הרמן קרלוביץ, יצרן שוקולד (ומכאן התמונה המתוקה שעל הכריכה) שעסקיו אינם צולחים בידו, פוגש יום אחד גבר הנראה ככפילו. בתוך רגע נרקמת במוחו תכנית לביצוע רצח מושלם, רצח ללא מניע, ובכל זאת כמה הטבות לוואי בצידו.
הרמן הוא אדם עליון בעיני עצמו. ראו, לדוגמא, כיצד הוא מתייחס לסיפורי פשע אחרים: אבל מהם כל אלה – דויל, דוסטויבסקי, לבלנק, ואלאס – מהם כל הסופרים הדגולים שכתבו על פושעים שנונים, מהם כל הפושעים הדגולים שמעולם לא קראו את כתביהם של הסופרים השנונים – מהם בהשוואה אלי? גלמים בהתגלמותם. הוא הסופר, והוא הפושע, הדמות הראשית, והוא השנון מכולם.
הרמן חי במציאות משל עצמו. אמנם יש לו מודעות עצמית מפותחת, אבל המודעות הזו אינה עושה אותו מפוכח מאחרים. המודעות העצמית מושפעת כמעט לגמרי מתמונת המציאות בעיני רוחו, שהוא משוכנע באופן מוחלט ובלתי ניתן לשינוי בנכונותה. לשיא האבסורדיות מגיעה הסתירה בין המציאות האוביקטיבית לסוביקטיבית בדרך בה הוא רואה את הכפיל. ופה נגלית גדולתו הוירטואוזית של נבוקוב: הקורא הנבון מבין חיש מהרה את חולשת הקשר בין המציאות האוביקטיבית לזו המשתקפת בעיני רוחו של הרמן, ועדיין שוב ושוב הולך שולל ושבי אחר דמיונותיו של המספר.
כבר בעמוד השני של הספר הרמן מודה ללא בושה בהיותו שקרן. הנה הפיסקה בה הוא מתאר את הוריו: אבי היה גרמני דובר רוסית מרוואל, שם למד במכללה חקלאית מפורסמת. אמי, רוסיה טהורה, היתה בת למשפחת אצילים רמת יחס. בימי קיץ לוהטים היתה שרועה לה בכסא הנדנדה שלה, גבירה רפת כוח בשמלת משי כעין הלילך, מנפנפת במניפתה, מכרסמת שוקולד, התריסים מוגפים כולם, מתנחשלים כמפרשי ארגמן ברוח הנושבת משדה שנקצר זה עתה.
אבל שתי פסקאות אחר-כך: נסיגה קלה: הקטע ההוא על אמי היה שקר מכוון. לאמיתו של דבר, מוצאה היה נחות, פשוטה היתה וגסת הליכות, לבושה במין כותונת מרופטת רפוית מותן. יכולתי, כמובן, למחוק את הקטע, אבל אני דווקא משאיר אותו במקומו כדוגמא לאחת מתכונותי הבסיסיות: נטייתי להפריח שקרים רבי השראה.
"שקרים רבי השראה" – אפילו כשהוא מודה בהיותו שקרן, אינו יכול להמנע מהתייהרות. ולדעתי הוא נמנע מלמחוק את הקטע לא כדי להדגים את שקרנותו, אלא משום שהוא מאוהב במילותיו שלו.
הרמן, שהוא בעל יומרות ספרותיות, מדבר בהרחבה לאורך הספר על אמנות הכתיבה. הנה דוגמא מחלקו האחרון של הספר. הוא כותב כמה עמודים, שעושים רושם של מילות סיום המסכמות את העלילה, ואז קוטע באחת את שטף הדברים וכותב את הפיסקה הבאה:
החשים אתם בעוקץ הטמון באחרית דבר זו? רקחתי אותה על-פי מתכון קלאסי מוכר. כדי להביא את העלילה לכלל סיום, יש לייחד מילים אחדות לכל אחת מן הדמויות. בדרך זו עולה שארית קיומן בקנה אחד עם התכונות ועם ההרגלים שיוחסו להן קודם לכן. מקובל גם להוסיף איזו נימת לצון, וכך ללגלג בשנינה על העולם, הנוהג לו כמנהגו.
לידיה היא שכחנית ומפוזרת כשהיתה…
וממש בסיומה של אחרית הדבר, pour la bonne bouche, מופיע איזה קטע משובב לב במיוחד הקשור מן הסתם לחפץ חסר חשיבות כלשהו שנזכר ביעף באחד מפרקיו הקודמים של הספר:
ועל קיר חדרם עדיין תלוי אותו דיוקן פסטלי, והרמן, כדרכו, צוחק ומגדף כל אימת שעיניו נחות עליו.
וסוף פסוק. הייה שלום, טורגי! הייה שלום, דוסטי!
הכתיבה הגאונית של נבוקוב שוברת מסגרות. הוא מספר, הוא משוחח עם הקורא, חוזר בו תוך כדי סיפור, גולש בטבעיות למחוזות צדדיים, חוזר למסגרת העלילה, מתפלסף, נסחף בתיאורי נוף יפיפיים – והכל זורם ומשתלב וסוחף, ויוצר דמות מלאה וסיפור ללא פגמים.
למען האמת, די קשה לכתוב על הספר, ולכן הרביתי בציטוטים. צריך לקרוא אותו כדי לרדת לחקר כל הטריקים והשטיקים שמשתלבים לכלל יצירה מפוארת.
כשהגעתי לסיום הספר, החלטתי מיד לקרוא אותו שוב. מסתבר שכיוונתי לדעת גדולים 
. באחרית הדבר כותב מתן חרמוני מפי נבוקוב: "למעשה אי אפשר לקרוא ספר אלא בפעם השניה". אני חושבת שגם בקריאה שלישית ורביעית אגלה בו פנים חדשות, ולא אחדל להתפעל.
התרגום של אילנה דן מצוין, וכדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המעניינת שכתב מתן חרמוני.
Otchayanie (1934) Despair – Vladimir Nabokov
הוצאת כתר
2010 (1934)
תרגום מאנגלית: אילנה דן
סקירות ספרים 