תגית: מלחמת יום הכיפורים

חיים סבתו מספר ב"בשפריר חביון" פרקים מחייו לצד פרקים מחיי חבריו ומכריו. הוא פותח בחייו כילד בבית-מזמיל בירושלים, אליה הגיע בהיותו כבן חמש עם משפחתו שעלתה ממצרים (הפרק הראשון זמין באתר עברית); עובר לחוויות שנחרטו בו כלוחם במלחמת יום הכיפורים, שעליהן הרחיב ב"תיאום כוונות"; חוזר לימיו הראשונים כתלמיד ישיבה; מפליג אל סיפור הבריחה מסמר השיער של אחד מתלמידיו מחלבּ שבסוריה, ואל סיפור בריחתה של קרובת משפחה ממצרים בעודה ילדה; משוטט בצפת; מבקר בכפר גלעדי ומתוודע לסיפורו של יעקב אורלנד ולפוגרומים שארעו בטיטייב בה גדל; מתרפק על אוירת העשורים המוקדמים של המדינה, ומתאבל על חבריו שנפלו. כמה חוטים דקים מקשרים בין פרקי הספר, ביניהם דמותה של קריסטינה, האחות הנוצריה שהגיעה מגרמניה, ועברה אפוף סוד; הכמיהה לארץ-ישראל והדרכים-לא-דרכים שבהן פילסו רבים את דרכם אליה (ולכן כל-כך הולמת הכריכה של מהדורת 2014, תמונת עולים על סיפון האניה גלילה); וגם הפיוט "אל מסתתר", ששם הספר נלקח ממנו, פיוט קבלי שנכתב ככל הנראה על ידי אחד ממקובלי צפת, מצא את דרכו אל קהילות ישראל במזרח ובמערב, ונכח בדרך זו או אחרת בארועים המתוארים בספר.

הכתיבה של סבתו נינוחה, והרגש בה מרוסן אך ניכר. כך, לדוגמא, הוא מספר במשפט יחיד את שהותירה בו המלחמה: "שבתי לישיבה, שוקד על תלמודי בימים, ונוראות המלחמה עולים בי בלילות". אין לקוניות בכתיבה, אלא זיקוק של העיקר, לכידה של רגש במלים מדויקות המכיל יותר מכפי היקפן. תיאוריו מפורטים, סבלניים, גולשים לצדדים – לפעמים מילה בתיאור תקופה אחת מוליכה לתיאור תקופה אחרת ודמויות אחרות – והתבוננותו בזולת היא סובלנית, חומלת ומאמצת. "אין לך דבר שאין לו שעה", הוא כותב כשהוא מתאר כיצד מדרש שקרא בספר שרכש באקראי צף ועלה בדברים שנשא עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. נדמה שאמירה זו נוכחת גם בכתיבתו, כשפרטים לכאורה בלתי קשורים צצים בפרקים שונים ומקשרים ביניהם.

חיים סבתו הוא רב, אדם ספוג אמונה שהיא בלתי נפרדת מאורח חיים ומאישיותו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הוא מתייחס לפן הזה, מתאר את היופי ואת הכוח שהוא שואב מאמונתו, ונמנע לחלוטין מהטפה ומנסיונות שכנוע. הרעיונות שהוא מעלה מעניינים, גם אם לפעמים קשה להסכים איתם (כמו בהסבר שהשואה נחזתה יחד עם הסתר פנים שהתלווה אליה, שאף הוא הוסתר).

אסיים בפסקאות מן הפרק האחרון, המזכירות כמה מן הארועים שבספר:

"שמעתי את יוסף והתמונות התערבבו בראשי. ראיתי מחול בכיכר. חלוצים מרקדי הורה בכותונות פתוחות. רב הלילה, רב שירנו, חסידי צאנז בקפוטות של שבת מנגני אל מסתתר בסעודה שלישית עם האדמו"ר, חבורת הילדים של בית מזמיל עם הרוש וסמאג'ה וקסלסי המפטפטים בקול בשלוליות המעברה, נערי בני עקיבא הרוקדים בערב יום העצמאות בכיכר ציון לנגינת אקורדיאון, ילדים מחלבּ בורחים ברכבת לטורקיה, וזקנים חלבּים מפייטי בקשות של ליל שבת בבית הכנסת עדס בירושלים בשפריר חביון. לרגע אוחזים זה בזה ולרגע מרפים, לרגע פניהם איש אל אחיו ולרגע פניהם אחורנית.

וקריסטינה עומדת בצד מביטה ודמעות בעיניה.

לא שלם היה המחול. חסר. חסר הרבה. איפה שריאל, ושעיה וציון וחקקיאן ובנו של השרברב? איפה כולם?

זכרתי מה שאמר לנו דוד ז'ק במעברה במועדון תקוותנו על ארץ ישראל שנקנית ביסורים, וזכרתי את האנחה ששברה את לב הזקן בצפת".

נכנס אל הלב, מעניין ומומלץ.

ידיעות ספרים

2014

העיתונאי והסופר רומן פריסטר היה בין החיילים שהגיעו אל מוצב 107, 'פורטוגל', אחרי שבעה ימי לחימה במלחמת יום הכיפורים. הוא שוחח עם חיילי המוצב על שעבר עליהם באותם ימים, והעלה את הדברים על הכתב.

תשעה-עשר חיילי גולני אכלסו את המוצב כשפרצה המלחמה. כמו כולם גם הם חשבו שמדובר בתקרית רגילה, וכמו אצל כולם גם ההיערכות שלהם היתה לקויה. ציוד חיוני היה חסר, כלי הנשק לא היו מספיקים. בימי שגרה המקום לא נועד לנהל קרבות, אלא לשמש עמדת תצפית. מיקומו של המוצב האסטרטגי היה נחות, היחיד מבין המוצבים שלא ניצב על גבעה. ללא כוח שריון קטן שניצב בסמוך נראה היה שאין להם סיכוי לשרוד את גלי המתקפה הסורית, וכשכוח זה נאלץ להתפנות מן המקום אחרי יומיים כדי לתגבר את המתקפה הישראלית שנועדה להפוך את הקערה על פיה, נותרו אנשי המוצב לבדם.

המלחמה נפתחה בצהרי היום בהרעשה בלתי פוסקת. הכוחות הסורים בשעיטתם מערבה לא התעכבו לכבוש את המוצבים, וכך נותר 107 מכותר בעורף האויב. בקשותיהם של החיילים לאספקה ולסיוע נענו בעיקר במילות עידוד. במשך שבעה ימים, חלקם תחת אש, כשהמוצב הרוס כמעט לחלוטין והקשר הפנימי אינו פועל, הצליחו להשמיד טנקים סורים ומשאיות אספקה, הגנו על הצירים באזור, והמשיכו לשמש עיניים ומודיעין עבור הכוחות הלוחמים. כל התשעה-עשר, למעט פצוע אחד, סיימו את הלחימה ללא פגע. המפקד אלימלך אברהם והקשר יעקב הירש עוטרו בצל"ש הרמטכ"ל. יוסף צדוק, שהשמיד מספר טנקים באמצעות בזוקה, עוטר באות המופת. בהמלצת חיילי המוצב עוטר גם שמואל יכין, מפקד כוח החיפוי, בצל"ש הרמטכ"ל.

העשירי למנין, שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל הֶסדר שהועבר למוצב יום לפני המלחמה כדי להצטרף לתפילות. נוכחותו במקום, כך על פי הספר, היוותה זרז לשיחות על עזרה משמים ועזרה מבני אדם, על אמונה ועל ספקנות. החיילים שוחחו ביניהם גם על יחסי ישראל ושכנותיה, על מלחמות ועל סיכוי לשלום, על היחס לאויב (בחלק מהזמן טיפלו בשבוי סורי פצוע), ועוד. פריסטר מתאר חבורה מלוכדת סביב המשימה, למרות הבדלי אופי, ולמרות המודעות לסוף הסוגר עליהם. הוא מספר על פרטים קטנים של יומיום ועל מעשי גבורה, ומשלב ארועים משדות הקרב בסביבה.

גם בספר זה, וגם בספר הקודם שקראתי, "מוצב המזח: סיפור על גבורה וכניעה", מפעמת, למרות סיר הלחץ שאליו הוטלו אנשים השונים במידה רבה זה מזה, רוח של התלכדות. איכשהו, ולוואי שנחזור לדעת איך עושים זאת, הם מתעלים מעל המפריד ונאחזים בנחישות ובסובלנות במשותף.

למרות שסיפורו של המוצב מוכר, הספר נקרא בנשימה עצורה, מעניין, מעשיר ומומלץ.

כמה מן החיילים נפגשו בפברואר 2023 לשיחה על הקרב.

זמורה ביתן

1983

"ראיתי סביבי את הצבא המצרי, ארמיה שלמה, המקיפה אותנו מכל צד, ואנחנו נקודה קטנה בקצה שלוחת אדמה, לפנינו ומשלושת צדדינו רק ים וביצות ותעלה, שמעברה השני מצרים; מאחורינו לאורך שביל המזח מוקשים, ברובם שלנו, וגדרות, גם כן שלנו, ומעבר להם מאות כלי רכב צבאיים מכל הסוגים, ארמיה שלמה. המצרים כבר עזבו אותנו, הפסיקו לתקוף ולספוג אבדות וקורבנות. הם לא טיפשים. לא היינו אז במצב של עצם שאי אפשר לבלוע או להקיא. היינו העצם שנזרקה הצדה למאכל כלבים או תנים, מי שיבוא קודם".

שבוע אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נותר מוצב המזח, הדרומי מבין מוצבי התעלה, בודד ומכותר. בזה אחר זה נדמו הקולות מן המוצבים האחרים. נסיונות לחלץ את החיילים המכותרים בדרך הים, האויר והיבשה, נכשלו. חמישה מבין ארבעים ושניים החיילים במקום נהרגו, ורבים אחרים שכבו פצועים בבונקר. בהעדר הנחיות ברורות מן המפקדה, על מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט בן העשרים, היה לבחור בין שתי אופציות: להמשיך להלחם ולהמתין לנס החילוץ, או לצאת במסע אלונקות, דרך המארבים והמלכודות שהטמינו המצרים, אל העורף. שתי האופציות עתידות היו לגרום לקורבנות בנפש. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, הציע אופציה שלישית: להכנע בחסות הצלב האדום. משימתו של המפקד, להלחם ללא תנאי, התנגשה עם משימתו של הרופא, להציל חיים. באקט שיש בו מן המרידה, הרופא ושלושה חיילים נוספים, הציעו את האופציה השלישית למפקדה ללא ידיעתו של המפקד. המפקדה, לסירוגין, אישרה וחזרה בה, הורתה למפקד להכנע והותירה את ההחלטה בידיו. בסופו של דבר התקבלה עמדת הרופא. בסיוע הצלב האדום, ומול מצלמות הטלויזיה – מעין ביטוח שהשבויים לא "יועלמו" בידי המצרים – מסרו חיילי המוצב את עצמם.

"הוקל לי", כתב הרופא. "בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי עוד". התחושה הזו שבין הידיעה שבחרו נכון ובין פצע הכניעה נותרה איתם לאורך שנים.

ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם ד"ר ורבין את סיפורו של המוצב מנקודת מבטו בבלוג תחת השם "האופציה של הדוקטור". כעת, במלאת חמישים שנה למלחמה, רואים הדברים אור כספר. את חוויותיו האישיות העשיר הכותב במחקרים שנכתבו על המלחמה, ולמרות הזמן המתעתע בזכרונות, ולמרות שהוא מודה שלכל אחד מן החיילים שנשבו יש גרסה משלו לארועים, הוא מעמיד תמונה חיה של המוצב באותם ימים נוראים. הוא מספר על הטיפול בפצועים באמצעים המוגבלים שהיו ברשותו, על הקַשר שלא עצם עין, על המפקד והתלבטויותיו, על החיילים שלא הכיר עד יומיים לפני המלחמה (רובם היו חיילים סדירים, והוא היה מילואימניק בן עשרים ותשע), ועל תחושת הבדידות ותחושת הסוף כשהמצרים מטרים מהם והמפקדה שבעורף מצטיירת חסרת אונים. הוא מיטיב לבטא גם את אי הוודאות המייסרת שבשבי, ובוחר בהומור ציני כדי להביע את ההרגשה הקשה של היות כלי משחק בידי כוחות בלתי מוסברים ובלתי צפויים. הוא חס על הקורא, או על עצמו, ואינו נכנס לפרטי הסיוט שבשבי, אבל מאפשר "טעימה" מהם במשפטים קצרים, כמעט מובלעים.

בבית חיכו לו אשתו בתיה, לקראת סוף הריונה, הוריו ואחותו ובני משפחתה. ד"ר ורבין נותן לקורא גם הצצה אל החיים בעורף באמצעות מכתבים ששלחו אליו קרוביו, ובהם נסיון לשמור על אופטימיות ועל שגרה לכאורה.

את הספר פותח אבי שילון במבט היסטורי על המלחמה ועל השלכותיה. ישי שריד, אחיינו של ד"ר ורבין, כתב מבוא מזכרונותיו כילד במלחמה. בצירוף מקרים קראתי לפני מספר ימים את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ומן הפרק האחרון ב"מוצב המזח" למדתי כי משה ואחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות, הם בני דודתו של ד"ר ורבין, אחותו הבכורה של אביו. המשפחה ידעה שכול גם במלחמת יום הכיפורים, עם נפילתו של בן דודו גיורא שחר, בנה של האחות הצעירה.

"לתפיסתי אין כאן טובים ורעים, אין מנצחים או מנוצחים, מלבד הנצחון הטוב הזה: 37 לוחמים חזרו בחיים מהמלחמה ומהשבי", חותם ד"ר ורבין את דבריו.

"מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" הוא מסמך רב עוצמה, המספר אודות קבוצת חיילים אחת, אך ממחיש במידה רבה את הטראומה של המלחמה כולה.

מומלץ.

עם עובד

2023

דניאל וענת שכלו את נוני, בנם הבכור, במלחמת יום הכיפורים. שש שנים אחר-כך, כשהם שוהים בארצות-הברית, שם עוסק דניאל במחקר, הם מתבשרים שגידי, בנם הצעיר שנותר בארץ, נעלם ביום בו היה אמור להתגייס, והוא עתיד להיות מוכרז כעריק. הם שבים ארצה, ובחומו העז של חודש אב יוצא דניאל למסע לאילת, שם שהה גידי לאחרונה, ולמסע אל תוך עצמו.

דניאל הוא פיזיקאי, איש מדע שמנהל גם את חייו ואת חיי משפחתו כמכלול של חוקים וכללים. כבר מילדות היה מתבודד מטבעו, נמנע ממעורבות חברתית ורגשית. ענת היא ההפך המוחלט ממנו. היא מעורבת חברתית ופוליטית, מחנכת ומטפלת בנשמה שנטשה משרת הוראה לטובת עבודה בשירות המבחן לנוער. "אין לך שום הרגשת שותפות? שום הרגשת שותפות?", הטיחה בו כשהתייחס בביקורתיות לתנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה. לא ייפלא שחייהם הפכו לשותפות "טכנית", שני זרים החולקים משפחה ובית. שבר השכול שחצה את החיים והותיר הרס אחריו, העמיק את הקרע.

כשדניאל עושה את דרכו דרומה בנופים הצחיחים ומוכי השרב של הנגב ובחולות סיני, חרד למחשבה שיאבד גם את בנו השני, הוא פנוי פיזית ונפשית להתבונן בעברו, בחייו, בנפשו. לשם שינוי אינו דחוק להסתגר בחדר העבודה ולמלא את המכסה שהטיל על עצמו. לראשונה הוא שואל את עצמו אם היה קשוח מדי עם גידי. הוא מניח לעצמו להתייסר במחשבה שאולי היה צריך למנוע מנוני להעלות פרופיל ולהתאמץ להתגייס לשריון למרות כבדות בתנועה וקוצר נשימה שסבל מהם, ושבסופו של דבר גרמו למותו בקרב. הוא תוהה עד כמה הפך למי שהוא בשל אישיותו של אביו האידיאולוג הציוני הבטוח בעצמו, בעמדותיו ובתפיסת עולמו, ועד כמה הפכו בניו למי שהיו בשל אישיותו שלו. "ואת ענין "העדר כושר האמפתיה" אתה חייב לברר עם עצמך סוף סוף! […] את ענין המום הזה. הקללה הזאת, הרובצת עליך. הצד האפל", הוא אומר לעצמו. תחום המחקר שלו הוא הזמן, וביתר דיוק התנהגות הזמן בחלל, אבל זמני חייו – זה שנעצר בין ביר-תמדה לרפידים, וזה שחלף ולא יוכל לתקון – הם בעבורו "כרונוס. אל אכזר האוכל את ילדיו".

אהרן מגד, כמו תמיד, מפליא לספר עלילה שמסגרתה הסיפורית מצומצמת, אך תוכנה ההגותי והרגשי עמוק ומרשים. משפחה, מדינה, חברה, אמונה, מדע, פילוסופיה, טבע – לכל אלה ניתן ביטוי מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, כולם יחד מעצבים את האדם ומתעצבים על ידו. הלב יוצא אל דניאל העומד לראשונה ביושר מול עצמו, אל ענת המתמרנת בין משברי חייה ומשכילה למצוא לעצמה מקום, ואל גידי, שאיבד כילד את אחיו הנערץ והפך לנער חושב, שואל, מחפש.

מומלץ מאוד.

עם עובד

1980

גדוד סיור 288, שיעודו המקורי היה לאסוף מודיעין בעורף האויב, הפך ביום הראשון למלחמת יום הכיפורים לגדוד טנקים לכל דבר, שרק במקרה יש לו גם כוח לוחמים על גבי נגמ"שים ופלוגת ג'יפים. עם מצבת טנקים מופחתת היה מה שאבי ולנטין מכנה בספר גדוד טנקים מינוס. הגדוד, בפיקודו של צביקה דהב, לקח חלק בקרבות ברמת הגולן כחלק מחטיבה 205 תחת המח"ט יוסי פלד, ומאוגדה 146 תחת מפקד האוגדה מוסה פלד.

אחת המשימות שהוטלו על הגדוד היתה להחזיק בגבעה שכינויה היה סגול שלוש חמש אחד. ארבע פעמים עלו הטנקים על הגבעה ונסוגו, באחת מהן נהרג מפקד הטנק סמל גיורא שחר. "סגול שלוש חמש אחד זו גבעה לחי"ר ולא לטנקים, וגם חי"ר לא צריך לשבת בה", אומר אחד מאנשי הגדוד בעלילה הנפרשת בספר. אבל בזמן אמת, כשניסו להסביר שאין טעם לעמוד על הגבעה כברווזים במטווח, נענו שוב ושוב בטענה כי זו הנקודה המזרחית ביותר של מדינת ישראל. "לגבעה הזו יש חשיבות פוליטית, כי היא נמצאת על גבול הקו הסגול, ולא חשיבות צבאית. היא נועדה כדי שפוליטיקאים יילחמו עליה ולא טנקים. וכשמנסים ללחום בטנקים את מלחמות הפוליטיקאים, מקבלים מיש-מש אחד גדול", אומרת כעת דמותו הבדויה של מפקד הגדוד בספר.

אבי ולנטין, שהיה קצין הקשר של הגדוד, מכנס בספר דמויות המקבילות לכמה מאנשי הגדוד, ארבעים וארבע שנים אחרי המלחמה. "בגלל סגול שלוש חמש אחד אנחנו מי שאנחנו – לטוב ולרע", אומר אחד מהם, וטראומת הגבעה עדיין מקוממת אותם. יותר מכל הם מבקשים לתבוע את עלבונו של מפקדם, שקידומו נבלם מכיוון שהחליט לא לשלוח כוחות לגבעה בפעם החמישית ולא דיווח למפקדיו על החלטתו. החבורה הקשישה מתכננת מבצע לחטיפתו של המח"ט, שבו הם רואים את האיש הרע, כדי להביא תיקון לעבר.

הומור ואימה מרכיבים את הספר. מצד אחד הגברים המבוגרים, המשתעשעים במבצע מורכב שלא לצורך, כולל מעקבים ברגל וברכב ותצפיות מדירה ממול זו של המח"ט. מצד שני, המלחמה על כל מוראותיה, הפחד והבלבול וזעקות הפצועים וצחנת המוות. עשרות שנים עברו מאז, אבל הזכרונות חדים. הפציעות הפיזיות נרפאו ברובן, אבל מן הצלקות הנפשיות קשה יותר להחלים. יואל, בן דמותו של מפקד הטנק שנהרג, הוא חלק בלתי נפרד מהחבורה, ותחושת ההחמצה של חיים שאבדו נוקבת.

המח"ט, שאינו מוזכר בשמו האמיתי, אך פרטים ביוגרפים אינם מניחים מקום לספק במי מדובר, לא יאהב את הספר. הוא מואשם לא רק במתן פקודה בלתי סבירה ובאי הקשבה לאנשים בשטח, אלא גם בנקמנות, ואפילו ביוהרה שבגללה התעלם מהתראה על ארוע טרור שהסתיים באסון. יש להודות שתיאורו בספר גרם לי אי נוחות, למרות שאין לי שום היכרות אתו מעבר לכותרות העיתונים, אבל אבי ולנטין כתב ספר עם מטרה – להבהיר את ארועי סגול שלוש חמש אחד – וזוהי נקודת מבטו. "ארועי העתיד", הוא כותב בפתח הספר, מבוססים "על משאלות לבי".

"סגול 351" הוא ספר מרתק ממש. הוא מכניס את הקורא אל הקרביים של שדה הקרב, מעט אל הצדדים הטכניים, ובעיקר אל הצדדים האנושיים. סיפור המסגרת הבדוי משעשע, והשילוב בינו ובין המציאות עובד מצוין. מומלץ בהחלט.

קרבות גדס"ר 288 ברמת הגולן

פרדס

2020

זהו סיפורו של תותחן במלחמת יום הכיפורים. הספר אוטוביוגרפי, והוא מתעד בגוף ראשון את חוויותיו של המחבר כחייל בגולן בימי המלחמה. התיאורים ברובם נושאים אופי דוקומנטרי, אבל למרות שהפן הרגשי די מובלע בהם הספר נוגע ללב ומרגש.

יחודו של הספר בהיותו של המחבר תלמיד ישיבה. הטקסט רצוף מובאות מן התפילה ומן הגמרא, והווי היומיום הוא לפיכך בעל אופי דתי. מצאתי שאני בוחרת להתבונן בפן הזה של הספר מן הזוית האנושית יותר מאשר מן הזוית הדתית. המחבר מספר למשל על ההקפדה שהקפיד כל חייו להניח תפילין מדי יום. כשעזב במלחמה טנק שנפגע, שקית התפילין שלו נשארה שם. לקראת שעות הערב הצוות חוזר אל הטנק, וגבורנו מוצא את התפילין, וממהר להניח אותם בטרם תשקע השמש. יותר משמדובר פה על אקט דתי, זהו בעיני אקט של היאחזות במציאות ובשיגרה הברוכה בתוך טירוף המלחמה, דרכו הפרטית של המחבר לשמור על שפיות. 

יפה בעיני שאין בספר אפילו שמץ של נסיון להחזיר אנשים בתשובה. אין ביקורת על החילוניות, אין הפלגה בשבחה של הדת. איש באמונתו יחיה. היו שאיבדו את אמונתם במלחמה, אחרים מצאו בדת נחמה. עבור המחבר הדת היא דרך חיים. 

לאורך כל הספר המחבר מנסה לגלות את עקבותיו של חברו הקרוב שככל הנראה נהרג. בתוך מהומת הקרבות הוא מלקט רמזים משמועות, ובצאתו לחופשה הוא מתקשה לעמוד מול השאלה כיצד קרה ששניים יצאו לקרב ורק אחד חזר.

מצאתי את הספר מעניין ברובד של הדיווח היבש על מהלך הקרבות, מרתק בתיאורי העמידה העיקשת מול הסורים, ומרגש ברובד של היחידים בתוך הקרבות.

ידיעות ספרים

1999

לקראת סיום הספר כותב רון פונדק לאחיו אורי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים: "אני משוכנע שלא היית כועס לו ידעת שאת שמך לא הנצחנו בכל דרך שהיא". ובכל זאת, ארבעים שנה אחרי – לעצב אכן אין סוף וגם לא תאריך תפוגה – אורי מונצח בספר, שיש בו משום "חברים מספרים על", אבל הוא הרבה יותר מחוברת זכרון.

לבו של "ציר סקרנות צומת ודאות" הוא סיפור הקרבות בסיני במלמת יום הכיפורים, ומפורטים בו, כמעט דקה אחר דקה, הקרבות שבהם השתתף אורי פונדק, קצין המבצעים בגדוד 46. לכאורה, מה כבר ניתן לחדש אחרי הררי המילים שנכתבו על הקונספציה, על העיוורון המדיני, על מלחמות הגנרלים, על הכאוס של הימים הראשונים ועל גבורת החיילים, ובכל זאת הסופר יצר מן העובדות הידועות סיפור ראוי לקריאה. הוא בחר להרחיב את היריעה מן המלחמה לשני כיוונים: מצד אחד סיפורו של אורי, ומצד שני סיפורה של משפחת פונדק שלושה דורות אחורה, החל בסבי ההורים שנמלטו מפוגרומים בראשית המאה העשרים, עבור בסבים ובהורים שנמלטו מן הנאצים, וכלה בדור שהקים את המדינה ובצאצאיו. דוד גרוסמן מצוטט על העטיפה כמי שאומר כי "רון פונדק מספר כאן סיפור מרתק של מה שנהוג לכנות "הגורל היהודי", אך יותר מכך, זה סיפור על "הגורל הישראלי"". מהלך העלילה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב, בין קורות המשפחה בגולה לקורותיה כאן, אכן יוצר סיפור מרתק.

כשבחרתי לקרוא את הספר, זכרתי במעורפל את שמו של רון פונדק. יכול להיות שאם הייתי זוכרת את המעורבות העמוקה שלו בתהליך אוסלו, הייתי נוטה לוותר על הקריאה, מתוך הנחה שספר שעוסק בנושא מדיני כמו המלחמה השנויה במחלוקת ההיא, יהיה בו יותר משמץ של פוליטיקה. לו נהגתי כך, ההפסד היה כולו שלי. פונדק אמנם אינו מסתיר את תפיסותיו, והוא שוטח אותן בבהירות בעיקר בדפיו האחרונים של הספר, אבל לחלוטין לא מדובר במניפסט פוליטי. זהו סיפורם של אורי ושל משפחת פונדק, המעורב לבלי הפרד בסיפור העם והמדינה. מעין ספר היסטורי פרטי-ציבורי.

רון פונדק הוא כותב רהוט. קשה לומר על ספר, שדפיו מכילים כל-כך הרבה כאב, שהוא ספר נעים לקריאה, אבל הוא קריא מאוד, מוליך את הקורא ביד בטוחה בין עבר והווה, ודמותו של אורי לא תישכח זמן רב גם ממי שלא הכירו אותו בחייו.

כנרת זמורה ביתן

2014

כותרת משנה: מלחמת יום הכיפורים – יומן אישי

היום הראשון של חודש אוקטובר 1973 היה יום חג עבור עוזי עילם. בשני ארועים נפרדים – בבוקר במשרד הבטחון ובערב בלשכת הרמטכ"ל – מונה לעמוד בראש יחידת מחקר ופיתוח (מו"פ), והועלה לדרגת תת-אלוף. עם כניסתו לתפקיד החליט לנהל יומן אישי. שישה ימים אחר-כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. עוזי עילם, כחבר מטכ"ל, ישב בצומת מרכזי, בבור בקריה, ויומנו מכיל הן דיווחים שלו עצמו על פעילותו באותה תקופה, והן סיכומים תמציתיים של דברים שנאמרו בישיבות. לאלה הוסיף לאחרונה קטעי פרשנות והבהרה קצרים, והמכלול יצא לאור כספר.

הספר ריתק אותי יותר מכפי שצפיתי. הוא דינמי, הכתיבה בהירה, השילוב של היומן עם סיכומי דיונים מוצלח, וחשוב מכל – האוירה של אותם ימים, שזכורה לי היטב, שורה על הספר: החשש שלפני, התדהמה של יום הכיפורים, הפחד מתבוסה כוללת, התנודות במצב הרוח בין יאוש לאופוריה, חוסר האונים מול לחצי העולם, הכאב המתמשך נוכח המספר העצום של החללים. וכמובן, מלחמות הגנרלים, ההנהגה הפוליטית המתנערת מאחריות, עריפת הראשים במטכ"ל, הסכמי ההפרדה.

מעבר לכתיבה הבהירה, נראה לי שצריך לתת קרדיטים להחלטות העריכה. הספר נכתב בשלושה פונטים שונים: לקטעי היומן כפי שעילם עצמו כתב אותם, לסיכומים תמציתיים של ישיבות המטכ"ל, ולקטעי הבהרה שנצבעו באפור. ההפרדה החזותית הזו של מי אמר מה ומתי יעילה מאוד. החלטה אחרת שטובה בעיני היא לצמצם את קטעי ההברה למינימום, ולהניח לדברים שנכתבו בזמן אמת להוביל. החלטת עריכה נוספת היא בנקודת הסיום של הספר: אפשר היה לסיים אחרי הקרבות, אבל למלחמה היו השלכות חברתיות ארוכות טווח. נכון היה לסיים את הספר עם החלפת ההנהגה המדינית, ובעת שהצבא נערך מחדש, וכך אכן נעשה. מכיוון שזהו יומן אישי אפשר היה להמשיך לספר על קורותיו של הכותב בשנים שאחר-כך (מדען ראשי של מערכת הבטחון, בין שאר מינויים מרשימים, ופרס בטחון ישראל למפעל חיים), אבל כאמור ההחלטה היתה להתמקד במלחמה, ויפה הוחלט.

מטבע הדברים הספר אישי, ומוטה על פי נטיות לבו והעדפותיו של הכותב. זו הטיה שאין לה מקום בספרי היסטוריה, אבל מכיוון שכותרת המשנה מודיעה בפרוש: "מלחמת יום הכיפורים – יומן אישי", הרי שאין למצוא כאן פגם. עוזי עילם כתב על חוויותיו. כמי שישב היכן שישב היה באפשרותו לשפוך אור על התנהלויות מאחורי הקלעים, והקורא נשכר.

הוצאת ידיעות ספרים

2013

הספר מקבץ יחד כתבים פרי עטה של רות בונדי בשנים שבין ששת הימים ליום הכיפורים.

אל רות בונדי התוודעתי לראשונה דרך "אדלשטיין נגד הזמן", ספר מעולה אודות שואת יהודי צ`כיה שצירו סיפורו של ראש הקהילה היהודית בפראג. השילוב בין מחקר מדוקדק לתובנות מרשימות ולכתיבה מדויקת מאוד הרשים אותי. אחר-כך קראתי את האוטוביוגרפיה שלה,"שברים שלמים", ומאוד הערכתי את הדמות האנושית שעולה ממנה. "השליח", סיפורו של אנצו סרני, השלים שלישיה מנצחת. אחריהם קראתי את "חצי נחמה", אוסף מטוריה ב"דבר", ונהניתי. יצא לי לראות אותה פעמיים בטלויזיה – פעם בתכנית על ילדי גטו טריזנשטט, ופעם בתכנית על קליטת ניצולי השואה בארץ, ובשתיהן הרשימה הן בעדינות דיבורה והן בפשטות ובבהירות תכניה.

בהביאה לדפוס את "לפתע בלב המדבר" לא שינתה דברים שכתבה שבע שנים קודם לכן, גם אם ממרחק של זמן היתה כותבת אחרת. משום כך מצטיירת תמונה מדויקת של מצבים ושל הלכי רוח באותה תקופה, כמובן תוך הסתייגות מובנת מהיות דבריה מייצגים בעיקר אותה, אך מתוך אמונה שמכיוון שהיא לא קיצונית לכאן או לכאן היא מייצגת רבים אחרים. חלק מן הדברים אני מזהה מזכרונות ילדותי – לדוגמא, הפרק העוסק בתקופת ששת הימים, ההמתנה שלפניה והאופוריה שאחריה –  והערותיה הנבונות (לדעתי) מעמידות תמונת מצב מדויקת. מעניין לקרוא את הדברים גם מתוך נקודת המבט של מי שיודעת מה קרה אחר-כך (אין ספוילרים בהיסטוריה), ואני סקרנית להתבונן תוך קריאה בתהליכי גיבוש דעות, כי המציאות המשתנה מקבלת ביטוי בכתביה.

הוצאת זמורה ביתן

1975