רותה וחיים יושבים שבעה על בנם עומר שהתאבד. ביתם בקיבוץ הומה מבקרים, חברי קיבוץ, חברים ועמיתים של בנותיהם איילה ונעמה, אנשים שהכירו את עומר. חלקם ממלמלים נבוכים דברי נחמה, מצוות אנשים מלומדה, אחדים שואלים שאלות חקרניות, אחרים מנסים לחמוק מן הכאב אל היומיום ואל הבנאליה. בתוך ההמולה יושבים השניים, פצועים פצע שלא יגליד, ומבקשים תשובות. מה יכלו לעשות ולא עשו? כיצד לא הבחינו בסימנים מקדימים?
את עומר, הילד המופז, המנהיג החברתי, שעתידו המבטיח לפניו, איבדו כבר לפני שנים רבות. את מקומו תפס גבר כבד, קודר, מסומם מתרופות פסיכיאטריות, נכנס ויוצא במחלקה הסגורה. האם יכלו למנוע את מחלתו? משחלה – האם יכלו לנהוג בו אחרת משנהגו? האם יכלו לעצור אותו מלממש את החלטתו למות? מי אשם בשיבוש הנורא של חייו? כי בלי אשם לשום דבר אין הגיון, ושום דבר ממה שקרה אינו נתפס.
תשובות לא תמצאנה, אולי אינן בנמצא כלל. במהלכם של ימי השבעה ילמדו ההורים פרטים שלא ידעו על עומר שלהם, על כל העומרים שהיו להם, כפי שיעלו מתיאורי האנשים שפגשו בו בתחנות חייו. ולמרות שלא יחדלו להתייסר – "בטוח היו סימנים! ואיך היא לא ראתה, ואיך היא לא הבינה – אמא שלו! אמא אמורה לראות דברים כאלה!" – יצטרכו ללמוד לחיות עם השאלות הפתוחות, ועם ההבנה הברורה כי בסופו של דבר בנם בחר, אולי בלית ברירה, את הבחירה היחידה שהיה מסוגל לה – "האח שלך רצה למות. הוא לא היה בהתקף פסיכוטי, והוא לא שגה בהזיות, הוא פשוט רצה למות. החיים שלו הפכו לסבל עבורו. הוא סבל כשהיה בהתקף וסבל כשלא היה בהתקף, הוא סבל באשפוזים והוא סבל כשגר אתנו וכשגר לבד. החיים שלו הפכו לסבל, והוא ידע שככה זה יהיה עכשו".
הסופרת מספרת על ההתמודדות הקשה עם בן משפחה שחלה והפך שונה ובלתי נגיש. היא מתארת הורים שנותרו כמעט לבדם עם הנטל, אחות שנקרעה בין אהבתה לאחיה למחויבותה לילדיה, חברים שגדלו יחד והמחלה גזלה מהם את החבר שהכירו. הקיבוץ, שמתנאה בהתבטאויות כגון "הילד שלנו", התנער מן המשפחתיות, טאטא בעיות מתחת לשטיח, והעדיף באופן קבוע את הענין הכללי תוך הפגנת חוסר יכולת, או חוסר נכונות, להתגמש לטובת הפרט (ואני תוהה אם כוונת הסופרת היתה לבקר את ההתנהלות הקיבוצית, או שבחרה במסגרת היחודית הזו כדי להעצים את תחושת הבידוד והניכור שחוות משפחות – בעיר ובכפר – שנקלעו למצבה של המשפחה שבספר). ובין כל אלה, עומר עצמו, שבתקופות בהן לא היה נתון להתקף סכיזופרני, היה מודע עד כאב למצבו – "זה כאילו שאני אותו עומר, אבל קצת פחות" – והיה נטול יכולת להחלץ ממנו, עד שבחר במוות.
הספר יכול היה בקלות לגלוש למסחטת דמעות, כי באמת אין אסון גדול יותר מאובדן ילד, בין אם הוא רך בשנים, ובין אם הוא גבר בעשור החמישי לחייו. אבל אורנה ורכובסקי, בכתיבה רגישה ונבונה, נותנת לסיפור לספר את עצמו, ואינה נזקקת למניפולציות. כתיבתה מאופקת ומדודה למרות עוצמת הרגש, והגרון נחנק.
מומלץ מאוד.
את הפרק הראשון ניתן לקרוא באתר "עברית".
כנרת זמורה דביר
2021
סקירות ספרים 