אריאל, מסתערבת שמוצבת בשומרון תחת מסווה כג'יהאן, עובדת הצלב האדום, איבדה את שותפה ואהובה הישראלי שנהרג. היא איבדה גם את ארוסה הפלסטיני שיצא לבצע פיגוע ונהרג כשהיד. היא חשבה, אולי קיוותה, שימיה כמסתערבת תמו, אבל כשנדרשה לשוב ולהפוך לג'יהאן היא עשתה זאת. בנפש מסוכסכת ומעונה היא מנסה לתמרן בין שני הצדדים של חייה, ואולי להביא לעצמה מזור במניעת שפיכות דמים נוספת.
לי-אור אמיר, בכתיבה אינטנסיבית שאינה חסה על הקוראים, מיטיבה לתאר את החיים הבלתי אפשריים של אריאל-ג'יהאן, את התמרונים האינסופיים בין לחצים משני הצדדים, את האיומים ואת רגעי החסד המעטים, את הנחישות ואת הפחד. עולם שאנו מכירים רק מכותרות העיתונים נפרש לפנינו, העולם של משפחות פלסטיניות, של בתי הסוהר, של מסדרונות השירות החשאי. המתח שואב וקשה לעצור את הקריאה.
אבל אז, כמו חבטת אגרוף, נחטפים חיילים ישראלים ומוחזקים בתנאים קשים במרתפי חמאס. ג'יהאן, כנציגת הצלב האדום, מבקרת אחד מהם, וזוועת השבי מצטיירת חדה ומטילת אימה דרך עיניה. הספר נכתב הרבה לפני ארועי אוקטובר 2023, אבל הוא נוגע ישירות, ובאופן אכזרי, בפצע פתוח ומדמם, והקריאה בו מרגע זה, לפחות עבורי, היתה קשה מנשוא.
"אמורה" הוא ספר המשך ל"להתראות אללה". אמנם ארועי המפתח מן הספר הראשון, שלא קראתי, מוזכרים בספר השני, אבל לתחושתי כדי להבין טוב יותר את אריאל כדאי לקרוא את הספרים לפי סדר הוצאתם.
את הכריכה המינימליסטית היפה עיצבה הסופרת.
בשורה התחתונה: ספר עוצמתי, מציאותי, לבעלי קיבה חזקה.
הוצאה עצמית
2024
סקירות ספרים 