תגית: דאגלס מארי

כותרת משנה: כך ינצחו האומות החופשיות את עידן הטירוף

בספרו "שגעון ההמון" עסק דאגלס מאריי בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו – הומוסקסואליות, פמיניזם, גזע וטרנס. בספרו "המוות המוזר של אירופה" התייחס לכניעתה של אירופה להגירה ההמונית המאיימת על ערכי המערב. הספר הנוכחי מתמקד בגזענות שקמה לתחיה במסווה של אנטי-גזענות, תוך שהיא מבטלת כל מה שמערבי ולבן.

ביל מאהר, המזוהה עם הליברליזם, כתב ב"ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה-21", בין שאר נושאים, על אותן תופעות: "אתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את ‘הבה לא נבחין בצבע’ ב’הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן", וגם "למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?". דאגלס מאריי, שמיוחסת לו שמרנות ימנית, מקונן על אותם הדברים: "מי שיצרו את התשתית לתאוריה הביקורתית של הגזע טענו תחילה שגזע הוא הגורם החשוב ביותר בהחלטות גיוס הצוות באוניברסיטאות העילית, ולאחר מכן שהוא העדשה החשובה ביותר שיש לפענח באמצעותה את החברה כולה", וגם "בכל מקום שהוא, היכן שהמערב נסוג, האנטי-מערביות התקדמה. הגיעה עת התיקון. אבל תוך זמן קצר התיקון הזה הפך לתיקון-יתר […] המערב נכנס לעידן שבו מסוכן להודות שהמערב אי פעם עשה משהו נכון".

קריאת אינספור הדוגמאות שמאריי מתאר היא כמסע במוח שהשתבש, או כקריאה ב"1984" של ג'ורג' אורוול. מכיוון שכל דבר מערבי ולבן מוקע כגזען, ומכיוון שבימינו לקיצוניות אין גבולות, אין תחום החסין בפני בחינה במשקפי תיאורית הגזע. וכך, בין השאר, גם המתמטיקה הפשוטה נפלה קורבן, והקביעה ששתים ועוד שתים הם ארבע מוגדרת כלבנה ולכן פגומה. אורוול ניבא זאת בספרו: "בסופו של דבר תקום המפלגה ותכריז ששניים ועוד שניים הם חמישה, ויהיה עליך להאמין. בהכרח יגיעו במוקדם או במאוחר לטעון כך; הדבר מחויב על פי ההגיון הפנימי של עמדתם. לא רק תוקפו של הנסיון, אלא עצם קיומה של מציאות חיצונית נמצא מוכחש ממילא על ידי הפילוסופיה שלהם".

"אחד מסימני ההיכר של התאוריה הביקורתית של הגזע היה שקביעותיה לא התבססו על ראיות, אלא על פרשנויות וגישות", וכך נוצר "מדע" שאינו נדרש להוכחות ולשיטתיות מדעית. לכך יש להוסיף כי "הרעיון שיש לי "האמת שלי" ולך יש האמת שלך מייתר את עצם הרעיון של אמת אובייקטיבית […] בביטוי הקיצוני ביותר שלו הוא חזרה לצורה של חשיבה מאגית", והתוצאה היא בעצם היכולת לומר כל דבר, מופרך ונורא ככל שיהיה, ולהוקיע את כל מי שאינו עומד בסטנדרטים הזויים. הנה כמה דוגמאות למעשים ולאמירות שנדמה שהפכו מקובלים:

"בתי ספר ציבוריים בבאפלו אילצו ילדים בגן לצפות בסרטונים של ילדים שחורים מתים כדי ללמד אותם על "אלימות המשטרה""

"להורים לבנים בבית הספר הקהילתי איסט סייד בניו יורק נשלחו "כלים לפעולה" שמנחים אותם להפוך ל"לבנים בוגדים" ולאחר מכן לתמוך ב"ביטול הלבן""

בתקופת הקורונה תמך איגוד הרפואה האמריקאי ברעיון לשנות סדרי עדיפויות בטיפול בחולי קורונה ולא לתעדף מבוגרים בסיכון כי "החברה בנויה בדרך שמאפשרת ללבנים לחיות זמן רב יותר. במקום לתת יתרונות בריאותיים נוספים למי שגם כך קבלו כאלה, נוכל להתחיל לאזן מעט את מגרש המשחקים"

"נצחון בעלות הברית על הנאציזם לא היה משמעותי במיוחד כי "כל מה שעשינו באמת היה לעבור מגרסה ישנה של עליונות לבנה לגרסה חדשה של עליונות לבנה""

"כפי שהכריזה לאחרונה מחלקת החינוך של אריזונה בכבודה ובעצמה, תינוקות יכולים להפוך לגזענים כבר מגיל שלושה חודשים, ולפי "ארגז הכלים לצדק" של המחלקה, שהטענה הזאת הופצה דרכו, תינוקות לבנים הם הבעיה" […] בעוד "ילדים שחורים וילדים ממוצא לטיני" בני חמש "אינם מראים כל העדפה כלפי הקבוצות שלהם", "ילדים לבנים בגיל הזה נוטים בחוזקה לטובת הלובן""

ועוד לא דברנו על "דה-קולוניזציה" של המדשאות בקנדה…

אחת הסיבות לכך שהגישות ההזויות הללו, שמסיגות לאחור את כל ההישגים שהושגו במיגור הגזענות בעולם המערבי, הופכות מקובלות היא הבורות הכללית של הציבור. לא רק בורות היסטורית, לא רק סירוב להבין כי "כדי להעריך את מורשתה של האימפריה צריך להעריך את התקופה בכללותה. בדיוק כמו שבתקופה קודמת לא היו מסוגלים להודות בפגמים כלשהם באימפריה, כך בתקופה הפוסט-קולוניאליסטית איננו מסוגלים להכיר במשהו חיובי שקרה. וזה מוביל לטעויות א-היסטוריות ופשוט לא נכונות", אלא גם אפס היכרות עם מה שמתרחש בעולם ממש כעת. על פי הערכות שונות יש יותר מארבעים מליון אנשים החיים בעבדות ברחבי העולם כיום; הודו, על מיליארד וחצי תושביה, מקיימת מערכת חברתית גזענית המנדה בני קאסטות נמוכות; סין, השניה בעולם מבחינת מספר נתיניה, מדכאת באכזריות מיעוטים; בין המאה ה-16 למאה ה-19 מיליון ורבע אירופים נחטפו מבתיהם ונמכרו לעבדות או למטרות כופר; ועוד. אבל חסידי התיאוריה הביקורתית של הגזע מתעלמים מכל אלה, ועוסקים בגזענות ובעבדות של אירופה בתקופתה האימפריאליסטית ושל ארצות הברית במאה התשע-עשרה.

"בשנים האחרונות מבקרי המערב בנו לעצמם מערך טענות יוצא מן הכלל. לטכניקה שלהם יש כעת תבנית. היא מתמקדת בהתנהגות מערבית, מוציאה אותה מהקשר התקופה, מזיזה הצדה מקבילות לא מערביות, ואז מפריזה בתיאור מה שהמערב עשה בפועל".

קשה שלא להתפס לדכדוך נוכח טירוף המערכות הזה, אבל מאריי מאמין שאפשר לשנות את כיוון ההדרדרות. אנשים במערב, הוא אומר, צריכים לחדול מרגשות אשמה על עוולות עבר שאין בכוחם לשנות, ולהרגיש הכרת טוב עמוקה על כל ההישגים המפוארים בכל תחום. "כאלה אנשים, רעיונות, מבנים וערים במערב ראויים לכבוד לא משום שהם פרי יצירתם של אנשים לבנים, אלא משום שהם מורשת לכלל האנושות". יש צורך לחדול מן השטות של "ניכוס תרבותי" ולהבין כי "אין סיבה שתרבות תיחשב כבעלת גבולות שלא ניתן לחצות. להפך, ההיסטוריה של התרבות היא היסטוריה של שיתוף, השאלה, חיקוי והערצה". צריך לחדול לשפוט את אירועי העבר בניתוק מתקופתם, בניגוד לעמדת אותם מבקרים מטעם עצמם ה"מניחים שהנושאים שמעסיקים אותנו היום חייבים להיות דה-פקטו אותם נושאים שהיו צריכים לטרוד את מחשבתם לא רק של אנשים מסוימים, אלא של כל האנשים, בזמנים שלפני זמננו". "אנשים שוכנעו שעיסוק יתר בקבוצה נבחרת של עוולות היסטוריות יעזור לפתור בעיות בחברות שלהם כיום. אך האמת היא שהבנה טובה יותר של הבעיות העומדות בפני החברות שלנו כיום היא דרך סבירה יותר לפתור את הבעיות הללו", הוא טוען בצדק, אבל אחרי הקריאה של הספר קשה להדבק באופטימיות שלו שההגיון ינצח את ההתלהמות. יש לקוות שתנועת המטוטלת החברתית הגיעה אל הגבול הקיצוני שלה, ומכאן היא יכולה רק לשוב על עקבותיה.

הספרות, אגב, נופלת גם היא קורבן. בין שאר שמות ברשימה שחורה אינסופית ניתן למצוא את רודיארד קיפלינג ש"אשם בהיות האימפריה הבריטית "נושא מרכזי" ביצירותיו הספרותיות"; את המשורר סמואל טיילור קולרידג', אשר נתן בשירתו ביטוי לדעות נגד שעבוד עבדים, אבל נכלל ברשימה משום "שהיה לו אחיין שחי בברבדוס ועבד בשיתוף פעולה עם אחוזות שהיו בהן עבדים"…; ואת ג'יין אוסטן בגלל משפט אחד במנספילד פארק, שדווקא רומז על תמיכה בביטול העבדות, אבל פורש באורח מוטה. אריסטו, אם לעבור מספרות לפילוסופיה, הוקע "משום שאדם אחר העריץ אותו כמעט אלפיים וחמש מאות שנים לאחר מותו", ואותו אדם נחשב גזען.

היקף המחקר של דאגלס מאריי מרשים, טיעוניו משכנעים, והעקביות שלו, כמו גם האומץ, לשוב ולטעון אותם מרשימים.

למרות הדכדוך, הספר חשוב וראוי לתשומת לב.

The War on the West – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: ענבל אלוני

כותרת משנה: ישראל ועתיד הציוויליזציה

יום אחרי השבעה באוקטובר התארגנה בחופזה הפגנה בניו-יורק. לא הפגנת הזדהות עם קורבנות הטבח. הפגנת הזדהות עם מבצעיו. העיתונאי דאגלס מארי היה המום מן התופעה הזו, וידע "שההפגנות יתפשטו בעולם, שהשאלה איך ישראל תגיב תהפוך לנושא העיקרי, ושגל עצום של הכחשה ישטוף את העולם". הוא היה מוטרד גם משום האכפתיות שלו מן המדינה, אבל גם משום שהוא מאמין "שהמציאות שישראל ראתה בעיניה ביום ההוא היא מציאות שכולנו עלולים להקלע לתוכה מתישהו בקרוב, ויש כאלה שכבר הציצו בה". כדי להבין מכלי ראשון את מה שהתרחש כאן, ואת מה שעתיד להתרחש, הגיע לארץ. בשנתיים האחרונות נכנס לעזה וללבנון, שוחח עם פוליטיקאים ועם אזרחים מהשורה, ביקר פעמים אחדות בכיכר החטופים, שהה בישובים בצפון ובדרום שננטשו בשל המלחמה, ולמד להכיר לעומק את המצב האזורי. מאז ועד היום הוא אחד הדוברים הבולטים והרהוטים והעקביים ביותר לצדה של ישראל, הודף את השנאה, את הצביעות, את חוסר ההבנה.

חלק גדול מן הספר מוקדש לתיאור ארועי השבעה באוקטובר, ומבוסס על שיחות עם אנשים שהיו שם ועם קרוביהם של נרצחים, וגם על סרטונים שצלמו המחבלים. הנאצים, אומר מארי, ביצעו פשעים איומים, אבל ניסו בדרך כלל להסתיר אותם. אנשי חמאס, לעומתם, התייהרו במעשיהם. העובדה שלמרות שהכל גלוי וזמין אנשים במערב בוחרים להכחיש, או לחילופין להזדהות, מטרידה מאוד. "רבים במערב, שחזרו ואמרו בשנים האחרונות "מאמינים לכל אשה", לא האמינו לנשים שטענו שהן נפגעו בנובה". לא היה שום קמפיין מאורגן עולמי לשחרור החטופים כמו זה שאורגן, לדוגמא, עבור הבנות הניגריות שנחטפו על ידי בוקו חראם. מארי מונה שורה של פיגועים דומים למתקפה בנובה – רצח המוני של צעירים שבאו ליהנות ממופע – וטוען כי בשונה מן התגובה העולמית לנובה, "מעולם לא האשימו את קורבנות מתקפות הטרור".

הספר עוסק בשאלות רבות סביב השבעה באוקטובר, חלקן מקומיות כמו כיצד ארע שהצבא לא הגיע לעוטף במהירות, ולמה התעלמו מהתראות על אפשרות של פלישה, אבל רובן גלובליות. בין השאר מארי מנסה לפצח את העיסוק העולמי הבלתי פוסק במלחמה בעזה – "מה הקשר של הסכסוך הזה אליכם? למה דווקא הסכסוך הזה חשוב לכם כל כך? מתוך כל הסכסוכים המתרחשים בעולם – מסוריה ועד מיאנמר, מסודן ועד אוקראינה – למה דווקא הסכסוך הזה גורם לאנשים ברחבי העולם לשקוע בו, לערבב את עצמם בתוכו, ועוד לנקוט עמדה נגד הקורבן דווקא?". הוא מתייחס לטענות על רצח עם בעזה, והודף אותן; מצביע על האופן בו חמאס ושולחיו עושים שימוש ציני באחיהם למטרותיהם; עומד על חולשתם של כוחות האו"ם; לא מתעלם ממעשיהם של קיצוניים בארץ אך מצביע על ההבדל בין הנצחת רוצחים ברחובות ערים פלשתינאיות ובין גינויים הכמעט גורף בארץ; חושף את תפקידם של רבים מעיתונאי אל ג'זירה בשורות חמאס; ומקדיש פרק לנסיון להבין את האנטישמיות לאורך הדורות והיום. בהקשר אחרון זה הוא מצטט מספרו של וסילי גרוסמן, "החיים והגורל": "האנטישמיות לעולם אינה מטרה אלא תמיד אמצעי – מודד לאמוד בו את הסתירות שאין להן פתרון. האנטישמיות היא ראי לליקוייהם העצמיים של בני אדם, של מערכות חברתיות וממלכתיות. אמור לי במה אתה מאשים את היהודים ואומר לך מה אשמתך שלך", ומגבה את האבחנה הזו בדוגמאות רבות.

באופן מפתיע, מארי, שסוקר בספריו תופעות חברתיות מדכדכות, מסיים את הספר דווקא בנימה אופטימית. הבחירה של ישראל בחיים מול כתות המוות מעוררת בו תקווה עבור המערב כולו. הלוואי שלאופטימיות שלו יש על מה להסתמך.

הערכתי את דאגלס מארי בשני ספרים קודמים שקראתי – "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה" – כאדם חושב, מקורי, ישר ובלתי מתייפייף. גם אם פה ושם לא הסכמתי עם דבריו ברמה כזו או אחרת, היכולת שלו לרדת לעומקם של דברים והאומץ לא להתיישר עם מה ש"מקובל" הרשימו אותי. קוראים שונים בארץ אולי לא יסכימו עם כמה ממסקנותיו בספר זה (עיתונאי בעיתון "הארץ" התייחס לספר כאל דף מסרים של נתניהו, ובכך העיד על עצמו יותר מאשר על הספר). אבל לדעתי, גם אם מסקנותיהם של קוראים ישראלים אינן מתיישרות תמיד עם כמה ממסקנותיו (לגיטימי, כמובן), חשיבותו כפונה אל קוראים זרים גדולה. אני מניחה שיהיו כאלה שיבחרו לא לקרוא את הספר רק משום שראה אור בהוצאת סלע מאיר (היו כאלה שבחרו לא לקרוא מאותה סיבה את "חטוף" של אלי שרעבי). חבל לדון ספר מראש על פי בית ההוצאה.

ראוי לקריאה ולהערכה.

On Democracies and Death Cults – Douglas Murray

סלע מאיר

2025 (2025)

תרגום מאנגלית: אלחנן שפייזר

כותרת משנה: מגדר, גזע וזהות

דאגלס מאריי עוסק בספרו בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו. ארבעה חלקי הספר מוקדשים להומוסקסואליות, לפמיניזם, לגזע ולטרנס. כמה מאפיינים משותפים לכולם. הראשון בהם הוא ההיסטוריה שלהם: "הם היו בראשיתם מסעות לגיטימיים למען זכויות אדם. לכן הושגה בהם התקדמות רבה כל כך. אך בשלב מסוים כולם פרצו את מעקה הבטיחות. לא נחה דעתם ב'שווה', והם החלו לחתור להשגת יעדים שאינם בני קיימא כמו 'טוב יותר'". השני הוא החיפזון בו נקבעו הלכות פסוקות חדשות: "בשינוי חטוף כל כך של עמדות חברתיות טמונה בעיה: מוקשי נעל רעיוניים רבים נותרים ברחבי הזירה הציבורית". השלישי, ולא האחרון שבהם, והוא נוגע לא רק לתחומים אלה, אלא לתרבות השיח בכלל, הוא הפחד מבריונות שמביא לסתימת פיות: "כל מי שנסע נגד כיוון התנועה הזה גילה שהוא נקצר במרץ מרשים ביותר. הכלים הזמינים (האשמות בגזענות, בסקסיזם, בהומופוביה ולבסוף בטרנספוביה) היו קלים מאוד לשימוש, ולא נגבה כל מחיר ממי ששלף אותם בחוסר הגינות, בלי הצדקה ואפילו מתוך גחמה".

פוליטיקת הזהויות, אומר מאריי, "מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס". שילוב מיצבים (דיכוי מרובה מאפיינים) "קורא לכלות את שארית חיינו בנסיון לפענח כל זהות או טענה לפגיעות, ואז להתארגן לפי כל מערכת צדק שנובעת מההיררכיה הנזילה והמשתנה תמידית". מרטין לותר קינג, בנאום "לאן אנחנו הולכים מכאן" משנת  1967 קרא: "הבה נהיה בלתי מרוצים עד שאיש לא יצעק 'עוצמה לבנה!', ואיש לא יצעק 'עוצמה שחורה!', אלא כולם ידברו על עוצמת האל ועוצמת האדם". נדמה שקריאתו נשכחה, וההבחנות המפרידות בין גזעים ומינים רק הולכות ומתחדדות (ראו, לדוגמא, את תופעת הניכוס התרבותי). לא רק בשאלה של גזענות, אלא בכל תחום, הנטיה כיום, שלדברי מאריי נובעת מן האקדמיה, היא לפרק ולהפריד: "לתקוף, לשחוק ובסופו של דבר לרסק מה שנראה בעבר כוודאות קבועה, כולל ודאויות ביולוגיות". עשרות אלפי מבקרי תוכן באתרים כמו גוגל ופייסבוק מוודאים כי המוסכמות הרעיוניות השולטות בעמק הסיליקון יכפו את עצמן על שאר העולם הוירטואלי. כשמוסיפים לזה את הבריונות ברשת, את הביוש הפומבי, ואולי בעיקר את החלפתו של ההיבט החקרני ברוח הליברלית בליברליזם דוגמטי, "אין פלא שאנשים רבים משתכנעים שעליהם פשוט להסתגל ולאמץ לעצמם את עיקרי האמונה הללו. אסור לשאול שאלות. שאלות אינן נשאלות".

מאריי חסר המורא שואל את כל השאלות, מצביע על אי הגיון, על סתירות. מעורר מודעות לסכנה שבהקצנה, מבהיר שאין שום סיכוי לצאת מהפלונטר של כל התנועות המתנגשות האלה, המתחככות זו בזו וגם בתוך עצמן, בלי להכניס הגיון לדוֹגמָה. אי אפשר להכנס בסקירה קצרה לכל עומק טיעוניו, כי לפרט אותם כאן זה כמו לכתוב את הספר מחדש, אבל ראוי עד מאוד לקרוא אותם, לתת עליהם את הדעת, ולהמנע מלהסחף עם שגעון ההמון.

בשולי הדברים, אבל לא בשולי חשיבותם, הוא מדבר על החיוניות של האזנה לדעות שונות, כדבריו של ג'ון סטיוארט מיל, לפיהם דעה מנוגדת יכולה להיות נכונה או נכונה בחלקה, ולכן יש צורך לשמוע אותה, וגם אם היא שגויה העלאתה עשויה להזכיר מהי האמת ולמנוע ממנה להפוך לאמונת יסוד נטולת מחשבה. הוא מבכה את אובדן היכולת לשכוח ולסלוח בעידן האינטרנט, שבו בכל רגע ניתן לשלוף נגדך דברים שאמרת לפני שנים, כשהם מנותקים לגמרי מהקשרם. הוא מצר על הפופולריות של הקורבנוּת – "תחושת הקורבן, ולאו דווקא סטואיות או גבורה, הפכה בתרבות שלנו למשהו שאנו מפגינים בנחישות ואפילו חותרים אליו […] בשורש ההתפתחות המשונה הזו עומדת אחת ההערכות החשובות ביותר והשגויות ביותר של תנועות הצדק החברתי: שאנשים מדוכאים (או אנשים שיכולים לטעון שהם מדוכאים) טובים יותר מאחרים באופן כלשהו, ושלאנשים שמשתייכים  לקבוצות מדוכאות אפשר לייחס יושר, טוהר מידות וטוב לב שנובעים מעצם העובדה שהם משתייכים לקבוצות האלה". והוא חוזר שוב ושוב אל החובה לשאול שאלות, שכן "נושא מורכב מאין כמותו מוצג בוודאות מזויפת כאילו הוא הדבר הברור ביותר והמובן ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

יותר מכל מחרידות אותי ההקצנה, ומחיאות הכפיים, או לפחות השתיקה, שבה היא מתקבלת. נדמה כי מתנהלת תחרות מי יצליח להשמיע דעת רדיקלית יותר. קחו לדוגמא את הפסיכולוגית שקובעת כי תינוק בן שנה שמנפנף באוברול שלו כמו בשמלה בעצם מעביר "מסר מגדרי טרום לשוני". או את ההתנפלות שהביאה לסגירת דוכן למכירת בוריטו בטענה של ניכוס תרבותי פוגע, משום שהמוכרים לא היו מקסיקנים. או את התווית "גברים הם זבל" שמתלווה לשיח נשי. איכשהו הכל מחליק ומתמזג בנורמה המתחדשת בכל רגע.

"שגעון ההמון" הוא, לדעתי, ספר חובה בימינו, ולוואי וימצא קוראים קשובים. אפילו יותר מספרו האחר, "המוות המוזר של אירופה", הוא נוגע בשורשי הבעיות החברתיות העלולות לפרק אותנו. דאגלס מאריי הוא כותב רהוט, בעל חשיבה אנליטית והגיון חד, וראוי עד מאוד לתשומת לב.

The Madness of Crowds: Gender, Race and Identity – Douglas Murray

סלע מאיר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן חזות

כותרת משנה: הגירה, זהות, אסלאם

בשנת 2015 פרץ מה שמכונה "משבר ההגירה" באירופה. מדינות מערב היבשת, שאיפשרו במשך שנים זרימת מהגרים – תחילה מהגרי עבודה ואחר-כך פליטים שנאלצו להמלט מארצותיהם – אל תוכן, מצאו עצמן מתמודדות עם שטף בלתי נשלט של הגירה שהחלה לשנות את אופיין. התקווה שהמהגרים ייטמעו בקרב מארחיהם ויהפכו לחלק אינטגרלי מן התרבות האירופית הופרכה. בפועל העדיפו המהגרים, מוסלמים ברובם, להתכנס יחדיו, לשמר את מנהגיהם וגם את הסכסוכים הפנימיים בקרבם, ובמידת האפשר להטמיע את אורחות חייהם ואת אמונתם במרקם החברתי האירופי. ואירופה, כך על פי דאגלס מאריי, הניחה ומניחה להם לעשות זאת.

למה? אולי מתוך רגשות אשמה על הקולוניאליזם של העבר, למרות שהאירופים של היום אינם נושאים באשמה ואין למעשה דרך לכפר עליה (על עוולות שגרמו תרבויות אחרות הס מלדבר). אולי משום תפיסה רומנטית של תרבויות "פראיות", שהן לכאורה טהורות יותר, ראויות יותר להבנה ולקבלה, מושחתות פחות על ידי הקידמה והמודרנה (שרה שבדית טענה שאין דבר כזה "תרבות שבדית"). אולי משום רגש לא הגיוני של התבטלות עצמית (אשה אירופית, שנאנסה באכזריות על ידי מהגר בלתי חוקי, פרסמה מכתב גלוי המופנה אליו, ובו היא מתנצלת על שבגלל תלונתה הוא עתיד להיות מגורש חזרה למקום ממנו בא). מאריי סבור שהחברה האירופית סובלת מהעדר משמעות. אירופה עברה תהליך של חילון, הערכים שהחליפו את הדת לא יצרו חברה חזקה דיה ומגובשת דיה, ולכן קל לערער אותה. מכל מקום, מה שהחל כאקט של טוב לב כלפי סובלי העולם הפך לתופעה המאיימת למחוק את היחוד האירופי. כשהרשויות התקשו לבדוק כל מהגר כדי לוודא אם מדובר בפליט, הן ויתרו כליל על הבדיקה, מה שכמובן גרם להתגברות זרם המהגרים. נדמה כי כל מקום בעולם שייך לתושביו בלבד (סעודיה לא קלטה אפילו פליט סורי אחד), למעט אירופה השייכת לעולם כולו ואינה רשאית לשמר את עצמה.

למה זה רע? משום שאירופה המערבית אוחזת בערכים של שוויון ללא הבדל מגדר, גזע, אמונה והעדפה מינית, ובכל זאת מתקפלת בהכנעה מול חברה המדכאת נשים, דוחה הומוסקסואלים, מלה בנות, ומוכנה לרצוח כל מי שמשמיע קול ביקורתי על דתה (בהולנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר, טען שר שלא יהיה נורא אם יחילו במדינה כמה מחוקי השריעה).

איך זה קרה? מאריי מאשים את הפוליטיקאים, ובראשם את אנגלה מרקל. גם כשהבינו – ומרקל הודתה בכך בגלוי – שיצרו בעיה שאיתה יתקשו להתמודד, גבולות היבשת נותרו פרוצים ברובם (אך כל מדינה החלה להגן על עצמה, והגבולות הפנימיים חזרו אל היבשת). הנימוקים לגל ההגירה כללו את שיעור הילודה הנמוך של האירופים, את הזדקנות האוכלוסיה, את העובדה שאנשים צעירים סירבו לעסוק בעבודות מסוימות, מכובדות פחות. את כל אחת ואחת מהבעיות האלה, כך טוען מאריי, אפשר היה לפתור. אפשר היה לבדוק, לדוגמא, למה משפחות מסתפקות בילד אחד. הוא סבור כי הבעיה אינה נעוצה בחוסר תשוקה לילדים, אלא בנטל כלכלי כבד שאינו מאפשר לגדל אותם. האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר מלבד החלפת האוכלוסיה בכזו שמפגינה שיעור ילודה גבוה? "ההומור השחור של ברכט קלע למטרה בסופו של דבר: האליטה הפוליטית מצאה שהציבור אינו עונה על הדרישות, ופתרה את הבעיה באמצעות פיזור העם ומינוי עם אחר במקומו".

אז הפוליטיקאים הבטיחו לתושביהם שאין להם מה לחשוש. המהגרים ייטמעו בחברה, ובכלל רב-תרבותיות היא תופעה מבורכת. הבטיחו, בלי שום הגיון, שהמהגרים לא יהוו נטל כלכלי, שהם יתרמו לכלכלה יותר משייטלו ממנה. בפועל זה לא קרה. אייאן חירסי עלי, דוגמא למהגרת שנטמעה בחברה המאמצת, מצאה עצמה מורחקת מאירופה. אחרים, שמעדיפים את ההסתגרות, נשארו. הציבור, שתחילה נטה לאמץ את מדיניות מנהיגיו, הלך ונפרד ממנו, אבל לא יכול היה להשמיע קול. כל ביקורת נתקלה בחומה בצורה של שיח משתק, ומי שקרא לעצור ולחשב מסלול כונה גזען ונאצי (הרעה החולה של זמננו – תוויות במקום שיחה קשובה. ובהקשר זה, הספר מוחרם על ידי מספר רשתות בארץ בשל ההוצאה בעלת הגוון הימני-שמרני בה ראה אור). עם הזמן, ולנוכח תופעות כמו שכונות סגורות שכוחות החוק חוששים להכנס אליהן, פעולות טרור, סחר בנשים ובילדים למטרות מין, רצח של מתנגדי אסלאם ועוד, מתרבים קולות מחאה. בין השאר מונה מאריי את ספריו של מישל וולבק, שמביע היטב הן את החידלון ואת העדר המשמעות שחווים האירופים, והן את החזון המבעית של השתלטות האסלאם על אירופה.

מה הלאה? "רוב הפוליטיקאים ימשיכו להעדיף את התועלת האישית המיידית שבאימוץ דרך פעולה "נדיבה", "חומלת" ו"פתוחה" למרות המחיר החמור, ברמה הלאומית, בטווח הארוך. הם ימשיכו להאמין, כפי שעשו במשך עשרות שנים, שעדיף להזיח את העניינים המורכבים הצידה, ולתת ליורשיהם להתמודד עמם. ולכן הם ימשיכו להבטיח את היותה של אירופה המקום היחיד בעולם השייך לעולם. ברור כבר עתה איזה סוג של חברה יניב הניסוי הזה […] המהגרים יזכו לעידוד לשמר את מסורותיהם ואת סגנון חייהם, ואילו האירופים שחיו כאן במשך דורות על דורות ימשיכו מן הסתם לשמוע, תוך שהם הופכים בהדרגה למיעוט, שסגנון חייהם והמסורות שלהם דכאניים ומיושנים". מאריי חושש כי אירופה "מאבדת את האפשרות למפנה בדרכי שלום מנתיב זה", וכי פיצוץ אורב במרחק מעשה טרור או שניים.

דאגלס מאריי הוא סופר, עיתונאי ופרשן חסר מורא, שאינו חושש מלהביע ברהיטות ובבהירות את דיעותיו, גם אם אינן פופולריות. כך, מאז פרוץ המלחמה, וגם לפניה, הוא תומך בישראל, ואינו נרתע מלהשתלח בחמאס ובתומכיו. הנה אחד מן הראיונות הנוקבים שלו בענין זה.

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מדכדך, כתוב היטב ומעניין מאוד.

The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam – Douglas Murray

סלע מאיר

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אוֹרי רדלר