אודה, וקצת אבוש, שמעולם לא קראתי את "יבגני אונייגין". רומן בחרוזים? לא בשבילי. דברו איתי במשפטים ארוכים וחופשיים מכבלי חריזה. אבל הגיע התרגום החדש ואתו ההזדמנות להתנסות בסוגה פחות שגרתית. גיליתי פנינה (כן, רבים גילו אותה לפני, אני רק הצטרפתי למועדון). מבלי משים מצאתי את עצמי קוראת אותו שלוש פעמים ברצף. בפעם הראשונה בחרתי בקריאה ללא הסחות דעת, והתעלמתי כמעט כליל משפע הערות השוליים שכתב המתרגם זאב גייזל. בפעם השניה ניסיתי לקרוא את ההערות בלבד – מרחיבות ומאירות עיניים – ונסחפתי אל הטקסט כולו. ובפעם השלישית, כשרציתי לבחור ציטוטים לסקירה, גיליתי בסיפור פכים שחמקו ממני קודם לכן.
הספר, שראה אור לפני מאתים שנה (פחות שנתיים), זכה לאינספור ניתוחים דקדקניים ופרשנויות שונות, להתייחסות כאל אנציקלופדיה של רוסיה, ולמעמד של רומן פורץ דרך. דרך דמותו של אונייגין, צעיר משועמם שאינו מוצא תכלית בדבר, פושקין מתאר את החברה הרוסית של זמנו, והטקסט שופע אזכורים שהיו ברורים לקוראי זמנו ונזקקים היום לפרשנות שהמתרגם מספק. חשוב לציין שהטקסט מהנה מאוד ומובן גם בנפרד מן ההערות – האופי האנושי לא עבר מהפך בשנים שחלפו מאז הכתיבה – אבל מכיוון שהקשרים רבים חומקים בלעדיהן מומלץ בהחלט לקרוא אותן (ותמיד מהנה ללמוד דברים שלא ידעתי או שלא הייתי נותנת את דעתי עליהם, כמו לדוגמא משמעותם של שמות פרטיים ומקומם בספרות ובתרבות, או כי העובדה שאונייגין שותה קפה מעידה על חריגותו לעמת ההעדפה הכללית של תה).
בליבת הסיפור, וליתר דיוק אחת מליבותיו, סיפור האהבה בין יבגני וטטיאנה. כשהיא שופכת את לבה בפניו, הוא מגיב בנאום שכלתני צונן. כשהיא כבר נשואה ומחוץ להישג ידו, המצב מתהפך.
הו בני אדם! מימי חווה
הלכת הכלל שלא נקטעת:
מה שניתן – משעמם.
שוב הנחש קורא לכם
לבוא אתו אל עץ הדעת.
רק פרי אסור לכם נכסף –
ואין גן עדן בלעדיו.
כעת הוא המשתפך, והיא המכבה את תקוותיו.
לצד שפע הנושאים בספר – פושקין מחווה דעתו על חברה ועל ספרות, כותב על מלאכת הכתיבה ועל הפרסום, מנתח את אישיותם של גיבוריו, משיא עצות ועוד – הסופר משלב את עצמו ואת חוויותיו בטקסט, ושובר את המחיצות בינו ובין הקורא. סגנונו מפוקח, שנון, דיבורי ופיוטי גם יחד. האיורים המלווים את הספר הם פרי עטו.
במקום לספר על הספר, הנה כמה ציטוטים לטעימה.
על יבגני אונייגין שהגיע לבגרות:
הוא בתספורת המפוסלת,
בלבוש הדנדי המושלם – סוף-סוף יצא אל העולם.
בצרפתית דיבר ברצף
וגם כתב בה בלי שגיאות,
כמו כן ידע לקוד קלות,
רקד מזורקה בכל נשף…
זה לא מספיק? ציבור נאור
פסק שהוא שופע אור.
מקדים תרופה למכה:
בזה אצביע על השוני
שבין אונייגין לביני,
וכך אמשיך לנהוג. אחרת
את דיבתם המתוחכמת
יפיצו מו"לים לקוראים:
יאמרו שיש דמיון מדהים
בינינו, תכף יעלילו
שדיוקני קשקשתי כאן,
כמו ביירון (רחמנא ליצלן),
פייטן הגאווה. כאילו
משוררים לעדי עד
כותבים רק על עצמם בלבד.
על הרומנים הרומנטיים שטטיאנה קוראת:
באילו תשומת לב ולהט
רומנים היא קוראת עתה,
באיזה צימאון בולעת
את המִרמה המפתה!
אחרי תיאור בוגדנותם של חברים ומכרים:
אם כן, במי תדבק רוחנו?
מי לא יבגוד, לא יאכזב?
מי בהתאם למידותינו
יסדיר את פעימות הלב?
מי דיבתנו לא זורע?
מי בכל דרך יסייע?
מי לנו על כל חטא יסלח?
מי מאתנו לא יברח?
אל תחפש את צל הרוח,
ממש פשוטה ההלכה:
קוראִי, תאהב את עצמך!
על עצמך תבנה בטוח –
זה האובייקט הכי מתאים
לאהבות ואמונים.
אחת הפניות המשעשעות אל הקורא:
קור מפצפץ – מגיע חורף,
ובשדות מכסיף הכל
(ציפית שאחרוז בעורף?
הנה לך; אתה גדול!)
ולסיום, מחשבה על חיי הנצח של המשורר:
היתכן – תקוות העוני –
יצביע פלוני בן אלמוני
על דיוקני כדי לספר:
היה היה זה משורר!
אם כן – את תודותי קבל נא,
חסיד המוזות השלוות,
שמילותי הנישאות
בזכרונך עוד תתנחלנה,
ושידך תרענן
זרי דפנה של הזקן!
זהו התרגום הרביעי של הספר לעברית. כאמור, לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל הצצתי כעת בתרגומו של אברהם לוינסון, שעלה לפרויקט בן יהודה ונראה אף הוא נאמן למקור. קריאה במקביל בשני התרגומים מדגימה עד כמה מלאכת התרגום, בפרט בתוך הסד של החריזה, מורכבת ומאתגרת. נהניתי מאוד לקרוא את זה של זאב גייזל, ולכן אסתפק בו.
מומלץ מאוד.
Евгений Онегин – Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин
שוקן
2023 (1825)
תרגום מרוסית: זאב גייזל
סקירות ספרים 