"החתולה" נפתח שמונה ימים לפני נישואיהם של קמיי ואלן. המשכו ביום שלאחר החתונה, ותקופה קצרה אחריה. הצעירים נפגשו כבר כילדים, קמיי הפגינה אז עקשנות, אלן הפגין חוסר ענין, ונדמה כי דבר לא השתנה מאז.
אלן הוא בן יחיד, ולהבנתי בעובדה זו ניתן לתלות את כל מה שיקרה מכאן ואילך. הוא רגיל לחברת עצמו, מרגיש נינוח בביתה של אמו, מאחורי העצים הגבוהים המסתירים את הגן ואת הבית מן החוץ. את כל רגשות העדנה והרוך שהוא מסוגל לחוש הוא מרעיף על חתולתו סהה ועל אמו. קמיי, העקשנית, הנמרצת, החובבת תנועה ומהירות, אינה מתאימה לנרפות העצלה שאלן כל כך מחבב. קמיי ואלן מתגוררים באופן זמני בדירה שהושאלה מחבר, עד שיסתיימו השיפוצים המבוצעים בבית ילדותו של אלן כדי להתאימו לזוג הצעיר, אבל כל שאלן יכול לחשוב עליו הוא איך למנוע מקמיי לגור כאן. הוא נטפל לקטנות ומוצא בה פגמים, צבעו השחור של שערה מטריד אותו, עיניה הגדולות רודפות אותו בהקיץ ובחלום (בחלום מבעית, הוא היה משותק בשל מבטה החם והמסוכן של דמות שחרחרה, בעלת צדודית יוונית מנוקבת בעיניים גדולות של קרפיון). אבל אלן מנומס, או עצור, או שניהם גם יחד, ורוב הזמן הוא שומר את מחשבותיו לעצמו.
את יחסיהם ההדדיים בני הזוג משליכים על החתולה. עוד לפני החתונה אלן אומר לסהה: "אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר… החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל…". בהמשך, כשיוסיף להיות פסיבי, כי אינו יודע אחרת, רק בכל מה שקשור לחתולה יגלה יוזמה ופעלתנות. נדמה כי ככל שהצעירים הופכים מנוכרים יותר, כך גוברת מסירותו של אלן לחתולה. הוא מרעיף עליה אהבה ותשומת לב, מול עיניה של קמיי, בלתי מסוגל לטפח אותה תשומת לב כלפי אשתו. בתמונה אופיינית, קמיי מוצאת אותם בוקר אחד יושבים על המרפסת לחי אל לחי, צופים בנוף. קמיי מכנה אותה "היריבה שלי", וטינתה כלפיה הולכת וגוברת. כשאלן יוצא לעבודתו הוא חש את הדאגה העמומה שצצה ועלתה כל אימת שהשאיר את שתי ה"נשים" שלו לבד זו עם זו. קמיי תבחר בהחלטה של רגע בפתרון אלים כדי לשבור את המשולש המוזר הזה, אך תשיג את התוצאה ההפוכה, שכן אלן יסתגר עוד יותר בתוך הילדותיות שלו. לאמו יאמר ברגע של גילוי לב: "אולי אני ילד, אמא. אני רק רוצה לחשוב מעט על מה שאני צריך לעשות כדי לצאת מהילדות הזאת…"
"החתולה" הוא מספריה המאוחרים והבשלים של קולט. כל מילה מונחת במקומה, לכל פרט יש משמעות. היא שולטת שליטה מלאה בניואנסים של האוירה ושל הלכי רוח באמצעות וריאציות על מוטיבים חוזרים. העיניים הן מוטיב שכזה, האיפור של קמיי, העייפות שבה נפתח הספר, העליה והירידה במשקל של שלוש הצלעות בסיפור. אבחנותיה באשר לאישיותם של גיבוריה מדויקות ומשכנעות. לא בכדי זכתה לכבוד בחייה ולפופולריות ארוכת שנים אחרי מותה.
La Chatte – Colette
רסלינג
2005 (1933)
תרגום מצרפתית: אביבה ברק
סקירות ספרים 