמהות שדברי הנחמה בסגנון "כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש, והנה, תראי…" פשוט אינם מעניינים אותן. היום שוררת חשכה, והיא נדמית נצחית.

יעל טבת-קלגסברד עסקה בנושא קרוב ב"נמר מעופף" – התמודדותה של משפחה עם מעשה חריג, אולי עברייני, שביצע אחד מבניה. כאן, כמו שם, הדמויות אינן חד-מימדיות, התהליכים, לטוב ולרע, אמינים, הספר אינו כורע תחת עומס רגש אלא נע בין אור לצל, כמו בחיים, והשאלה מה היינו עושים במקומן, גם אם אינה מוצגת במפורש, עולה מתוך העלילה ומטרידה.

מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה דביר

2025

עלילת ריטריט מסופרת בגוף ראשון מפיה של אשה כבת חמישים, מיזנטרופית סרקסטית, בעלת פנסיון לכלבים ולחתולים, אאוטסיידרית המתקשה מאוד ביצירת קשרים בינאישיים. היא נולדה כאחת מתאומים, הבריאה מבין השניים. אחיה מת מיד אחרי הלידה, והוריה לא הניחו לה לשכוח אותו ואת "אשמתה". כבר חמישה עשורים הוא נוכח בחייה, מגיח בדמות גלי כאב. מספר ימים קודם לתחילת העלילה נפרדה מבן זוגה האחרון, והיא מספיק מודעת לעצמה כדי לדעת ששוב היו אלה קשייה הפרטיים שחיבלו בקשר. בהחלטה ספונטנית, שאינה אופיינית לה, היא מצטרפת לריטריט בהנחייתה של מעין גורואית, שלפודקאסטים שלה היא אוהבת להקשיב. כל משתתפי הריטריט ואנשי הצוות, כך אנו לומדים כבר בתחילה, מתו במהלכו. המספרת נותרה שורדת יחידה. פרקי הספר הם עובדות שהיא מלקטת כדי לנסות להבין את שהתרחש.

אהבתי את השנינות, את המודעות החריפה לעצמה, את הסרקזם. תוך שימוש בפרטים שוליים לכאורה – נעליים בלתי תואמות, טון דיבור, תיאורי מקום – היא חופרת בתוך עצמה וגם חושפת את תרמית, או מה שנראה לה כתרמית, הארוע כולו. אילו הסתפקה הסופרת בזאת, היתה מתקבלת נובלה מהודקת, כואבת עד הזדהות ומשועשעת גם יחד. אבל לתוך הסיפור הזה נכנסים כמה קטעים הזויים שפוגמים בעיני שלא לצורך במציאותיות הנוקבת, ואינם מפזרים את הערפל (ולמען האמת, גם ערפל המוות ההמוני עצמו אינו נחוץ לדעתי). כמו כן, אחת העובדות המלוקטות היא מיקומו של הקיבוץ, שבו מתקיים הריטריט, על חורבות כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, עובדה תלושה מכל הקשר, כאילו כדי לסמן וי במשבצת המתאימה, לצד משבצות העירונים מול הקיבוצניקים, הלינה המשותפת ורמז לשואה. גם המסקנה הנובעת מהסיום, ולא ארחיב, תמוהה בלשון המעטה.

אז לא, זה אינו "מסמך נוקב ואמיץ על ישראל המדממת, על אשמה וריפוי, על הבטחה וכזב, על גורל ומציאוּת ועל משפחה וחִבְרות", כפי שטוען הטקסט המתיימר על הכריכה. זה סיפור טוב בגרעינו – אשה פגועה המתבוננת בעולם ובעצמה מבחוץ, ועושה מאמץ, אולי אחרון, להשתלב – ובכושר הביטוי המופגן בו, שניסה להתרחב מעבר לגבולותיו והתפקשש שם.

פרדס

2025

כותרת משנה: תובנות לחיים של הפילוסופים הגדולים

אריק ויינר הוא סופר ועיתונאי (בין שאר פעילויותיו היה מוצב ארבע שנים בירושלים בשנות התשעים). הספרים שכתב הגותיים, ועוסקים, אם לשפוט על פי שמותיהם, בחיפוש ובחקירה בנושאים שברוח, כמו אושר, אלוהים וגאונות. "סוקרטס אקספרס" הוא ספר מסע, תרתי משמע. ויינר, החובב נסיעות ברכבת, פותח כל פרק בנסיעה שכזו אי שם ברחבי הגלובוס, נסיעה שמטרתה מסע בעולמו של אחד הפילוסופים והעמקה בהיבט אחד מרכזי של משנתו.

כל אחד מארבעה-עשר פרקי הספר מתאר פילוסוף אחד (אם כי כל הפילוסופים מתארחים בפרקים של עמיתיהם) – לא כולם טבועים בזכרון הקולקטיבי כפילוסופים, אך הם כאלה בעיניו של ויינר – ומתמקד בתפיסתו היבט אחד של חיי האדם. "הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה – דרך להיות בעולם. היא אינה 'מה' או 'מדוע' אלא כיצד'". את ה'כיצד' הזה, מלידה ועד מוות, הוא מבקש ללמוד. ללמוד לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס, לתהות כמו סוקרטס, ללכת כמו רוסו, לראות כמו תורו, להקשיב כמו שופנהאואר, ליהנות כמו אפיקורוס, לשים לב כמו סימון וייל, להלחם כמו גנדי, להיות אנושי כמו קונפוציוס, להעריך דברים קטנים כמו סיי שונגון, לחיות בלי חרטות כמו ניטשה, להתמודד עם קשיים כמו אפיקטטוס, להזדקן כמו דה בובואר, למות כמו מונטיין.

הספר יכול היה להסתכם בדיון אקדמי ברמה כזו או אחרת, אבל הסופר הופך אותו לאישי, כשהוא מקשר בין חייו, מסעותיו, יחסיו עם בתו, ומודעותו לחולשותיו ולפגמיו שלו (שעליהם הוא מספר בכל הזדמנות עד שנוצר הרושם שמדובר בשלימזל ובשלומיאל, מה שככל הנראה אינו נכון בהתחשב בהישגיו, אבל נכון בכל זאת בעיניו). הוא אינו מבקש להקיף את מכלול משנתו של כל פילוסוף, אלא ליטול היבט מסוים שיאיר את ה'כיצד' של חיים משמעותיים, שכן מה שמשותף לכל הפילוסופים שבספר הוא ש"מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות".

בהעדר ידע מעמיק במשנות הפילוסופיות, אין לי אפשרות להעריך עד כמה הסבריו ומסקנותיו של ויינר נאמנים לכוונותיהם של הפילוסופים. אבל זה לא באמת חשוב. הכותב הוא אדם סקרן, פתוח, תוהה, וניחן בכשרון לבטא בבהירות את רעיונותיו ואת חוויותיו. התוצאה מעניינת ומעודדת תְּהִיָּה עצמאית מבורכת. "תהייה היא מצב של פתיחות, של נכונות להרחיב את זווית הראייה", כותב ויינר בצדק. לא תמיד קבלתי את תובנותיו, אבל במקרים שלא – נהניתי "להתווכח" עם הכתוב, ובכל מקרה מצאתי את עצמי מהרהרת בו. כל הפרקים טובים ומעניינים, אך אהבתי במיוחד את אלה שעסקו בסטואיות, בספר הכרית, ובזיקנה. נהניתי גם מה"עימותים" בין הפילוסופיה המהורהרת שויינר מנסה להקנות לבתו לשכל הישר והענייני של בתו בת השלוש-עשרה.

קריא מאוד, מעורר מחשבות, פוקח עיניים ומומלץ.

The Socrates Express – Eric Weiner

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

כותרת משנה: סיפור אהבה ישראלי

"שדות גולדברג", ששמו מתכתב, כמובן, עם שירו של מאיר אריאל, ולא אכנס לזה, מתרחש במושב בגליל התחתון. דורית גולדברג-רוטשילד, המכונה בפי כל דורה, המספרת בגוף ראשון, היא חלק מקבוצה של שישה חברים על סף גיל חמישים. דורה, שלא נולדה במושב, נשואה לאבינועם, בן שני לחקלאים, ומי שנושא על כתפיו את המשק המשפחתי. חברתה הטובה היא יעלי, הנשואה לברק שמאוהב בה מאז ומעולם. ענבר, אחיה של יעלי, נשוי לעומר, ששינתה את שמה לפארווטי, ושניהם משחררים לאויר העולם ססמאות בודהיסטיות-זניות-רוחְניות. ברקע מצוי כנען, אחיו הבכור של אבינועם, מושא חלומותיהן של בנות המושב והאקס המיתולוגי של יעלי, צייר שחזר מוכה טראומה משירות צבאי, ונעלם אי שם בעולם בלי הסבר, וכמעט מבלי לשמור על קשר. כששלושת הזוגות יוצאים לבילוי משותף על שפת הכנרת, ונסחפים למשחק אמת או חובה, שהופך לגרסה מסוכנת יותר של אמת או אמת טבולה באלכוהול ובסמים, נחשפים מאווים סמויים – משבר גיל הארבעים מאוחר? – וחייה של דורה מקבלים תפנית בלתי מתוכננת.

בקהילה הסגורה של המושב יש חשיבות עצומה להשתיכות ולהמשכיות. דורה, שכאמור נולדה במקום אחר, אינה יכולה להשיב בגאווה לשאלה השגורה "של מי את?", למעט ההשתיכות מכוח נישואים לשבט רוטשילד, מה שמציב אותה במידה מסוימת בעמדת הזרה. כשיחסיה עם אבינועם משתנים, תחושת ההדרה מתעצמת. היא אינה מאמינה שהשינוי יביא לפרידה, אבל אם כן – האם החברים יבחרו צד? האם מתקימות שיחות שהיא אינה שותפה להן? האם היא מדמיינת או שבאמת הנשים סביבה חוששות שאם היא תישאר לבד היא תלטוש עין אל בני זוגן, והן ממהרות לשמור מרחק? הפיטורים שנוחתים עליה במפתיע – ממשרה שהיא לא אוהבת, אבל מחזיקה בה כבר ארבע-עשרה שנים – אינם תורמים לבטחונה העצמי. לצד הדילמות החדשות הללו, החיים נמשכים כרגיל. התארגנויות פוליטיות ברמת המושב והמועצה, שברק שותף להן; מעורבותם של הורים בארועים חינוכיים של ילדיהם; אם שמתייסרת בשל היעלמותו רבת השנים של בנה, שעם הזמן הופך יותר ויותר מיתולוגי ונערץ, ומעמדו המעורער של בנה השני כבן ממשיך במושב; ארועי עבר, כאלה שסופרו וכאלה שלא, שמחלחלים אל ההווה; ילדים שממשיכים לגדול ומבינים יותר מכפי שהוריהם משערים; הערכה עמוקה לעוסקים בחקלאות יחד עם תכניות לשינוי עמוק באופיו של המושב; ועוד.

על כל אלה שני הדר מספרת בסגנון מקורי, סוחף, שנון, עכשווי מאוד. היא עושה שימוש רב בהתכתבויות ווטסאפ רבות משתתפים וכאוטיות, כנהוג בימינו. חלק מן הדמויות המשניות, כמו אביגיל אדרת, זו שמסדרת הכל, וד"ר שגית פיליפס מומחית כף רגל, אינן יוצאות כלל מן המדיה, למעט הגחה קצרה, אל השתתפות פיזית בעלילה, אך די בסגנון כתיבתן ובתוכן ההודעות שלהן כדי לאפיין אותן ברמת אמינות גבוהה. דורה, שהיא נרגנת כלבבי, מודעת לעצמה ברמה סבירה, ומכיוון שאת דבריה היא מפנה אל אדם שאותו אינו מכירה אישית, היא מרשה לעצמה רמת חשיפה וכנות שובות לב.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר, למעט שניים-שלושה עמודים לקראת הסוף. לעומת התנופה הסוחפת של הספר עד כה, העלילה נקטעת בחטף ודועכת בקול ענות חלושה אל תלישות אנמית בלתי ברורה ובלתי הגיונית. למרות זאת, בשל ההנאה שגרם לי עד שם, אני ממליצה עליו.

איור הכריכה הנאה, שתיאורו משולב בעלילה, הוא של לילך ליברייך בן יעקב.

כנרת זמורה דביר

2025

כשגופתה של קתי, ילדה בת שתים-עשרה, נמצאת באתר ארכיאולוגי בנוקנארי שבאירלנד, הבלשים רוב ראיין וקאסי מאדוקס מתמנים לחקור את הארוע. הארכיאולוגים, העוסקים במרץ בחפירת הצלה לפני סלילת כביש שימחה את האתר, נמנים עם החשודים. כך גם בני משפחתה של קתי, אביה המעורב במאבק נגד סלילת הכביש, אשתו השותקת ובנותיו הנראות מדוכאות ושומרות סוד. גם פוליטיקאים ואנשי עסקים נחקרים בשל עסקאות מפוקפקות הקשורות בכביש המיועד. כיוון נוסף שעליהם לבדוק הוא קשר אפשרי עם היעלמותם של שני ילדים באותו מקום עשרים שנה קודם לכן.

אנשים בודדים יודעים שרוב ראיין הוא אדם ראיין, חברם של שני הילדים שנעלמו. ג'יימי ופיטר, חבריו של רוב, הם בגדר נעדרים מאז אותו יום בו יצאו לשחק ביער ולא שבו. את רוב, אז אדם, מצאו המחפשים צמוד לעץ ביער, מבועת, חולצתו שסועה, ונעלי הספורט שלו מלאות דם. הוריו, שרצו להרחיק אותו מן הטראומה, שלחו אותו להתחנך בפנימיה באנגליה, ממנה שב עם מבטא בריטי ועם החלטה להסתיר את זהותו באמצעות מחיקת שמו הראשון. יחד עם השם נמחקו גם שתים-עשרה שנות חייו הראשונות. את שארע ביער לא זכר כשנמצא וגם לא בחלוף השנים. אילו ידעו מפקדיו על הקשר הרגשי שלו לנוקנארי, לא היה מתמנה לחקור את פרשת הירצחה של קתי. אבל רוב שותק, וגם קאסי, שהיא לא רק שותפה אלא גם חברה קרובה ואחת הבודדות שמודעת לזהותו, שותקת.

טאנה פרנץ' מתארת לפרטי פרטים את מהלך החקירה ואת הדינמיקה בין רוב וקאסי ובינם ובין סם, בלש נוסף שמצטרף לחקירה. בערך עד מחצית הספר הייתי מרותקת. לצערי, בשלב מסוים הסיפור מתחיל להתמשך ללא צורך, ומאבד אמינות כשהוא מוצף באלכוהול ובהיסטריה. רוב, שמספר את הסיפור בגוף ראשון, מקבל החלטות תמוהות, שאותן הוא מנסה בפסיכולוגיה לא משכנעת לייחס לזכרונות מקוטעים מעברו שמתחילים לצוף, והספר מאבד מיקוד ועניין. ההבטחה הסמויה לספק פענוח כפול, לרצח של קתי ולהיעלמות של ג'יימי ופיטר, אינה מתממשת, ואני תוהה למה אם כך טרחה הסופרת לבנות את העלילה בכיוון הזה. אולי התשובה לתהיה מצויה במשפט מן הקדמה שהקדים רוב לסיפור: "אני מנסה לומר לכם שני דברים לפני שתתחילו לשמוע את הסיפור שלי: אני משתוקק לגלות את האמת. ואני משקר"…

למרות כשרון הכתיבה של הסופרת שבא לידי ביטוי בעיקר במחצית הראשונה, מכיוון שהספר מתברבר בהמשכו, מייגע בחלקו וקורס בסופו, לא אוכל להמליץ עליו.

In the Woods – Tana French

מודן

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מתי בן יעקב

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025