תגית: אימהות

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023

"ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון, וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים".

גנית אורין מספרת ב"בנקז", שם ה"חיבה" של בנק הזרע, על טיפולי הפריה. למרות החיבור למציאות, ולמרות התיאור המפורט של מחזורי הטיפול והאכזבה, אין המדובר פה בתיעוד כפשוטו. הסופרת, כפי שעולה מן הטקסט וכפי שמצאתי ברשת, כבר נתנה ביטוי לחוויותיה באופן מקורי בסרט אנימציה בתלת-מימד, וברומן גרפי קומי המבוסס עליו, "העובר שחזר מן הכפור". ב"בנקז", כפי שמתואר בפיסקה המצוטטת למעלה, הארועים מתוארים משלוש זויות. הדוברת המתעדת – למרות שהסופרת, כדבריה, אינה מתחייבת להצמד לאמת – נקראת מציאותה. דינה היא בת דמותה בשינויים ספרותיים מתבקשים. וברכה, כך אני מבינה זאת, היא האופן בו המטופלת מדמיינת לעצמה את המתרחש מאחורי הקלעים הלבנים והפורמליים של הבנק. ברכה בזה לתורמים בלתי אטרקטיביים פיזית, ומתחברת לתורמים הנאים. כדי להחזיק את האחרונים בסביבתה היא מוכנה לעשות הכל, לרמות את עמיתיה, לפגוע במטופלות, להתחנף ולתמרן ולנקוט כל תכסיס פרוע שעולה בדעתה.

"אז אפצל את עצמי ואת הדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד".

למרות ההסבר הברור של הסופרת במבוא לספר, לקח לי זמן למצוא אחיזה בסחרחרה העלילתית. הדמיון והאמת של גנית אורין פרועים, בועטים, לא עושים חשבון. היא מספרת על נשים שמתביישות לשתף בתהליך שהן עוברות – אולי מתוך צורך לכסות על ה"פגם" שבהן שאינו מאפשר להן להרות – אבל אינה שותפה לבושה בלתי נחוצה זו. במבוא היא כותבת על הניתוק הרגשי הנדרש כדי לא להשבר עם כל אכזבה, כדי להחזיק מעמד בעוד ועוד בדיקות פולשניות, והומור הוא האופן בו היא מתמודדת. היא ישירה, גלויה, דוחה את הדכאון המובנה בקושי הנפשי והפיזי, בוחרת בנשק הלגלוג המושחז והציניות. הקפיצות בין שגרת הטיפולים המתישה לטירוף של ברכה טלטלו אותי, ותחילה טעמן לא היה לגמרי ברור לי, אבל בהדרגה מצאתי אחיזה בעלילה, וצחקתי וכאבתי עם המספרת.

קול ברור ורב עוצמה עולה מן העלילה. קולה של הכמיהה לילד, קולן של הנשים העוברות מחזור טיפולים אחר מחזור טיפולים עם כל הכאב הפיזי והקושי הנפשי הכרוכים בהם. "טיפולי פוריות הם הטרדה מינית אחת גדולה, בהסכמה, לא בזדון, אלא כי זה מפעל לייצור תינוקות. אולי אם היה מדובר בגברים שעוברים את הטיפולים, היו מוצאים שיטות פחות חודרניות. 2023, אפילו ישו כבר גימלאי ונולד שלא בדרך טבעית, לא מצאו עדיין שיטות טובות יותר בלי להקיז דם כל בוקר, להאנס כמה פעמים בשבוע, להזריק רעל ולהתעלל בעצמך כל הזמן?"

וגם עצות מועילות משולבות בטקסט כמו, "חשוב שלא להישלח לבדיקות שגרתיות מיותרות, אפשר להסתמך על ניסיונן של נשים אחרות מטופלות או על עזרת מכותבות בפורומים באינטרנט, לשאול את הרופאים אם אפשר ליידע על תופעות הלוואי, לבקש בדחילו ורחימו חוות דעת שנייה ומינימום של שליטה בגוף, מדי פעם מותר לומר שכואב".

מכיוון שלא חוויתי את המתואר בספר, אולי יומרני מצדי להניח, ובכל זאת אניח, כי נשים שכן חוות זאת ימצאו בו חברה ותמיכה, או למצער נקודת מבט מקורית ורעננה. אני מצאתי בתוכנו ענין רב ובסגנונו הנאה רבה.

האיור על הכריכה הוא פרי מכחולה של הסופרת.

חשוב ומומלץ.

שינגה

2023

כליל, בת שלושים וחמש, בשליש האחרון להריונה השני, נאלצת להתאשפז בשל רעלת הריון. בצירוף מקרים, בתאריך שבו מתוכננת לה לידה יזומה, אם לא תלד באופן טבעי קודם לכן, עתיד להתקיים כנס אקדמי בנושא השואה, ובו ירצה אביה, שהקשר אתו נותק לפני למעלה משני עשורים. בלימבו של מחלקת סיכון גבוה, בריחוק מבן-הזוג ומן הילדה שבבית, בנקודה בזמן שבין הדור הקודם לדור הבא, כליל חרדה מבגידת הגוף בהווה, ומיוסרת בשל בגידת האב בעבר.

עלילת הספר מתרחשת במהלך ארבעה שבועות של אשפוז. אי-הנורמליות של השהות בבית-חולים בכלל, ובמחלקה בה מתחככות זו בזו תלאות הנשיות ושמחותיה בפרט, יחד עם הזעזוע שבקִרבה הפיזית הצפויה של האב, שמתגורר דרך קבע בפולין, מהווים כר פורה למחשבות מתרוצצות, להתבוננות כאילו מבחוץ בחייה.

הספר "מתויג" כספר שואה, אבל מתנהל בין שלושה נושאים עיקריים: חווית ההריון, הלידה והאימהות, של כליל ושל נשים אחרות במחלקה, מנקודת הראות של האשה-רעיה-אם-בת; החיים במשפחה קרת רגש, עם אב, שאינו רואה את בתו כאישיות נפרדת, ויום אחד הוא קם ונעלם, ועם אם ממורמרת שמרוכזת בפגיעוּת של עצמה; והחיים בצלה הכבד של השואה.

כליל היא בת למשפחה שלא חוותה את השואה על בשרה. אין סבתא עם מספר על היד, אין קרובים שנספו, אין אשמת ניצולים. אבל האב הארכיאולוג נתפס לחקר השואה, והיא ממלאת את עולמו. קירות הבית מכוסים ספרי שואה – "המדפים ציפו את הקירות ובשלב מסוים היוו את הקירות עצמם, ונדמה היה לי שהם שמחזיקים את הבית כולו, שהשואה היא שמחזיקה את הגג מעל ראשינו, ובלעדיהם תקרוס עלינו התקרה". הילדה נחשפת מגיל צעיר מדי לסיפורים ולתמונות שאינן כפי גילה. "נפגעת צד ג'", היא מכנה את עצמה. גם בבגרותה היא אינה מסוגלת להתנער מעולם המונחים של השואה, וזו נוכחת בהומור השחור שלה, במחשבותיה, בעולם האסוציאציות שלה.

פרשת היחסים, ובעצם היעדרם של היחסים, עם האב, היא הפצע המדמם בעלילה. כשהאדם שאמור לאהוב אותך ללא תנאי מועל בתפקידו, הפגיעה בערך העצמי אנושה. "אתה לא יודע אף פעם אם אתה פגום כי לא אהבו אותך, או שלא אהבו אותך כי אתה פגום, או שניהם", אומרת כליל. בהגיון קר היא יודעת כי "כשאבא שלך לא אוהב אותך, הבעיה היא לא בך", אבל בין הגיון לרגש הפער גדול, והשאלה "מה לא בסדר איתי" מוסיפה להטריד אותה, למרות הזוגיות, למרות הילדה, למרות הלימודים לתואר שני והקריירה כמנהלת חנות ספרים.

הנושא השלישי נוכח בכל דף מכוחו של האשפוז, ומכוחה של האינטימיות הכפויה עם המאושפזות האחרות, כל אחת וצרותיה או תקוותיה. יש מעט עומס בתיאורי היומיום של המחלקה, אבל המציאות שלה, כפי שהזדמן לי להכיר מקרוב, עמוסה ומעיקה מאוד, ואולי במקרה הזה יש יתרון והצדקה לחזרתיות, הממחישה את התסכול שבאובדן השליטה, ואת הדאגה הבלתי פוסקת.

מאופן הכתיבה ומהרגש העולה מבין השורות ניכר כי הסופרת כתבה על נושאים המוכרים לה וקרובים ללבה. מראיונות איתה למדתי שגם אם לא מדובר באוטוביוגרפיה, וכליל אינה אביגיל, היא, כדבריה, "הרעפתי עליה הרבה חומר רגשי שהוא שלי". יש לציין שלמרות שפצע האב הנעדר דומיננטי בסיפור, היא לא ניצלה הזדמנות לסגירת חשבון, לא נקבה בשמו האמיתי, ובנתה לו סיפור חיים שונה מן המציאות.

הספר נכתב מן הקרביים, ולא משנה אם של אביגיל או של כליל, אבל למרות הרגש העמוק והכאב לא נעדרים ממנו הומור ושנינות, והקריאה בו סוחפת, יוצרת הזדהות ונכנסת ללב.

בהחלט מומלץ.

מודן

2018

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

עידית היא רווקה על סף גיל ארבעים. אם זו היתה הבחירה המודעת שלה, אולי היתה מאושרת, אבל העניינים התגלגלו איכשהו כך בניגוד לתוכניותיה. אולי משום שמאז ומעולם התקשתה ליצור קשרים ולשמר אותם, אולי משום שיש בה משהו מתנשא ומתבדל. קצת קשה להבחין בין סיבה ומסובב, אבל זה המצב כעת: עידית משתוקקת לזוגיות, רוצה להיות אמא כמו כולן, וזה פשוט לא קורה.

היא לא בררנית, כך היא אומרת לעצמה, היא פשוט מחכה בסבלנות ולא מוכנה להתפשר, כי בסופו של דבר דברים טובים קורים למי שיודע לחכות. אבל כשהיא מצליחה להניע את עצמה לפעולה, מתברר שהיא בררנית ועוד איך. או אולי לא החלטית. או שמא רק חמוצה שכזו, נעלבת בקלות, נוטשת בקלות. "אכלו לי, שתו לי", כמו שאומר עליה בעלה של חברתה.

מורתה של עידית מהתיכון "מאשימה" את עצמה בבררנות הבלתי ריאלית של תלמידתה לשעבר, משום שחינכה אותה על בסיס הרומן האנגלי מהמאה התשע-עשרה. "לא משנה מה קורה ואיזה תהפוכות את עוברת, בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה. אני מרגישה קצת אשמה בזה. עודדתי אותה לקרוא ספרות אנגלית במקור. ג'יין אוסטן. האחיות ברונטה. דיקנס. התכוונתי לתת לה דברים יותר עדכניים בהמשך. ספרים על נשים רווקות חזקות. מיוריאל ספארק, אניטה ברוקנר, ברברה פים, אבל בדיוק נסענו לשבתון…".

הפסיביות של עידית מתחלפת באקטיביות בלתי נעימה כשחברתה משדכת לה את מיכאל. עידית בטוחה שהוא האיש שיועד לה. הוא אדיש? לא, הוא ביישן. הוא מתחמק ממנה? רק כי הוא לא מבין כמה היא מתאימה לו. הם בילו לילה ביחד? סימן ברור לחיים משותפים באושר ובעושר. מיכאל מתפלא איך שוב ושוב היא חודרת לכל סדק שהוא פותח בטעות, נאחזת בציפורניים ולא מרפה.

מאיה ערד מעבירה את הגיבורה הבלתי סימפטית שלה בכל התחנות בדרך אל האימהות. היא מתעניינת בתרומת זרע, בטיפולי הפריה, שוקלת הורות משותפת עם חבר הומוסקסואל ובן זוגו, מחפשת פרטנרים ברשת, בודקת אפשרויות לאימוץ. המסע שלה רצוף מכשולים, אובייקטיביים ופנימייים. ברגע האחרון היא דוחה כמעט כל אחת מהאפשרויות, בדרך כלל בגלל שיקולים שנראים שטחיים, ולמרות החתירה הבלתי פוסקת אל היעד היא כלל אינה בטוחה ביכולתה הרגשית להיות אם. בנסיונות ליצור זוגיות היא משקיעה הרבה פחות, בטוחה, למרות כל הסימנים הברורים, שמיכאל יתפכח ויבין שהם נועדו להיות יחד. דרכיהם מצטלבות, לעתים ביוזמתה, לעתים במקרה, ובמעין נקודת מפנה, בקזאן הרחוקה, מבין מיכאל שהם בעצם אינם שונים: לא משנה מה יחשוב, לא משנה מה יאמר לעצמו, בסופו של דבר הוא בא לכאן לבחור לעצמו אשה, בדיוק כפי שעידית באה לכאן למצוא ילד.

מיכאל לא יהפוך אוהב יותר, עידית לא תהפוך נעימה יותר, אבל נסיבות החיים יחליקו פינות, יעדנו חריגות. "אלה החיים שלה, הגורל שלה. זו מנת חלקה", כך מרגישה עידית, והפעם ללא מרירות, במשפט החותם את הספר. מלים אלה מתאימות גם למיכאל.

מאיה ערד מספרת סיפור רב-נושאי. לבו הוא, כמובן, סיפורה של עידית, המרוץ לזוגיות ולאימהות, אבל מסתעפים ממנו נושאים אחרים. אחד המעניינים שבהם עולה בקזאן, ועוסק באחריות ובמחויבות. עידית מתוודעת לעולם העצוב של בתי היתומים, מיכאל מתוודע אל עולמן של הנשים הנואשות להחלץ מן המצוקה באמצעות גברים מערביים. האם השרירותיות והמקריות של המפגשים יוצרת מחויבות של עידית ומיכאל, כאן כמייצגי המערב השבע?

"העלמה מקזאן", כמו שני ספריה האחרים של ערד שקראתי – "חשד לשיטיון" ו"קנאת סופרות" – כתוב בכשרון, קריא מאוד, מעורר מחשבות ומומלץ.

חרגול ומודן

2015

בחרונינגן שבהולנד עומדת אשה ישראלית מבוגרת ברחוב, ומציצה לתוך אחד הבתים. שם, בתוך הבית, מתגוררת בתה יחד עם בעלה ועם שתי בנותיה הקטנות. האשה שברחוב אינה מכירה אף אחד מן השלושה. בתה התנתקה מחייה לפני שנים ולבלי שוב. איך קרה שהשתיים, שחוו קשר אם-בת שגרתי למדי, הגיעו למצב העצוב הזה? האם מאמציה של האם להיות שוב, באופן כלשהו, חלק מחייה של הבת, ישאו פרי?

יואלה, האם, מספרת על משפחתה, על יחסיה עם הגברים בחייה – אביה של הבת, לאה, שנפטר לפני מספר שנים, וארט, הגבר שעליו היא נסמכת כעת – על ילדותה והתבגרותה של לאה, ובעיקר על הקשר בינה ובין בתה, וגם על זה שבינה ובין אמה, שמוצג רוב הזמן כניגוד או כהשוואה. בסך הכל, מדובר על קשר לא חריג, עם עליות ומורדות, רגעי אושר ורגעי משבר. למרות שיואלה מתמודדת מגיל צעיר עם תקופות של דכאון קשה, היא מצליחה להתגבר ולתפקד. היא מתגברת גם על בגידה חד-פעמית של בעלה, והחיים המתוארים בספר רחוקים מלהיות מסעירים או יוצאי דופן. יואלה עצמה אומרת, כשהיא מנסה לנתח את חייה, שהקצוות אינם מעניינים אותה: "עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע". ה"אמצע" הזה, למען האמת, שעמם אותי רוב הזמן. הספר, הקופץ בין רגעים קפואים בזמן, שופע תמונות בנאליות. פה ושם עולה הרהור מעניין, אבל המכלול רגיל ושטוח למדי. זו אינה אשמת הסגנון, שכן התיאורים יפים ומדויקים, חלקם נוגעים ללב, רבים מהם מוכרים מן היומיום וקל להזדהות איתם. זו בעית התוכן ה"אמצעי" שאינו מוסיף דבר. הקריאה בספר מושכת, לפחות מבחינתי, רק בזכות תעלומת הניתוק המשתוקקת להתפענח.

ייאמר לזכותה של הסופרת, שלמרות שהספר עשוי להשתבץ במגמת ספרי "ניתוץ אידאת האימהוּת", היא שומרת על כתיבה ריאליסטית, ואינה מתפתה להעמיס הפרזות שמטשטשות את הנושא.

הפרקים הטובים בספר מגיעים לקראת סיומו בשני ארועים דרמטיים. הראשון הוא זה שהביא לניתוק בין יואלה ללאה, ומעניין כי בעוד הקורא מבין מה התרחש, לה עצמה אין מושג במה חטאה. היא מסוגלת לראות את ההתרחשויות רק מנקודת המבט הצרה מאוד של "טובת הבת", כפי שהיא מבינה אותה. החטא הזה מחוויר נוכח האטימות שהיא מפגינה בצעד שהיא נוקטת בנסיון להחזיר אליה את בתה. ומחמת הקלקלנים לא ארחיב.

איך לאהוב את בתך? לא באגואיזם, לא בחוסר יכולת לראות דברים מעיניה.

תחילת הספר וסיומו עוצמתיים. אולי הוא היה צריך להיות סיפור, נובלה קצרה.  

כנרת זמורה

2021

"מחר ניסע ללונה פארק" מגולל בגוף ראשון את היומיום של אשה צעירה, אם לשני ילדים קטנים, המתקיימת בקושי מקצבת ביטוח לאומי, סובלת מחרדות ומדכאונות, ומכורה לכדורים פסיכיאטריים. השנה היא 1981, והסביבה הפיזית היא שכונה בירושלים. המונח "חד-הורית" נלחש בגינוי, והגינוי במקרה הזה נשען גם על התנהלותה החריגה של המספרת, המזניחה את עצמה, ורוב הזמן גם את ילדיה.

הספר הוא הצלחה גדולה או פספוס גדול, תלוי איך קוראים אותו.

אם ביקשה הסופרת לתאר את עולמה של אשה בקריסה, רגע לפני שבירת כל הכלים, היא עשתה עבודה מצוינת. המספרת, למרות הטשטוש שבתוכו מתנהלים חייה, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מה שמתרחש בתוכה, כולל תיאור אותו טשטוש המערפל אותה. היא אינטליגנטית, מבחינה בבירור בין נכון ללא נכון, וחסרה כמעט לחלוטין את היכולת לממש את הראשון. יציאה מן הבית היא מאמץ, נסיעה בתחבורה ציבורית מעוררת חרדה, החלפת מילים עם בני אדם אחרים היא מיומנות שאבדה לה מזמן. בימים טובים היא גוררת את עצמה בבוקר אל המטבח להכין אוכל לילדיה, בימים אחרים היא משכנעת את עצמה שהם מסוגלים להסתדר בלעדיה. בשארית כוחותיה היא רוקמת תחבולות כדי להחזיק מעמד בדירה למרות איומי בעל הבית להשליך אותה אל הרחוב, וכדי לגייס לעזרתה את השכנה החטטנית, שדווקא נהנית לנהל אותה. בצלה גדלים שני ילדים תמימים, שאליהם היא מתייחסת כ"הגדולה" ו"הקטן". הגדולה, בת שש, נאלצה להתבגר בטרם עת, והיא עומסת על כתפיה את צרות הבית. ילדה שנולדה זקנה, ילדה שיש לה חוכמת חיים של זקנה ושמחת חיים של זקנה. הקטן, בן חמש, שובר את הלב במצוקתו ובתמימותו, בנכונות שלו להאמין ולקוות. "אלה לא החיים שאני מסוגלת לחיות." כותבת האשה. "אלה לא החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכל להמשיך כך לאורך זמן. הבדידות טורפת אותי. בולעת. אני הולכת ומתמעטת. אני משתגעת. כל זה לא יכול להמשך".

אולם אם ביקשה הסופרת להעלות לשיחה ולדיון את האימהוּת, וביתר דיוק את האימהוּת כטראומה, בעיני הספר מחטיא את המטרה, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה נעוצה באישיותה של הדמות המספרת. לשיחה נחוצים לפחות שני צדדים, וכאשר אחד מהם, דווקא זה שיוזם את השיחה, אינו מסוגל לרצף מחשבות קוהרנטי, אלא לרצף של התבטאויות עמוסות אומללות, הדיון נדון לכשלון. כדי להדגיש רעיון, כדאי, לדעתי, להניח לו את מרכז הבמה, ולא להציב לידו בעיות נוספות. הסיבה השניה נובעת מהתעקשותה של הסופרת לא לספק הסבר למצבה של המספרת, לא לספר על החוליה החסרה, הסוד שמושך את הקוראים באף, הסוד שכולם מחכים לחשיפתו. אלא שהסוד הזה לא נחשף. זהו סיפור ללא קתרזיס. אני סבורה כי הסוד, אם יש כזה, אינו אמור לספק קתרזיס, אלא הבנה. איננו יודעים דבר וחצי דבר על עברה של הדוברת, ולכן האמירות שלה מתקבלות בהסתייגות. האם היא באמת במצב סמרטוטי כל-כך בגלל לידת הילדים והאימהוּת שאולי, ואולי לא, נכפתה עליה? אולי השבר נובע מן הנטישה הלא ברורה של אביהם – או אבותיהם – של הילדים? אולי מה שהיא מכנה "הנפילה" אינה האימהוּת, אלא משהו שארע כבר בילדותה שלה, ילדות שאינה זוכרת כלל? מכיוון שהעבר לוט בערפל, לא ברור אם האחריות ההורית היא הקש האחרון, או הגורם.

נדמה לי שאילנה ברנשטיין כיוונה אל האפשרות השניה: "יש נשים שלא צריכות ללדת ילדים, אמרו לי ברווחה. שם הבינו את זה הרבה לפני. לפני רוב הנשים. לא כל אחת מצליחה להיות אמא ולהמשיך לחשוב כמו אדם. ילדים משנים לך את החשיבה. מנקים אותה מכל מה שלא קשור בהם. עשו ממני אמא. אחר כך התרוקן לי הראש, והדלת אל העולם שבחוץ נסגרה". על כריכת הספר הוא מוגדר כאמיץ, אבל נדמה לי שאנו כבר מזמן לא בתקופה שבה לומר "אני לא רוצה להיות אמא" נחשב חריג. הדוברת אומרת בציניות כואבת: "פלטתי בלולאות את המשפטים ששמעתי מסביב. להיות אמא זאת החוויה הכי חזקה בחיים שלי, הריון ולידה זה פלא ממש, העיקר שיש לי שני ילדים בריאים, ילדים זה שמחה, האושר הכי גדול שאשה יכולה לשאוף אליו, אני לא יודעת איך חייתי בלעדיהם". ואני אומרת, אפשר כך ואפשר אחרת, תבחר כל אחת כרצונה.

בשל הכתיבה הטובה, ולמרות מה שנראה לי כפספוס רעיוני, אני ממליצה על קריאת הספר.

כנרת זמורה ביתן

2018