תגית: אירית באומן

סטנלי הוא במאי קולנוע הולנדי. את סופיה, בתם של חבריו, פגש מספר פעמים מאז היתה תינוקת, אבל רק כשהיתה כבת שבע-עשרה "גילה" אותה. למרות פער הגילים המשמעותי ביניהם, ולמרות שמן הסתם שום דבר לא עתיד להתרחש ביניהם, הוא מבקש לשמור אותה בסביבתו ובחייו. בו-במקום הוא מציע להוריה לאפשר לה להשתתף בסרט בבימויו, ותוך זמן קצר מאלתר תסריט ובו תפקיד ראשי עבורה. ההורים מהססים, אך סטנלי מבטיח לשים עליה עין במרחקים – הסרט עתיד להיות מצולם בסידני שבאוסטרליה – ולדאוג לשלומה. ובכל זאת, כשהספר נפתח, אחרי שהעבודה על הסרט הושלמה והשניים שבו להולנד, מתברר שמשהו השתבש. אביה של סופיה מתקשר אל סטנלי מודאג, שכן בתו לא שבה הביתה, וזה האחרון אינו טורח לעדכן אותו שהצעירה נמצאת בביתו. כיצד התגלגלו הדברים לידי כך נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

כשסטנלי מקבל את שיחת הטלפון הוא בעיצומה של התלבטות. הוא מוזמן למפגש חברים לרגל השנה החדשה, וממש אין לו רצון להשתתף. הוא מנסה להחליט באיזה תירוץ להשתמש, וכיצד לתזמן את ההשתמטות, ומייחל לאפשרות ליישם את "הזכות לאי חשק", כלומר את היכולת להמנע מתירוצים שקריים, ופשוט להכריז שלא מתחשק לו. להיות ישר ובוטה בשיחה אולי קשה לו, אבל אין לו שום בעיה להיות כזה בכתיבה. לכן, מן הדף הראשון ועד האחרון, הספר הוא רצף של ביקורת ותלונות, מונולוג של מיזנתרופ. זה יכול להיות מעייף, אבל למען האמת רוב הזמן ההשתפכויות הזועמות של סטנלי הצחיקו אותי בדיוקן ובלגלגנותן. הוא לועג לצביעות שביחס האירופי אל הפליטים הצובאים על גבולות היבשת – מאות או אלפי אנשים שנִשלים מסירות רעועות בים זה כלום, אבל פליט אחד (ילד!) שנשטף מת אל החוף הוא הסיפור השלם מגולם במקרה אחד; מלגלג על קהל וינאי שמוחא כפיים למשמע מארש ראדצקי – אף אחד מהגברים והנשים שמוחאים עכשו כפיים לא היה מחביא יהודי בעליית הגג שלו, לא בעבר ולא בעתיד; מתעב את התיירות ההמונית – אתה כבר לא לבד באף מקום; שונא את הצנזורה שמפעילים בעלי הממון על תסריטים בשם הפוליטיקלי קורקט; ובעיקר מתעלל בעולם הקולנועי ההולנדי (האם זהו רומן מפתח?) – תשעים אחוז מהבמאים ההולנדים מייצרים כשלון אחרי כשלון. להם עצמם אולי יש מידה של כשרון, אבל למרות הכוונות הטובות שלהם, הם נידונים מראש לכשלון כי יש להם עסק עם שחקנים הולנדים, החלק הכי מפונק ומרוכז בעצמו בחברה ההולנדית, עם הקול התיאטרלי והגבינים המכווצים. אגב, אם מישהו תהה על הנטיה לכתוב ספרים עבי כרס, לסטנלי יש תשובה: מאז הופעת מעבד התמלילים, שייתר את הצורך להדפיס את כל הספר מחדש עם כל שינוי גרסה, נעשו הספרים עבים יותר ויותר.

קל לבטל את סטנלי על נרגנותו, על הערכת עצמו בהשוואה לאחרים, ועל אי שביעות הרצון הפתולוגית שלו. אבל כפי שאומרים על פרנואיד שהעובדה שהוא תמיד מרגיש רדוף אין פירושה שאין מי שרודף אותו, כך גם כאן: העובדה שנקודת המוצא של המיזנתרופ היא שלילה מוחלטת אין פירושה בהכרח טעות מוחלטת. למצער הוא מציע נקודת מבט שונה שמאתגרת את המקובל, וגורם למאזין או לקורא להרהר בתפיסתו שלו את התופעות עליהן הוא מצביע. לעתים הוא קיצוני שלא לצורך – הוא מוטרד, לדוגמא, מקיומן של מסעדות ידידותיות לילדים, ומוביל את העניין הפשוט הזה למקומות קיצוניים – אבל לעתים הוא מצביע על תופעות מהותיות יותר, את חלקן הזכרתי למעלה, שבהחלט מחייבות דיון ומחשבה.

סופיה, אגב, למרות ששמה מופיע בכותרת, די נעדרת מרובה של העלילה. עובדה זו משתלבת יפה בתיאור תהליך העבודה על הסרט, תהליך מעניין לכשעצמו.

הנסיון שלי עם ספריו של הרמן קוך לא היה חד-משמעי. את "ארוחת הערב" הערכתי חלקית, "המעידה" היה בעיני מעידה, את "מר מ' היקר" חיבבתי. מכיוון שהאחרון, כמו "סרט עם סופיה", ספוג ביקורתיות ושליליות, ושניהם נאים בעיני, זהו ככל הנראה הצד החזק מבחינתי בכתיבתו של קוך. שני הספרים משלבים אמירות מעוררות מחשבה עם ציניות מושחזת ומשעשעת, גם כשהסופר אולי לא התכוון לשעשע, ונהניתי לקרוא אותם.

מומלץ.

Een Film met Sophia – Herman Koch

תכלת

2022 (2021)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

חירטיה דירקס הצטרפה למשק ביתו של רמברנדט כאומנת לבנו. טיב הקשר שנוצר ביניהם אחרי מותה של אשתו אינו ברור. האם היו נאהבים ולא התחתנו בשל נימוקים כלכליים? האם היתה אשה אופורטוניסטית שניסתה להיבנות ממנו? האם כשהעניק לה את הטבעת של אשתו התחייב כלפיה כאילו היו נשואים, אבל שלח אותה לגורלה כשהתאהב באשה אחרת? האם הסכמתו לשלם לה קצבה קבועה והעובדה שבצוואה שלה בנו היה היורש מעידה על הקשר המחייב ביניהם? או אולי סחטה אותו עד שנשבר והצליח להביא למאסרה ב"בית תיקון"? אולי העובדה שאשתו והאשה שאיתה חלק את חייו במועד מאוחר יותר מופיעות בציורים רבים שלו, ואילו חירטיה אינה מזוהה בוודאות באף אחד מהציורים, מעידה שלא היתה לה חשיבות אישית מבחינתו? כל השאלות הללו מן הסתם תשארנה פתוחות.

סימונה ואן דר פלוכט בחרה לספר את סיפורה של חירטיה בגוף ראשון מפיה של האשה. חירטיה מרגישה מנוצלת, דחויה ונרדפת, אך אינה מוותרת על הנסיון לעמוד על זכויותיה. לזכותה של הסופרת יש לומר שהיא נצמדה לעובדות, ולא ניסתה להמציא ארועים שיחזקו את העמדה שבחרה להציג (למעט, כמובן, שיחות ואפיזודות שאיש לא נכח בהן והן פרי דמיונה). באחרית דבר היא מפרטת, כראוי לספר המבוסס על ארועים היסטוריים, את הגרסאות השונות של הארועים שהיא מתארת, ומנמקת כיאות את בחירותיה. מפתיע שלמרות שהיא כותבת במפורש שהיא מודעת לכך שספר זה אינו אלא פרשנות למציאות שאיננו מכירים, היא מצוטטת על הכריכה כמי שאמרה שהסיפור האמיתי פוגע בשמו של הצייר, וחשוב לכבד את חירטיה. אולי זוהי אמירה לצרכי יחסי ציבור.

הכתיבה של ואן דר פלוכט פשוטה, לא מתחכמת וגם לא מעמיקה במיוחד. מכיוון שנצמדה לעובדות היסטוריות, מצאתי עניין בהצצה אל סדר היום המקצועי של רמברנדט ושל מתלמדיו, ואל ערכי התקופה ויחסי הכוחות בהולנד. פרט לכך, ולמעט אחרית הדבר המפורטת והמעניינת, זהו ספר שטוח למדי, ולפחות מבחינתי די נשכח.

Schilderslief – Simone van der Vlugt

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

"המעידה" הוא סיפורו של רוברט, שם בדוי, ראש העיר אמסטרדם. למה אדם שמזהה את עצמו בתפקיד בולט שכזה טורח להסוות את שמו ואת שמות בני משפחתו? זו רק אחת התהיות שעלו בי בעת קריאת הספר.

בעת ארוע רשמי רואה רוברט את אשתו סילביה משוחחת בנעימים עם אחד מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה הוא משכנע את עצמו שבין השניים מתנהל רומן, ולאורכו של הספר ישוב ויחפש סימנים להצדיק את חשדותיו, או ינסה להמנע מלחפש אותם, יאמין ביושרה של אשתו, אך יאמין גם בבוגדנותה, וכל הזמן יטולטל בין ודאות לספק.

במקביל לציר הסיפורי הזה יעסיקו אותו תכניות ההתאבדות של הוריו, המתקרבים לגיל מאה, ותכניות ההתאבדות של חברו האסטרופיסיקאי, המבקש לגלות בדרך זו מה נמצא מחוץ ליקום המוכר. כמו כן יתכנן מהלך דרמטי שיאלץ אותו לוותר על כהונתו (למה לא לפרוש סתם כך?).

הנושאים האישיים הללו, שאינם נדבקים זה לזה כלל, הם, כך נראה לי, רק רקע לביקורת שהסופר, באמצעות גיבורו, מטיח בהולנד. הפוליטיקאים ריקניים, בית המלוכה נבוב, התנהלות עירית אמסטרדם מגוחכת. הנהיה הכפייתית אחר תורות כמו טבעונות, שימוש באנרגית רוח, התחממות גלובלית, מיחזור, אינה הגיונית, ובהכרח תוביל לפשיזם. הדעות הקדומות הן נחלתם של כל ההולנדים, ולכן רוברט מסתיר בדקדקנות את מוצאה הזר של אשתו, שהיא, ככל הנראה, צפון אפריקאית (אם כי לקראת סוף הספר הוא משחרר רמז שמפריך זאת). ההתנהגות של ההולנדים מחוץ לארצם מביישת, וההתנהלות שלהם בתוך ארצם עלובה. דמוקרטיה היא מתכון לנצחון הרדידות, יחי שלטון היחיד הכריזמטי. ובכלל, נדמה שכל הרעות החולות מתנקזות אל התכנית להציב טורבינות רוח בסמוך לעיר.

איך לסכם את הספר? מבחינתי הוא מעידה של הרמן קוך, שהוכיח ב"מר מ' היקר" שהוא מסוגל להרבה יותר. על גב הספר נכתב שהוא היה לרב מכר בהולנד: אולי ההצלפה המקומית שלו מדברת אל הקורא ההולנדי, אבל לדעתי הוא אינו עובר את מחסום הלוקליות, וגיבוב הנושאים, לצד ההתעסקות האובססיבית בהסוואה שלא לצורך, מייגע.

De Greppel – Herman Koch

תכלת

2019 (2016)

תרגום מהולנדית: אירית באומן