תגית: אלבניה

הפירמידה הגדולה של גיזה נבנתה באלף השלישי לפני הספירה עבור פרעה ח'ופו, כדי לשמש לו קבר ומשכן לאחר מותו. מה אנחנו יודעים עליה בדרך-כלל? שהיא שריד מפואר של תרבות גדולה, מפעל הנדסי גדול, אחת משבעה פלאי תבל של העולם העתיק והיחידה מהם ששרדה. על מה נותנים פחות את הדעת? על הסבל האינסופי שהיה כרוך בהקמתה (אולי עם חריג אחד הנובע מן המסורת השגויה לפיה העבדים העברים הקימו את הפירמידות). רק בעשורים האחרונים החלו להתגלות המחנות בהם התגוררו הבונים, ותשומת לב הופנתה גם אליהם. איסמעיל קאדרה כותב על המניע האמיתי, לתפיסתו, לבנית הפירמידה של גיזה ואלה שבאו אחריה, ועל האנשים שנשאו בעול.

כשפרעה מחליט משום מה שלא חשקה נפשו בפירמידה, יועציו מזועזעים. לאחר נבירה ממושכת במסמכים ישנים והתיעצויות קדחתניות בינם לבין עצמם, אחד מהם מעז לומר לפרעה שגישתו מוטעית, ושהפירמידה היא כורח שלטוני. "הפירמידה פירושה בראש וראשונה כוח. היא שעבוד, כלא, כסף, אבל במקביל גם שליטה בהמונים, הצרת אופקיהם, ריסון רצונם, שעמום ואובדן". פרעה משתכנע, ואכן מן הרגע שהוכרז על התכנית להקמת הפירמידה, צילה המאיים משתרר על העם. עוד בטרם הוכשר השטח והחלו העבודות במחצבות, עצם הידיעה על הצפוי די בה כדי להשליט דכאון ואובדן תקווה. במקביל, בעלי יוזמה כבר מכינים עצמם, והבולט בהם הוא מפעל ליצור מגלבים.

אבן אחר אבן נגררת אל אזור ההקמה של הפירמידה, גובה חיים, מותירה פצועים ונכים. יום יום, שעה שעה, במשך למעלה מעשרים שנה, המדינה כולה מוכוונת אל הפירמידה. "הזמן והימים נהיו דומים לזמן ולימים הקדומים. המיתות, עקיצות העקרבים, מקרי הטירוף, מכות השמש ואפילו שמות הקורבנות היו למעשה זהים […] איש כבר לא ציפה למאומה". מעטים מבין הבונים ייוותרו בחיים כדי לראות את המבנה מושלם. סיום העבודה לא יביא הקלה. פרעה יאבד את שלוות נפשו נוכח הקבר המצפה לו. קונספירציות משונות ירחפו באויר, ויביאו חקירה ברוטלית אחרי חקירה ברוטלית. הפרעה הבא ירצה פירמידה משלו, וכך גם אחותו. אחיו יחלום על בניית ספינקס, והשעבוד יימשך.

איסמעיל קאדרה כותב לכאורה על ההיסטוריה של הפירמידות המצריות, מדייק בפרטים רבים, משחק עם אחרים. אבל האפילוג מבהיר על מה הוא כותב באמת. ברחבי אלבניה המבודדת, תחת שלטון קומוניסטי מדכא, נבנו משנות השישים ועד שנות השמונים של המאה שעברה מאות אלפי בונקרים בהנחיית השליט שהפך את העם כולו לצבא. קו ישר מחבר בין סבלם של בוני הפירמידות במצרים לפירמידות הגולגולות במונגוליה במאה הארבע-עשרה, ולבונקרים שהורה אנוור הוג'ה לבנות באלבניה. אולי אין זה מקרי שהמוזיאון שנפתח בטירנה ב-1988 ובו הוצגה מורשתו של הוג'ה, נבנה כפירמידת זכוכית.

"היא הוסיפה להפגין את ולדנותה בחום החמה היוקדת, אך הוולדות שיצאו מקרבה היו זערוריות. הן הוקמו בארצות אחרות ובזמנים אחרים, תחת ממשלות שונות ומשונות ובמשטרים שהתבססו על מעמדות שונים ושהתקשו להאמין כי ראשיתם במדבר סהרה. תמיד היו מוגנים בחסות היותם סמויים ורק בשני מקרים טעו והניחו לראותם כמי שמסכות הזוועה נקרעות או נשמטות בשוגג מפניהם. המקרה הראשון היה גלעדי הראשים של טימור הפיסח. השני אירע שש-מאות שנים לאחר מכן בארץ האִילִירִים העתיקה, שכיום מתגוררים בה צאצאיהם, האַלְבָּנִים. כבמשגל העולמות שדמיינו הקדמונים, ששפע הזרע והביציות הניטח בו מביא לעולם המוני יצורים או עצמים שמֵימיים, הפירמידה הזקֵנה הביאה לעולם לא אלפים אלא מאות אלפים מוולדותיה. כינו אותם "בונקרים" ואם כי היו קטנטנים בהשוואה לאִמם הרי כל אחד מהם היה מבעית כמוה ונשָּׂא של טירופה. תיל עבר בתוכם, שבוי בין גושי בטון. כך תוכננו בעבר בידי קָרָה הוּלֶג. המילה "אחדוּת" צוירה עליהם תכופות והורתה, שהבונקרים קיבלו השראה לא רק מהפירמידה, אִמם-הוֹרָתָם, כי אם גם ממגדלי הראשים, ושהחלום הישן לחבר את מוחות כל בני-האדם ברעיון אחד ויחיד יכול להתגשם אך ורק באמצעות תיל המושחל בגולגלות ושומר על אחדותן".

רמי סערי תרגם את הספר מאלבנית, והוסיף אחרית דבר אודות הסופר ויצירתו. האגיפטולוגית אורלי גולדווסר הוסיפה אף היא אחרית דבר, ובה היא כותבת בין השאר על העובדה שההיסטוריה של מצרים העתיקה מתיחסת בעיקר למאיון העליון, בעוד לכל האחרים כמעט לא נותר זכר חומרי. מומלץ לקרוא את שתיהן.

איסמעיל קאדרה, כתמיד, חד, ברור וציני. במפתיע הוא אפילו משעשע לעתים. "הפירמידה" הוא סיפור חי ואמין, הנכנס אל הלב ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ.

Piramida – Ismail Kadare

כרמל

2000 (1992)

תרגום מאלבנית: רמי סערי

הסופר האלבני איסמעיל קאדרה מספר בשני הסיפורים שבספר על שתי תקופות בהיסטוריה של אלבניה ושל יוגוסלביה. הסיפור הראשון, "השנה השחורה", מתרחש ב-1913-14 על רקע המאבק של האלבנים לעצמאות. השני, "מצעד הכלולות קפא בקרח", סובב סביב דיכוי הפגנות הסטודנטים בפרישטינה, בירת קוסובו, ב-1981.

"אלוהים, איזו בלבולת, איזו אנדרלמוסיה! עוד לפני שבאה לאויר העולם, היתה המדינה האלבנית לתוהו ובוהו סבוך ללא-התר. לא ידעו אפילו אם המדינה קיימת או לא. לא ידעו מהי בירתה, כי יום אחד ראתה עיר פלונית להכריז על עצמה כבירה, ולמחרת עשתה זאת עיר שניה. חותמות הממשל אבדו. הגבולות היו ואינם. סימנו אותם, כך נאמר, בחבלים ארוכים, אבל זה משך לכאן וזה לכאן, ובלילה היה בא שלישי, ומוחק את סימוני היום", כך מתאר קאדרה את המצב באלבניה ב-1913. אחרי כחמש מאות שנה תחת שלטון עותומני, עם התפוררותה של האימפריה, קיוו האלבנים לזכות בעצמאות. לאסונם, רבים לטשו עיניהם אל הירושה. כוחות צרפתים, אוסטרים, צרפתים, גרמנים, סרבים והולנדים, התנחלו על אדמת אלבניה, כל אחד מהם מנכס לעצמו חלקים ממנה. האלבנים, שהתארגנו בגופים לוחמים משלהם, לא ידעו היכן סומנו הגבולות, ומי מבקש את טובתם. על רקע זה מספר קאדרה את סיפורה של קבוצה אלבנית אחת, שהסתובבה במדינה כעיוורת, ולא הצליחה להבחין בין ידיד ליריב. תחושה דומה צפויה לקורא, וביתר שאת לזה שאינו בקיא בהיסטוריה המקומית. קאדרה מצליח להמחיש היטב את הבלבולת, ועושה זאת הן באמצעות ריבוי פרטים, והן באמצעות תתי-סיפורים שתחת מעטה הטרגיות הם שופעי הומור קודר ואמירות חדות על הטירוף של המלחמות. כך, לדוגמא, הוא מספר על גבר תמים, שהוצב באישון לילה בעמדה אסטרטגית, בה הוא היה אמור לנופף בלפיד בוער כדי לסמן מטרה לירי תותח. הפגז הרביעי אכן פגע במטרה, ובאיש התם שלא הבין מה עומד לקרות לו.

הסיפור השני הוא בעל אופי שונה. הארועים קרובים יותר לזמננו ומוכרים, וקו גבול ברור עובר בין טוב לרע. ב-1 באפריל 1981 דכאו כוחות  יוגוסלבים באופן ברוטלי את הפגנות הסטודנטים האלבנים שבקשו אוטונומיה לקוסובו. הסיפור מתאר כיצד חמתה של המפלגה הקומוניסטית נחתה על ראשה של מנהלת המחלקה הכירורגית בבית החולים המקומי, שטיפלה בפצועים. בישיבות רבות וארוכות נלעסות שוב ושוב השאלות מדוע נוספו מיטות למחלקה, כאילו היתה לבית החולים ידיעה מוקדמת על ההפגנות, מדוע ניתן טיפול רפואי לסטודנטים הסוררים, ולאן נעלמו הרישומים הרפואיים מאותו יום. אוירה של אימה, של רדיפה אישית, ושל מצב חירום פרנואידי, שוררת על הסיפור. באוירה כזו משגשגים אנשי בטחון ותיקים, שכוחם ניטל מהם ברפובליקה היוגוסלבית, וכעת הם נקראים לשוב אל הדגל. כשנודע להם שהממשלה החליטה לפתוח תיקים ישנים, שבהם נאסף מידע על האזרחים, אין גבול לאושרם: "את כולם, מי שלא יהיו, נלכוד באותו האופן. אפילו יפסיקו לומר: 'הופ, נלכד במלכודת', אלא 'הופ, נלכד בתיק', חה! חה! חה!". אלה מול אלה ניצבים אנשי הבטחון הללו והרופאה ובעלה הסופר ההומניסטן, שניהם מבוססים על דמויות אמיתיות. שמו של הסיפור לקוח מיצירה אפית אלבנית מימי הביניים, שעניינה חוסר התוחלת של נישואים בין סרבים לאלבנים.

באלבניה הקומוניסטית, שניתקה עצמה מן העולם, כתיבתו של קאדרה לא התקבלה בעין יפה, בלשון המעטה. הוא צונזר, נשלח לגלות פנימית ולעבודת כפיה, בריונים ניצבו ליד ביתו, אבל הוא הוסיף לכתוב ולפרסם. ב-1990 קיבל מקלט מדיני בצרפת, אבל שב לאלבניה תשע שנים אחר כך. על מכלול יצירתו זכה ב-2005 בפרס בוקר הבינלאומי.

כתיבתו של קאדרה שואבת מן המציאות ומן המיתולוגיה המקומית. הוא מיטיב לתאר את האוירה השוררת במקומות בהם מתרחשים סיפוריו, מבקר ללא מורא את השלטון, מצטיין במבט מעמיק ובאמירות ברורות, ומשלב במינון מדויק הומור וציניות דקה. זוהי הזדמנות להמליץ גם על ספריו האחרים, ביניהם "היורש", "התאונה" ו"אפריל שחור", כולם כתובים היטב ופותחים צוהר אל אלבניה.

L’année Noire (Viti i mbrapshtë ; Krushqit janë të ngrirë) – Ismaȉl Kadaré

ספרית מעריב

1991 (1985)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

הופ מק'קנה-סמית חשה שחייה "נתקעו": שנה לפני פתיחת הספר התגרשה, בתה היחידה הגיעה לסף גיל ההתבגרות עם כל הניכור וההתמרדות הכרוכים בכך, סבתה האהובה לוקה באלצהיימר, והבנק מאיים לעקל את המאפיה שבבעלות המשפחה בקייפ קוד מזה שלושה דורות. הסבתא, רוז מק'קנה, המודעת לשקיעתה ולשכחנותה, מנצלת רגעים של צלילות דעת כדי למסור לידי רוז רשימת שמות, ולבקש ממנה לנסוע לפריז לברר מה עלה בגורל האנשים שברשימה, שאת שמותיהם לא שמעה הופ מימיה.

בשל מצבה הקשה של המאפיה הופ נוטה לא לנסוע, ומנסה לעלות על עקבות האנשים באמצעות האינטרנט והטלפון. אנני בתה מגלה להיטות גדולה לחשוף את המסתורין, ולוחצת עליה לצאת לפריז. מכיוון שהחיפושים ברשת אינם מספקים, ומכיוון שקשה לה לאכזב את סבתה ואת בתה, הופ מחליטה לנסוע. מסעה יוביל אותה אל עברה של סבתה, אל מלחמת העולם השניה ומוראות השואה, ואל סיפור אהבה גדול. זה יהיה מסע אל סיפורם של אנשים אחרים, אבל גם מסע אל תוך עצמה. הדברים שתראה ותחווה ותלמד ישפיעו על חייה מכאן ואילך.

לא אפרט פה את מהלך העלילה כדי להמנע מספוילרים. אציין רק כמה מן הנושאים בהם עוסק הספר: יחסי הורים-ילדים, ובעיקר ההשפעה שהורים משפיעים על ילדיהם באמצעות דוגמא אישית; שאלות של אחריות ואשמה, בעיקר בהקשר של הצלת עצמך בעת אסון מול הרגשת החובה להציל אחרים; אהבה ככוח מניע חיים; זכרון והסתרה, ועוד.

למדתי מהספר שבאלבניה התגיסו התושבים להצלת יהודי המדינה ויהודים שברחו אליה, תוך סיכון חייהם שלהם, ולמרות התפיסה הסטראוטיפית לפיה מוסלמים לא יצילו יהודים. מסתבר שגם האימאם במסגד בפריז פעל להסתרת יהודים. אני אוהבת ספרים שמעשירים אותי בידע.

נראה לי שמה שעושה את הספר כל-כך מוצלח זו הכתיבה החכמה של קריסטין הרמל. היא אף פעם לא נופלת למלכודות סטראוטיפיות: הטובים אינם מושלמים, שום דבר אינו משורטט בשחור-לבן. התוצאה היא שורה של דמויות אמינות ושל עלילה לגמרי מתקבלת על הדעת, כולל צירופי המקרים שפה ושם מניעים את העלילה.

על כריכת הספר מופיע משפט מתוך ביקורת בעתון כלשהו, ונכללת בו הבטחה לבכות בסיום הספר. יש לי רגש אנטי חזק לפרסומות על הכריכה, אבל יש להודות שהכותב צדק, ואפילו נקט לשון המעטה: הספר מרטיט ומרגש לכל אורכו. הקורא מזדהה עם הופ, חש ביסוריה של רוז השוקעת, נע בין מצבי רוח עם אנני, ולבו יוצא אל אמה המתה של הופ שסיפורה נגול מפי בתה. יש בספר קטעים סוחטי דמעות, שלולא כתיבתה הנבונה של הסופרת היו מסומנים כקיטש, אבל הרגישות שבה היא נוגעת בדמויות הופכת אותן אנושיות וקרובות ואמיתיות.

חובבי מאפים מתוקים ייהנו מן המתכונים המובאים בספר. מכיוון שלמאפים יש תפקיד בפענוח העבר, הכללתם בספר נתפסת כהגיונית, לא כגימיק.

בשורה התחתונה: ספר מרגש מומלץ בחום.

The Sweetness of Forgetting – Kristin Harmel

הוצאת ידיעות אחרונות

2013

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

בדצמבר 1981 נמצא יורשו המיועד של מנהיג אלבניה ירוי בביתו. רצח? התאבדות? לא ברור. במציאות, שכן מדובר במקרה שארע באמת, התעלומה לא פוענחה עד היום (או שלא ניתן פרסום לפענוח כמיטב מסורת הטשטוש הקומוניסטית). הספר מציע בסיומו פיצוח לחידה, בדוי ממוחו היצירתי של הסופר. הפתרון לא נשמע לי משכנע, אך בעצם אין לו משמעות רבה, שכן לא הוא העיקר בספר, למרות היותו על פניו כעין סיפור בלשי. לב הספר הוא אוירת הפחד השוררת באלבניה.

הפחד מצוי בכל: באשתו של המת המגורשת מביתה כשהיא חובקת את תמונתו של המנהיג, שהשמועה אומרת כי הוא עומד מאחורי החיסול. בחוסר הודאות המצמית שמתאר שר החוץ, שעוקב בדריכות אחרי מצבי רוחו ומחוותיו של המנהיג בנסיון לנחש כיצד ישפיעו עליו. בהתלחשויות הליליות של האדריכל עם אשתו, כשהוא מספר לה בחשאי דברים שאסור לאיש לדעת.

ולצד הפחד משתולל לו אבסורד מקברי: גופת המת מוצאת מקברו יותר מפעם אחת, בכל פעם לבדיקה חדשה שמשרתת את המטרה הרגעית של המנהיג. נסיונות ירי בבשר בקר נעשים כדי ליצור מראית עין של חקירה.

אלבניה היתה במשך שנים רבות אחת המדינות המסוגרות והמבודדות מרצון מן העולם. למרות משטרה הקומוניסטי היא הצליחה להסתכסך עם ברית המועצות ועם סין, והסתגרה בתוך עצמה. הספר מתאר ארועים שהתרחשו באותה תקופה. תסכולם של חוקרים ועתונאים מן החוץ, שלא הצליחו להשיג מידע על הקורה שם, מתואר גם הוא בספר, ומעצים את תחושת החנק והאין מוצא שאותה חוו על בשרם אזרחי המדינה.

לקריאה נוספת אני ממליצה על מאמרו של אלי אשד.

Pasardhësi – Ismail Kadare

הוצאת כתר

2008 (2003)

תרגום מצרפתית: חגית בת עדה