תגית: אלבר כהן

ילד חולמני ורגיש בן עשר ניגש בסקרנות אל מוכר חומרי ניקוי, המכריז בהתלהבות בראש חוצות על מרכולתו. הילד, הלהוט לרַצות, מתכנן להוציא מעט מן המעות שבכיסו כדי לרכוש ממוצריו של הרוכל ולזכות בהערכתו. בעודו מחייך אל האיש, מפנה זה אצבע לעברו ואומר: "אתה שם, בוא הנה, אתה יהודון, מה? אתה יהודי מלוכלך […] אתה קמצן […] עוד צרפתי מזויף […] חבר של דרייפוס […] קדימה, 'סתלק מכאן". הילד, שחש כאילו נחתה מכת אגרוף על חזהו, מנסה לחייך בתקווה קלושה שמדובר בהלצה, אך לשווא. "כמה דקות לפני כן עוד באתי אל דוכנו של הרוכל בחיוך של ילד, ועתה הלכתי משם בחיוך של גיבן".

אלבר כהן היה אמור לחגוג באותו ערב בשנת 1905 את יום הולדתו העשירי בחברת הוריו. במקום לחזור הביתה הסתובב ברחובות מרסיי מושפל, מנסה לעכל את הארוע שהשפיע על שארית חייו. הילד, שנולד בקורפו, והיגר לצרפת בהיותו בן חמש בשל יחס היוונים ליהודים, לא היה מודע כלל עד לאותו יום לשונותו. הוא התחנך במוסד קתולי, ואימץ ללבו את צרפת כמולדת ואת הצרפתית כשפת אם. נואש הסתובב כעת ברחובות, ממרר בבכי ומבקש פתרון שימחה את מה שהוא כינה "יום הרוכל". לברוח ממרסיי? להתנצר? להפוך מפורסם בתקווה שהתהילה תמחק את השונות? להעמיד פני משוגע ולמצוא מפלט במוסד לחולי רוח? אולי לחפש חברים בבית הכנסת ולוותר על חברתם של לא יהודים? "לא, זה לא ילך. תמיד נדע מדוע אנחנו חייבים לשחק רק בינינו. רק ילדים בני דתנו. תמיד נדע מדוע, נדע שהסיבה היא שאיש אינו רוצה בנו". כל חבריו הדמיוניים, שבחברתם השתעשע כבן יחיד, היו צרפתים, והוא חש שנבגד אפילו על ידם. "וגם אלוהים הוא שקרן. הוא אומר שהוא אוהב אותנו וזה בכלל לא נכון". בכל אשר פנה בשיטוטיו ברחובות ובמחשבתו מצא רק מבוי סתום. "היהודי המלוכלך בן העשר ידע שלנצח יהיה חלאת אדם".

קרוב לשבעה עשורים אחר-כך כתב אלבר כהן את קורות אותו היום, על השלכותיו ותובנותיו. העלבון עדיין לא פג. האנטישמיות של אחרי פרשת דרייפוס, לא התפוגגה. הוא יודע שלא יצליח לשנות את העולם באמצעות הספר, אבל סבור כי "אם יצליח ספרי לשנות ולו שונא אחד […] הרי שלא כתבתי לשווא". הוא חש צורך עז להסביר כיצד חש הילד שספג מטח של שנאה רק בשל מוצאו, ואולי באמצעות עלבונו של הילד להאיר את העוול שבשנאה. מן העלבון מסוג זה שהוטח בפניו של הילד, הוא מדגיש, נסללה הדרך אל תאי הגזים. כולנו בני-תמותה, הוא חוזר ומזכיר, ומציע "הסתפקו בכך שלא תשנאו עוד את אחיכם-למוות". אין צורך ואין טעם באהבת-זולת כוזבת. די אם נלמד לא לשנוא.

האיור ההולם שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אמרי זרטל.

"הו, אחי בני-התמותה" הוא ספר נוקב. למרבה הצער לא פג תוקפו ולא עבר זמנו, והוא עדיין ראוי מאוד לקריאה.

O Vous Frères Humains – Albert Cohen

זמורה ביתן

2011 (1972)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

אמו של אלבר כהן נפטרה ממחלת לב בצרפת בשנת 1943. בנה, ששהה במהלך המלחמה בלונדון, פרסם אחת-עשרה שנים אחר-כך את "הספר אשר לאמי", קינה נוגה שופעת חרטה וגעגועים.

כאלה היו חיי הרגש של אמי הצדיקה. לא בדיוק הוליווד, כפי שאתם רואים. מחמאותיהם של בנה ובעלה ואושרם – זה היה כל שביקשה מהחיים. אלבר כהן מתאר אשה פשוטה שנישאה בשידוך, וחייה התרכזו בביתה, בברית עם בעלה ובמסירותה המוחלטת לבנה: לכל הנשים האחרות יש אני קטן עצמאי, חיים משלהן, צמא לאושר פרטי, מנוחת-לילה שהן שומרות עליה מכל משמר, ואבוי למי שיפריע. לאמי לא היה אני, אלא בן. בחייה היתה בעיניו מובנת מאליה, המרכז היציב של חייו, זו שקיימת עבורו ובשבילו בכל רגע ורגע. אחרי מותה הוא מרגיש עד כמה נזקק לה, עד כמה היתה משמעותית עבורו באהבתה חסרת הגבולות, בהערצתה אותו, בעצם קיומה.

הבן שהתייתם מכה על חטא. על כל אותן פעמים שבהן התבייש בפשטותה לעומת חוגי החברה המתוחכמת בהם התחכך, על כל אותן פעמים בהן הניח לה לחכות לו בעודו מעדיף חברת נשים מזדמנות, על שובו המיידי לתענוגות אחרי ביקוריה אצלו בעוד היא מתייפחת בדרכה חזרה לביתה. הוא אף מרחיק לכת וכולל את חטא החיים בין עוונותיו, חייו שלו לאחר מותה. אין הוא מסוגל לשאת את החידלון המוחלט שבמוות, וביאושו נראים לו החיים חסרי משמעות. איזו מין מהתלה היא זו? הוא שואל, לשם מה כל האהבה ותשומת הלב והצחוק והעצב והמסירות? וכל זה, כל זה, לשם מה? לחינם. כדי שסופה יהיה בבור.

סגנונו של אלבר כהן הוא שילוב של תשומת לב עדינה למחוות קטנות, המשרטטות בקווים דקים ומדויקים את מהותה של אמו, עם מלודרמטיות גורפת, המקצינה כל בדל רגש עד כדי הלקאה עצמית האוסרת כל שמחה. הוא אמנם מציב יד זכרון אוהבת לאם, אך מאלפת העובדה שאין הוא מזכיר את שמה ולו פעם אחת, כאילו תמצית קיומה היתה להיות אמו, לא ישות מובדלת. בזמן שהוא בוכה עליה הוא מבכה גם את אובדן אהבתה אותו: עם היקרים לי ביותר, ידידים, בת ונשים אוהבות, תמיד חייב הייתי להעמיד פנים במקצת, להסתיר קמעה. עם אמי לא צריך הייתי להיות אלא אני-עצמי, על פחדי, חולשותי העלובות, יסורי גופי ונפשי. הם לא גרעו מאהבתה אותי. אהבת אמי שאין דומה לה.

למרות שכמה מן ההיבטים בקינה זו מטרידים בעיני, "הספר אשר לאמי" הוא מחווה מרגשת, שאינה יכולה שלא לגעת ללב.

Le Livre de ma Mère – Albert Cohen

זמורה ביתן מודן

1981 (1954)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי