קולמן סילק היה מרצה מוערך לספרות קלאסית בקולג' אתנה, וקודם לכן דיקן סגל נמרץ שהצעיד את המוסד מתרדמת ליעילות ולתסיסה אינטלקטואלית. כל הישגיו לא עמדו לזכותו כשתהה בקול בפני הסטודנטים מדוע שניים מהם מעולם לא הגיעו להרצאות. האם הם קיימים בכלל, או שמא הם spooks (ובתרגום לעברית "שדים שחורים"). סילק התייחס למובן המקורי של הביטוי שפירושו רוחות רפאים, אלא שבמהלך השנים שימש הביטוי גם ככינוי גנאי לשחורי עור. איתרע מזלו של סילק, והסטודנטים הנעדרים אכן היו אפרו-אמריקאים.
"זה לא שפעם אחת עשית טעות. אם אתה גזען, אז תמיד היית גזען. פתאם כל החיים שלך היית גזען. זאת הסטיגמה וזה אפילו לא נכון". זו היתה הדעה הרווחת, ולסילק לא היה סיכוי לצאת זכאי במשפטה של דעת הקהל. לא עזר לו עברו, לא עזר לו המרצה שחור העור הראשון באוניברסיטה, שגויס על ידו, לא עזרה לו הדיקנית שהחליפה אותו, אף היא גיוס שלו. עובדת היותו יהודי, אולי אחד הראשונים שהורשו ללמד במחלקה ללימודים קלאסיים, שיחקה אף היא לרעתו. הוא מצא עצמו מחוץ למוסד, ואשתו הוכתה בשבץ והלכה לעולמה מספר חודשים אחרי התפוצצות הפרשה – באשמת הקולג' והבגידה של עמיתיו, כך האמין. אחרי מותה של אשתו קשר קשר עם פוניה פארלי, עובדת נקיון בקולג', שגילה מחצית משלו, וגם רומן זה נזקף לחובתו, הן בעיני עמיתיו והן בעיני ארבעת ילדיו. חברו היחיד הוא נתן צוקרמן, סופר בשנות הששים לחייו שהגיע לאזור כדי להתנתק ולהתאושש מסרטן. שנתיים מחייו הקדיש סילק לכתיבת ספר על הפרשה, וכשסיים החליט שאמנם אינו מרוצה ממנו ולא יפרסם אותו, אבל נפשו מצאה מרגוע יחסי.
בספר הקודם שקראתי, ביל מאהר כותב על מקרה של מרצה מכובד שכשל בלשונו באופן דומה לזה של סילק, וכך הוא מתאר את שארע לו: "די היה באזכור המרומז של הכינויים המעליבים – מתוך כוונה טובה, כאמור – כדי לגרש אותו מן הקמפוס. הוא אולץ לצאת לחופשה בלי תשלום ובלי הגבלת זמן ולחבוש כובע ליצנים. טוב, לא כובע ליצנים בגרסה הסינית אלא בגרסה שלנו: שמונה שבועות של סדנת רגישות, פגישות של תשעים דקות בשבוע עם מאמן שונוּת וחמישה מאמרי ביקורת עצמית שהיה עליו לכתוב. איש מבוגר, פרופסור ליברלי למשפטים, שנענש כמו ילד. מי שלא רואה את הדמיון למהפכת התרבות של מאו זקוק בעצמו לחינוך מחדש". מאהר כותב על אמריקה של היום, אבל אי אפשר שלא למצוא את כל הכשלים שהוא כותב עליהם כבר בספרו זה של פיליפ רות שראה אור לפני עשרים וחמש שנים (ושנראה לי בזמנו מופרז, וכעת כבר לא). הורדת רף הדרישות מתלמידים – "הסטודנטים שלנו סובלים מבורות תהומית. השכלתם גרועה באופן שלא ייאמן. חייהם האינטלקטואלים עקרים. הם מגיעים לכאן חפים מכל ידע, ומרביתם עוזבים את המקום הזה חפים מכל ידע" – עודף הרגישות למלים, נסיונות לשכתב את ההיסטוריה, טיפול בגזענות באופן שדווקא מחריף את ההפרדה, ביוש פומבי ושפיטה מהירה ללא חנינה על ידי דעת הקהל. "פשוט, להטיח אשמה פירושו להוכיח אותה. לשמוע האשמות פירושו להאמין להן. אין שום צורך במניע לעבריין, אין שום דרישה להגיון או לשכל ישר. ברגע שיש תוית, זה מספיק. התוית היא המניע. התוית היא ההוכחה. התוית היא ההגיון". "אמת היא ערך נזיל בעידן הקנאות החדשה", כתב רות, ולא ידע עד כמה ירחיקו הדברים לכת בשנים הבאות. ההשראה לספרו של רות היתה מקרה זהה שארע לאחד מידידיו, שזכה לצייד מכשפות בשל אותה מילה. בשונה מן המציאות שבה זוכה האיש, סילק היה צריך למות כדי שעמיתיו יכו על חטא.
עוד בשונה מן המציאות, לסילק היו סודות. הוא היה שחור בהיר עור, ששיקר באשר לגזעו בטופס הגיוס לצבא ב-1944, ולא חזר בו מעולם מהתחזותו. יתרה מזו, כשהכיר את אייריס היהודיה, שהיתה לאשתו, הוא סיפר לה, וכמובן לשאר העולם, שהוא יהודי. עד סוף ימיו חי עם שני הסודות הללו. בעולם שמתייג אנשים, לזהות שאדם בוחר לעצמו יש השפעה מהותית על מקומו. סילק, שנתקל בגזענות בוטה רק בשנות האוניברסיטה, כשלמד במוסד לשחורים על פי דרישת אביו, רצה לטפח זהות נבדלת. "הוא לעולם לא יתן דריסת רגל לרודנות של האנחנו שמשתוקקת לשאוב אותו אל תוכה, האנחנו הכופה, הכולל-הכל, ההיסטורי, המוסרי, שאין מפלט ממנו". לחיים עם סודות יש מחירים כבדים, לא רק למי שנושא אותם. כך גם לחיים בזהות אינדיבידואלית.
הספר נכתב על רקע פרשת קלינטון-לוינסקי, וצוקרמן, המספר, כותב על "האקסטזה שבהתחסדות" ועל "רוח הרדיפה של האומה הצעירה". הוא עוסק גם ביחסי גברים-נשים, במקומה של האשה בממסד האקדמי, בהלומי הקרבות של מלחמת ויטנאם, בהדרדרותה של ההשכלה, ביחסי הורים-ילדים, בכוחה של הכתיבה, ועוד. שיחה מעניינת במיוחד מתנהלת לקראת סיומו של הספר בין צוקרמן לאחותו של סילק, כשזו מביעה התנגדות לחודש ההיסטוריה האפריקאית. אם רוצים לכבד את פורצי הדרך האפרו-אמריקאים בכל תחום, כך היא טוענת, יש לעשות זאת באופן טבעי כל הזמן בהתייחס לעבודתם כפי שמתייחסים לזו של הלבנים. דחיקתם מן הרשומות במשך אחד-עשר חודשים בשנה והעלאתם על נס בחודש אחד ממעיטה מערכם. זהו אותו הנתיב להפרדה הגזעית שעליו כותב ביל מאהר, ההפך ממה שאליו יש לשאוף.
פיליפ רות הוא סופר מעמיק, בעל רגישות לפרטים קטנים ולדקויות. היצריות, כרגיל אצלו, מבעבעת, וכך גם הרגשות העזים. "הכתם האנושי" נמנה בהחלט עם השורה הראשונה של ספריו.
The Human Stain – Philip Roth
זמורה ביתן
2002 (2001)
תרגום מאנגלית: דוני ענבר
סקירות ספרים 