תגית: אביגיל בורשטיין

ארבעה חברים ביקרו אצל מגדת עתידות, שנודעה ביכולת לנבא את תאריך המוות המדויק. נל, שהיתה אז כבת תשע-עשרה, התבשרה שנותרו לה רק תשע-עשרה שנים נוספות. גרג, בן זוגה באותה עת, עתיד היה לחצות את גיל מאה. תאריך התפוגה של השלישית בחבורה נקבע לגיל ארבעים. לרביעית, כך על פי מגדת העתידות, נותרו ימים ספורים בלבד. מותה של האחרונה ביום המיועד קבע את מהלך חייה של נל. בשנים הבאות נעה ונדה בעולם, לא מתקשרת לאיש, לא מתחייבת לדבר, מסתפקת ברכוש מועט ובתרמיל על הגב, מנסה למצות את החיים עד תום. עם משפחתה באנגליה שמרה על קשר רופף בלבד, לפעמים מסבירה זאת בצורך להגן עליהם מפני הצער על מותה המתקרב, לפעמים בצורך שלה לא להקשר כדי לא לחוש לעולם תחושת אובדן. לקראת יום מותה חזרה לאנגליה, ארגנה לעצמה מוות מסוגנן במלון מפואר, לבושה בשמלת נשף שכורה. היא מכרה את רכושה המועט, חילקה את כספה, מחקה את נוכחותה האינטרנטית, וכתבה חמישה מכתבי פרידה שהכילו וידויים בלתי נחוצים. בערב נכנסה למיטה וקיוותה למות מיתת נשיקה.

בבוקר התעוררה חיה.

נל היא מצד אחד אשה מקסימה, מתחברת בקלות, נפש חופשיה. מצד שני היא אנוכית, מרוכזת בעצמה, לא חושבת עד הסוף על תוצאות מעשיה. כשהיא מנסה להסתגל לחיים החדשים שניתנו לה, היא נאלצת להודות בשלב כלשהו כי היתה עד כה "אשה רשלנית ואנוכית בגיל העמידה שמתנהגת כמו בת שש-עשרה מפונקת". שרלוט בטרפילד, בתבונה, אינה מחוללת מהפך דרמטי בדמות שיצרה, אלא גורמת לה לראות את העולם מזוית רחבה יותר, לשקול את צעדיה, לטפח קשרים, לפעול במקום לברוח.

בניגוד לנל, שחיתה עם קו סיום קרוב, גרג ארגן את חייו באופן שונה לחלוטין, אולי בשל הידיעה שזמנו בידו. נל וגרג היו חברים מילדות ושותפים להרפתקאות, אבל כשנפרדו דרכיהם התעצבו חייהם באופנים הפוכים. נל, כאמור, נותרה אותה צעירה נוודת. גרג הפך איטי, מרובע, שמרן הולך בתלם. אחד ממכתבי הפרידה שכתבה נל לפני המוות שלא ארע יועד לגרג, ובו התוודתה שהוא היה אהבת חייה. המפגש המחודש ביניהם ישפיע על שניהם, ואולי יעורר את הרגשות הישנים.

וישנו טום, גרוש צעיר ואב לילד, שבא לקנות מנל מיטה במסגרת חיסול רכושה, והקשר שנוצר ביניהם שינה במידה רבה את חייו. "את בסך הכל הבעיטה בתחת שאנשים צריכים", הוא מסביר לנל את סוד השפעתה על חיי מכריה. נל תמצא עצמה מתלבטת בינו ובין גרג כבני זוג המתאימים לה, אם היא בכלל מעונינת לקשור את חייה בחייו של אחר.

נל תתוודע מחדש גם אל משפחתה, תספוג את הביקורת המגיעה לה על ההזנחה רבת השנים, ותבין היכן נמצאת רשת הבטחון האיתנה שלה. שלושה מן המכתבים שהותירה נועדו להוריה ולאחותה, וכאמור הכילו וידויים שאולי לא היו צריכים להכתב, או אולי כן, אבל משעה שנכתבו ונקראו הציבו את היחסים בינה ובינם על מישור כן יותר. עוד דמות מעניינת שתזדמן על דרכה היא של ג'ונו הזקנה האקסצנטרית, מעין גרסה מבוגרת ומוקצנת של נל עצמה.

"הזדמנות שניה" אולי אינו עמוק במיוחד, ופה ושם לוקה באי-סבירויות קלות, אבל הוא מעלה בחינניות ובהומור נושאים השווים עיון באשר ליחסים בין הבריות. דמויותיו חיוביות למרות פגמיהן, וחיבה ואופטימיות שורות עליו. בהחלט נעים לקריאה.

את הכריכה החביבה עיצב אמרי זרטל.

The Second Chance – Charlotte Butterfield

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

"הבת של הספרדיה" מתרחש בונצואלה, וחושף את היומיום האכזר של תושביה. אדלאידה פלקון, המספרת בגוף ראשון, מאבדת את אמה לסרטן, ואת מולדתה לטרור ולעוני. חייה כבוגרת מתנהלים בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס, שעלה לשלטון ב-1998 והנהיג מדיניות כלכלית סוציאליסטית שנויה במחלוקת, ובתקופת שלטונו הרודני של ניקולס מאדורו, המכהן כנשיא מאז 2013. תחת כהונתו התדרדרה המדינה הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה כלכלית, והפכה למה שהאמריקאים מכנים "ארגון פשיעה". "בזמן שגססת המדינה השתגעה", אומרת אדלאידה לאמה המתה במחשבותיה. מתנגדי משטר נלקחים מביתם, ונעלמים במרתפי העינויים של בתי הכלא; החנויות ריקות ממצרכים בסיסיים; השוק השחור משגשג בידיהם של אופורטוניסטים אלימים; וההליכה ברחובות היא הימור על החיים בתוך מלחמת הכל בכל.

הפתרון שמצאה אדלאידה לאובדן הכפול מתואר על כריכת הספר (וחבל, אבל משום כך איני מנועה מקלקלנים). אחרי שהיא מנושלת בחוזק יד מדירתה על ידי כנופית נשים הסוחרות בשוק השחור, היא מוצאת כמעט באקראי מקלט בדירה הסמוכה, שם התגוררו מהגרת מספרד ובתה. הגורל מניח לפתחה הזדמנות חד-פעמית לאמץ זהות שאינה שלה, ולחפש לעצמה בית הרחק ממולדתה. אופיה וחינוכה זועקים כנגד ההתחזות וכנגד המעשים שתיאלץ לבצע כדי להשלים את תכניתה, אבל אדלאידה כבר מזמן אינה חיה בעולם מוסרי, אלא במציאות הכופה עליה מאבק הישרדות מתמיד.

מה קורה לאדם ששגרת חייו הפכה לשדה קרב, קרב על מזון, על קורת גג, על התחמקות ממעצר ומכדורים מכוונים או טועים? זה הנושא שבו עוסקת קרינה סיינז בורגו. בעלי הכוח, מנצלי ההזדמנויות, אלה שנאלצו להדחיק את אלימותם ואת הרוע שבתוכם בימים כתיקונם – הם מוצאים לעצמם כר נרחב לעשיית רווח, לרכישת מעמד באמצעות הפעלת טרור. האחרים, שנאלצים לתמרן בתוך הפחד והמחסור, משלמים גם מחיר נפשי וחברתי כבד. "שכחנו מהי חמלה, השתוקקנו לגבות תשלום על כל מה שהשתבש", מודה אדלאידה ומוסיפה, "אם הדברים יחמירו, אגן על זכותי לחיות במחיר דריסת זכויות האחרים. זה הם או אני". קורבנות שהפכו בלית-ברירה לתליינים. לא שפר גם חלקם של המעטים המצליחים לארגן לעצמם כרטיס יציאה מהגיהינום. "סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל היתה גם היא בגידה".

סיפורה של אדלאידה נע בין הווה לעבר, בין נסיבות חייה אחרי מות אמה ובין זכרונות מחייהן המשותפים. לאימהוּת יוחד מקום מרכזי בעלילה. המספרת כבר חוותה אסונות, אך נקודת השבר בחייה אירעה במותה של האם, שאף שמה אדלאידה, כמו לרמז על הזהות המשותפת של השתיים ועל שבירתה. השכנה, אורורה פרלטה, היתה מוכרת ברבים כ"הבת של הספרדיה", אף היא חלק מסימביוזת אם-בת. לא במקרה הציור שהשפיע עמוקות על אדלאידה בעודה ילדה היה של אם צעירה, פרי מכחולו של ארתורו מישלנה, שבו מצאה, על פי תיאורה, את "שטף היופי הקורן מאימהוֹת, בריות של בושם קלוש, נשים נוצצות תחת אור הבוקר".

הספר, בערך עד כחמישית ממנו, מצטייר מבולבל ודורך במקום. משם ואילך הוא משתפר מאוד, הופך מהודק וממוקד יותר, וכדאי להתמיד בקריאתו. בתערובת של רגשות אשמה, אדישות שנובעת מהרגל ומחוסר ברירה, חמלה עמוקה וכעס עמוק לא פחות, רצון לברוח ותשוקה לנקום – הסופרת, שבעצמה נטשה את ונצואלה והיגרה לספרד, מספרת על גורל תושביה של ארצה. למיטב זכרוני, זהו הספר הראשון שאני קוראת על ההווה של ונצואלה, והוא חידש לי רבות. אביגיל ברונשטיין תרגמה היטב, והספר מומלץ.

La Hija de la Española – Karina Sainz Borgo

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מספרדית: אביגיל ברונשטיין

ויסנטה, סבו של הסופר סנטיאגו א' אמיגורנה, נולד בפולין. אל פולין התייחס כאל מולדת, ואל גרמניה, שאת תרבותה, אהב, כאל גן עדן אפשרי. למרות האירופאיות המוטבעת בו בחר להגר לארגנטינה. שילוב של גורמים הביא לכך, פוליטיים, חברתיים, רצון להמלט מהעוני ולגלות את אמריקה. וגם הגידופים האנטישמיים שספג באוניברסיטה. בפולין נותרו אמו ואחיו. בארגנטינה נישא לרוסיטה, שמשפחתה כולה היגרה בשל הפוגרומים, נולדו להם שלושה ילדים, ופרנסתם באה להם מחנות רהיטים שניהל ויסנטה כחלק מן העסק המשפחתי בבעלות אביה של אשתו. עם המשפחה שנותרה במולדת קיים קשר מכתבים רופף, ומדי פעם הפציר בהם בלשון רפה להצטרף אליו.

השגרה השלווה הופרה כשהחלו להגיע השמועות על גורלם של היהודים בפולין הכבושה, וביתר שאת כשאמו של ויסנטה שיגרה מכתבים נדירים מתוך גטו ורשה. בעוד אמו ואחיו, יחד עם גיסתו ואחיינו, הולכים ונסגרים בתוך גטו ממשי, ויסנטה הלך ונסגר בתוך גטו נפשי. מוכה אשמה משום שלא זירז את משפחתו להגר בעקבותיו, גם כשהיה ברור שהאדמה עומדת לבעור תחת רגליהם. מוכה אימה לנוכח תיאורי המצוקה שבמכתבים ולמקרא העדויות הבודדות שפורסמו בשולי החדשות. מוכה תחושת חידלון של אוזלת יד. הוא הפך לפליט, לבוגד, לפחדן. הוא הפך לזה שלא היה שם כשהיה צריך להיות, זה שברח, זה שחי כשקרוביו גססו. ומאותו רגע הוא העדיף לחיות כמו רוח רפאים, שותק ובודד. הוא הלך והתנתק מאשתו ומילדיו, איבד כל יכולת להביע רגש כלפיהם, אולי משום שלא רצה להכביד עליהם במכאוביו, אולי משום שקל היה יותר להאטם מפני כל תחושה. בימים ניהל איכשהו את החנות כבתקופת שגרה, בלילות שקע בהימורים מתוך דחף להפסיד עוד ועוד. הוא רצה ולא רצה לדעת מה מתרחש בפולין, וכשבאו הידיעות הברורות עם תום המלחמה ניסה להאטם עוד יותר.

ויסנטה נפטר כשהסופר היה בן שבע, אבל צל השואה המשיך לרחף על ראשי צאצאיו. אמיגורנה מספר באחרית דבר כי הוא אינו הנכד הראשון הכותב על הנושא.

"הגטו הפנימי" הוא שילוב של היסטוריה פרטית עם היסטוריה כללית. במקביל להתרחשויות בחייו של ויסנטה הספר מתאר את הארועים המרכזיים שהשפיעו על גורל משפחתו. יש משהו דידקטי בכתיבה, וההתנסחות די מסורבלת, אבל אי אפשר שלא לחוש את כאבו של ויסנטה, וגם את זה של הסופר. לעומת זאת, כשהוא גולש להגות, הוא הופך לשטחי למדי עם הצהרות כמו "אחד הדברים הנוראים ביותר באנטישמיות הוא שהיא אינה מאפשרת לגברים מסוימים ולנשים מסוימות להפסיק לחשוב כמו יהודים, היא כולאת אותם בזהות הזאת בלי קשר לרצונם ומחליטה בפסקנות מיהם"…

כשמדברים על קורבנות השואה, אנשים כמו ויסנטה אינם אלה שעולים על הדעת. הוא לא נרדף, לא סבל מאימת מוות, מרעב, מעבודת פרך. ובכל זאת גם הוא ודומיו הם קורבנות מצולקים. אמיגורנה נותן להם קול באמצעות דמותו השותקת של סבו.

La Ghetto Intérieur – Santiago Amigorena

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

תרגום שמו של הספר הוא "מחכים לבוג'נגלס", על שם שירה של נינה סימון Mr. Bojangles, שיר שהורי הילד, המספר את "ככה החיים יפים", אוהבים במיוחד. לא הכרתי אותו עד היום, וכשהתחברתי בסקרנות ליו-טיוב, גיליתי יצירה מקסימה (חיפשתי ומצאתי גם את השאנסונים של קלוד פרנסואה, שתמונתו תלויה על קיר חדרו של הילד, אבל עודף המתיקות והעליצות עוררו בי הזדהות עם בחירתם של האב ושל הבן להשתמש בתמונה כמטרה במשחק קליעה…). ההאזנה בלופ לנינה סימון ריככה את התחושה של טביעה בים של מלל חסר פשר, שאפיינה את הקריאה בשליש הראשון של הספר. המספר מתאר את החיים המבולגנים בבית הוריו, המתנהל על סף הניהיליזם. האם המרחפת והאב הקפריזי סוחפים את בנם ואת חבריהם ממסיבה לחגיגה, נעים בין ביתם שבפריז לארמון שרכשו בספרד, ללא עבודה קבועה, ללא לימודים מסודרים, בהפרזה מטורפת, וכל זה מתואר בסגנון מבולגן, לעתים קרובות מדי ללא רצף הגיוני בין המשפטים. לולא היה מדובר בספר קצר, ולולא הסקרנות לגלות מדוע זכה לתפוצה עולמית, הייתי נוטשת בשלב זה.

הספר נחלץ מן הסחרור בערך אחרי שליש, כשהאם יוצאת מדעתה, והאב והבן נאלצים לצאת מביתם. לא אוכל להרחיב בתיאור העלילה בשל חשש לספוילרים, אציין רק שהשליש השני של הספר קוהרנטי יותר מהראשון, ונוגע ללב.

השליש השלישי (החלוקה היא שלי, לנוחות הסקירה, ואינה מייצגת את מבנה הספר) נפתח בפרק שכתב האב, ובו נחשף מה שעמד מאחורי הטירוף שבשליש הראשון. יש בחשיפה הזאת אהבה גדולה מצד אחד, והתמכרות גורפת ואנוכית מצד שני, ושתי אלה באות לידי ביטוי גם בסיומו של הספר, שכולל למעשה שני סיומים בזה אחר זה. הסיום הראשון אמין, השני, שנגרר בעקבותיו, לכאורה בלתי נמנע בהתחשב בכל מה שסופר קודם לכן, ובכל זאת משהו בו מזייף ובלתי מתקבל על הדעת ברצף הסיפורי.

"ככה החיים יפים" הוא נסיון לספר על אהבה טוטאלית, גדולה מהחיים, מתנשאת מעל כל מכשול. דרך הסיפור מקורית, הקצב מסחרר, ותאוות הריקוד של הגיבורים מעניקה לספר מקצב מפתה. יחד עם זאת, למרות מערבולת הרגשות העמוקים שהוא אמור להכיל, ולמרות הססגוניות של החיים המתוארים בו, יש בו לקוניות וניתוק רגשי, שפוגמים באמינותו, ומייצרים תחושה שלפנינו תרגיל בכתיבה.

אני נמנעת מלהמליץ עליו בשל ליקוייו, אבל בשל המקוריות, ומשום שיש לי תחושה שעוד אהרהר בו, אני נמנעת גם משלילתו כליל.

En Attendant Bojangles – Olivier Bourdeaut

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

אסתר ויטל, ילידת צרפת, בת להורים שהיגרו ממרוקו, עומדת להנשא בישראל לשארל טולדנו, גבר שבחרה בעצמה. אסתר היא בשנות השלושים לחייה, הרבה מעבר לגיל הנישואים המקובל במשפחתה. כבר היו לה בעבר קשרים עם גברים, אך בסופו של דבר בחרה בשארל, אותו אהבה מאז ילדותה. הוריה מתנגדים לנישואיה, וכבר בתחילת הספר מסתבר שיש במשפחה כמה סודות – איומים, כהגדרתם – שצריכים להחשף לפני החתונה. מכאן ואילך מתגלגל לו סיפור לא מעניין, עמוס פרטים ופרטי פרטים ואינספור סיפורים צדדיים. נראה שהמחברת ביקשה לכלול את כל ההיסטוריה של הספרדים בספר אחד, והתוצאה היא ברברת אינסופית, וקישורים חלשים ובלתי משכנעים בין ההיסטוריה לבין הסיפור המתרחש בהווה.

ואם לא די בעומס הבלתי סביר, הספר לוקה בסטראוטיפיות ובסתירות פנימיות, ולכן למרות ההשקעה הניכרת בפרטים נוצר רושם של חפיפיות. הנה דוגמא אחת מני רבות לסתירה ולחוסר עקביות: בעמוד 151, אחרי הסבר ארוך על מנהגי חג הפסח, ובכללם על ארבעה הבנים, היא קובעת כי "יוצא איפה שהגרוע מכל הבנים אינו הרשע המגלה ענין בעבר, אם גם ענין שלילי. הגרוע מכל הוא הבן שאינו יודע לשאול, מפני שהוא שכח שיש מה לשאול". זה לא מפריע לה לכתוב, פחות מעשרים עמודים אחר כך, כי "שארל הפך לגרוע שבין ארבעה הבנים בהגדה של פסח: הרשע".

בכלל נדמה שהסופרת מסונוורת ממילותיה שלה עצמה, והיא נוטה לגבב עוד ועוד, תוך סתירות פנימיות, אפילו  בתוך אותה פיסקה.

הסטראוטיפיות והנטיה להכללה ולהגזמה באות לידי ביטוי בקטעים כמו זה שבו היא מתארת את החתן הספרדי. הבחירה בקטע זה היא אקראית, יש גרועים ממנו, והציטוט חלקי, כי התעייפתי:

המלים שלו, מילותיו של החתן הספרדי שהן כדבש לאוזני הכלה […] בחיוכיו של החתן הספרדי העיניים הן המחייכות אחרי הלילה, מופתעות, מאושרות, מאוהבות […] במבטו של החתן הספרדי חבויה משמעות החיים, סוד הנמסר מדור לדור; האהבה אינה רק ליטוף רך, היא מסורת, ברכה, חיבוק אנושי וחברתי, שכן בתוכו של החתן הספרדי נמצא אב המחבק את בנו ומגן עליו לתמיד מפני כל הרע שבעולם.

האם אפשר להשעות את השיפוט הספרותי, ולהתייחס לספר כמסמך היסטורי המכסה את קורות יהודי ספרד מאז הגירוש ועד ימינו? לצערי לא. כשהסופרת משחררת קביעות מגוחכות כמו הקביעה הבאה, היא מחסלת כליל את האפשרות להתייחס אליה ואל הידע שהיא מעלה על הכתב ברצינות:

הוא לא ידע דבר על הדת אבל התלהב מכך שהוא יוצא עם יהודיה מרוקאית, דבר אופנתי אצל ישראלים שמאלנים, "ייקים" כמוהו, שכן בישראל היהודים המרוקאים הם הגרעין הקשה של מעמד הפועלים, השכבה החברתית הנחותה.

למותר לציין שהשד העדתי מקבל גם הוא במה. בהקשר זה מעניין לציין שהיחס המפלה והמתנשא של האשכנזים כלפי העולים מארצות ערב זוכה לכעס מצדה, בעוד את השנאה והבוז הפנימיים בתוך קהילת יהודי מרוקו היא פוטרת בחיוך:

"אז הוא ממקנס, שארל, אז מה? אתה לא מרוצה שהיא מתחתנת עם מקנסי? היה יכול להיות יותר גרוע! היא היתה עלולה להתחתן עם מישהו ממרקש."

"או עם טוניסאי."

"הנה, בני, אתה רואה, המצב לא כל כך גרוע!"

בסביבות עמוד 200 נשברתי סופית, כשהסופרת הקדישה פרק שלם לניתוח ההבדלים בין אשכנזים לספרדים. כל הסטראוטיפים שעולים בדעתכם נמצאים שם, כולל כמה שהמציאה בעצמה, כשנסחפה כרגיל אחרי זרם המלים. מכאן ועד לסיומו של הספר קראתי בדילוגים.

בספרה המאוחר יותר "באין לי מולדת" מצאתי חולשות דומות, אך שם לפחות היה מיקוד מסוים בנושא האנטישמיות בצרפת, נושא הראוי לדיון. מעניין לציין שלגיבורות שתי הספרים שמות כמעט זהים – אסתר ויטל כאן, אסתר וידל שם.

אז מה היה לנו? עלילה קלושה, סיפור לא משכנע, דמויות בלתי מאובחנות (לא מחוסר רצון, אלא מעומס תכונות שהועמסו על כתפיהן הדלות), מעשי כישוף, פילוסופיה בגרוש, והמון המוני מלים שנכתבו לתפארת העושר המילולי ומבלי להקדיש תשומת לב מספקת לעומק התוכני. לדעתי, אפשר לוותר.

Sepharade – Eliette Abecassis

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

רוזמרי, המספרת את הספר בגוף ראשון, מתחילה מהאמצע. השנה 1996, רוזמרי היא תלמידת קולג', לחייה נכנסת הרלו, בחורה מוחצנת ופרועה, ואחיה לואל חוזר לחייה אחרי העדרות של עשור. מתוך הפטפטת הלהגנית שלה הולכים ונחשפים סודות משפחתיים. פעם היתה זו משפחה של זוג הורים ושלושה ילדים, שאחד מהם כאמור עזב, ועל האחרת, פֶרן, לא מדברים. הגילוי המהותי אודות פרן מגיע בסביבות עמוד 80, כשרוזמרי מתחילה את סיפורה מהתחלה. אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לגילוי הזה, אבל אם אתם מעדיפים להמנע מספוילרים אגיע כבר עכשו לשורה התחתונה: ספר נוגע ללב אך מפוספס.

ועכשו לספוילר: פרן היא שימפנזה. אביה המדען של רוזמרי צירף אותה למשפחה כשהיתה בת שלושה חודשים, חודש אחרי לידתה של רוזמרי. שתי התינוקות גדלו יחד כאחיות, תחת עינם הצופיה של הסטודנטים שעסקו במחקר התנהגותי של השתיים. כשהיתה רוזמרי בת חמש, נשלחה בלי הסבר אל סבה וסבתה למשך מספר שבועות. כשהוחזרה הביתה גילתה שהמשפחה עזבה את החווה בה התגוררה, פרן נעלמה ויחד איתה גם הסטודנטים. המפנה הזה בקורות המשפחה השאיר חותם כבד על כולם: האם שקעה בדכאון והפסיקה לתפקד במשך תקופה ארוכה, האב שקע בעבודה ובאלכוהול, לואל שקע במרירות, ובילה את מרבית זמנו מחוץ לבית עד שנטש כליל, ורוזמרי הקטנה שקעה בבלבול שלא הרפה ממנה גם בבגרותה.

זה אמור להיות ספר שמפנה את תשומת הלב למצוקת בעלי החיים, המשמשים למטרות מחקר. עיקר הזעם מופנה אל התנאים במעבדות, ואל הניסויים בחקר מחלות. הבעיה בעיני היא בחוסר מיקוד, בטיפול הסלחני בכמה נושאי משנה, ובאי נקיטת עמדה חד משמעית. הנה מספר דוגמאות:

• נושא מרכזי מאוד בעיני הוא הטיפול בנקודת השבר של המשפחה, לא ההיעלמות עצמה, לא מעבר הדירה, אלא העובדה שכל אלה נחתו על הילדה בלי הכנה. אין בספר אמירה משמעותית על ההורות במירעה הזו. ובכלל, אין התיחסות ביקורתית לעצם הרעיון לגדל ילדה כמושא מחקר, תוך השוואת תנאי חייה לאלה של שימפנזה (כך, לדוגמא, רוזמרי לא הלכה לגן כי פרן לא יכלה ללכת).
• אין התיחסות לעצם העיוות שבהחזקת שימפנזה בדירת בני אדם, תוך האנשתה באמצעים כמו לבישת בגדים ועשית צרכים בסיר.
• ניסויים בבעלי חיים, כן או לא? אין בספר אמירה ברורה בנושא. מצד אחד הניסויים מזעזעים, מצד שני רוזמרי כותבת שהיא אסירת תודה למכוני המחקר על תרופות למחלות קשות.

בעיה נוספת בעיני היא סגנונו של הספר, בעיקר של חלקו הראשון. הסגנון הפמיליארי והלהגני נראה לי כמו רשומת בלוג שהתארכה יתר על המידה, ואילו לא תכננתי לכתוב סקירה הייתי נוטשת. הרמזים על סוד משפחתי טבעו במלל, ולא עוררו ענין. בהמשך הסגנון מתמתן, והתוכן הופך מעניין יותר, אבל הדרך לשם מייגעת.

אהבתי את הטיפול של הסופרת בזיכרונות: מה באמת יכולה רוזמרי לזכור מגיל חמש? מה המציאה? מה פירשה על סמך זכרונם של אחרים? מה בהווה מציף זכרונות נשכחים ועד כמה ניתן לסמוך עליהם?

אם מתעלמים מהליקויים, זהו ספר נוגע ללב, לוחץ היטב על בלוטות הדמעות, ומעורר מחשבה אודות יחסינו עם בעלי החיים.

We are All Completely Beside Ourselves – Karen Joy Fowler

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

קאסיה חיה עם משפחתה בעולם אוטופי לכאורה. כל המחלות הקשות הובסו, הפשיעה נדירה ביותר, הארוחות מגיעות הביתה כשהן מותאמות אישית לכל סועד, כל ילד זוכה ללמוד, לכל אדם יש מקום עבודה. לאוטופיה הזו יש מחיר שמתבטא במעורבות יתר של המדינה בחיי תושביה: אין צורך להתחבט בשאלות כמו בחירת בן-זוג – המדינה, המיוצגת על ידי מנהלנים, בוחרת ומתאימה אותם זה לזה בטקס חגיגי בהגיעם לגיל שבע-עשרה. מהלך החיזור וההיכרות בין המותאמים מפוקח על ידי המדינה. טקס הנישואין נערך בגיל עשרים ואחת. הולדת ילדים מתרחשת בין גיל עשרים ואחת לשלושים ואחת. ובגיל שמונים מתים. בהמשך הספר מתברר כי המעורבות המנהלית עשויה להיות מרושעת.

הספר נפתח כשקאסיה מגיעה לגיל שבע-עשרה, והיא בדרכה אל נשף ההתאמה בו יוכרז מיהו בן-זוגה. בנשף מתברר כי המנהלנים התאימו לה את זאנדר, חבר ילדות קרוב ואהוב, בעוד לכל שאר הנערות הותאמו בני-זוג זרים מערים אחרות. נדמה כי חייה הנוחים והמוסדרים של קאסיה ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, אך בניגוד למצופה הם דווקא משתבשים כבר למחרת, כשהיא מעיינת בכרטיס המידע על זאנדר, ומגלה שמיד לאחר תמונתו של המותאם עולה על המסך תמונת נער אחר. בשבע-עשרה שנותיה הראשונות קאסיה לא נדרשה לבחור דבר, לא תהתה בכלל אם קיימת אפשרות בחירה. התמונה הנוספת, למרות שצצה לשניות ספורות והתפוגגה, מציפה את אפשרות הבחירה.

שמו של הספר באנגלית Matched, על שם תהליך ההתאמה. השם שנבחר לנוסח העברי נראה לי הולם יותר את תוכנו של הספר, כי השאלה שנבחנת בו שוב ושוב היא שאלת הבחירה מבין כמה אפשרויות. קאסיה מרשה לעצמה לתהות אם מותר לה לבחור בקי, הנער השני, למרות הבחירה מגבוה בזאנדר (שני הנערים, אגב, טובים וראויים, כך שאין פה בחירה קלה בין טוב לרע). סבא של קאסיה מוריש לה לפני מותו מילות שיר שנאסר לקריאה, והיא עומדת בפני הבחירה אם לזכור אותו או לשכוח. שאלה זו פותחת פתח לתהייה רחבה יותר באשר להחלטה שקבלו המנהלנים להשמיד את מרבית התרבות שקדמה להם: בספריה נשמרים רק מאה ספרים, רק מאה שירי משוררים מותרים לשימור, רק מאה יצירות מוסיקליות מושמעות, אותם מופעים מועלים שוב ושוב. עיניה נפקחות אל עולמם של המבוגרים, והיא מגלה שהוריה בחרו בשתי דרכים שונות להתקיים בעולם המותאם: אמה שומרת על הכללים כדי להגן על משפחתה, אביה מכופף אותם מאותה סיבה בדיוק.

ככל שעובר הזמן וראיתה מתרחבת, היא מגלה שלא כל המדינה נהנית מהטבות החיים המוסדרים. במחוזות רחוקים יותר שורר עוני, מתנהלת מלחמה עקובה מדם. מסתבר שהמנהלנים מתקשים לשמור על גבולות המדינה.

למרות הפיתוי לוותר ולשכוח את הקשיים, קאסיה עושה לקראת סיום הספר את הבחירה הגדולה מכולן: היא בוחרת לזכור.

הספר מסתיים עם סיומו של פרק בחייה ובחיי בני משפחתה, אך הוא משאיר פתח להמשך, ואכן זהו ספר ראשון בטרילוגיה.

במרבית המאמרים והביקורות אודות הספר הוא מוזכר יחד עם "משחקי הרעב". בעוונותי עדיין לא קראתי את "משחקי הרעב", ולכן אין לי יכולת להשוות. לעומת זאת, משהו בספר הזכיר לי את "1984": האח הגדול, בשני הספרים, עינו תמיד פקוחה.

מדובר בספר לנוער, ובדמות ראשית של נערה, אך השאלות שהוא מעלה חוצות גילים ומגדרים, ולכן יעניין גם קוראים מבוגרים. למעשה, הוא מתחיל כספר נוער, עם בעיות שמטרידות בני-עשרה, כמו יחסים בין בנים ובנות, פופולריות חברתית, מציאת שיווי משקל בין לימודים ובילוי, יחסי הורים-ילדים וכדומה. אבל כמו שכתבתי קודם, ראית העולם של קאסיה הולכת ומתרחבת, והנושאים המעסיקים אותה הופכים "גלובלים" יותר. אם בתחילה חשבתי שמבוגרים (כמוני) יקראו אותו ברפרוף, כי אולי כבר איבדנו ענין בחיבוטי הנפש של בת-עשרה, בהמשך הוא חייב תשומת לב רבה יותר. האם נעדיף נוחות על עקרונות? אם יינתן לנו לקבוע את גורלו של אדם, האם נפעל לטובתו או מתוך האינטרסים הצרים שלנו? מה עדיף – הליכה בתלם או פריצת גבולות? שאלות ראויות למחשבה בכל גיל.

הספר כתוב בצורה שוטפת, קריא מאוד, ודי קשה להניח אותו מהיד. סופרים לנוער לוקים לעתים בפלקטיות יתר, בשרטוט עולם שחור-לבן. אלי קונדי הצליחה להמנע מכך. אמנם היא מציגה דמות כמעט מופתית כמו זאנדר, אך גם לו היא מעניקה רגעים של חולשות אנוש. לכל הדמויות, גם לשליליות, יש כמה פנים. קונדי מנסה להסביר את כולן, או לפחות להשאיר לקורא פתח לנסות להבין מה מניע אותן.

Matched – Ally Condie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין