תגית: אהרן מגד

צבי ארבל הוא היסטוריון בראשית שנות השישים לחייו. שני מקרי מוות פקדו אותו לאחרונה. אשתו נורה התאבדה לפני תשעה חודשים, וארבעה חודשים אחר כך הלך לעולמו שמואל פויגלמן, משורר יידי, שבכניסתו לחייו של צבי הביא בעקיפין למשבר שהוביל להתאבדות. צבי נותר לבדו, מנותק כמעט לחלוטין מבנו, שבחר לצדד באמו בעת המשבר וסבר שאביו יכול היה להציל את חייה.

פויגלמן הוא ניצול שואה, שאינו חדל מלעסוק בה. כמו בנו של צבי, גם בנו של פויגלמן מנותק ממנו, ואינו מסוגל לשאת את עיסוקו. "זאת הנוסטלגיה שלו […]", הוא מנסה להסביר לצבי את האופן בו הוא מבין את אביו. "לא, לא געגועים אל הימים ההם, כמובן… אלא אל הרגשת המיוחדות, הבחירה… מיוחדים בעולם, בהיסטוריה האנושית, נבחרים… […] אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את… החיטוט הזה, הנמשך והולך בלי סוף". צבי, לעומתו, מבין את פויגלמן בשלמות. נושא המחקר שלו עצמו סובב סביב פרעות פטלורה, והגורל היהודי מרבה להעסיק אותו. לבנו יש מה לומר גם בנושא זה: "כל חייך אתה חי ברגשי אשמה. זאת הבעיה שלך […] אתה לא מודע לזה? נדמה לך שאתה חייב לכפר על משהו. על מה אתה חייב לכפר? שלא היית שם?" כשפויגלמן שלח את ספר שיריו אל צבי, ארבע שנים קודם לכן, נוצר בהדרגה קשר בין השניים, שנבע מעניין משותף, וגם מעיר מוצאו של פויגלמן, זמושץ', שסבלה פרעות, והצליח להתקיים למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. צבי מסוגר, אפילו קר, פויגלמן חם, נלהב, שופע חיבה.

צבי שונה במידה רבה גם מנורה. בעוד הוא מעיד על עצמו כי "לא איש-רעים להתרועע אני", הוא מתאר את נורה כאשה חברותית, ידידותית, שאינה מסתפקת בישיבה בבית ובנבירה בספרים כבן-זוגה. היא נושאת שק טראומות משלה, כמי שגדלה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אך מצליחה רוב הזמן להתעלם ממנו. למרות שצבי חש מדי פעם כי "היא עשתה מיקח טעות כשנישאה לי. מישהו אחר, שונה ממני מאוד, צריך היה להיות בעלה. אני, משקולות קשרתי לרגליה", הוא מאמין שנישואיהם היו מאושרים.

עד שהגיע פויגלמן. נורה סלדה ממנו עוד בטרם פגשה אותו. צבי התמכר בהדרגה לטיפול בענייניו, החל באירוחו למשך ימים בביתם, ועד תשלום מכיסו עבור תרגום שיריו מיידיש לעברית ועבור הוצאתם לאור. כשהציע לפויגלמן לשהות אצלו למשך עשרה ימים, מבלי להתייעץ עם נורה, נטלה זו חופשה מעבודתה כביולוגית, והסתלקה לכל אותה תקופה לירושלים. מה שארע באותה חופשה, והגילוי המאוחר יותר של התשלומים שנעשו בהחבא ממנה, הביאו לפיצוץ בלתי נמנע. אמנם מכאן ועד לקביעתו של צבי כי "חדר אדם זר לחיי והרס אותם", ארוכה הדרך, אך אין שופטים אדם בצערו.

מצויד בזכרונותיו, וגם במחברותיו של פויגלמן שנמסרו לו על ידי בתו, צבי מנסה להבין את השנים האחרונות.

"פויגלמן" הוא אפוא ספר על זוגיות ועל יחסי הורים-ילדים, אבל לבו הוא הזכרון, ההיסטוריה והגורל היהודי. הנה כמה מן ההערות המעניינות בנושאים אלה מפיו של צבי:

"האפוריזם הידוע של סנטיאנה, האומר כי "מי ששוכח את העבר נידון לחיות אותו שנית" – אי אפשר להחילו על ההיסטוריה היהודית, כי כאן גם מי שזוכר את העבר נידון לחיות אותו שנית"

"הדבר המייאש ביותר את חוקר תולדות היהודים בגולה הוא המרווח המצומצם, הכמעט אפסי, של האלטרנטיבות. במלים אחרות: השאלות שהוא מציג לפניו מסוג "מה היה אילו" אין להן תשובות אחרות אלא אלו שמגישות לו העובדות"

על האנטישמיות: "השנאה האי-רציונלית, העבר-זמנית, הנמשכת והולכת מאז הפרעונים, מאז אפיון ותוקידידס ועד ימינו, שלא נשתנתה ביסודה, ועברה רק גלגולי צורה – דתית, מעמדית, לאומנית, גזענית, אידיאולוגית וכולי – שכל ההסברים הסיבתיים מתנפצים אל עובדת נצחיותה"

"בלימוד היסטוריה, שלא כמו במדעים האחרים, אי-אפשר להפריד בין האובייקט – שהוא נושא המחקר – לבין הסובייקט – שהוא החוקר. ההיסטוריון, שעיסוקו בבני-אדם ובחייהם, הוא עצמו חלק מן ה"היסטוריה", פרודה בחומר שאותו הוא חוקר, ואינו עשוי כלל לחקור אותו כמשקיף לא-מעורב, "אובייקטיבי". מהי אפוא כתיבת ההיסטוריה אם לא סלקציה שרירותית של עובדות וארגונן בסדר הגיוני מסוים, לפי נטיותיו של הכותב, כדי לגלות בהן "חוקיות" ההולמת את מטרותיו?"

ההיסטוריונים היו אמורים להיות אלה שחוזים את העתיד, "אך, כאמור, הסופרים הגדולים, כותבי הרומנים, מעמיקים ומרחיקים לראות מאתנו, והסיבה לכך היא שהם – בניגוד לנו – מרכז עניינם הוא לא במאורעות, אלא בבני האדם, שהם צוללים אל נבכי נפשם. והעתיד, עתיד האנושות, הלוא הוא תלוי בתהפוכות נפש האדם"

וציטוט אחרון, הפעם ממחברתו של פויגלמן: "כשישבנו על אדמתנו, שלטה בנו מידת הדין, כשגלינו מארצנו – מידת הרחמים. לכן רוב דברי הנביאים – זעם ותוכחה; רוב דברי אגדה ומדרש – חסד ואהבה. עכשו, ששוב יש לנו מדינה משלנו, שוב נסתתרה מידת הרחמים. הכל שונאים איש את אחיו, וכולם יחד – את המדינה שיצרו". כך כתב לפני כארבעים שנה. והיום?

אהרן מגד, בעיני, הוא מטובי הסופרים הישראלים לדורותיהם. הוא חד אבחנה, מיטיב לצלול אל נפשות דמויותיו, אף פעם אינו מסתפק בקו עלילה פשוט אלא עוטף אותו בידע, בהרהורים ובתובנות, ואת המכלול מגיש בלשון יפיפיה. גם ספר זה, כמו מרבית יצירתו, מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

שמונה סיפורים פרי עטו של אהרן מגד, שראו אור בקבצים אחרים, נבחרו לקובץ זה על ידי ד"ר יפה ברלוביץ, שגם כתבה מבוא מקיף. הסיפורים, רובם ככולם, עוסקים, כרגיל אצל מגד, באנשים "אפורים", אנשי שוליים, כאלה שביומיום איננו נותנים עליהם את לבנו, אך תחת ידו של הסופר הם מתגלים החיים שמתנהלים בתוכם פנימה, וחושפים עושר הסמוי מן העין.

את "שבת" מספר ילד סקרן, שבעת שהוריו ישנים את שנתם יוצא למסעות חקר בעלית גג אסורה. נדמה שהורים מצליחים להסתיר סודות מילדיהם. נראה גם שהם מודעים לכל מה שעובר על ילדיהם. שתי ההנחות גם יחד שגויות. "ברקה" מספר על הקשר בין שתי דמויות חריגות ומבודדות בקבוצה המתגבשת להתישבות, דייג קודר שצץ יש מאין, ובחר מרצונו בריחוק, וגבר שנדחה על ידי הכלל משום דברנותו המעיקה ומשום שלא ניחן כלל ביכולת לעבוד. ב"מעשה בלתי רגיל" גבר, ששקע בחיי משפחה ושגרה משמימים, נסחף להרפתקה שמשיבה לו לרגע מעט מטעם השנים המסעירות של בחרותו. "יד ושם" הוא סיפור קורע לב על סבא ששכל את נכדו בשואה, והוא מבקש להעניק לנכד שעומד להוולד לו בארץ את שמו הגלותי של הנכד שנרצח. "מושיוף ובנו" מעמת בין אדם עירוני אמיד ותקיף, ובין בנו החששן והמסתגר שנשלח לקיבוץ. "בכי" הוא סיפורו של גבר שקט ושולי בקיבוץ, שאשתו זנחה אותו, ורק עוול שנגרם לבנו מצליח להסעיר את רוחו. יחסי ישראל-גרמניה ושאלת האחריות האישית מול האחריות הקולקטיבית נבחנים ב"ביקור הגברה הילדה הופר". הסיפור האחרון, "איש יהודי", מוקדש לזכרו של אביו.

אין בסיפוריו של אהרן מגד, כמו גם בספריו, ארועים "גדולים", כלומר גדולים מנקודת מבט חיצונית. אבל הארועים ה"קטנים" משמעותיים עד מאוד עבור דמויותיו, והוא מיטיב לתאר במבט חד ובוחן את שמתרחש בתוך נפשן פנימה. תמיד מעניין, תמיד מדויק ומעורר מחשבה, וכמובן מומלץ.

זמורה ביתן

1989

אלברט, שעבד שנים רבות בעירית תל-אביב, החליט יום אחד לפרוש ולהקדיש את עצמו לכתיבה. אשתו אלנה, העובדת בסוכנות נסיעות, תמכה בהחלטתו, כרגיל. איזון נוח מתקיים מאז ומתמיד בין שני בני הזוג, השונים מאוד זה מזה. הוא יושב בית, ראשו מרחף בהרהורים פילוסופיים, מתבודד מעט. היא חברותית, מבקשת לראות עולם, מעשית. הוא אינו עומד בדרכה כשהיא יוצאת לטיולים בחו"ל עם חברתה. היא דואגת לספק לו קן מרופד. היא מבליגה כשהוא נעלם למספר ימים ומותיר רק פתק המבקש שלא תדאג. היא מניחה לו להסתגר שעות בחדרו עם ספריו. משפחתו ומשפחתה וגם חבריהם סבורים שיש משהו משונה בגבר בראשית שנות החמישים לחייו הפורש מחיים יצרניים בטוחים לטובת חיי רוח, אבל אלברט בשלו ואלנה לצדו.

אי אפשר שלא להעריך את אלברט על מאמציו לחיות חיים אסתטיים מעל הבינוניות של השגרה. הוא שוקע בקריאה מעמיקה של ספרות יפה ושל כתבים פילוסופיים, הוגה בהם, מתווכח איתם, ומגבש עמדות עצמאיות על מתן משמעות לחיים. הוא אינו ממהר לכתוב רק לשם כתיבה – במחברת אחת הוא מנהל יומן של ארועים ושל מחשבות, במחברת שניה הוא אוסף ציטוטים הראויים להזכר, ובמחברת השלישית, זו המיועדת ליצירתו שלו, הוא כותב רק משפטים שאיתם הוא שלם לחלוטין, שלכל מילה בהם יש משמעות. התוצאה המעשית היא שלושה משפטים בשלוש שנים. צירוף של משברים – מות אמו, חשדות בבגידה של אשתו, קנאת סופרים בגיסתו – יפיק ממנו לבסוף, בפרץ אחד, יצירה שאיתה יחוש שלם.

כמו שאי אפשר שלא להעריך אותו, כך אי אפשר שלא לכעוס על התנהלותו. אלברט מתהלך בעולמו בבטחון של "אני ואפסי עוד", חש נעלה על סובביו הפשוטים בעיניו, מפונק עד קלקול על ידי אלנה. אין לו שום בעיה להסתלק מן הבית מבלי להתקשר להודיע שהוא בסדר. הוא אינו בוחל ב"הענשת" אלנה באמצעות שתיקה. כשהוא נתקף דיבוק לדבר אחד, שום דבר לא יסיט אותו. אהרן מגד מאבחן בדייקנות את אופייה של אלנה המאפשרת זאת: "אם כי היתה אשה חרוצה, זריזה ובעלת תושיה, הן כפקידה והן כעקרת בית […], הנה בכל הנוגע לה-עצמה, היו בה מעין עצלות מחשבה וכבדות החלטה […] ענוותנית היתה ביחסיה עם עצמה". את אלנה חיבבתי מאוד. היא מצליחה להתעקש על שלמות נישואיה, לרפד את חייו של אלברט, ויחד עם זאת לעשות גם לעצמה, אם בטיולים ואם בחוג ריקודי עם שאליו היא מצטרפת כשהוא הולך ומסתגר.

יותר מאשר בספריו האחרים של מגד, כאן חשתי שגיבורו אינו מייצג סיפור פרטי כלשהו, אלא את חבלי ה"ישראליות", אם אפשר להתבטא כך. אלברט עבר בילדותו מעבר חד ממחוזות ירוקים בבולגריה אל יפו האפורה והסואנת. כחייל בשתי מלחמות ראה פעמיים את המוות מול עיניו. משפחתו הבולגריה ומשפחתה הרומניה של אלנה לא היו מרוצות מן השידוך ה"מעורב". בתו מחזיקה בדעות שמאלניות מנוגדות לשלו. אלברט, בשיטוטיו אל מחוזות הפילוסופיה ובהסתגרותו בחדר העבודה, מבקש, כך נראה לי, מזור מכל אלה, מבקש למצוא משהו מעבר ליומיום ולבעיות הפוקדות את החיים כאן השכם והערב. במשפט כמעט חבוי, הסופר עוקץ אותו על אופטימיות זמנית שפקדה אותו, או אולי חומל עליו, על כולנו: "אבל הלך-מחשבתו של אלברט מעולם לא היה הגיוני ביותר".

אולגה שבשם הספר היא חלום. אשה צעירה, שישבה על הטיילת וקראה את "הרצוג", משכה את תשומת לבו של אלברט, והפכה לדימוי לטוהר, לחיים אחרים. מגד קושר באופן מבריק בין הרצוג ובין מה שיתרחש בהמשך בחייו של אלברט.

הספר ראה אור לפני שלושים שנה, ונדמה שדבר לא השתנה. הויכוח הפוליטי שהתלקח בין אלברט לבתו עדיין בוער, ואיש אינו מקשיב לאלנה, זו ש"רק לא סובלת את הקיצוניים, מצד זה או מצד זה, השופכים אש וגופרית אלה על אלה כאילו הם הבעלים היחידים על האמת ויש להם פתרונות מוחלטים, לכאן או לכאן. לא, אין להם פתרונות, לא לאלה ולא לאלה. אז תקשיבו בשקט זה לזה! אל תזנקו לקרוע לגזרים את מי שחולק עליכם!"

אהרן מגד עמוק ומדויק כדרכו, והספר מומלץ, כמובן.

עם עובד

1994

יגאל הוא שקרן. כך הוא רואה את עצמו. תחת מסווה של פרצוף נאה, פרצוף של אדם ישר, הוא נגרר בקלות לאמירת שקרים. הוא משקר לפקיד בנק כדי לא להודות שהבחין שקיבל ממנו בטעות ששים דולר עודפים. הוא משקר לבתו, ששואלת לשמה של ציפור, ובמקום להודות שאינו יודע הוא בוחר בשם הראשון שעולה על דעתו. הוא קונה ספרים איכותיים, עבורם הוא משלם מחיר מלא, ומגניב תחתם ספרי פורנוגרפיה זולים שלקח בחשאי מן המדף. בשל השקרים אינו חש יסורי מצפון או אשמה. לעומת זאת הוא מתמלא זעם צדקני כשמישהו מפקפק בדבריו ואינו נותן בו אמון. כי מה שבאמת חשוב ליגאל, בסופו של דבר, זו דעתם של האחרים עליו. אולי משום כך הוא אינו מרחיק לכת מעבר לשקרים הבלתי מזיקים ברובם, למרות שאינו מאמין שיש גבול בינם ובין שקרים קולוסאליים. "השקר, ידידי, כמו הצדק, אינו ניתן לחלוקה! אם אתה משקר במקום אחד, אתה משקר לאורך כל החזית! אתה מסוגל לכל. לפעמים אני חושב שבעצם הייתי מסוגל גם למעול בכספי ציבור, או אפילו לבגוד במולדת. עקרונית, כלומר. מדוע לא? ואם לא מעלתי, לא בגדתי – הרי זה מפני שלא היתה לי הזדמנות לכך. או מתוך פחדנות. או מסיבה טפשית מזו – מפני שהייתי נרתע מלגרום אכזבה לכל אלה שנתנו בי אמון".

למותר לציין שאת מה שיגאל יודע על עצמו הוא אינו חולק עם זולתו. אבל בעקבות מקרה שזעזע אותו – הוא נתן מתנת הוקרה לגרמני שבא להתנדב בארץ, והלה התעלם ממנו לחלוטין כאילו עמד על טיבו – הוא מתוודה באוזני הסופר. לא במקרה בחר דווקא בו. הוא חושד שהאיש אף פעם לא "אישר" אותו כבן-זוג לאשתו, שהיתה בעבר אהובתו. משמע, מכיוון שהסופר ממילא רואה מתחת לפרצוף היפה, הוא האדם המתאים להאזין לדברים שאולי כבר חשד בהם בעצמו. בתמורה הוא דורש מן הסופר להשמיע וידוי משלו, ואינו נענה.

למה יגאל הוא כזה? בסיום דבריו הוא מספר אפיזודה מילדותו שנחרטה עמוקות בזכרונו ובנפשו, ולמרות שאינו מקשר במודע בינה ובין וידויו, הקורא עושה את ההקשר.  

קולו של הסופר אינו נשמע ישירות במהלך הדיאלוג בין השניים. אמנם מתנהלת שיחה, אך אנו שומעים רק את יגאל, ולמדים מתגובותיו על דבריו של בן-שיחו. ממילא אין לדברי הסופר חשיבות של ממש בפני עצמם, שכן הוא נוטל על עצמו רוב הזמן את תפקיד המגיב בלבד, מבלי לנסות להוביל את השיחה או לתרום מידע. במקום תגובה מקיפה ישירה הוא בוחר להעלות את דבריו שלו בפרק הסיום של הספר, ומשלב בהם סיפור המהדהד באמנות כמה ממרכיבי הווידוי שהשמיע יגאל.

בשונה מיגאל, שנזקק תמידית לאישורו של הזולת החיצוני, הסופר, כך הוא כותב, נזקק לאישור של הזולת השוכן בתוכו. "האני, דרוש לו הזולת כדי לאשר את זהותו, או כדי להשלימה […] אך אשר לי, הצרה היא שלעתים קרובות, קרובות מדי, אני הוא אני ואני הוא הזולת באותו זמן עצמו […] כשאתה רואה את עצמך, שומע את עצמך מדבר, אינך יכול להיות כן. אתה מודע לעצמך. משחק בפני הזולת שהוא אתה עצמך. אין רגע שכולו "אמת", שכולו "טבע". זהו מום קשה מאוד הגוזל מאדם שמחה שלמה או צער שלם". למעשה, הוא תוהה, "האמנם הכרח הוא לגלות את האמת? האמנם טוב הוא לגלותה?"

"על עצים ואבנים" הוא רומן פסיכולוגי דק אבחנה, המדייק לחדור אל מהותם של גיבוריו, ועל הדרך מציע דיון רב פנים בשאלות של שקר ואמת, תוך התיחסות לשני אלה גם במלאכת הכתיבה. שמו של הספר ניתן לו כהתיחסות לסיפור צדדי קצר יחסית אודות מכר של יגאל, מלח הארץ, שביסס את עצמו באמצעות רכישות והשקעות – "שקדים ומחצבות, עצים ואבנים. לבנין הארץ" – שבוצעו בזכות קשרים. הבחירה במלים מתוך תיאורו של האיש, שיגאל מתייחס אליו בציניות ומייחס לו אי-יושר, יש בה מן הרמז שמגד כיוון את ספרו אל ביקורת חברתית.  

בתוך מכלול יצירותיו המצוינות של אהרן מגד, מהסופרים האהובים עלי במיוחד, "על עצים ואבנים" מצליח, לדעתי, להתבלט ולהרשים. למעט רגע אחד של חמלה, יגאל לא הצליח למצוא מסילות ללבי, אבל הספר, לעומת זאת, בהחלט כן.  

הטקסט המלא של הספר מצוי בפרויקט בן-יהודה

עם עובד

1973

יהונתן דותן איבד את יוסקה, חברו הטוב, בעת שלחמו יחדיו מול מצרים במלחמת ששת הימים. עם שוך הקרבות חיפש את גופתו בבית הקברות הזמני ליד קיבוץ בארי, יחד עם הורים שבורים שבאו לחפש את ילדיהם, אך לא הצליח לזהות אותו. בעבור יהונתן יוסקה נותר נעדר, למרות שהוכרז כחלל. נדמה היה כי הצליח להתאושש מן הטראומה, נולדו לו ילדים, הוא הצליח בלימודיו ובעבודתו. אבל שנים אחר-כך, כשכבר היה פטור מגיוס, התנדב להרצות בפני חיילים באחת המלחמות בלבנון, ונפגע בראשו מכדור תועה. הפגיעה שספג מערערת את תפיסת המציאות שלו, גורמת לו טשטוט, התקפי שיכחה ובלבול בין זמנים. עבר והווה מתערבבים יחדיו, והאובדן הישן שב להיות חי ופוצע.

אלנה אשתו, שהיא בעלת מעמד בכיר בחברת נדל"ן, הופכת להיות המפרנסת היחידה, לאחר שהתנהגותו החריגה של יהונתן גורמת לפיטוריו. בעוד היא ממהרת מדי בוקר לעבודה, שבה מאוחר לאחר ישיבות מתישות, וטסה לעתים לפגישות בחו"ל, יהונתן יושב ימים שלמים ליד שולחנו, משרבט נוסחאות, חולם על המצאות, ושב וחי ארועים מן העבר, מבלי יכולת להבחין אם ארעו אתמול או לפני שנים. אמו, שלא היתה יהודיה, נפטרה בעודו צעיר, ונקברה מחוץ לגדר, והוא חווה שוב ושוב את עלבונה. אלנה, שהודתה בפניו לפני שנים בקשר מיני חולף עם גבר צרפתי, מצטיירת בעיניו גם כעת כשטופת תאווה ובוגדת. יהונתן חש משיכה עזה למוות, עד כדי שאיפה למות בעצמו. הוא סורק את מודעות האבל כדי לאתר מכרים רחוקים שנפטרו, מצטרף ללוויות ואף מבקר בשבעה. "אני לא מרגיש טוב כל כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים", הוא מסביר. "בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי".

הספר מתנהל ברובו בתוך הטשטוש שבו חי יהונתן. הקורא חווה יחד אתו את הטעויות, את הבלבול, את החיים כאדם שאיבד את היכולת לווסת תחושות, להבחין בין עיקר ותפל, ולתפוס את רגשותיהם של אחרים כלפיו. מדי פעם אנו מקבלים הצצה אל המציאות באמצעות פרקים שבהם ניתנת רשות הדיבור לדמויות סביבו, והכאב הקיומי של יהונתן מקבל דרכם משנה עוצמה ויסורים.

אהרן מגד, כרגיל, מיטיב לתאר את המתרחש בתוך תוכו של אדם יחיד, ונכנס ברגישות ובכשרון אל תוך עולמו של אדם פגוע. מומלץ, כמובן.

עם עובד

2013

"פרופסור לונץ חי כטיפש ומת כטיפש", כך פותח את סיפורו יואב, יד ימינו של הפרופסור. טיפשותו של לונץ, שעליה מספר יואב, מקוממת אותו ומטרידה אותו דווקא משום שהוא מעריץ את מעסיקו. לונץ, בן שבעים ושלוש, הוא פרופסור עתיר ידע, נסיון ומוניטין בתחומו, תרבויות המזרח הקדום. הוא נשוי מזה שנים רבות לסופיה, אשה נעימה שיואב מעריך, ושוקד על הוכחת התיאוריה שלו בדבר מוצאם של העברים מן האֱמוֹרִים. יואב, כדברי הפרופסור, מצעיד את האחרון אל הקידמה. הוא נוטל את ניירותיו המקושקשים והכתובים בכתב בלתי קריא של לונץ, ומקליד אותם לקראת פרסומם. שלוות השגרה מתערערת כשאיילה, סטודנטית מלאת חיוניות ורוח נעורים, שמה עינה בלונץ, והלה מחליט להתגרש מאשתו ולשאת את הצעירה. בשל הטיפשות הזו יואב מתמרמר.

כעסו של יואב נובע לא רק מחיבתו לסופיה, ומן הגינוי לקשר שבין הקשיש לצעירה, אלא גם ממשיכתו שלו לאיילה. למרות שהוא מכחיש, אין ספק שהוא מאוהב בה, ואם כי הבין מלכתחילה שאין לו סיכוי לכבוש את לבה משהו בתוכו עדיין רוקם חלומות. הכעס נובע גם מן הסדק שיוצרת פרשיית האהבים יוצאת הדופן הזו בתדמיתו של לונץ בעיניו. דיקלה, חברתו מילדות, מאבחנת בשנינות: "אני חושבת שבעצם אתה מאוהב לא בה, אלא בו…"

פרופסור לונץ הדברן, הרברבן, המלא ערך עצמי, עתיד להתפורר. גם אם איילה אינה נותנת לו סיבות להרגיש מרומה, הוא הופך חשדן וקנאי. גם בתחום המקצועי הוא סופג מהלומה, כשעמית מפקפק בטוהר המחקר שלו, וטוען כי הוא נגוע במניעים פוליטיים שמטרתם לבסס את זכותם של היהודים על ארץ-ישראל. מול עיניו של יואב נכנס מעסיקו לתזזית של רגשות ושל תיאוריות בלתי מבוססות, וסופו, כפי שסיפר יואב במשפט הפתיחה, למות כטיפש.

אהרן מגד הוא מן הסופרים האהובים עלי במיוחד. כאן, כמו בספריו האחרים, הוא מיטיב להתבטא מפיו של אדם רגיל, אפור כלשהו, שולי כלשהו, ולהביע באמינות את שמתחולל בקרבו. הספר אמנם קרוי על שמו של הפרופסור, אבל ליבתו היא האופן בו יואב מגיב לאשר רואות עיניו. גם את הפרופסור קל להבין ולחוש. איילה, לעומת זאת, נותרת בלתי מפוענחת, וחבל. יואב מציין שיש בה משהו אפל מתחת לחביבות, ואנחנו מודעים לחוויות הילדות הלא קלות שעיצבו אותה, אבל דמותה כבוגרת ומעשיה אינם ברורים דיים. מן הסתם עוצבה כך משום שזה כל מה שיואב מסוגל להסיק, אבל הקוראת הח"מ היתה רוצה לדעת יותר.

מצאתי עניין רב בפן המקצועי של לונץ. התיאוריה שלו שגויה, אבל הוא מרבה במובאות מחכימות ממקורות שונים. הוא בונה מגדלים פורחים באוויר, ואלה מרחפים על נדבכים היסטוריים ובלשניים מרחיבי דעת ומהנים לקריאה.

הציור מושך העין שעל הכריכה הוא של הנרי רוסו.

מומלץ.

זמורה ביתן

2005

דניאל וענת שכלו את נוני, בנם הבכור, במלחמת יום הכיפורים. שש שנים אחר-כך, כשהם שוהים בארצות-הברית, שם עוסק דניאל במחקר, הם מתבשרים שגידי, בנם הצעיר שנותר בארץ, נעלם ביום בו היה אמור להתגייס, והוא עתיד להיות מוכרז כעריק. הם שבים ארצה, ובחומו העז של חודש אב יוצא דניאל למסע לאילת, שם שהה גידי לאחרונה, ולמסע אל תוך עצמו.

דניאל הוא פיזיקאי, איש מדע שמנהל גם את חייו ואת חיי משפחתו כמכלול של חוקים וכללים. כבר מילדות היה מתבודד מטבעו, נמנע ממעורבות חברתית ורגשית. ענת היא ההפך המוחלט ממנו. היא מעורבת חברתית ופוליטית, מחנכת ומטפלת בנשמה שנטשה משרת הוראה לטובת עבודה בשירות המבחן לנוער. "אין לך שום הרגשת שותפות? שום הרגשת שותפות?", הטיחה בו כשהתייחס בביקורתיות לתנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה. לא ייפלא שחייהם הפכו לשותפות "טכנית", שני זרים החולקים משפחה ובית. שבר השכול שחצה את החיים והותיר הרס אחריו, העמיק את הקרע.

כשדניאל עושה את דרכו דרומה בנופים הצחיחים ומוכי השרב של הנגב ובחולות סיני, חרד למחשבה שיאבד גם את בנו השני, הוא פנוי פיזית ונפשית להתבונן בעברו, בחייו, בנפשו. לשם שינוי אינו דחוק להסתגר בחדר העבודה ולמלא את המכסה שהטיל על עצמו. לראשונה הוא שואל את עצמו אם היה קשוח מדי עם גידי. הוא מניח לעצמו להתייסר במחשבה שאולי היה צריך למנוע מנוני להעלות פרופיל ולהתאמץ להתגייס לשריון למרות כבדות בתנועה וקוצר נשימה שסבל מהם, ושבסופו של דבר גרמו למותו בקרב. הוא תוהה עד כמה הפך למי שהוא בשל אישיותו של אביו האידיאולוג הציוני הבטוח בעצמו, בעמדותיו ובתפיסת עולמו, ועד כמה הפכו בניו למי שהיו בשל אישיותו שלו. "ואת ענין "העדר כושר האמפתיה" אתה חייב לברר עם עצמך סוף סוף! […] את ענין המום הזה. הקללה הזאת, הרובצת עליך. הצד האפל", הוא אומר לעצמו. תחום המחקר שלו הוא הזמן, וביתר דיוק התנהגות הזמן בחלל, אבל זמני חייו – זה שנעצר בין ביר-תמדה לרפידים, וזה שחלף ולא יוכל לתקון – הם בעבורו "כרונוס. אל אכזר האוכל את ילדיו".

אהרן מגד, כמו תמיד, מפליא לספר עלילה שמסגרתה הסיפורית מצומצמת, אך תוכנה ההגותי והרגשי עמוק ומרשים. משפחה, מדינה, חברה, אמונה, מדע, פילוסופיה, טבע – לכל אלה ניתן ביטוי מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, כולם יחד מעצבים את האדם ומתעצבים על ידו. הלב יוצא אל דניאל העומד לראשונה ביושר מול עצמו, אל ענת המתמרנת בין משברי חייה ומשכילה למצוא לעצמה מקום, ואל גידי, שאיבד כילד את אחיו הנערץ והפך לנער חושב, שואל, מחפש.

מומלץ מאוד.

עם עובד

1980

גרשון ריגר הוא אדם אובססיבי, אינטנסיבי. "העטלף" הוא מכתב ארוך שגרשון כותב ב-1957 לירדנה, שאותה פגש עשרים ושש שנים קודם לכן. היא היתה מורה מחליפה בשנות העשרים לחייה, הוא היה תלמיד בן 16. בחודשים הספורים, שבהם שהתה ירדנה במושבה בה חי גרשון, הוא נכרך אחריה, הציף אותה במכתבים ובפרחים, ניסה להרשים אותה בתרגומי שירה, וזכה לכתף קרה, שלא הרתיעה אותו מלהוסיף ולהגות בה גם בשנים שאחר-כך. משום שביקש לנכס אותה לעצמה יירט מכתבים שכתבו לה אחרים אחרי שעזבה את המושבה, וכעת, כשחייו נקלעו למשבר שייחשף לקראת סיום המכתב, הוא מספר לה על שעבר עליו, ומצרף גם את המכתבים האבודים.

האובססיביות הזו היא רק רקע למה שנראה כתשוקה האמיתית של גרשון. סיפורו נפתח בימי המנדט הבריטי, והוא להוט להיות האיש שיסלק את הבריטים ויסלול את הדרך למדינה יהודית. כתלמיד הוא מקים ארגון קיקיוני בשם "העטלף" שנועד להכשיר את חבריו למאבק. מאוחר יותר יצטרף לארגון תאום ל"ברית הבריונים", וייצא לאיטליה בשליחות עצמו ליצור שיתוף פעולה עם אנשיו של מוסוליני, שלאנטישמיות שלהם הוא עיוור. עליית הנאצים ותלאות היהודים מעוררות אצלו את החזון של לגיון יהודי מורכב מפליטים, ומי שלדעתו עתיד לסייע בידו הוא מסדר הישועים. לצורך כך הוא מוכן להמיר את דתו, ולכבוש את המסדר מבפנים. המודל שלו הוא דוד הראובני, נוסע יהודי בן המאה השש-עשרה, שביקש ליצור שיתוף פעולה צבאי נוצרי-יהודי כדי לכבוש את ארץ-ישראל מידי התורכים ולהביא גאולה.

גרשון מאמין באותות, בסימנים, בצירופי מקרים. הוא מוצא רמזים לצדקת דרכו בכל מקום, מחפש אחריהם אם אינם "נגלים" לעיניו מאליהם, ולהוט לשכנע אחרים בנכונותם ובאמיתותם. בדומה לירדנה, שלעגה לתרגומיו שנתפרו על תפיסת עולמו, גם איש הכמורה הישועי, שאותו אימץ לעצמו גרשון כמנטור, דוחה את נאומיו הלוהטים ומתעייף ממנו.

על פניו קשה לפקפק בלהט המפעם בגרשון. אבל כשמגרדים מעט את פני השטח, מתגלה אדם מבולבל, שמסלול חייו יכול היה להיות שונה לחלוטין אילו זכה באהבה שאליה כמה. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו היה מסוגר בתוך עצמו, והוא עצמו סבל מקושי להשתלב. פרשת יחסיו כבוגר עם הכומר כמעט זהה לזו של יחסיו כנער עם ירדנה. כשהערצתו אינה נענית, הוא מפנה את רגשותיו ל"יעודו", וכשנדמה לו שמושא הערצתו מעניק תשומת לב לאחר, הוא נדרך, נפגע, ומחפש דרכים לפגוע. לנצח הוא העטלף, מעין יצור כלאיים, מתקיים בחשכה.   

ויחד עם זאת, הלהט המבולבל שלו מניב לעתים תוצאות חיוביות. אהרן מגד משתף את גיבורו בפעילותם של הקתולים להצלת ילדים יהודים מיועדים לגירוש, על ידי איסופם רגע לפני שילוחם למזרח, ועל ידי פריצה למחנה מעצר ושכנוע ההורים להפקיד את הילדים בידיהם.

אהרן מגד הוא מהסופרים שאני מעריכה במיוחד, ודמויותיו, האפורות ברובן, מתחבבות עלי. הפעם יצאתי קצת מבולבלת. עד הסוף לא ברורה מהותו של גרשון, משיח מעורער או אדם בודד שאינו מוצא את מקומו. יתכן שהספר הוא דרכו של מגד לספר לא על דוד ראובני בלבוש ימינו, ולהתריע מפני משיחיות.

כך או כך, הכתיבה מצוינת, עומק הידע מרשים, והספר מומלץ.

עם עובד

1975