תגית: אלי אשד

ראובן קריץ, יליד אוסטריה, שעלה לארץ לאחר האנשלוס, והתחנך כילד חוץ בקיבוץ מזרע, תיאר ב"בוקר חדש" תמונות מחיי קבוצת הילדים בקיבוץ בעמק יזרעאל, ששמו אינו מצוין. לרפי, אחד הילדים, העניק כמה פרטים ביוגרפיים משל עצמו – ארץ מוצא, שנת העליה, אב רופא – וליווה אותו בהתאקלמותו. רפי, ילד עירני ורגיש, שחווה ניתוק מאמו ומארצו, מתקשה תחילה להסתגל לערכי הקבוצה. בפרק נוגע ללב מתוארת ידידותו עם כלב עזוב, לו הוא מעניק את השם דידי, מלשון ידיד. הזמן עושה את שלו, וכשאביו מגיע לבקרו, רפי מראה לו את הקיבוץ תוך שהוא נוקט בלשון "שלנו". הסופר בחר לספר את הסיפור בתמונות בלתי רציפות, אך עוקבות כרונולוגית, ואנו מתוודעים לשלבים שעובר רפי, ועוברים חברים אחרים, באמצעות פרטים קטנים הצצים בכל תמונה. לצדו של רפי מוצגים שמונה חברי הקבוצה האחרים, כל אחד ואופיו המובחן – גדי הכריזמטי, שלוקח הכל בקלות, עפרה הרצינית שהתיתמה מאביה, יעלה ילדת החוץ הפחדנית, רמי האינדיבידואליסט וחבריהם. הסופר מתבונן גם בכמה מן המבוגרים, ומנסה לענות על השאלה מהו בעצם קיבוץ. בהעדר הגדרה שתתפוס את מהותו, רפי נאלץ להסתפק בהכללה "הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה אחת".

"בוקר חדש" הקסים אותי בצעירותי, ושבתי וקראתי אותו מספר פעמים. למרות הרקע הקיבוצי, שהיה זר לי, הילדים היו קרובים ומובנים ואהובים. הקריאה החוזרת בו כעת הסבה לי הנאה רבה. מן הסתם נמסך בה יותר משמץ של נוסטלגיה, אבל הספר פשוט כתוב טוב, ולמרות שהוא אולי מיועד לנוער יש בו תום ורגישות שנוגעים ללב בכל גיל.

אולי לא הייתי שבה אל הספר לולא ניסיתי לקרוא לאחרונה את "עוזאי", ספר אחר של ראובן קריץ. בספר זה ריקי קלר, סטודנטית לספרות, חווה באמצעים מיסטיים כלשהם את תקופת המלכים, עתליה, יהואש ועוזיהו. לא התמדתי בספר עד סיומו, מכיוון שלמרות רעיון מעניין ותקופה מעניינת הוא היה בעיני מבולבל מדי. מכל מקום, התעוררו בי געגועים אל ספריו האחרים של קריץ, וזכיתי בחוויה נעימה.

כשחיפשתי מידע מרחיב על "עוזאי", שאת שמו לא שמעתי מעולם, גיליתי את סיפורו המרתק של ראובן קריץ עצמו. מלבד הספרים שכתב תחת שמו, יצר גם בשמות בדויים, בין השאר מאותה סיבה שהניעה את רומן גארי להתחזות לאמיל אז'אר, הרצון לזכות בביקורת הוגנת על יצירתו, ביקורת שאינה מושפעת מזהותו. את "עוזאי", שהוזכר קודם, ושמונה ספרים נוספים, פרסם תחת שם העט ריקי קלר, כשמה של הדמות הראשית המספרת את הסיפור בגוף ראשון. יותר מזה, קריץ כתב תחת השם רותי שמיר ספר בשם "שורה שלישית בצד", ובו הוא מנתח את יצירתו שלו, כולל הערות ביקורת והצבעה על חולשות. פרקים מן הספר הופיעו כאחרית-דבר במהדורות מחודשות של ספריו. שמו של הספר מציין את הערכתו של קריץ את מקומו בספרות העברית, כמי שיושב בשורה שלישית בצד. אני ממליצה לקרוא את מאמרו המעניין של אלי אשד אודות הסופר ויצירתו המגוונת.

מכיוון שהייתי תחת הרושם שקריץ הוא סופר אלמוני יחסית, הופתעתי – ושמחתי – למצוא בשיטוטי ברשת ש"בוקר חדש" תורגם למספר שפות, וש"נפנוף של מטפחת" נחשב לספר פולחן. אלי אשד כותב כי "ספריו השפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו", ומתכוון מן הסתם לדור שנות ה-60 וה-70. קריץ, כך למדתי, כתב שלושים ושישה ספרי פרוזה ושמונה-עשר ספרי מחקר ספרותי. האהובים עלי במיוחד הם "בוקר חדש" ו"בני-בי-רב" (ראה אור גם בשם "סטודנטית"), האחרון מתאר את חיי הסטודנטים בחוג לספרות.

לפעמים השיבה אל חוויות ילדות פותחת דלת אל היכרויות חדשות.

הוצאת פּוּרָה

1963

"אחי גיבורי התהילה" ראה אור באוקטובר 1948. הימים ימי מלחמת העצמאות, מלחמת העולם השניה והשואה הן עדיין זכרון קרוב וחי. הווארד פאסט עוסק בנושאי אותה תקופה באמצעות הסיפור ההיסטורי של מרד החשמונאים, אותו הוא מקדיש "לאשר הם שם, יהודים ולא יהודים, שחירפו נפשם באותו מאבק עתיק-יומין ובלתי-נשלם על חירות האדם וכבודו".

הספר מסופר ברובו מפיו של שמעון הנשיא, היחיד מחמשת האחים החשמונאים ששרד את הקרבות. שמעון מעלה על הכתב את קורות המרד ואת קורות משפחתו במענה לשאלותיו של לנטולוס סילאנוס, שליח הסנאט הרומי, שבא ליהודה כדי להכיר את היהודים, וכדי להבין כיצד הצליח עם קטן של עובדי אדמה להגיר במשך שנים את דמה של מעצמה. אחד מפרקי הספר נכתב מפיו של הרומאי, ובו התרשמויותיו והמלצותיו.

הווארד פאסט נצמד לתיאורים ההיסטוריים, כפי שנכתבו בספר החשמונאים, תוך שהוא נוטל לעצמו את חירות הסופר, הן בהשמטת פרטים על מנת להתמקד במה שעיקרי בעיניו, והן בהרחבת הפן האישי שנוסך שמעון בסיפורו. הוא מרחיב בתיאור היחסים בתוך המשפחה, מעניק אופי וביוגרפיה פרטיים לגיבורי המרד, ובורא עולם חי ותוסס במודיעין וביהודה של אז. לא ארחיב בתיאור המרד, הדברים מוכרים וידועים, וניתן לקרוא עליהם במקורות רבים.

המרד החשמונאי עומד במרכזו של הספר, אך נדמה שפאסט ייחס את משמעות מיוחדת דווקא לפרק שכתב הרומאי. פרק זה עומד על יחודו של העם היהודי, על קשי עורפו, על התבדלותו מן העמים האחרים, על המחלוקות הפנימיות בתוכו, על תפיסותיו הדתיות והחברתיות היחודיות, אך בעיקר על דבקותם הבלתי מתפשרת של רבים מבני העם בעקרון החירות. למרות שנאת המלחמה, למרות השאיפה לחיות בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעבור החירות ראוי לאחוז בנשק. דברים אלה אמנם מיוחסים לתקופת החשמונאים, אך קיבלו מן הסתם משמעות נוספת על רקע מלחמת העצמאות שהתחוללה, כאמור, בעת פרסום הספר. הרומאי חוזר ומסביר מדוע היהודים מעוררים בו טינה, למרות כמה תכונות חיוביות שמצא בהם, וטוען: "צר העולם מהכיל את רומא ואת יהודה גם יחד, הן של זו הוא לאו של זו, ואין נכנעת, גם אין להביאן לעמק-השווה ולעשותן בנות-ברית". דומה כי דורות עתידיים רבים דוברים מפיו.

הספר תורגם בשנות החמישים על ידי רות ליבנית, בסגנון שהוא עירוב של שפת אותה תקופה עם סממנים תנכיים ותלמודיים. יושנה של השפה מעניק לספר גוון קדום משהו, המשתלב היטב בעלילה, ואין בו כדי להכביד על הקורא.

להרחבה על השפעתו העמוקה של הספר בתקופתו וגם לאחריה, אני ממליצה לקרוא את המאמר המעניין שכתב אלי אשד.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר. מלבד המסרים שבגינם נכתב, מדובר בספר מעניין ומעורר רגש, והאכפתיות שבה נכתב ניכרת ומדבקת.

My Glorious Brothers – Howard Fast

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

1959 (1948) מהדורה מחודשת 2009

תרגום מאנגלית: רות ליבנית

הווארד פיליפס לאבקראפט היה סופר אמריקאי (1890 – 1937). הוא נודע בעיקר כסופר אימה ופנטזיה, שברא בין השאר פנתיאון של אלים קדומים רבי עוצמה, ובראשם קת'ולהו, הקבור בלב ים וממתין לצירוף הכוכבים שיאפשר את שובו. בתקופתו לא זכה לפופולריות רבה, אולם נודעה לו השפעה מתמשכת על סופרי האימה שצמחו אחריו, והמיתוס של קת'ולהו זכה, ועדיין זוכה, לאינספור אזכורים (אתם מוזמנים להאזין ברקע הסקירה ליצירתה של להקת מטאליקה שנכתבה בהשראתו).

קל לפטור את עלילותיו וחזיונותיו של לאבקראפט כשטויות. הוא עצמו לא העמיד פנים שמדובר ביותר מהמצאה ספרותית. אבל מה שמעניק למיתוס חיים עד היום זו מן הסתם איכות הכתיבה, הדקדקנות בפרטים, העטיפה הכמו-מציאותית, ההכרה במגבלות הידע האנושי. הנה, לדוגמא, הקטע הפותח את הספר:

חסד שאין שני לו מנע מן השכל האנושי את היכולת לקשור בין כל הבנותיו. אנו שוכנים באי שאנן של בערות. ים שחור סוגר עלינו מאופק עד אופק, ואנו לא נועדנו להפליג הרחק. המדעים חותרים בנתיביהם הנבדלים, ולפי שעה לא הסבו לנו נזק של ממש; אך יבוא יום וצירופן של פיסות הידע המבודדות יקרע צוהר לנופיה של מציאות כה מבעיתה, ויורה לנו לקח כה נורא על מקומנו במציאות זו, עד שאם לא נוכה בשגעון לנוכח התגלית, או-אז נברח מסנווריה למבטחו של עידן חושך חדש.

הספר מסופר מפיו של אחיינו של פרופסור לארכיאולוגיה, שנפטר בנסיבות חשודות. האחיין מוצא בעזבונו של הדוד תיבה נעולה ובה פסלון מטיל אימה (להמחשה ראו התמונה שעל הכריכה), וקטעי מחקר שערך הדוד סביב הפסל. אחוז סקרנות הוא יוצא למסע מחקר משל עצמו, ומגלה תגלית מעוררת אימה. הסיפור מפיו של האחיין מסופר בלשון שוטפת ובהירה, ובקטעים ההגותיים יותר, או באלה שבהם עושים העדים נסיון לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור, באה לידי ביטוי איכות התרגום של עודד וולקשטיין, והקטע שצוטט למעלה מדגים זאת יפה.

כדאי לקרוא את הספר, הן בשל מקומו בתרבות של ימינו, והן בשל הכתיבה האינטליגנטית.

תמוהה בעיני הבחירה לכלול בסוף הספר פרק ראשון מהספר הבא, "הצל מעל אינסמאות'" (בחרתי לדלג). עדיף היה בעיני לצרף אחרית דבר המרחיבה על מקומו של הסופר ועל המיתוס של קת'ולהו. להשלמת החסר אני ממליצה לקרוא את המאמר של אלי אשד אודות הסופר וספריו.

למעדיפים קריאה בשפת המקור, יצירותיו של לאבקראפט זמינות ברשת.

The Call of Cthulhu – Howard Phillips Lovecraft

פרדס

2013 (1928)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

בדצמבר 1981 נמצא יורשו המיועד של מנהיג אלבניה ירוי בביתו. רצח? התאבדות? לא ברור. במציאות, שכן מדובר במקרה שארע באמת, התעלומה לא פוענחה עד היום (או שלא ניתן פרסום לפענוח כמיטב מסורת הטשטוש הקומוניסטית). הספר מציע בסיומו פיצוח לחידה, בדוי ממוחו היצירתי של הסופר. הפתרון לא נשמע לי משכנע, אך בעצם אין לו משמעות רבה, שכן לא הוא העיקר בספר, למרות היותו על פניו כעין סיפור בלשי. לב הספר הוא אוירת הפחד השוררת באלבניה.

הפחד מצוי בכל: באשתו של המת המגורשת מביתה כשהיא חובקת את תמונתו של המנהיג, שהשמועה אומרת כי הוא עומד מאחורי החיסול. בחוסר הודאות המצמית שמתאר שר החוץ, שעוקב בדריכות אחרי מצבי רוחו ומחוותיו של המנהיג בנסיון לנחש כיצד ישפיעו עליו. בהתלחשויות הליליות של האדריכל עם אשתו, כשהוא מספר לה בחשאי דברים שאסור לאיש לדעת.

ולצד הפחד משתולל לו אבסורד מקברי: גופת המת מוצאת מקברו יותר מפעם אחת, בכל פעם לבדיקה חדשה שמשרתת את המטרה הרגעית של המנהיג. נסיונות ירי בבשר בקר נעשים כדי ליצור מראית עין של חקירה.

אלבניה היתה במשך שנים רבות אחת המדינות המסוגרות והמבודדות מרצון מן העולם. למרות משטרה הקומוניסטי היא הצליחה להסתכסך עם ברית המועצות ועם סין, והסתגרה בתוך עצמה. הספר מתאר ארועים שהתרחשו באותה תקופה. תסכולם של חוקרים ועתונאים מן החוץ, שלא הצליחו להשיג מידע על הקורה שם, מתואר גם הוא בספר, ומעצים את תחושת החנק והאין מוצא שאותה חוו על בשרם אזרחי המדינה.

לקריאה נוספת אני ממליצה על מאמרו של אלי אשד.

Pasardhësi – Ismail Kadare

הוצאת כתר

2008 (2003)

תרגום מצרפתית: חגית בת עדה