תגית: הולנד

מרים לוי היתה בשנות העשרים לחייה כשהגרמנים פלשו להולנד. ארוסה, לֵאוֹ-מנחם בּוֹלֶה, כבר עלה לארץ-ישראל, והיא נותרה באמסטרדם עם הוריה ועם אחותה הצעירה. מוטרדת מן המהפך בחייה ובחיי הקהילה היהודית, מאוימת מן העתיד הבלתי ידוע, ואכולת געגועים לאהובה, החלה בינואר 1943 לכתוב אליו מכתבים, למרות שידעה שלא תוכל לשלוח אותם. את המכתבים שכתבה באמסטרדם החביאה בבית העסק הנטוש של אביה כשהמשפחה נשלחה לוסטרבורק. את אלה שכתבה במחנה הצליחה להבריח לעיר בטרם הועלתה על טרנספורט לברגן-בלזן. גם שם, בתנאים לא תנאים, המשיכה לכתוב אליו למרות העונשים שהיו צפויים לה אם תתפס כשהיא מבצעת את הפעילות האסורה הזו, ואת אלה האחרונים הביאה איתה לארץ ביולי 1944. מאוחר יותר קיבלה לידיה גם את אלה שכתבה בהולנד. בכל שנות הפרידה תכננה לשתף את בן זוגה בכל אשר עבר עליה בבוא יום האיחוד המיוחל, אבל בהגיע היום שינתה את דעתה. אולי בגלל להט הארועים בארצה החדשה, אולי משום שביקשה לשים את העבר מאחוריה. המכתבים כולם נשארו נסתרים מעין כל עד 2002, כשבעקבות ויכוח עם אחותה, שפרה רון, בדבר זכרון מליל הסדר שנערך בברגן-בלזן שלפה אותם מרים כדי לחפש מה כתבה בזמן אמת. המשפחה הבינה את ערכם, תרגמה אותם, והם מובאים בספר כפי שנכתבו.

לפני הכיבוש עבדה מרים כמזכירה בועד שטיפל בפליטים היהודים שהגיעו להולנד מגרמניה. הועד, שהיה כפוף להנהגת הקהילה היהודית, סופח אחרי הכיבוש ליודסה ראט (היודנראט ההולנדי). יחסה של מרים אל עבודתה היה אמביוולנטי. בתחילה היתה תחושה של נחיצות, של השכנת סדר בעולם שנפרע, והיא תמכה בעמדתו של דוד כהן, ראש היודסה ראט, שסבר כי יש להשמע להוראות הגרמנים לטובתה של הקהילה. משעה שלמעשה ניתנה בידי הארגון היכולת להכריע בין חיים ומוות, לבטל צווי גירוש של מקורבים ובכך לחרוץ את גורלם של אחרים, כתבה: "בינתים גם אני מסכימה עם אלה שאומרים שהיודסה ראט צריך להפסיק עם זה, ויהיה מה שיהיה, למרות שאני מבינה גם את עמדתו של הפרופסור […] הרי זו שטות לומר שהוא בוגד, הוא פועל לפי השקפתו". ויחד עם זאת, תחושת השליחות והאחריות כלפי בני משפחתה השאירו אותה בתפקידה: "כל הפרוטקציה הזאת היא דבר מכוער. אבל כשאני חושבת על האפשרות שאבא ואמא ייאלצו לעזוב אני מרגישה רק דבר אחד: עלי לעשות הכל, יפה או לא יפה, כדי שיישארו פה". רק דבר אחד נבצר ממנה לעשות, להדפיס במו ידיה את צווי הגירוש. "אני יודעת שאין הבדל בין הדפסת צווים או טיפול בכרטסת של בעלי פטורים, אבל לא הייתי מסוגלת להדפיס את הצווים". במאי 1943 הקצינה את עמדתה: "קשה לי שהיודסה ראט מוכן לבצע את מלאכת התליינים הזאת, במקום לומר: הכל נגמר ממילא, תיחנקו לכם". כמשקיפה חדת-עין, המעורבת בארועי התקופה עד צוואר אך מסוגלת גם למבט של משקיפה מבחוץ, היא מיטיבה לתאר את הדילמות הבלתי אנושיות שהוטלו לפתחם של אנשי היודסה ראט (פרופסור דן מכמן, בדברי מבוא לספר, מצביע על יחסו השלילי של ארוסה להנהגה היהודית כעל אחת הסיבות לכך שלא דברו על העבר, אך מציין שגם הוא הבין בהדרגה את המורכבות שאיתה התמודדו). וכמובן, לא נשכח ממנה לרגע מי הם האנשים הרעים באמת: "סיפור השְפֶּרֶה [אישורי פטור] הוא פרק שחור משחור. הגרמנים זרקו לנו עצם והסתכלו בהנאה גדולה כיצד היהודים נלחמים עליה בינם לבין עצמם".

פרופסור מכמן מזכיר במבוא את קור רוחה של מרים, והוא אכן עולה מבין הדפים ומרשים. בתוך הפניקה שאחזה ביהודים, בתוך אי הוודאות, היא שמרה, ככל שניתן, על שגרת חייה, שימשה עוגן ומשענת למשפחתה, המשיכה לעבוד לתועלת הציבור גם בוסטרבוק, והיתה בין הפעילות החברתיות בברגן-בלזן. הענייניות שעולה ממכתביה אפיינה גם את התנהלותה, למרות הגעגועים שהיא מביעה, למרות הטלטלות הנוראות בין תקווה ליאוש. "היה לי קשה להתגבר על הדכדוך וכל כך רציתי שאתה תנחם אותי. ה"Anschmiegungsbedürfnis" [הצורך להתרפק על מישהו] שלי הולך וגדל, ובאמסטרדם היתה לי דווקא המון אנרגיה", כתבה בוסטרבורק, ועדיין המשיכה להיות פעילה ומעורבת, מסתגלת להווה וצופה אל העתיד. וכל הזמן היא מתבוננת במתרחש מנקודת התצפית היחודית שלה, מתארת ללא כחל ושרק את שרואות עיניה, מנתחת ומוסיפה תובנות, ומשתפת את אהובה הרחוק.

מכתביה של מרים משקפים היטב, במילותיה, את שעבר על יהודי הולנד, למרות שמדי פעם היא מסכמת כי "המוטיב החוזר הוא: אני לא מסוגלת לתאר לך את הדברים". גם נושאי המכתבים, המשתנים עם המעברים, משקפים את המציאות המחמירה. באמסטרדם תיארה את עבודתה ואת חיי המשפחה, את החרדה מפני גירוש, את החיים בצל האיום. בוסטרבורק, אולי בגלל ההלם של המעבר מדירה פרטית למבנים שיתופיים, הקדישה רבים ממכתביה לתיאור מפורט של המקום ושל תנאי החיים. בברגן-בלזן חוזרים ונשנים תיאורי "ארוחות", כשהרעב הנורא היכה.

נוסף להיותם של המכתבים בגדר יומן אישי רב עוצמה, הם מהווים מסמך יחודי שמספק מבט נדיר למדי על שואת יהודי הולנד. למדתי ממנו פרטים שלא היו ידועים לי קודם. ביניהם, ביקורם, הכפוי, של מנהיגי היהודים בפראג, יעקב אדלשטיין וריכרד פרידמן, באמסטרדם, כדי להנחיל מנסיונם לראשי היודסה ראט. מרים מתארת אותם כצעירים נחמדים, ומספרת על חוויותיהם יחדיו; הצטרפותה מרצון של אשה המוזכרת רק בשם משפחתה פרומן, Vromen, אל ילדי בית היתומים בו עבדה, כאשר נגזר עליהם גירוש. הגברת פרומן, שיכלה לזכות בשחרור מגירוש, ביקשה שלא ינסו לשחרר אותה והצטרפה מרצונה לילדים […] היא אמרה שממילא יבואו פעם לקחת אותם וגם אז יפרידו אותה מבעלה. עכשו עוד היתה לה הזדמנות להשאר עם הילדים; רגשי השתתפותה של האוכלוסיה הנוצרית בסבל היהודים, בחלקו מתוך אנטי גורף לנאצים, ובחלקו מתוך חמלה אנושית; היותה של ההשמדה ב-1944 לא לגמרי ידועה, אולי מודחקת, למרות כל מה שעברו, למרות שקרוביהם נעלמו לבלי שוב, למרות שחוו על בשרם עד כמה חייהם חסרי ערך בעיני שוביהם: "אתמול הופיעה פתאם כתובת על אחת המיטות, איש אינו יודע מי כתב אותה: "היהודים האחרונים הלכו לאושוויץ לתאי הגזים (מוות)". מחריד. איש אינו יודע למה בדיוק הכוונה. אולי (ה' ישמור) עוד נדע", כתבה מרים בברגן-בלזן בינואר 1944.

מרים, אחותה והוריה ניצלו בזכות הסרטיפיקטים שהחזיקו. הנאצים גיבשו תכנית להחלפה של בעלי נתינות בריטית ושל בעלי סרטיפיקטים לארץ-ישראל המנדטורית באזרחים גרמנים שהיו בשטחים שבשליטת הבריטים. השמועות ריחפו באויר במשך תקופה ארוכה, הוצתו ודעכו, זרעו תקווה ויאוש לסרוגין, עד שביולי 1944 הועברו מאתים עשרים ושניים יהודים הולנדים מברגן-בלזן לארץ-ישראל במסגרת תכנית זו, ובהם ארבעת בני משפחת לוי. מרים, שהעידה על עצמה שהצליחה להמנע מבכי במהלך השנים המייסרות תחת הכיבוש, כתבה: "את הרגע שבו נפתח המחסום לא אשכח לעולם. היה עדיין לילה (שעה שלוש), ואני פשוט בכיתי בחושך (אני מתארת לעצמי שלא הייתי היחידה)". בעשירי ביולי כתבה מרים את מכתבה האחרון ברכבת מתורכיה לארץ-ישראל: "חמה, חומס, טריפולי, רוח מדברית, כפרי אוהלים, חום לח, הרים מושלגים. ביירות, הים התיכון. ראס א-נקורה. פלשתינה!!!". בספטמבר אותה שנה נישאו מרים ולאו-מנחם.

יומן המכתבים של מרים הוא מסמך יחודי, מעשיר, בהיר ומרשים, שחבל שלא זכה ליתר פרסום בארץ. מרים, ילידת 1917, עדיין אתנו, צלולה, חדה ומרשימה. יחד עם קריאת הספר כדאי לצפות בראיון שנערך איתה לפני כשנה.

יד ושם

2011

כשקורי ובטסי טן בום, שתי נשים הולנדיות בשנות החמישים לחייהן, נכלאו במחנה ראוונסבריק, ואמונתן המוצקה בטוב האלוהי הועמדה במבחן קשה, הן הצליחו למצוא משמעות לסבל. הן לא יכלו לתפוס מדוע האחרים סובלים, אבל באשר לעצמן האמינו כי הן נמצאות שם כי "ספר התנ"ך שלנו היה מקור עזרה ותקווה לחוג הולך וגדל. ככל שהשחיר הלילה סביבנו, כך האיר דבר אלוהים באור בהיר יותר, אמיתי יותר, יפה יותר". בביתן שורץ פשפשים, בצפיפות בלתי אנושית ובסיומם של ימי עבודה מפרכים, היו השתיים מכנסות את הנשים, פותחות את ספר התנ"ך שהצליחו להבריח בדרך-לא-דרך, ומנסות לחזק את רוחן של חברותיהן ליסורים.

אמונה, אהבה וסליחה היו העקרונות שהנחו את בני משפחת טן בום לפני המלחמה, במהלכה, וגם אחריה, וכל הרוע שסביבם לא הצליח לערער אותם. המשפחה, שעסקה בשענות, אימצה במהלך השנים אחד-עשר ילדים. קורי השקיעה מזמנה בעבודה עם מפגרים במסגרת הכנסיה, ויחד עם אמה ואחיותיה ביקרה בשכונות עוני ודאגה לרווחת תושביהן. כשפלשו הגרמנים להולנד, פתחו בני טן בום את דלתם בפני יהודים נרדפים. הפעילות הפרטית שלהם השתלבה במהרה בזו של המחתרת, ובשיאה העסיקה כשמונים חברים, ששמרו על מידור קפדני למדי, והצילה כשמונה-מאות יהודים. בחדרה הצר של קורי הוקם קיר נוסף שמאחוריו מחבוא, והיהודים ששהו בבית אפסנו בו את חפציהם, ומצאו בו מקלט כשהתנהלו חיפושים.

קורי טן בום האמינה בכוחה של הסליחה. אחרי המלחמה, ולאחר שארגנה מקום מרפא ומרגוע לניצולים, מסרה את בית המשפחה לידי הולנדים ששיתפו עם הנאצים, מתוך תפיסת עולם שבחרה בריפוי על פני ענישה. באותה רוח יצאה להטיף ולסייע גם בגרמניה, והושיטה יד לחסרי הבית שהיו אויביה. היא חוותה מאסר בכלא, בידוד, שני מחנות – פוכט וראוונסבריק – ובכל מקום ראתה את הכאב, גם של המעונים וגם של המענים, וביקשה להביא מזור לעולם.

על וילם אחיה, שהיה איש כמורה, כתבה קורי כי הוא התנגד לכל צורה של הבדלה דתית. את בית האבות ייסד פתח לנוצרים וליהודים, עד שהפך בצוק העתים מקום מקלט ליהודים בני כל הגילים. אחותה נולי שיכנה בביתה שתי נשים יהודיות בעלות תעודות מזויפות. בטסי וקורי, יחד עם אביהן, חגגו את חנוכה יחד היהודים שהתחבאו אצלם. בלילות אפלים כינסו בסלון ביתם את כל המתחבאים, אחד מהם היה מסובב את גלגלי האופניים כדי להפעיל את הפנס, ולאורו היו קוראים קטעי ספרות ומחזות ללא קשר לזהות כותביהם. למרות אמונתם העזה בישו, ולמרות השתייכותם הדתית, בני המשפחה ראו רק בני אדם ללא הבדל דת ואזרחות.

קורי מתארת בספר את חייה מילדות ועד אחרי המלחמה. יתכן שמטרת הספר היא, בין השאר, להפיץ את בשורת האל, אבל הוא אינו נקרא כהטפה. יש משהו תמים ונקי בספר, למרות הרוע שאפף את התקופה, בעיקר בזכות הכתיבה הפשוטה והכנה. בשונה מבטסי, שבחרה לא להנשא משום שידעה שמסיבות רפואיות לא תוכל ללדת, קורי חוותה אהבה וציפתה להנשא לאהובה, והיא מתארת ללא כחל ושרק, אך גם ללא רחמים עצמיים, את שברון הלב כשבחר באחרת. את בטסי קורי מתארת כאישיות מושלמת, ואת הפגמים היא מוצאת בעצמה. כך, לדוגמא, היא מספרת על משבר שגרמו לה הפשפשים בביתן בראוונסבריק. בעוד בטסי טוענת בלהט כי יש להודות לאל על הכל, כולל הפשפשים, קורי מודה כי "הפעם הייתי בטוחה שבטסי טועה". היא מצטיירת אנושית מאוד, לא רק דמות גדולה מהחיים, כשהיא מספרת שבכתה כשגזזה את מחלפות ראשה של בטסי במחנה פוכט בגלל הכינים. והיא משעשעת כשהיא מתארת את "סדרת החינוך" שהעבירו אותה חברי מחתרת צעירים, שהיו מעירים אותה באישון לילה ושואלים אותה על פעילותה. מטושטשת משינה, ומתוך הרגל לומר אמת, היתה מסגירה את סודות המשפחה ואת מקום המחבוא, עד שלמדה לעבור מנמנום לעירנות בתוך רגע.

ההתנגשות הזו בין החובה לומר אמת ובין החובה כלפי המחתרת וכלפי הנרדפים ייסרה אותה, אבל היא מצאה לעצמה את ההצדקה להעדיף את ההכחשה על פני ההסגרה. אחותה נולי בחרה באמירת אמת. כשנשאלה על ידי שוטרים שחיפשו בביתה אם אחת הנשים יהודיה, ענתה בחיוב. נולי נשלחה למאסר והאשה נכלאה בתיאטרון היהודי. נולי האמינה שעשתה את הדבר הנכון למרות המחיר, וכשהיהודיה הצליחה לברוח בעקבות פריצה אל התיאטרון, המשפחה כולה ראתה בכך את יד אלוהים.

קורי חוותה דילמות מוסריות גם במחנות. היא חשה אנוכית כשפילסה לעצמה דרך אל מרכז קבוצת האסירות כדי לסבול פחות מן הקור. היא חשה בלתי הוגנת כששרה תרופה נדירה עבור אחותה בלבד. "היה זה תכסיסו הגדול של השטן: להציג לפנינו רשע גס כל כך, עד שאנו מתפתים להאמין שחטאינו הקטנים והסודיים אינם חשובים".

קספר טן בום, אבי המשפחה, מת בכלא ההולנדי, עשרה ימים אחרי שנאסר בגלל פעילותו המחתרתית. אילו היה מצהיר כי יחדל לסייע ליהודים היה משתחרר, אך הוא בחר לומר כי ימשיך בדיוק במקום בו נעצר. בטסי גוועה ממחלה בראוונסבריק. וילם, שנדבק בשחפת בעת שהותו בכלא, נפטר זמן קצר אחרי המלחמה. קספר, בטסי וקורי הונצחו בשדרת חסידי אומות עולם ביד ושם.

"המחבוא", שנכתב יחד עם יוחנן ואלישבע שריל, הוא סיפורה של משפחה הרואית, שלא ראתה עצמה כזאת. מעורר השראה ומומלץ מאוד.

The Hiding Place – Corrie ten Boom

ינץ בע"מ

1978 (1971)

תרגום: ד. ישראלי

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

"המעידה" הוא סיפורו של רוברט, שם בדוי, ראש העיר אמסטרדם. למה אדם שמזהה את עצמו בתפקיד בולט שכזה טורח להסוות את שמו ואת שמות בני משפחתו? זו רק אחת התהיות שעלו בי בעת קריאת הספר.

בעת ארוע רשמי רואה רוברט את אשתו סילביה משוחחת בנעימים עם אחד מחברי המועצה. מסיבה לא ברורה הוא משכנע את עצמו שבין השניים מתנהל רומן, ולאורכו של הספר ישוב ויחפש סימנים להצדיק את חשדותיו, או ינסה להמנע מלחפש אותם, יאמין ביושרה של אשתו, אך יאמין גם בבוגדנותה, וכל הזמן יטולטל בין ודאות לספק.

במקביל לציר הסיפורי הזה יעסיקו אותו תכניות ההתאבדות של הוריו, המתקרבים לגיל מאה, ותכניות ההתאבדות של חברו האסטרופיסיקאי, המבקש לגלות בדרך זו מה נמצא מחוץ ליקום המוכר. כמו כן יתכנן מהלך דרמטי שיאלץ אותו לוותר על כהונתו (למה לא לפרוש סתם כך?).

הנושאים האישיים הללו, שאינם נדבקים זה לזה כלל, הם, כך נראה לי, רק רקע לביקורת שהסופר, באמצעות גיבורו, מטיח בהולנד. הפוליטיקאים ריקניים, בית המלוכה נבוב, התנהלות עירית אמסטרדם מגוחכת. הנהיה הכפייתית אחר תורות כמו טבעונות, שימוש באנרגית רוח, התחממות גלובלית, מיחזור, אינה הגיונית, ובהכרח תוביל לפשיזם. הדעות הקדומות הן נחלתם של כל ההולנדים, ולכן רוברט מסתיר בדקדקנות את מוצאה הזר של אשתו, שהיא, ככל הנראה, צפון אפריקאית (אם כי לקראת סוף הספר הוא משחרר רמז שמפריך זאת). ההתנהגות של ההולנדים מחוץ לארצם מביישת, וההתנהלות שלהם בתוך ארצם עלובה. דמוקרטיה היא מתכון לנצחון הרדידות, יחי שלטון היחיד הכריזמטי. ובכלל, נדמה שכל הרעות החולות מתנקזות אל התכנית להציב טורבינות רוח בסמוך לעיר.

איך לסכם את הספר? מבחינתי הוא מעידה של הרמן קוך, שהוכיח ב"מר מ' היקר" שהוא מסוגל להרבה יותר. על גב הספר נכתב שהוא היה לרב מכר בהולנד: אולי ההצלפה המקומית שלו מדברת אל הקורא ההולנדי, אבל לדעתי הוא אינו עובר את מחסום הלוקליות, וגיבוב הנושאים, לצד ההתעסקות האובססיבית בהסוואה שלא לצורך, מייגע.

De Greppel – Herman Koch

תכלת

2019 (2016)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

אחת-עשרה השנים הראשונות לחייו של מקס עמיחי הֶפּנֵר עברו בצילה של רדיפת היהודים על ידי הנאצים. משפחתו נמלטה מגרמניה להולנד, אך כשזו נכבשה מצאו עצמם שוב קורבן להשפלה ולרדיפות. באוגוסט 1942, כשהגרמנים נכנסו לביתם כדי לאסור את האב, הצליח זה להתחבא, אך אשתו נלקחה למעצר. מכיוון שהאב הועסק כעובד הקהילה היהודית הצליחו חבריו להשיג את שחרורה של האם, אבל השניים הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם, ועזבו את אמסטרדם בחיפוש אחר מחבוא. התלוו אליהם זוג חברים עם בנם בן השש-עשרה, מיכאל גראומן. מיכאל נרצח על ידי הולנדים שהבטיחו לעזור לשתי המשפחות למצוא מקום מקלט. בסופו של דבר הגיעו שני הזוגות עם מקס בן השמונה לחווה בדֶרנה (Deurne), שם החביאו אותם הארי ודינה ינסן, חקלאים והורים לשמונה ילדים. הארי סייע לפליטים לרהט ולצייד את לול התרנגולות שבשטחו, בנה קיר מגן סביבו כדי להסתיר אותם מעיניים זרות, והכין תא סודי באורווה לשעת מצוקה. דינה הכינה עבורם ארוחות והתיחסה אליהם כאל בני משפחה. בדיעבד התברר שתושבים נוספים בישוב ידעו שבני הזוג ינסן מחביאים יהודים, ושמרו על שתיקה. בני משפחת ינסן הוכרו כחסידי אומות העולם.

הוריו של מקס עסקו באמנות, ואביו וחברו היינץ גראומן היו ציירים מוכשרים. מקס עצמו אהב לצייר מגיל צעיר. את סיפור השנים בלול התרנגולות הוא מספר בעזרת ציוריהם של השלושה מאותה תקופה. בהקדמה לספר הוא מסביר שהוא מייעד אותו לילדים ולבני נוער, והציורים יסייעו לרכך את האימה.

"חיי בלול תרנגולות" הוא ספר מרגש. הפנר משלב תיאורים עובדתיים ופכים מחיי היומיום עם תחושות הפחד וחוסר ההבנה שחש ילד שעולמו מיטלטל. אמנם הספר מסופר בפשטות, מתוך מחשבה על קהל היעד הצעיר, אך הוא אינו מתיילד, ויש בו ענין גם לקורא המבוגר. מנקודת המבט של ילד ער לפרטים הוא מיטיב לתאר את אוירת התקופה. בחרתי כדוגמא בפרק "הרדיו הווירטואלי". כך הוא נפתח:

עדיין קר בחוץ, לכן אני יושב שוב אל השולחן בחדר המגורים ומצייר את הדברים התלויים על הקיר שליד דלת חדר השינה שלנו. אפשר לשאול למה על המדף יש רק שעון וחוט שמשתלשל לו עד הרצפה. החוט הוא למעשה כבל ההארקה של הרדיו שלנו, אבל אז נשאלת השאלה – איפה הרדיו?

מכאן הוא ממשיך ומספר על האיסור להחזיק רדיו – איסור מוחלט על היהודים, איסור חלקי על האחרים – ועל האיסור לקלוט תחנות זרות. אביו של מקס הצלח להשיג רדיו בלתי חסום, והכין תקצירים של החדשות עבור המחתרת.

אין פלא שאבא אינו מרשה לי לצייר את הרדיו. הוא טמן אותו במקום המסתור שלו, שנבנה בתוך תקרת לול התרנגולות, ואני לקחתי את השעון המעורר מחדר השינה שלנו ושמתי אותו על המדף כדי לסיים את הציור.

דמותם של בני הזוג ינסן מעוררת השתאות. למרות הסכנה הם אימצו את הפליטים, ונהגו בהם כמו בבני משפחה. כשמקס שיחק עם אחת הילדות ושבר חלון, דינה נזפה בשניהם ללא משוא פנים. כשנאצים פשטו על החווה, הפליטים, למודי נסיון, חששו שיגורשו על ידי משפחת ינסן:

בשעה אחת לפנות בוקר הגיע הארי לאסם וסיפר שהפשיטה הסתיימה.

"לאן אנחנו הולכים עכשו?" קטע אבא את הסיפור של הארי על הפשיטה.  

"אנחנו הולכים הביתה, כמובן", אמר הארי בפשטות.

לספר מצורף נספח על יהודי הולנד בשנות השואה.

"חיי בלול התרנגולות" הוא ספר מרגש, לא לילדים בלבד.

I live in a Chickenhouse – Max Amichai Heppner

יד ושם

2016

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

הארי ודינה ינסן שנים רבות אחרי המלחמה

כותרת משנה: החברה ההולנדית והשואה

פנחס בר-אפרת, יליד 1931, ובני משפחתו הסתתרו מפני הנאצים בארנהם שבהולנד במשך קרוב לשנתיים. עשרות שנים אחר-כך, בהיותו בן 78, השלים עבודת דוקטורט בנושא יחסם של ההולנדים אל היהודים בתקופת השואה. פרק מרכזי בעבודה עוסק בתופעת ההלשנה, בעיקר הלשנה על יהודים והסגרתם לידי הגרמנים. הספר "בין הלשנה להצלה" מבוסס על אותה עבודה.

במשך שנים רבות היתה נטיה להאמין שהעם ההולנדי ככלל תמך ביהודים ועסק בהצלתם. מיתוס זה נוצר ככל הנראה בשל יחסה האוהד של הולנד למדינת ישראל. למעשה, שעור השמדת היהודים בהולנד היה הגבוה ביותר במערב אירופה: למעלה מ-100,000 נספו, מתוך קהילה שמנתה כ-140,000, כלומר למעלה משבעים אחוזים. מה גרם לכך?

מלכת הולנד ושרי הממשלה נמלטו מן המדינה זמן קצר לפני כניעתה. בריחה זו הותירה את העם בהולנד ללא הנהגה של ממש, ומוסדות השלטון הושארו בידיהם של מזכ"לים ביורוקרטים, שהיו אנשי ביצוע צייתנים ולא מורי דרך. עובדה זו הביאה להשלמתם עם הנחיות הגרמנים בתחומים רבים, כולל בענין היהודי. ההנהגה אמנם פנתה אל העם בדברי עידוד, אך לא השתמשה בסמכותה המוסרית הניכרת כדי לעודד התנגדות. בשנת 1937 הורתה הממשלה: "אסור לשרת את האויב אם התועלת לאויב עולה על התועלת לאוכלוסיה […]. יש לסרב, אפילו אם התוצאה היא מוות". אחרי הכיבוש לא נשמעו עוד אמירות שכאלה. רק באביב 1943 קרא ראש הממשלה הגולה לעם ההולנדי להסתיר את עשרות אלפי הצעירים ההולנדים שהיו אמורים להיות מועברים לעבודה בגרמניה. לא הושמעה קריאה דומה כאשר החלו גירושי היהודים.

לכך יש להוסיף את העובדה שלא היתה אינטגרציה מלאה של היהודים במדינה, ואנטישמיות חבויה רחשה מתחת לפני השטח: החברה ההולנדית היתה מפולחת למגזרים מובהקים, שלכל אחד מהם מוסדות וארגונים נפרדים בתחומי החברה, התרבות והפוליטיקה. המגזרים העיקריים היו הקתולים, הפרוטסטנטים, הסוציאליסטים והליברלים […]. אפשר להניח במידה רבה של וודאות שחוסר המעורבות מצד חלק גדול של האוכלוסיה בגורל היהודים בימי המלחמה מקורו בסקטוריאליזציה של החברה ההולנדית למגזרים שונים – או לרבדים אנכיים – ובבידול היהודים בעקבות זאת.

המשטרה ההולנדית הסדירה שתפה פעולה עם הגרמנים מתוך צייתנות לסמכות. אלפי הולנדים התנדבו למשטרה, ונדרשו לחתום על הצהרת נאמנות לכובשים. הם עברו הכשרה, בחלקה על ידי מדריכים גרמנים, כולל אינדוקטרינציה נאצית, וידעו היטב איזה תפקיד יידרשו למלא. בנוסף הוקמה במשטרה מחלקה לעניני יהודים שעסקה בצייד אדם.

במכתבו מ-24 בספטמבר 1942 אל הימלר מציין ראוטר [הממונה על המשטרה ועל הבטחון] את יעילותם של השוטרים החדשים במעצר היהודים: "הפלוגות החדשות של המשטרה ההולנדית מצטיינות בענין שאלת היהודים, והן עוצרות בימים ובלילות מאות יהודים".

ידועים מקרים של שוטרים שסירבו להשתתף בפעילות נגד יהודים. רוב המסרבים פוטרו. אחרים – או שהיו אדישים או שחששו לאבד את פרנסתם. כמו כן היו מקרים של סיוע ליהודים על ידי השוטרים, אם בהעלמת עין, ואם בהודעה מוקדמת על פשיטות. חלקם של המסייעים נתפסו ונענשו, בדרך-כלל בכליאה במחנה ריכוז. אילו היתה ההנהגה הגולה מעודדת את השוטרים להתנגד, בין אם בפניה למצפונם, ובין אם באזהרה מפני הצפוי להם אחרי השחרור, מן הסתם היינו עדים לשיבוש בתהליך ההשמדה ולפיכך להאטתו. עידוד כזה לא ניתן.

כאמור, ההלשנה היא נושא מרכזי במחקר ובספר. המניע העיקרי להלשנה על יהודים שהסתתרו או שעברו על אחד מחוקי הנאצים, היה בצע כסף. המלשינים קיוו להשתלט על רכוש המגורשים. לעתים היו גובים מן היהודים כסף תמורת הבטחה לסיוע בבריחה, וההלשנה נועדה להותיר את הכסף בידם מבלי לקיים את התחייבותם. להלשנות על לא-יהודים היו מניעים אחרים, בעיקר חיסול חשבונות פרטיים. הפרק מפרט עשרות מקרי הלשנה, כולל פרטים על גורלם של היהודים שנתפסו בעקבותיהם, ובכך נותן שם ומציב יד לקורבנות.

פרק נפרד מוקדש לקולונֶה הֶנייקֶה. מדובר בקבוצת ציידי אדם שפעלה לאיתור יהודים ולהסגרתם. שמה ניתן לה על שם אחד הפעילים, נהג המונית וִים הנייקה. לקבוצה לא היה מעמד פורמלי, אך אנשיה עיכבו יהודים לחקירה, ופשטו על מקומות מסתור. המניע שלהם היה כסף, והמחיר הלך ועלה עם השנים. בנספח לספר ניתן לראות את הפתקאות שבהן נרשמו פרטי ה"שלל", ולפיהן נגבה התשלום מן הגרמנים עבור כל ניצוד.

כמה מן המלשינים ומן הציידים הועמדו למשפט אחרי השחרור. השוואה בין גזרי הדין על הלשנות על יהודים ועל לא-יהודים מעלה מצב שוויוני מבחינת חומרת העונש. עם זאת יש לזכור שהלשנה על יהודים פירושה היה מוות, והמלשינים ידעו זאת, בעוד הלשנה על לא-יהודים גררה ברוב המקרים ענישה כלשהי, ורק במיעוטם של המקרים מוות. בראיה כזו, העונשים שהוטלו על המלשינים אינם פרופורציונים לפשע. ראשוני הנשפטים נענשו בחומרה יחסית לאלה שנשפטו מאוחר יותר, וגם עונשיהם של הראשונים הומתקו כמעט בכל המקרים. מלכתחילה מערכת הענישה ההולנדית היתה סלחנית יחסית לזו שבמדינות המערב האחרות, ודי מהר ניכרה המגמה להמנע מלחטט בעבר.

הפרק האחרון בספר עוסק במחתרת בהולנד ובהצלת יהודים. על פי ההערכות, כ-25,000 יהודים הסתתרו בהולנד במהלך המלחמה. כ-16,000 מתוכם ניצלו. ההתארגנות של פעולות ההצלה היתה איטית, וכשפעילות המחתרת נכנסה להילוך גבוה, מרבית היהודים כבר גורשו לוסטרברוק. הפעילות התמקדה בעיקר בהצלת ילדים, שהסתרתם היתה קלה יותר. היהודים עצמם, בשל בידולם מכלל האוכלוסיה, התקשו לארגן את הצלתם. קושי נוסף נבע מן הצורך למצוא מסתור למשפחות שלמות, בעוד לא-יהודים שהסתתרו היו בדרך-כלל יחידים. מניעי המצילים היו בעיקר הומניטריים או דתיים.

בסיכומו של המחקר המסקנה היא שהמיתוס בדבר יחסו של העם ההולנדי ליהודים הופרך:

הרוב הדומם אכן היה דומם בנוגע ליהודים.

רוב ההולנדים לא עשו דבר למען היהודים, ואף ביצעו את עבודתם נאמנה לפי הוראות הממונים עליהם, גם במחיר של פגיעה ביהודים (הכוונה בראש ובראשונה למשטרה, וכן לחלק מן הפקידות הציבורית). בשולי האוכלוסיה היו מצד אחד משתפי הפעולה עם הנאצים, ומצד שני הפעילים שעשו כל שביכולתם להצלת יהודים.

הספר הרחיב את ידיעותי בנושא שואת יהודי הולנד, ואני ממליצה עליו.

יד ושם

2016

בשנת 1942, כשהחלו הגירושים של יהודי הולנד, עדיין לא פעלה רשת מסודרת להסתרת היהודים, אולם כמה רשתות מתחתרתיות פעלו בנפרד, בעיקר במאמץ להציל ילדים. פרטים מעניינים על ההתארגנויות השונות מצויים במבוא לספר. יהודית רוס, המכונה בספר דוט (חמודה), ילידת מאי 1938, נמסרה לידי הזוג מיפ וקוס חרוננדייק באוגוסט 1942. מיפ, אשה פשוטה, לקחה ברצינות את תפקידה כשומרת הילדה, ואף דאגה לשמור את זכרונות ילדותה עבורה ועבור הוריה המנותקים ממנה. במשך שלושה חודשים העלתה על הכתב מדי ערב את חוויות היום שעבר, בילויים שבילו, אנשים שפגשו, מצב רוחה של הילדה, התמודדות עם סיוטי לילה שלא הרפו ממנה לאורך זמן. כתיבת היומן פסקה כשהמצב נעשה מסוכן מדי. מספר שנים אחרי המלחמה הכינה מיפ עבור יהודית, שעמדה לעלות לארץ, אלבום תמונות שצולמו בתקופת המלחמה ואחריה. בטקסט שצורף לתמונות תיארה את שעבר על הילדה באותן שנים, הנדודים אחרי שקיבלה מכתב איום, היחס של הסביבה, האנשים שתמכו, אלה שלפחות לא הלשינו, וגם אלה שניצלו את מצוקתה. היומן והאלבום מרכיבים את הספר, החל מן המשפט הראשון שנרשם ביומן:

היום הגיעה אלינו י'. היא נסערת מאוד והיא מאוד מתגעעת לאבא ואמא שלה, אבל לפנות ערב היא נרגעה ונרדמה. בלילה הקיאה.

ועד המשפט הכמעט אחרון באלבום:

כשעזבת בסוף חשנו ריקנות גדולה מאוד, אך שמחנו שהתאחדת עם הוריך ועם אחותך, שנחסך מכם להיקלע לאגרוף הרשע של האויב.

מיפ וקוס היו מעורבים בפעילות מחתרתית, שעליה לא כתבה ביומן. בני הזוג היו מעורבים גם בהסתרתה של רות, אחותה של יהודית המבוגרת ממנה בשנתים, ובהסתרתה של לפחות ילדה אחת נוספת. מיפ מזכירה ביומן מפעם לפעם שהיתה צריכה לנסוע בענינים חשובים, בלי לפרט, וגם באלבום אינה מתיחסת לפן הזה בחייה.

מן הכתוב עולה דמותה של אשה, שאם היתה נשאלת למה סיכנה את עצמה לא היתה מבינה מאיפה באה השאלה הזו. זה היה הדבר האנושי והנכון לעשות, והיא עשתה אותו במסירות ובטבעיות. טובת הילדה היתה המניע לפעילותה, וגם כשהציעו לה להעביר אותה למשפחה אחרת, אחרי שקיבלה מכתב מאיים, בחרה לעזוב את ביתה ולמצוא מקלט אצל משפחה וחברים, ובלבד שלא לכפות על יהודית ניתוק טראומטי נוסף מאנשים שבהם למדה לבטוח. מיפ וקוס היו חשוכי ילדים, ונקשרו מאוד ליהודית, אך כשהמלחמה הסתיימה, והוריה של הילדה ואחותה שרדו, החלו להכין אותה למפגש המחודש עם בני משפחתה, ונפרדו ממנה באותה טבעיות בה קיבלו אותה, עם כל הצער והכאב.

מבוא מעניין מאת פים חריפיון מתאר את פעילויות תנועות ההצלה השונות בהולנד בדגש על הצלת ילדים.

מיפ וקוס הוכרו כחסידי אומות עולם ב-2011, שנים אחרי מותם. הספר הצנום מציב יד נאה ומרגשת לזכרם.

Vandaag J. haar intrude gedaan – Miep Groenendijk

יד ושם

2015

תרגום מהולנדית: חוה דינר

בתמונה: מיפ עם יהודית ועם רות לפני פרידתן

למעלה משלוש-מאות שנה חיו היהודים בהולנד בהשקט ובביטחה. היהדות לא הוותה עול, האנטישמיות לא הרימה ראש. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בהולנד 140,000 יהודים שלווים, הולנדים לכל דבר וענין. עד שבא הכיבוש הנאצי, ואנשים שהיהדות היתה עבורם פרט שולי בביוגרפיה, סומנו כמועמדים לגירוש.

פתאם קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא עם אחר. הוא מגלה שהעם אליו השתייך עד אתמול כבר אינו עמו. המהפך הוא לא רק פיזי משגרה לרדיפה, המהפך יורד גם לשורשי הזהות העצמית.

המיתוס מספר שההולנדים הצילו יהודים יותר מכל עם אחר. העובדות מספרות סיפור שונה: בהולנד אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). בהולנד שהה כוח מוגבל מאוד של הוורמאכט – לא היה צורך ביותר מזה, ההולנדים ביצעו ביעילות את משימת הגירוש (למען ההגינות יש לציין עם זאת שמספר חסידי אומות העולם בהולנד היה הגבוה ביותר, יחסית לגודל האוכלוסיה).

מה יעשה אדם שעולמו וזהותו חרבו, והוא נרדף על נפשו? גיבור "ליל הז'ירונדינים" בוחר להציל את נפשו על חשבון יהודים אחרים. הוא מתמנה לעוזרו של המנהל היהודי של מחנה המעבר וסטרבורק, ממנו גורשו יהודי הולנד להשמדה. פעם בשבוע יוצא טרנספורט לדרך. הממונים היהודים עורכים את רשימות המיועדים למשלוח. מי שקרוב לצלחת לא נכנס לרשימה. אבל אין תעודת ביטוח לאיש: שיתוף הפעולה עם המפקד הנאצי מקנה בכל שבוע דחיה של שבוע נוסף, עד המשלוח הבא.

איך חי עם עצמו אדם שמשרת את אויביו, שבידו הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות, שמוצא את עצמו מוביל את האנשים היקרים לו אל הקרונות? איך חי עם עצמו אדם שנאלץ להתקפל ולהתרפס באימה בפני הממונה הנאצי, רק כדי לזכות בעוד כמה ימי חיים? ואיך יכולים אנחנו, שלא היינו שם, איך יכולים אנחנו, שלא חווינו את הזעזוע ואת הפחד, איך יכולים אנחנו ממרחק של שנים לשפוט אותו?

ז'אק פרסר, הסטוריון הולנדי מוערך שכתב מחקרים על השמדת יהדות הולנד, עבר את ימי מלחמת העולם השניה במחבוא. אשתו גורשה מהולנד ונספתה. את "ליל הז´ירונדינים" כתב ב- 1957.

אירית ורסנו תרגמה והוסיפה הקדמה מאירת עיניים, הכוללת גם את סיפור חייו של ז'אק פרסר. כדאי לקרוא את ההקדמה לפני קריאת הספר. היא נותנת רקע הסטורי, ויוצקת תוכן מצמרר נוסף כשמתקדמים בעלילה ומגלים כיצד הסופר שילב את עצמו בתוכה.

פרימו לוי כתב אחרית דבר, בה הוא מגדיר את הספר כמסמך טורד מנוחה, הבוחן את האזור האפור המפריד בין התליינים לקורבנותיהם.

De Nacht der Girondijnen – Jacob (Jacques) Presser

הוצאת הקיבוץ מאוחד

 2004  (1957)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

קרי ון ברוכן, ילידת 1881, היתה בת למשפחה יהודית הולנדית אדוקה בדתה ועניה. לאביה ולשתי נשותיו נולדו שמונה-עשר ילדים, רבים מהם נפטרו בילדותם. שניים מהם התפרסמו מאוד בבגרותם– יעקב ישראל דה האן ואחותו הסופרת. לפני שקראתי את הספר אפילו לא שמעתי את שמה, ומאז למדתי שהיתה פופולרית מאוד בזמנה, כתבה יותר משלושים ספרים – חלקם רומנים, חלקם עיוניים ופילוסופיים, תרגמה ספרים, פרסמה עשרות מאמרים, והיתה מרצה מבוקשת. אחרי מותה בגיל 51 – ספק התאבדות, ספק טעות במינון כדורי שינה – נשכחה, אבל אחרי מלחה"ע השניה זכתה להכרה מחדש, ואחדים מספריה זכו למהדורות חדשות.

אפשר לקרוא את הספר הזה בלי לדעת דבר על חייה של הסופרת. בספר עשרים וארבעה פרקים, ובכל אחד זכרון ילדות. הפרטים הביוגרפים שונו, אבל הזכרונות ככל הנראה מדויקים. התחברתי לספר ברמה מאוד אינטימית, כל זכרון שלה הציף בי גל של זכרונות משלי. לא משום שיש דמיון בפרטים, כי בדרך-כלל אין. אבל יש משהו באופן הכתיבה, בדרך שבה היא מספרת, בדיוק הקפדני, בהתרפקות הלא-נוסטלגית, בשילוב של התמימות והכוליות הילדותית עם כושר הביטוי של האשה הבוגרת – בכל אלה היא מעמידה ילדות מאוד חיה, שמשום מה הציפה בי כאמור את ילדותי. במקומות שבהם היה גם קשר אסוציאטיבי בין החוויות שלנו, שם בכלל התמוגגתי. לדוגמא, בפרק מסוים מישהו עומד לנסוע לאמריקה. מדובר בשלהי המאה ה-19, כשנסיעה כזו לא היתה מעשה שבכל יום. איכשהו נזכרתי בפעם הראשונה שקיבלתי גלויה מדוד שנסע לטיול בעולם הגדול, וכמה התרגשתי, ואיך הדמיון שלי השתולל בעקבות המעשה הנועז הזה של יציאה מהארץ. העולם הגדול במקרה ההוא, רק בשביל הפרופורציה, היה תורכיה.

כך שאם אני צריכה להמליץ על הספר, אני צריכה להיות זהירה, ולנתק אותו מההשפעה הפרטית שלו עלי. מדובר בזכרונות של ארועים קטנים, שום דבר הרה-גורל, כך שאולי מבחינה זו הוא לא הכי מעניין. אבל הוא כתוב בכשרון גדול, שהופך גם ארועים שוליים לראויים להכתב בספר. זו, אגב, מחשבה שלוותה אותי כל זמן הקריאה: מה הופך ארוע לראוי להכתב. לא גיבשתי תשובה, אבל אני שמחה שקרי ון ברוכן מצאה לנכון לכתוב, וששפרה פינקהוף בחרה לתרגם.

אפשר לקרוא את הספר מתוך היכרות עם הסופרת, לדעת שבחייה שלטו כמה קונפליקטים מרכזיים – יהודיה בעולם נוצרי, אינטליגנטית בסביבה בורה, אשה בעולם גברי, אינדיבידואליסטית בעולם של מוסכמות. לכל אלה יש רמזים דקים בספר. כשנראה שאחיה לא התקבל לבית-ספר יוקרתי, המורה בבית הספר הנוכחי מעלה השערה שהיהדות היא המכשול. זו הפעם הראשונה, כך היא מספרת, שחשה שונה כיהודיה. התחושה הזו מתפוגגת מהר, כשהיא נתפסת לעלבון בשל השערה של מורה אחרת שהעוני הוא המכשול האמיתי. זה בערך האזכור היחידי לקונפליקט היהודי-נוצרי. ביטוי עז יותר, גם הוא חד-פעמי בספר, היא נותנת לספקות בעניני אמונה. לפיכך יש להיכרות עם הסופרת ערך מוסף בקריאת הספר, אך היא לא הכרחית.

בשורה התחתונה, אני מאוד אהבתי.

Het huisje aan de sloot – Carry van Bruggen

הוצאת עם עובד

1971 (1921)

תרגום מהולנדית: שפרה פינקהוף

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו