תגית: אוטופיה

הספר ""במבט לאחור" ראה אור בשנת 1888. הכותב, אדוארד בלאמי, פרש בו את חזונו באשר לאופייה של החברה האנושית בשנת 2000. על רקע התסכול ואי-שביעות הרצון של תקופתו, הוא רקח חברה שבעיניו, כמו בעיני קוראיו, נראתה אוטופית. אם לתמצת את תפיסתו לכדי עקרון אחד, הרי שאפשר לומר כי את האינדיבידואליות האגואיסטית עתידה להחליף סולידריות חברתית, וזו האחרונה תנחיל לחבריה אושר.

את הלב העיוני של ספרו עטף בלאמי בעלילה ספרותית. ג'וליאן ווסט, צעיר אמיד בן המאה התשע-עשרה, מאורס לאדית, אף היא בת החברה המבוססת והשבעה. את עיקר זמנו הפנוי, וכזה יש לו הרבה, הוא מקדיש לבנית בית כדי שיוכל להנשא ולהביא אליו את בחירת לבו. שוק עבודה מעורער ושביתות תכופות מעכבים את הגשמת חלומו. ג'וליאן, שסובל מאינסומניה, בנה לעצמו חדר תת קרקעי מבוצר ואטום לרעשים, והוא נעזר במהפנט כדי לשקוע בשינה. מלבד משרתו האישי אין איש יודע על קיומו של החדר, אפילו לא ארוסתו. באחד הלילות, כך מסתבר לו בדיעבד, פורצת שריפה בביתו. החדר, בשל מבנהו המבוצר, שורד, אך אין מי שיידע שתחת ההריסות ישן לו ג'וליאן, ואין מי שיעיר אותו. מאה ושלוש־עשרה שנה שלושה חודשים ואחד־עשר ימים אחר-כך, החדר נפרץ על ידי ד"ר ליט. ג'וליאן מתעורר אל מציאות חדשה. ד"ר ליט נוטל על עצמו את המשימה להציג את נפלאותיה של החברה בשנת 2000, ובתו, שגם היא נקראת אדית, מספקת לעלילה את המגע הרומנטי.

ד"ר ליט מציג בפני ג'וליאן את העקרונות המנחים של החברה בימיו. את היוזמה הפרטית והתחרות החופשית, שהביאו לכדי ריכוז ההון בידי כמה ידים פרטיות, תוך הפגנת בזבוז וחוסר יעילות שבסופו של דבר הזיקו לכולם, החליף תאגיד אחד ויחיד, התאגיד של האומה. "האומה אורגנה כתאגיד אחד גדול, שבתוכו נבלעו כל שאר התאגידים; נוצר מצב שבו קיים בעל הון אחד במקום כל שאר בעלי ההון, מעסיק אחד בלעדי, מונופול אחד כוללני שלתוכו נבלעו כל שאר המונופולים הקודמים, קטנים וגדולים גם יחד; מונופול שברווחיו, בהונו ובחסכונותיו כל האזרחים הפכו להיות שותפים". את הנסיונות העצמאיים של בני האדם לבור את דרכם ולבחור את מקצועם, החליף צבא העבודה. בדומה לצבא לוחם היררכי המבוסס על משמעת, מכשיר את אנשיו מאפס ומקדם את בעלי הנסיון, כך גם צבא העבודה. אחרי שנים של חינוך פורמלי שווה לכל, האנשים מגויסים אל צבא העבודה, ועוברים שנים של הכשרה בסיסית, "מעין בית ספר בסיסי וקפדני במיוחד שבו אנשים צעירים לומדים הרגלי ציות, כפיפות ומסירות לחובתם". אחרי הכשרה זו מתאפשרת התמקצעות, והעובדים מתמידים בשירותם עד גיל ארבעים וחמש, אז הם משוחררים לעסוק בפעילות פנאי. השכר אינו ניתן בכסף אלא באשראי שניתן לניצול בחנויות התאגיד, והוא מתגמל מאמץ, לא תוצרת. "לכמות התוצר אין דבר וחצי דבר עם השאלה שעניינה הוא הגמול שהאדם זכאי לו מעצם היותו אדם. גמול לעבודה הוא עניין לגמרי מוסרי, וכמות של תוצר היא סוגיה חומרית. רק היגיון מעוות ינסה לפסוק בשאלה מוסרית על סמך קנה מידה כמותי". כל הערה על כישורים ועל ביצועים, כמו גם על משמעת, נשמרת בקפידה על מנת להכריע בענייני קידום. מכיוון שכל דבר קטן מתועד, כולל סיכה שיוצאת מן המחסנים, יש לתאגיד שליטה מירבית על היצור ועל הצריכה, ואלה מתוכננים היטב לפרטיהם ועונים על צרכי הכל. איכשהו, וד"ר ליט מפרט בענין זה, כל רגשי החמדנות והקנאה והראוותנות חדלו מלהתקיים, נעשו בלתי כדאיים, והצורך להתבלט על חשבונם של אחרים הוחלף בדאגה כנה לטובת הכלל. "בימינו אנו, כשחריצות ויצרנות מכל סוג אינן עוד עניין פרטי, השירות לאומה, הפטריוטיזם והתשוקה להומניות הם שממריצים את העובד, כפי שדחפו בזמנך את החייל בשדה הקרב", אומר ד"ר ליט, ומוסיף, "אותה התחרות רהבתנית, אשר בזמנך הובילה לפזרנות מופלגת שלא תרמה דבר לאיכות החיים ולטוב הכללי, אינה מצויה עוד במקומותינו כמובן; תחרות כזו אין לה מקום בחברה שכל בניה ובנותיה שווים לגמרי זה לזה מבחינת המשאבים וההכנסה; לפיכך שאיפתנו אינה חורגת מעבר למה שמשרת את הנאות חיי הכלל". ומה קורה לחריגים הבודדים שאינם הולכים בתלם? "אדם היכול למלא את חובתו לטובת הכלל אך מסרב בעקשנות לעשות זאת, נידון למאסר בבידוד ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ, עד שיתרצה ויסכים לנהוג כאזרח הגון".

בחברה של שנת 2000 אין כמעט צורך בחקיקה, אין צורך בעורכי דין, כמו בכל מי שפרנסתם על סבלם של בני האדם. אנשי רוח, שאינם תורמים ליצור הכולל, רשאים לעסוק בתחומם, אם ימצאו די אנשים שיסכימו לוותר על חלק מן האשראי שלהם לטובתם, או אם יסכימו להסתפק במחצית מן האשראי הניתן לאחרים. מכיוון שענייננו כאן בספרים, אזכיר את ההתיחסות אל הסופרים: "יכולתו הספרותית של כותב כלשהו נקבעת על פי רמת הפופולריות שלו, ותגובה זו היא אמת המידה למתן הזדמנות לכותב להקדיש את כל זמנו לספרות […] אנו מעניקים מידה רבה של אמינות לפסק דינו של קהל הקוראים באשר לערכה של יצירה ספרותית".

לא אכנס כאן לכל פרטי העקרונות שעל פיהם מתנהלת החברה. אזכיר בקצרה את מעמדן של הנשים, שמועסקות בצבא עבודה משלהן, אלא אם כן הן הופכות לאמהות, והן האחראיות להשבחת הגזע האנושי משום שהם בוחרות גברים ראויים על פי התמסרותם לעבודה. פה ושם חומק לבלאמי השוביניסט, כשהוא אומר דברים כגון "הגברים של היום מעריכים מאוד את היופי והחן של הנשים, כדבר המוסיף טעם לחייהם ואף משמש תמריץ למאמציהם; אי לכך הם מרשים לנשים לעבוד בשלל עיסוקים" או "בימים אלה נשים הן מין מאוד שמח בהשוואה למה שהיו אי פעם בכל תקופות ההיסטוריה של העולם; אי לכך, יכולתן להעניק אושר לגברים התגברה באותו יחס". חומקת לו גם העליונות המערבית, כשהוא מדבר על פדרציה עולמית שבמסגרתה "האומות הגדולות של אירופה, כמו גם אוסטרליה, מקסיקו וחלקים מדרום אמריקה, מאורגנות עתה מבחינה תעשייתית כמו ארצות הברית, שהובילה כחלוצה את האבולוציה הזו". משאר העולם הוא מתעלם באלגנטיות. אבל הערות מעין אלה הן שוליות למדי במכלול. אציין גם כי לד"ר ליט יש תשובה לכל שאלה שג'וליאן מעלה בפניו, והוא מפרק בקלות את הסקפטיות שלו, וגורם לו לחוש אשם ונבוך כשהוא מהרהר בתקופה הרעה שממנה הגיע.

הספר זכה לתפוצה רחבה ונחשב בעל השפעה. מועדוני בלאמי רבים נפתחו ברחבי ארצות-הברית לדון בחזונו, ספרים נכתבו בהשראתו, ורעיונותיו היו מקובלים על מגזרים שונים. משה אלחנתי, שתרגם והוסיף הערות שוליים מרחיבות, כתב הקדמה מקיפה, ובה הוא מתייחס בין השאר למעמדו של הספר

"מבט לאחור" לוקה בעיני בשתי נקודות עיקריות. האחת היא ההנחה חסרת הביסוס שאנשים מקבלים החלטות רציונליות, ושניתן לעקר ולעקור נטיות אופי טבעיות. "השיטה שלנו אינה תלויה כלל בחקיקה ייחודית, ביסודה היא התנדבותית לגמרי; היא התוצאה ההגיונית של פעולת הטבע האנושי תחת תנאים רציונליים", כך מסביר ד"ר ליט, ומעדיף להאמין שהחברה כגוף מסוגלת לכך, ושהרצון הפרטי יכפיף את עצמו בהתנדבות ולנצח לטובת הכלל. השניה היא האמונה שחברה שכופה על חבריה משמעת ברזל היא אוטופיה ולא דיסטופיה. בעיני אין אושר בחיים מוכתבים נטולי יוזמה וכמעט נטולי חופש בחירה, חיים הנתונים למעקב יומיומי פרטני ולמערכת של הערכות וציונים על כל צעד ושעל. יחד עם זאת, נהניתי עד מאוד להתווכח עם הכתוב, מצאתי פה ושם רעיונות שכדאי לאמץ, ולמדתי מעט על החברה בבוסטון במאה התשע-עשרה, גם אם נקודת המבט מוטית. מכל הסיבות הללו, וגם מתוך סקרנות גרידא באשר לפרסומים היסטוריים, אני ממליצה עליו.

Looking Backward: 1887–2000 – Edward Bellamy

רסלינג

2025 (1888)

תרגום מאנגלית: משה אלחנתי

קאסיה חיה עם משפחתה בעולם אוטופי לכאורה. כל המחלות הקשות הובסו, הפשיעה נדירה ביותר, הארוחות מגיעות הביתה כשהן מותאמות אישית לכל סועד, כל ילד זוכה ללמוד, לכל אדם יש מקום עבודה. לאוטופיה הזו יש מחיר שמתבטא במעורבות יתר של המדינה בחיי תושביה: אין צורך להתחבט בשאלות כמו בחירת בן-זוג – המדינה, המיוצגת על ידי מנהלנים, בוחרת ומתאימה אותם זה לזה בטקס חגיגי בהגיעם לגיל שבע-עשרה. מהלך החיזור וההיכרות בין המותאמים מפוקח על ידי המדינה. טקס הנישואין נערך בגיל עשרים ואחת. הולדת ילדים מתרחשת בין גיל עשרים ואחת לשלושים ואחת. ובגיל שמונים מתים. בהמשך הספר מתברר כי המעורבות המנהלית עשויה להיות מרושעת.

הספר נפתח כשקאסיה מגיעה לגיל שבע-עשרה, והיא בדרכה אל נשף ההתאמה בו יוכרז מיהו בן-זוגה. בנשף מתברר כי המנהלנים התאימו לה את זאנדר, חבר ילדות קרוב ואהוב, בעוד לכל שאר הנערות הותאמו בני-זוג זרים מערים אחרות. נדמה כי חייה הנוחים והמוסדרים של קאסיה ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, אך בניגוד למצופה הם דווקא משתבשים כבר למחרת, כשהיא מעיינת בכרטיס המידע על זאנדר, ומגלה שמיד לאחר תמונתו של המותאם עולה על המסך תמונת נער אחר. בשבע-עשרה שנותיה הראשונות קאסיה לא נדרשה לבחור דבר, לא תהתה בכלל אם קיימת אפשרות בחירה. התמונה הנוספת, למרות שצצה לשניות ספורות והתפוגגה, מציפה את אפשרות הבחירה.

שמו של הספר באנגלית Matched, על שם תהליך ההתאמה. השם שנבחר לנוסח העברי נראה לי הולם יותר את תוכנו של הספר, כי השאלה שנבחנת בו שוב ושוב היא שאלת הבחירה מבין כמה אפשרויות. קאסיה מרשה לעצמה לתהות אם מותר לה לבחור בקי, הנער השני, למרות הבחירה מגבוה בזאנדר (שני הנערים, אגב, טובים וראויים, כך שאין פה בחירה קלה בין טוב לרע). סבא של קאסיה מוריש לה לפני מותו מילות שיר שנאסר לקריאה, והיא עומדת בפני הבחירה אם לזכור אותו או לשכוח. שאלה זו פותחת פתח לתהייה רחבה יותר באשר להחלטה שקבלו המנהלנים להשמיד את מרבית התרבות שקדמה להם: בספריה נשמרים רק מאה ספרים, רק מאה שירי משוררים מותרים לשימור, רק מאה יצירות מוסיקליות מושמעות, אותם מופעים מועלים שוב ושוב. עיניה נפקחות אל עולמם של המבוגרים, והיא מגלה שהוריה בחרו בשתי דרכים שונות להתקיים בעולם המותאם: אמה שומרת על הכללים כדי להגן על משפחתה, אביה מכופף אותם מאותה סיבה בדיוק.

ככל שעובר הזמן וראיתה מתרחבת, היא מגלה שלא כל המדינה נהנית מהטבות החיים המוסדרים. במחוזות רחוקים יותר שורר עוני, מתנהלת מלחמה עקובה מדם. מסתבר שהמנהלנים מתקשים לשמור על גבולות המדינה.

למרות הפיתוי לוותר ולשכוח את הקשיים, קאסיה עושה לקראת סיום הספר את הבחירה הגדולה מכולן: היא בוחרת לזכור.

הספר מסתיים עם סיומו של פרק בחייה ובחיי בני משפחתה, אך הוא משאיר פתח להמשך, ואכן זהו ספר ראשון בטרילוגיה.

במרבית המאמרים והביקורות אודות הספר הוא מוזכר יחד עם "משחקי הרעב". בעוונותי עדיין לא קראתי את "משחקי הרעב", ולכן אין לי יכולת להשוות. לעומת זאת, משהו בספר הזכיר לי את "1984": האח הגדול, בשני הספרים, עינו תמיד פקוחה.

מדובר בספר לנוער, ובדמות ראשית של נערה, אך השאלות שהוא מעלה חוצות גילים ומגדרים, ולכן יעניין גם קוראים מבוגרים. למעשה, הוא מתחיל כספר נוער, עם בעיות שמטרידות בני-עשרה, כמו יחסים בין בנים ובנות, פופולריות חברתית, מציאת שיווי משקל בין לימודים ובילוי, יחסי הורים-ילדים וכדומה. אבל כמו שכתבתי קודם, ראית העולם של קאסיה הולכת ומתרחבת, והנושאים המעסיקים אותה הופכים "גלובלים" יותר. אם בתחילה חשבתי שמבוגרים (כמוני) יקראו אותו ברפרוף, כי אולי כבר איבדנו ענין בחיבוטי הנפש של בת-עשרה, בהמשך הוא חייב תשומת לב רבה יותר. האם נעדיף נוחות על עקרונות? אם יינתן לנו לקבוע את גורלו של אדם, האם נפעל לטובתו או מתוך האינטרסים הצרים שלנו? מה עדיף – הליכה בתלם או פריצת גבולות? שאלות ראויות למחשבה בכל גיל.

הספר כתוב בצורה שוטפת, קריא מאוד, ודי קשה להניח אותו מהיד. סופרים לנוער לוקים לעתים בפלקטיות יתר, בשרטוט עולם שחור-לבן. אלי קונדי הצליחה להמנע מכך. אמנם היא מציגה דמות כמעט מופתית כמו זאנדר, אך גם לו היא מעניקה רגעים של חולשות אנוש. לכל הדמויות, גם לשליליות, יש כמה פנים. קונדי מנסה להסביר את כולן, או לפחות להשאיר לקורא פתח לנסות להבין מה מניע אותן.

Matched – Ally Condie

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין