תגית: אוסטרליה

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

שני סיפורי הגירה מרכיבים את "מפלצות מפחידות". "לייל" מתרחש באוסטרליה בעתיד הקרוב, ומסופר מפיו של מהגר כהה עור ממדינה אסייתית. "לילי" מתרחש בצרפת בראשית שנות השמונים, ומסופר מפיה של לילי האוסטרלית, אף היא כהת עור ממוצא אסייתי, שחווה גלגול הגירה שני. הסיפורים עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתקפים זה בזה בשפע של פרטים קטנים. ואולי "לילי" מנבא את "לייל", שכן הוא מסתיים במשפט האופטימי "ככה נראה העולם כשהייתי בת עשרים ושתיים. שרנו "הם לא יעברו!" והאמנו שהמפלצות נחלו תבוסה ניצחת", בעוד "לייל" הוא חזון קשה ומדכדך שבו מפלצות מפחידות מרימות את ראשן. טריק עריכתי הציב את הסיפורים ראש אל ראש, כלומר לספר יש שתי כריכות קדמיות, וניתן לבחור איזו מהן לפתוח ועם איזה סיפור להתחיל. בספר אחר טריק כזה עשוי היה להיות נחווה כ"קביים", אבל הסיפורים טובים דיים ואינם נזקקים לעזרים טקטיים.  

לילי ולייל מדברים שניהם על חווית הזרות הקשה של המהגר, התחושה המתמדת של היותם קצת פחות אזרחים מילידי המקום. "זאת היתה אימת המהגרים הסמויה, הבסיסית, הפחד להענש על היותך במקום הלא נכון", אומרת לילי. שניהם יודעים שגם אם יתגברו על התחושה הקשה הזו, צבע עורם השונה ימשיך לבלוט ולמשוך אליהם תשומת לב. "אנשים כמונו לעולם לא יהיו בלתי נראים ולכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים כבירים כדי להשתלב", מסכם לייל את רגשות הקנאה שלו כלפי מהגר מדנמרק, שבזכות המראה הלבן שלו נטמע בקלות יתרה במדינתו החדשה. הם עוסקים גם בקשייה היחודיים של אשה – לילי המהווה, כך סבורים הגברים, טרף קל, מזדהה עם תנועת "מחזירים את הלילה", ואשתו של לייל עובדת קשה על המראה החיצוני שלה כדי שיקחו אותה ברצינות כמנהלת, שכן "האם אשה עם זרועות מידלדלות, מותניים בלות וישבן לא לגמרי יצוגי תוכל לחלק פקודות לחבר מנהלים?". לייל, שאינו אדם דתי, חרד בשל האיסלמופוביה האוסטרלית, ולילי, שמודעת לפערים החברתיים בצרפת, סבורה שהם באים לידי ביטוי חד וברור ביחסם של הצרפתים אל "הזר" של קאמי: "בכל העולם אנשים צעירים לומדים רומן ממש מבריק על רצח של ערבי […] אם הרומן הצרפתי המהולל ביותר שנכתב אחרי המלחמה, ספר שסוגדים לו בצרפת, הוא על רצח של ערבי. מה המסקנה? […] למה לערבי אין שם? […] Ce n’est pas normal".

אין לי מספיק בקיאות בנבכי החברה האוסטרלית כדי לקבוע אם לחזון הקשה של הסופרת יש אחיזה במציאות, אבל מגמות שמרניות צצות פה ושם בעולם, ואולי אליהן היא מתייחסת. אוסטרליה ב"לייל" היא מדינה כפייתית, פרנואידית, מדברת בקול אחיד, ורודפת את השונה. המאבק בטרור הפך כל אדם לטרוריסט פוטנציאלי, כפי שלייל חווה בעבודתו כמעריך מקרים חשודים לפני העברתם לזרועות הביטחון. אקטיביזם סביבתי מתפרש כביקורת על אי-מדיניות האקלים. האיסלם הוצא אל מחוץ לחוק. "להיות אוסטרלית זה כזה קטע מביש. כולם ישר מניחים שאת גזענית, איסלמופובית, פושעת אקלים ואנינת קפה סנובית", מדווחת בתו של לייל שעברה לגור בארצות-הברית, מהגרת בת מהגרים, שכמו הוריה וכמו לילי, אך מסיבות שונות, נאצלת לטשטש את זהותה.

מישל דה קרצר, שהיגרה עם משפחתה מסרי לנקה לאוסטרליה בהיותה בת ארבע-עשרה, היא סופרת עטורת פרסים. זהו ספרה הראשון בעברית, והוא כתוב ברהיטות ובכשרון, מתורגם יפה בידי מיכל אלפון, מעורר מחשבה ומומלץ.

Scary Monsters – Michelle de Kretser

מודן וחרגול

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ב-20 באוגוסט 1860 יצאה ממלבורן משלחת מחקר בראשותו של רוברט או'הרה בֶּרְק, כשהיא מלווה קהל נלהב, בדומה לזה המתאסף כיום לצפות בשיגורן של חלליות. המשלחת, שאורגנה על ידי ועדה מטעם מדינת ויקטוריה, נועדה להגיע אל החוף הצפוני של יבשת אוסטרליה, מרחק 3,250 ק"מ מנקודת המוצא, דרך שרגלו של אדם לבן לא גמאה מעולם. למסע היו כמה וכמה מניעים, ביניהם הרצון ליצור קשר עם שאר העולם באמצעות קו טלגרף לחוף הצפוני ומשם להודו ולמזרח אסיה, השאיפה לקצר את דרכי המסחר אל אסיה, הרעב לאדמות, והדחף המחקרי לאמת או להפריך את תיאורית הים הפנימי המפכפך לו בלב היבשת. במישור המדיני והפוליטי, מדינת ויקטוריה קיוותה להיות הראשונה שתביא אנשים מן הדרום אל הצפון דרך המדבר. במישור הפרטי והאישי, סקרנות והרפתקנות היו מאז ומתמיד מניעים רבי עוצמה. תושבי אוסטרליה, שאינם ילידים, אכלסו רק את קו החוף, והמרחבים הנעלמים בלב היבשת גירו את הדמיון.

כמעט שנה אחר-כך, בסוף יוני 1861, סמוך לנחל קופר, מתו בבדידות, כל אחד בנפרד, ראש המשלחת ברק וסגנו וויליאם ג'ון וילס. השניים הגיעו אל יעדם, אם כי לא ירדו אל החוף עצמו, אך בגלל ליקויים ארגוניים ואנושיים, שנחקרו מאוחר יותר, לא נותרו להם משאבים כדי לחזור הביתה. יחד עם חבר משלחת נוסף, ג'ון קינג, התקיימו בקושי במשך זמן מה, עד שנכנעו. קינג העביר את שני החודשים הבאים בחברת ילידים, עד שהתגלה על ידי משלחת הצלה. שרידי גופותיהם של ברק ווילס זכו לקבורת מלכים במלבורן.

אלן מורהד, עיתונאי וסופר אנגלי יליד אוסטרליה, מספר את סיפורה של המשלחת, החל משלבי הארגון, וכלה בהתפתחויות האזוריות שהתרחשו בעקבותיה. סיפורו הוא שילוב של תיעוד עם פרשנות, כשהוא מתייחס במידה שווה של ענין ושל תשומת לב אל ההיבט ההיסטורי ואל אישיותן של הנפשות הפועלות. לאור ההכנות המדוקדקות, שכללו בין השאר יבוא צי של גמלים מהודו, ניתן היה לצפות שלמרות הקשיים הפיזיים המשלחת תגיע ליעדה ותשוב בשלום. צירוף של החלטות, שזכו לביקורת בדיעבד, עם חולשות אנוש ועם נסיבות משתנות, האריך את נדודי האנשים וגרם למקרי המוות הטרגיים. ברק היה אמור לצעוד עם כל אנשיו, אך פיצל את מחנהו לשלושה. האיש שעמד בראש מחנה הבסיס נדרש להשאר במקומו בכל מחיר, ובצירוף מקרים אכזרי נטש את המקום שעות ספורות לפני שברק, וילס וקינג הגיעו אליו אבודים ומותשים (ארוע דרמטי שנחקק כמיתוס בהיסטוריה ובאמנות). האיש שעמד בראש כוח המילואים, והיה אמור לחבור אל המשלחת, בחר בחיי נוחות ומשך זמן. הועדה, שהיתה אמורה לפקח מרחוק, התרשלה. יתרה מזו, היא האיצה בברק, שלא לטובתו, למהר בדרכו, לבל תשיג אותו המשלחת שיצאה מאדלייד.

מורהד מיטיב להמחיש את הסביבה העוינת – את החום והבצורת, וגם את הקור והבוץ – ואת יפי נוף הקדומים רב ההוד. סגנונו דיווחי ואישי גם יחד, ולצד הרחבה היסטורית הוא נוקט גם לשון פרוזה דוגמת זו המתייחסת לגורלם של בקר, וילס וקינג: "גם היום, לאחר מאה שנה, אין אתה יכול שלא להתמרמר. רעה מדי היתה מנת חלקם; הלא היו זכאים, אם לא להצלחה, לפחות להפוגה כלשהי […] איבה אכזרית זו של הארץ עצמה בלתי מהוגנת היתה, כה נלוזה ובלתי טבעית". הוא מקדיש מקום גם ליחסים שבין המתיישבים לילידים, החל מן המשפט המקומם שבפתיחה, המתאר כיצד הצטיירו הילידים בעיני החדשים מקרוב באו – "המפגרים שבבני-האדם על-פני האדמה […] אחוזים היו הללו אפתיה אינסופית שלעולם אין שום תמורה או התקדמות מתחוללות בה" – דרך קשרים שנעו בין איבה ועוינות, שמקורן בעיקר בהתנשאות ובקשיי תקשורת, לשיתוף פעולה. כשקינג סובל מן ההמולה סביבו בשובו למלבורן, ואחד העיתונים קובע נחרצות שהוא שב מן השאול, מורהד מעיר: "הוא לא היה בשאול. הוא ישב בקרב הילידים על גדות נחל קופר, ניזון שם בצמצום, ויתכן שעתה היו רגעים שבהם שאל את נפשו לשוב אליהם".

"נחל קופר" הוא סיפור מרשים של כושר עמידה ודבקות במטרה. בהבדלים המתבקשים, הוא גם סיפורה של כל משימה גדולה שבני האדם כקולקטיב מציבים לעצמם, מן המניעים והתכנון ועד ההגשמה והכשלים, כולל מאבקי הכוח, הטלת האשמה וניכוס ההצלחה.

מרתק ומומלץ.

הטקסט המלא בשפת המקור

Cooper’s Creek – Alan Moorehead

עם עובד

1965 (1963)

תרגום מאנגלית: רחל רביד ושמואל שיחור

הנהר הסודי הוא המקום שבו מוצא ויליאם תורנהיל מנוחה לנפשו. תורנהיל נולד לעוני מייאש בלונדון, בן למשפחה מרובת ילדים ומורעבת תדיר. למרות שעבד מגיל צעיר, והצליח להוציא את פרנסתו כשייט על התמזה, לא היה לו סיכוי לחרוג ממעמדו בשולי החברה ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. לא ייפלא אפוא ששלח ידו אל הסחורה של מעסיקיו בנסיון להחלץ מן המצוקה. כשנתפס נדון למוות, אך עונשו הומר להגליה אל המושבות באוסטרליה. אשתו ההרה סאל ובנם הפעוט התלוו אליו. אחרי מסע ימי, שארך כתשעה חודשים, הגיעו ב-1806 אל סידני, אז עיירה קטנה. תורנהיל מצא עבודה כשייט, וכשהוביל סחורות אל נקודות ישוב מבודדות, ומהן חזרה לסידני, הלכה נפשו שבי אחרי יופיו של הטבע והאפשרויות הגלומות בו. הנהר הסודי יהפוך למולדתם של ילדיו.

קייט גרנוויל ביקשה לחקור את קורותיו של אחד מאבות-אבותיה, סולומון וייסמן, שכמו תורנהיל הבדוי, הגיע לאוסטרליה בספינת מורשעים. רבים מן המהגרים בעל-כורחם נפלו אל חיים של עבדות, תלויים בשרירות לבם של אדוניהם באשר לסיכוי לזכות בכרטיס שחרור ובחנינה. כרטיס השחרור, אותו יכלו לבקש שנים-עשר חודשים אחרי הגעתם, הפך אותם לעצמאים לכל דבר וענין, למעט האיסור לעזוב את המושבה. החנינה הסירה גם את המגבלה האחרונה. אנשים כמו תורנהיל, וכמו וייסמן, היו בני מזל. המדינה הציבה אותם תחת חסות נשותיהם, ופטרה עצמה מן הצורך לדאוג לצורכיהם. תנאי חייהם היו אמנם קשים, אבל בשונה מן המולדת כאן היתה לכל אדם, ויהא מוצאו אשר יהא, הזדמנות להמציא את עצמו מחדש. בשנים שיבואו עתידים ויליאם וסאל להתמוגג כילדים כשיהיה לאל ידם להעסיק משרתים, כאילו נולדו לאצולה.

נפשו של תורנהיל יוצאת, אם כן, אל הטבע, אל הבטחת המרחבים, אל חלקת אדמה משלו. די אם אדם יקבע עובדות בשטח, יבנה בית, ישתול חלקת תירס, כדי לנכס את המקום לבעלותו. סאל, לעומתו, שקולה וזהירה, מבקשת להשאר בסידני, להמשיך לעבוד שם ולאסוף כסף לחזרה הביתה. מכיוון שתשוקתו של תורנהיל אינה שוככת, היא מסכימה לתת סיכוי לבחירה שלו למשך חמש שנים. יחד עם ילדיהם הם קובעים את ביתם בחוף שבו בחר. לאורך הנהר, במרחק גדול זה מזה, גרים מתישבים נוספים, תמהונים במידה זו או אחרת, רובם ככולם מורשעים לשעבר. כדאי לזכור כשמדובר בהרשעות הללו, חלקן משקפות עבירות חמורות, וחלקן הן עונש בלתי פרופורציוני, ברוח התקופה, על עבירות קלות.

הסופרת מספרת בסבלנות ובפירוט על חיי תורנהיל ומשפחתו, אבל הנושא שבלב הספר הוא הנישול של האבוריג'ינים. כמו צללים הם מגיחים מן היערות, תובעים בלי מלים את החירות להיות נוכחים בכל מקום בלי מגבלה. מנהגיהם אינם ברורים, אין דרך לתקשר איתם, מראיהם המצולק והעירום משרה על המתיישבים מבוכה. סיפורי אימה נקשרים בהם, והגזענות וההתנשאות הקולוניאלית מקטלגת אותם כתת-אדם.   

מתיישב אחד מציע כי "אסור לשכוח שכשלוקחים קצת, צריך גם לתת קצת". מתיישב אחר מבקש להזכיר כי "עובדה ידועה היא שלשחורים אין אף מילה שמציינת רכוש", ולכן קשה להחיל עליהם אשמת גניבה. אבל קולותיהם מושתקים. הממשל שולח צבא לפעולות עונשין. המתונים שבין הלבנים מייחלים להסתלקותם של הילידים, אבל יש גם כאלה שששים לצאת לציד אדם. הסוף ידוע, ואוסטרליה עדיין מכה על חטא.

גם סופם של מתיישבים כמו משפחת תורנהיל ידוע. במשך חודשים ארוכים סימנה סאל על גזע עץ כל יום חולף, וספרה לאחור את הימים עד שובם המיוחל ללונדון. אבל ילדיה הפכו אוסטרלים, ואנגליה עבורם היתה רק סיפור. גם הרווחה וההרגל עשו את שלהם. במקום לחזור לאנגליה, הביאה את אנגליה אליה, בנתה בית בסגנון אנגלי ולידו נטעה עצים שיובאו משם. סימני הימים על העץ ננטשו והיטשטשו.

"הנהר הסודי" הוא רומן היסטורי מעניין, כתוב בכשרון ובידע, מתורגם יפה ומומלץ.

The Secret River – Kate Grenville

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2005)

תרגום מאנגלית: עדה פלדור

ברוס פייק, פרמדיק בשנות החמישים לחייו, נקרא לביתו של נער שמת מחנק. למרות שהוא מעיד על עצמו שאינו אדם נוסטלגי, ושיכולים לחלוף שבועות מבלי שיחשוב על ימי נערותו אי-אז בשנות השבעים, מקרים כגון זה מחזירים אותו אל עיירת הולדתו בדרום מערב אוסטרליה, ואל חברו לוני. לא בכדי דווקא מקרה חנק הוא שמעורר בו את הזכרונות, שכן, כפי ששמו של הספר מעיד, הנשימה היא מוטיב משמעותי בסיפורו.

פייקלט, כפי שכונה בנעוריו, היה ילד-טוב-אוסטרליה. "אהבתי להיות בבית הספר. בכתה שרר שעמום מרגיע שגרם לחלק ממני לפרוח […] אהבתי ספרים – את ההפוגה והפרטיות שהציעו לי". הוא גדל בעיירה, שפרנסתה היתה על המנסרות שבה, בן יחיד להורים שגרתיים, כמעט משעממים. איוון לון, שכונה לוני, היה שונה ממנו לגמרי, בן לאם שנטשה ולאב אלים, חובב תעלולים ומתיחות, עבריין בהתהוות. בניגוד למופנמות השקטה של פייקלט, ללוני תמיד היו אנרגיות מטורפות. הוא היה נפש תזזיתית שגרמה לך לפרוץ בצחוק או לחוש הלם. הוא השליך את עצמו אל העולם. החברות ביניהם החלה בתחרות עצירת נשימה על קרקעית הנהר, והפכה לקשר קרוב ויומיומי. אביו של פייקלט אסר עליו לצאת אל הים, ככל הנראה משום שנוכח במקרה טביעה של חבר, אבל יחד עם לוני פייקלט אוזר עוז להפר את האיסור. השניים מתמכרים יחדיו לריגוש שבגלישה על הגלים.

אל חיי שני הנערים נכנס ביל סנדרסון, המכונה סנדו, גבר כבן שלושים וחמש, גולש נועז, להוט אחר סיכונים ואחר אתגרים. השניים מאמצים אותו כגורו, ופייקלט מרגיש כי צעידה בעקבותיו עשויה להבהיר לו אם הוא יכול לעשות משהו יוצא דופן או שהוא אדם רגיל. אווה, אשתו של סנדו, סבורה שההרפתקנות שלו נובעת מפחד להזדקן, ומכנה את דבריו "זיבולי מוח של גורו", אבל השניים מעריצים אותו, והולכים אחריו מסכנה מטורפת אחת לסכנה מטורפת עוד יותר. פייקלט המבוגר סבור בדיעבד שהאלטרנטיבה היתה גרועה יותר – להשאר בבית הספר כצוערים בצבא, "הכל כדי להכין אותנו לבגרות שבקושי הצליחה לשמור על כבודה בסוף מלחמת וייטנאם. סנדו נטה לסוג מסוים של פנטזיות ילדותיות, והמדינה לפנטזיות מסוג אחר". בזמן אמת דבקותם בסנדו נבעה במידה מסוימת מהתמכרותם לפחד. "כשלא היה לי את זה, התגעגעתי", מודה פייקלט. שנים רבות אחר כך, עדיין הוא משווה כל רגע שמח, כל נצחון, לשכרון העונג שברכיבה במרומיו של גל ולרוחב חומת המים.

טים ווינטון, חובב גלישה, שמיקם את העלילה במקום ובתקופה בהן היה הוא עצמו נער, מתאר את התבגרותו של פייקלט דרך מערכת היחסים המשתנה שלו עם לוני ועם סנדו ואווה. הוא מטפח אשליות ומתפכח, קושר חברות שנפרמת, מעריץ ומפתח מבט ביקורתי יותר. יחסיו עם הוריו הופכים בוגרים יותר, יש לו חברה ראשונה, קשר מיני ראשון. האם יוסיף לעקוב אחר לוני מאתגר לאתגר, או שיבחר לנהוג בהגיון למרות שיסתכן בהערכת עצמו כאדם רגיל בלבד? כך או כך, בחירותיו יוסיפו ללוות אותו כל חייו, והתנסויותיו כנער ישפיעו על חייו כבוגר.

"נשימה" מצטיין בתיאורים חיים של אנשים ונופים, ובראש כולם תיאורי הים, על כוחו הבלתי מרוסן, רעשיו וצבעיו. הסופר ניחן ברגישות להלכי רוח ולפרטים המרכיבים את השלם, והסיפור אמין, תוסס ומסעיר.

קטעים מהסרט

Breath – Tim Winton

אופוס

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: בתיה זיסו

כותרת משנה: סודם של האבוריג'ינים האוסטרלים

ברוס צ'טווין היה סופר מסעות, שעיקר פרסומו נבע מספריו "בפטאגוניה" ו"נתיבי שיר", הראשון מתאר מסע בדרום-אמריקה והשני בליבה האדום של אוסטרליה (שני ספרים נוספים שלו, שאינם ספרי מסעות, תורגמו לעברית, "על הגבעה השחורה" ו"אוץ", שניהם מומלצים).

בחלקו הראשון של הספר, צ'טווין מבקר בטריטוריה הצפונית של אוסטרליה, נפגש עם הילידים ועם צאצאי המתיישבים הלבנים, ומנסה להבין את התפיסה שמאחורי זמן החלום, שבלשון המערב אולי אפשר להתייחס אליה כמיתולוגיה אבוריג'ינית, אך היא הרבה יותר מזה. זמן החלום מתאר את בריאת העולם כיצירה שירית: האבות הקדמונים הגיחו מתחת לאדמה, כל אחד ואחד מהם מייצג את "הדברים החיים". כל אחד מהם קרא "הנני!"… הנני נחש, הנני קקדו, הנני יערה. בכל צעד קרא כל אב קדמון בשם נוסף. כך שרו את דרכם, וכשהתעייפו "חזרו פנימה". מעשה קדמוני זה של מתן השמות נחשב מאז ועד ימינו אנו כשורת השיר הסודית והמקודשת ביותר של שירת האב הקדמון… בכל מקום שאליו מובילות עקבותיהם, הם הותירו אחריהם שובל של מנגינה. הם עטפו את העולם כולו ברשת של שירים. זמן החלום לא הסתיים עם הבריאה, והוא נוכח בחייהם של האבוריג'ינים, מהווה מסורת וחוק, עד היום. האבוריג'ינים שומרים בסודיות גמורה על עיקרי תפיסותיהם ועל פולחניהם, וגם בספר הזה רב הנסתר על הנגלה. למעשה, בזמן קריאת הספר, וגם אחרי שסיימתי, היתה לי הרגשה שאולי אני יודעת כעת מעט יותר מכפי שידעתי קודם, אבל האבוריג'ינים נותרו לי זרים לחלוטין, כי נסיון להבין אותם במונחי העולם המוכר לי נדון לכשלון.

חציו הראשון של הספר מתאר את מסעו של צ'טווין באוסטרליה, ואת מפגשיו עם דמויות שונות. חציו השני מפליג לדיון בנושאים שהעסיקו את הכותב לאורך שנים: נוודות לעומת התיישבות, תוקפנות מול התגוננות, התפתחותם של מיתוסים, האבולוציה האנושית. הדיון שופע ידע, ציטוטים רלוונטים, אזכור מחקרים, התנסות אישית. לתפיסתו, הצורך לנדוד מוטבע במין האנושי (אחת הראיות היא הדרך להרדים תינוקות בצעידה ובנדנוד), וכשבני אדם נאלצים להתיישב בניגוד לאופיים התגובה היא תוקפנות ואלימות. בניגוד לתפיסת מוצאו של האדם מחברה של ציידים-מלקטים, הוא מייחס לאדם הקדמון אופי שלוו יותר, וסבור שבעבר הרחוק נרדף האדם על ידי טורף שהתמחה באכילת פרימאטים, ושלמרות נצחונו עליו עדיין מוטבע בנו הפחד והדחף להתגונן: האם אין ההיסטוריה כולה חיפוש אחר מפלצות מדומות? נוסטלגיה לאותה חיית-טרף שאיבדנו? לאותו אביר שירד באצילות מהבמה – והניח אותנו לנפשנו עם הנשק בידינו?

"נתיבי השיר" מבעבע רעיונות ואבחנות, ונוגע בנושאים רבים, ביניהם קולוניאליזם, דת, התפתחות השפה, אבולוציה, האופי האנושי, מיתולוגיה ועוד ועוד. הוא מזכיר על קצה המזלג, אך די בכך כדי לעורר מחשבה, את הניצול שמנצלים סוחרי אמנות את הציירים הילידים, את המיסיונריות, את התפרקות הערכים בחברה האבוריג'ינית. הספר ממוקם באוסטרליה, אך נודד בעקבות נדודיו של צ'טווין חסר המנוח ותאב הדעת. לא כל מסקנותיו מקובלות עלי. כשהוא כותב, לדוגמא, "הלבנים מנסים שוב ושוב לשנות את העולם, כדי להתאים אותו לחזון המפוקפק שלהם על העתיד. האבוריג'ינים מרכזים את כל האנרגיה הנפשית שלהם בהשארת העולם כפי שהוא. באיזה אופן הדבר הזה נחות יותר?", אני רואה בכך אידאליזציה פשטנית, שמייתרת את השאיפה לשיפור ואת חדוות ההגשמה, ועומדת בסתירה לאורח חייו של צ'טווין עצמו, שביקש ללמוד עוד ועוד ולהבין, ולא להסתפק בעולם כפי שהוא. מכל מקום, נהניתי "להתווכח" אתו תוך כדי קריאה.

סגנונו של הספר בחציו הראשון הוא סיפורי. חציו השני מורכב מאוסף של רשימות שכתב במהלך השנים, קטעי מחשבות, מפגשים עם חוקרים, ציטוטים נבחרים. קצת הפריעה לי הקופצנות והקטיעוּת. הקריאה מבחינתי נעה הלוך ושוב בין התפעלות לקוצר רוח, בין הסכמה לדחיה, אבל בסיכום כולל הספר ריתק אותי, העשיר, הרחיב מעט את ההיכרות הראשונית שלי עם תפיסת העולם האבוריג'ינית, ושמור לו כעת מקום של כבוד בין ספרי מסעות וגילוי.

The Songlines – Bruce Chatwin

ספרית פועלים

2003 (1987)

תרגום מאנגלית: עופר שור

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

"עמק האושר" מתרחש בעיירה אוסטרלית קטנה, הממוקמת בעמק ששמו ניתן לו על ידי מחפשי זהב עמוסי ציפיות ותקוות. כשיבשו עורקי הזהב, נותר רק השם המיוחס כעת לעיירה בלבד. הספר נפתח בלידה של ילד מת, אסון המתקבל בהשלמה שקטה הן על ידי ההורים, והן על ידי הרופא, תושב חדש יחסית בעיירה, ועל ידי שתי הנשים שסייעו ליולדת – מילדת זקנה החשה חשדנות כלפי הרופא והתנהלותו הבלתי מוכרת לה, ומהגרת סינית הנדחקת לרקע, שומרת על שתיקה. ההשלמה הזו, והרכב הנפשות הפועלות, מכילים במידה רבה את רוחו של הספר כולו: עיירה מנומנמת, חשדנית כלפי החדש, אינה מקבלת את המהגר, נכנעת לטבע.

הספר מתרכז במספר דמויות מפתח: הרופא, נשוי ואב לשני בנים, מתלבט בין הצורך לעבור למקום נוח יותר מבחינה אקלימית לטובת אשתו החולנית, לבין המשיכה שהוא חש אל אשה מקומית. האשה אליה הוא נמשך חלמה לעבור לארצות הברית, אך נשארה בעיירה. בנו של הרופא סובל מהתעללות בבית הספר, ומאמין שחלומה של אמו על בית ספר פרטי בסידני ישפר את מצבו. פועל במשק של אחד מעשירי המקום נמשך אל בתו של בעל הבית, אך מנהל פרשית אהבים עם אשתו של המורה. המורה משתוקק למצוא משרה במקום אחר. אשת הבנקאי חולמת על מעבר למקום טוב יותר. למעשה, כל אחד מן התושבים, אילו נשאל, היה מבקש לעצמו מקום אחר, אך איש אינו זז ממקומו. נדמה שהתושבים היחידים שאינם מבקשים לעקור הם אלה שכבר עברו תהליך של עקירה, המהגרים הסינים, תושבים ותיקים בעיירה, בעלי חנות וקולנוע ונכסי נדל"ן, המצויים בשל דעות קדומות מחוץ למעגל החברתי.

בהפי ולי היה האדם סטטי מטבעו. זו הצרה. תראה אדם מתלונן לפנות ערב על כוס, תראה אותו מנגב את האבק מפיו, תקשיב לקולו הצהוב החיוור, אם אתה רוצה להבין למה אני מתכוון. מפני ששם תמצא את תכונת הסטטיות שאני מנסה להראות, זאת אומרת המכנסיים נשארים במקומם, אבל בקושי. הזמן התגבר על זה ועל עוד מחאה חיובית, הגם שהדברים נמשכו כמו שהיו.

למרות הסטטיות הזו, הספר עמוס התרחשויות, רובן באות לידי ביטוי במחשבותיהם של התושבים יותר מאשר במעשים של ממש. משום שהספר עוסק במחשבות, התחביר שבחר לו פטריק וייט משקף את הדרך בה המוח נע וקופץ בין רעיונות ומחשבות וזכרונות ואסוציאציות. המהלך המתעתע הזה משתנה במעבר מאדם לאדם. כך, לדוגמא, הקוים ישרים ובהירים יחסית אצל הרופא, מבולבלים בין עבר להווה אצל הפועל, וכאוטים אצל המורה, שכאביו הפיסיים משתלטים על הלכי רוחו ועל הגיונו. הבחירה הסגנונית גורמת לחווית קריאה מאתגרת ומורכבת, ומדי פעם – לפחות עבורי – קשה, בעיקר כשהמספר משלח כל רסן, וגולש לקטעים מן הסוג הבא (למרבה ההקלה אין יותר מדי קטעים שכאלה בספר, אבל לטעמי גם המעטים אינם הכרחיים):

מה זה היה לפני שנפלה עליה תרדמה ומפתח קרקש היא לא ידעה השועל המעופף שלה שעטפה ברדיד בלילה ההוא שארנסט לקח את המקל ואמר אצא לסגור את הברז בכפור, הוא לקח את הרדיד אבל לא את זה גם לא מכוסה שלא לראות שזה לא זה מה שאת חושבת האור על העלים זאת לא הדוושה דייזי שהוא לחץ עליה היה מת זה משונה למגע כמו עלה כשהוא מת הוא הכפור על הברז הו קר באת אתה חושב אין רחמים בקול אמר שהיה עליה היה עליה יהלום כשהכלב נבח רק לסגור את הברז…

פטריק וייט מיטיב לתאר את חוויותיהם של היחידים, וגם את מהותה של החברה המצומצמת והנוקדנית במקום קטן, שבו כולם מעורבים עם כולם, ואין היכן להתחבא מפני דעת הקהל:

יש משהו קשוח בשנאה שגורמים המגעים בין האנשים בעיר קטנה. לפעמים נדמה שיש לזה מין ארגון על-אנושי, כמו ליצרים בטרגדיה יוונית, אבל רק בנדיר יש איזו אצילות ביצרים בעיר קטנה […] היתה לזה עוצמה נסתרת לא בריאה, וזה מה שעשה את היצרים האלה שונים אף מן השנאה בין האדם לתופעות טבע.

רצח שמתרחש לקראת חלקו האחרון של הספר מהווה טריגר לשינויים אצל כמה מן הדמויות, אך אפילו הוא אינו מזעזע את המקום, רק מרעיד מעט את גלי הרכילות. אדם אחד יצליח לקבל החלטה לעזוב, אשה אחת תצליח לשנות את מהלך חייה, אבל העיירה כולה, עדיין מנומנמת ובלתי מתרגשת, תשלים עם האסון הזה, כמו שהשלימו הורי התינוק המת בפתח הספר עם אסונם.

כוחו העיקרי של הספר הוא בחדירה העמוקה אל נפשם ואל סודותיהם העצובים של גיבוריו, אך כוחו יפה גם בכושר התיאורי המעולה של וייט, בין השאר בתיאורי טבע המעמידים תמונה מדויקת של הסביבה ושל השפעתה:

במשך הקיץ הבטת סביבך בעיניים עצומות למחצה, והנוף היה כמעט אימפרסיוניסטי, צבעו וצורותיו נשברים מן החום. אבל כשנפוג מזג האויר החם שום קו לא התנועע עוד, היה ברור. פני הגבעה שמאחורי העיר שהבליחו כל הקיץ דממו עכשו, היו מופתיים ממש, היתה בהם היציבות של אחר הצהרים באחד מציורי פוסן. לפנות ערב היו השמים, מובהרים בכפורים שהקדימו, אמייל כחול נעים. הסתו חיכה לחורף בלי סערת מעבר, אלא רק אוירת ציפיה שלווה היתה בחוץ כדי לציין את השינוי, האתנחתה הזאת שבין שתי עונות שלטניות. את הסתו כמעט לא הבאת בחשבון. כל כך מעט קרה אז, חוץ מהתיצבות המיתאר והצבע המותך ההולך ומצן.

זהו הספר הראשון שכתב פטריק וייט ב-1939, ויש בו את אותן האכויות שמכוחן יצר מאוחר יותר ספרי מופת כמו "יורדי המרכבה" ו"גדילי עלים".

Happy Valley – Patrick White

עם עובד

2016 (1939)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

יונתן, בן כשלושים ושמונה, שיצא זה עתה מנישואים עקרים, נזכר בחלום ילדות לראות לויתן. הוא קנה כרטיס לאוסטרליה, הפקיד את כלבו בידי מירי, גרושתו, ויצא למסע. באוסטרליה חבר אל אייזק, פרח-כמורה אפריקאי, אל אדם ואיבון, שני שחקנים גרמנים, ששיחקו בהצגת "שיילוק" בעיבוד מודרני ונמלטו לאחר שאדם כמעט הרג את הבמאי, ואל אלי, סוחר סמים ישראלי. אחרי שהכלב מת, ומירי השבורה מצאה מפלט בטיפולים אלטרנטיביים, הצטרפה גם היא לחבורה. סיפורם הוא תערובת של מציאות עם הזיה, שגולש במהרה לעבר הסוריאליסטי.

לא אהבתי את הספר. ממש לא. בתחילה עוד התייחסתי אליו ברצינות, וטרחתי לסמן מראי מקום כשהיה לי מה לומר על התוכן או על הסגנון, אבל חדלתי במהרה. לולא תכננתי לכתוב סקירה, לא הייתי ממשיכה עד לסיומו של הספר. אף אחת מהדמויות לא דיברה אלי (למעט אייזק בקטעים מסוימים), ובשום שלב לא היה אכפת לי מה יעלה בגורלם. תהיתי אם הניכור הזה נובע מן העובדה שגם בחיים שמחוץ לדפי הספר מן הסתם לא היה נוצר קשר ביני ובינם, אבל אחרי מחשבה מעמיקה יותר אני לא נוטלת על עצמי את האשמה. ספר טוב מקרב אל הקורא גם דמויות הרחוקות מעולמו, והספר הזה מבחינתי אינו עומד במבחן.

בדרך כלל אני מעריכה את הבחירות של הוצאת פרדס. את הקונספט של סדרת "מלח מים" אני לא מחבבת  ("איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום"), אבל גם במסגרת הזו ההוצאה מצליחה להביא לקורא יצירות טובות ("אישוליים" הוא הבולט שבהן). הפעם, לצערי, אני לא יכולה לשבח.

 

פרדס

2016