תגית: אדם בלומנטל

"הדברים שאיבדנו באש" הוא קובץ סיפורים, שנים-עשר במספר, מסויטים כולם. סיפוריה של מריאנה אנריקס מתרחשים בשכונות פשע ארגנטינאיות, גיבוריה סובלים מאובססיות שסופן להתנקם בהם, ומאמינים באמונות טפלות שהופכות למציאות חייהם. הסופרת אינה חוסכת בפרטים הופכי קרביים ובתסריטי אימה, אך עילת העלילה היא מציאות החיים הקשה שעליה היא מבקשת לספר.

כל אחד מהסיפורים מטפל בנושא נפרד. בין הנושאים נמצא את חסרי הבית ב"הילד המלוכלך", ילדה דחויה שפוגעת בעצמה ב"סוף שנה", התמודדות עם תקופת ההתבגרות הקשה באמצעות סמים ב"השנים המורעלות", הסתרת הנטיה המינית ב"הפונדק", משבר בחיי נישואים עם לידת הילד הראשון ב"פבלו הקטון תקע מסמרון: בעקבות הגמד המחודד", ועוד. על כריכת הספר מוזכר סטיבן קינג כאחד ממקורות ההשראה של הסופרת, ואחד הסיפורים – "הבית של אדלה" – ניחן במובהק במוטיבים האל-טבעיים והמצמררים שקינג עושה בהם שימוש תכוף. הסופרת מצליחה לגרום לקורא לחוש אמפתיה כלפי הדמויות בסיפורים, ובו זמנית היא עומסת פרטים מזוויעים מעוררי בחילה שמעוררים חשק להשליך את הספר הצידה.

קשה להחליט אם להמליץ על הספר. יש בו לפחות שני סיפורים שהייתי שמחה להיות מוזהרת מפניהם, פן יככבו בביעותַי. מצד שני, הכתיבה של מריאנה אנריקס מהפנטת, והחומר ממנו נוצרים סיוטים הוא רק כלי בידיה לשירות נושאיה. אסתפק, אם כך, בסקירה ללא שורה תחתונה.

Las Cosas que Perdimos en le Fuego – Mariana Enríquez

עם עובד

2018 (2015)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

למה אמהות עושות את זה?

עושות מה?

את הענין של להקדים כל מה שעלול לקרות, הענין של מרחק בטחון.

כי במוקדם או במאוחר יקרה משהו נורא. סבתי הנחילה את זה לאמי כל ילדותה, אמי הנחילה את זה לי כל ילדותי, ועכשו תורי לדאוג לנינה.

אשה שוכבת במיטה במרפאה כלשהי. לידה יושב ילד. הוא דוחק בה לספר את סיפורה, כדי להביא אותה לרגע שבו התערער הכל, או כפי שהוא מגדיר זאת "הנקודה המדויקת שבה נולדות התולעים". הוא מכוון אותה בשאלות, לפעמים תורם מידע משל עצמו, מנסה למקד אותה בעיקר. בהדרגה נגלה שהאשה, אמנדה, הגיעה לחופש בכפר עם בתה נינה. כאן פגשה את קרלה, אמו של דויד, אשה מיוסרת, שכדי להציל את בנה מהרעלה הסכימה שמרפאה כפרית תעביר לגופו נשמה של ילד אחר, ומאז היא מתמודדת עם ילד יוצא דופן, מזרה אימה. ההרעלה, אמיתית או מטאפורית, פגעה בילדים נוספים בכפר, ועיוותה את גופם ואת נשמתם. אמנדה מוּנעת מכוחו של מרחק הבטחון מבתה, עליה היא שומרת כעל בבת עינה, חשה כאילו חבל קושר אותן זו לזו, ובמצב של סכנה, אמיתית או מדומינת, הוא מושך את האם ומקצר את המרחק בינה לבין הבת.

הנושא, אם כך, הוא הקשר המגונן בין אמהות לילדיהן, נושא קרוב ללב ומעניין. הביצוע, לעומת זאת, לא דיבר אלי כלל. הספר הזוי, אל-טבעי, מרחף בספֵירות מעורפלות, ולמרות ציטוטי הביקורת בקומוניקט הנלווה, הוא אינו מפחיד. אני מניחה שאפשר לחפור במשמעויות, לערום פרשנויות, אבל יש לי הרגשה שהמאמץ לא יניב רבדים סמויים. יש לציין שהספר נמנה עם הרשימה הקצרה של פרס מאן בוקר הבינלאומי ב-2017 (השנה בה זכה ספרו של דוד גרוסמן, "סוס אחד נכנס לבר"), אבל בעיני הוא התחכמות שלא עלתה יפה.

לא לטעמי.

Distancia de Rescate – Samanta Schweblin

עם עובד

2018 (2014)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל

א': כן, ברור. כל דבר שונה ומוביל לדברים אחרים.

ב': וכל דבר שאתה לא עושה גם שונה ומוביל ודברים אחרים.

"חופש מוחלט" הוא מעין מחזה, יצירה שכולה שיחות בין מספר מצומצם של דמויות. אין בספר תיאורים כלשהם של הסביבה, אין ציון של התקופה ושל המקום, ואין שום פרטים על הדמויות. על כל אלה אנו לומדים, או מנחשים, או נשארים באפלה, אך ורק בהתבסס על ההתבטאויות של הנפשות הפועלות.

א' ו-ב' כלואים במקום כלשהו, כפויים על ידי שוביהם לנהל דיון פילוסופי. הנושא שבו הם דנים, באופן פרדוקסלי בהתחשב בהיותם שבויים, הוא הגדרת החופש. בשלב מסוים, כשנמאס להם מן הכלא, הם מצליחים להמלט, נודדים במקום לא ברור, פוגשים מספר דמויות שצצות יש מאין, אחת מהן אשה, אחד ג'ינג'י, אחר חשוד כסוהר שבא לתפוס אותם. מיקומם מעורפל, הכיוונים מתחלפים, היעדים משתנים, שום דבר אינו נשאר יציב וקבוע, לשום אירוע אין התחלה או סיום. השיחות בין הדמויות נעות בין דיונים פילוסופיים בנושאים כמו חופש ואושר, ובין שיחות בנאליות הגולשות לעתים להתכתשויות.

רוב הזמן הספר הצחיק אותי. א' ו-ב', שעם הצטופפותם בתא אחד הספר נפתח, ועם פרידתם האיטית – אולי מותם – הוא מסתיים, מתנהלים כמו זוג קומיקאים על במה, אחד יהיר ונוטה לעמקות מחשבה, השני מרגיש נחות וחסר בטחון, נעלב בקלות. הניגוד ביניהם הוא פוטנציאל שמתממש לאי-הבנות ולחיכוכים משעשעים. בתחילה חיפשתי בספר משמעויות נסתרות, אחר-כך ויתרתי: אולי הן שם, אולי לא, הסתפקתי בסיפור כפי שהוא.

הטקסט שעל הכריכה מגדיר את הספר כ"מעין מעבדת ניסויים המערערת מוסכמות וסדרים ספרותיים שתוקפם פג" וכ"קריאת חובה". דעתי שונה, אך לא לגמרי הפוכה. ההעדפה שלי היא בהחלט לספרות "מסורתית" יותר, ואיני סבורה שפג תוקפה של ספרות זו. יחד עם זאת אני מעריכה את הכשרון שבו הסופר מאפיין את דמויותיו אך ורק באמצעות התבטאויותיהן המינימליות, והמקוריות, אי-השגרתיות וההתעלמות מגבולות כלשהם מרעננות. לא קריאת חובה, לדעתי, אבל בהחלט קריאה שונה ומהנה.

Le Libertad Total – Pablo Katchadjian

תשע נשמות

2017 (2013)

תרגום מספרדית: אדם בלומנטל