תגית: אריאל הורוביץ

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

כפיר הלוי, כותב השירים, הסולן והבסיסט של להקת "הגולם מפראג", הבחין בעת הופעה כי אחת הצופות, שאז עדיין לא ידע כי שמה נירית ברנד, מתרשמת מן השירים ה"כבדים" יותר והפופולרים פחות, של הלהקה, ואינה נסחפת עם הקהל למשמע השירים הקלילים יותר שזכו להשמעות רבות ברדיו. כפיר ונירית לא יכלו לדעת שמספר שנים ושני ילדים אחר-כך, ההעדפה שלה תעמוד במרכזה של מחלוקת קשה ביניהם ותסכן את נישואיהם.

כפיר ונירית שונים זה מזה כמעט בכל. היא גדלה בתקוע שבגוש עציון, בת למשפחה דתית-לאומית מרובת ילדים. הוא גדל במשפחה תל-אביבית חילונית בת שתי נפשות אחרי שמטוסו של אביו הופל במלחמת יום הכיפורים כשהילד היה בן שלוש. היא אמנם בחרה להתרחק פיזית ממשפחתה ולנסות להתערות בתל-אביב, אך נותרה מחוברת בכל נימי נפשה לאורח החיים עליו חונכה. הוא מעדיף אלף מונים את החילוניות החופשית המחוברת לשורשים ויוצרת את ערכיה על פני הדתיות הממוסדת והמשועבדת, כשאת המודל הוא מוצא אצל אמו, מורה חילונית לתנ"ך שהצליחה לגרום לאינטליגנטים שבין תלמידיה להתרשם מיפי התנ"ך, בלי להכריח אותם להשכים קום בשבת. היא עובדת במשרה מסודרת כאחות במחלקה אונקולוגית. הוא מוסיקאי ויוצר, הנדרש להיעדרה של מסגרת כובלת כדי להביא את עצמו לכלל ביטוי. אמו סבורה שהחלטתו להנשא פזיזה ומוקדמת מדי. הוריה מתקשים להשלים עם בחירתה של בתם.  

כל הסימנים לאי התאמה, ששניהם חשו בהם מראש ובחרו להתעלם מהם, עתידים להרים ראש בשנים הבאות. אריאל הורוביץ עוקב אחרי הדינמיקה הזוגית, ובאופן מרשים ביותר מצליח לא ליפול לתוך כל הקלישאות האורבות בדרך. הטקסט שעל הכריכה אמנם מצהיר על התהום שביניהם כזו שפעורה עד היום בלבה של החברה הישראלית, אבל ההצהרה הזו, כמו הטקסט כולו, מטעה באשר למהותו של הספר. כפיר ונירית מייצגים את עצמם, לא את המחנות הישראלים, לא רק משום שאינם "צבועים" בצבע פוליטי/חברתי/אמוני מובהק (נירית נוטה לכך, אבל כפיר לגמרי לא), אלא משום שביסודו של דבר הם מתמודדים בעיקר עם דילמות של זוגיות מכל רקע שהוא, הווה אומר קבלת בן הזוג כאדם לעצמו, התאמת עצמך לחיים בשניים, הצבת גבולות לפשרה, ובחירה במחבר על פני המפריד. השאלות הפוליטיות/חברתיות/אמוניות מצויות שם כל הזמן, הן שעשו את השניים למי שהם, ולעתים הן חלק מהמחלוקת, אבל בעיני הן אינן לב הענין, אלא חלק ממרקם החיים של המשפחה ושל המדינה שבה חיה המשפחה.

אי אפשר, כמובן, להתעלם מן הרקע של אופי החיים בארץ. הוא נוכח כאן כל הזמן. ההופעות של הלהקה מושפעות מן האינתיפדה, מאסון התאומים, משורה של פיגועים. השבתות והחגים, בתל אביב או בתקוע, הם נקודות רגישות בזמן, בעיקר אחרי לידת הילדים. המרחק שנפער בין כפיר ונירית מוביל ל"התחזקות" של האחרונה ולהעמקת ההתלבטויות של הראשון. השירים של כפיר, קלים וכבדים, מתייחסים ברובם לתופעות חברתיות ולהתנהלות שכלפיה הוא מפנה חיצים ביקורתיים. כל אלה משולבים לבלי הפרד בעדינות ובטבעיות בסיפור הפרטי של הזוג.

המוזיקה תופסת, מטבע הדברים בהתחשב במקצועו של הסופר ובזה של הגיבור שברא, נפח משמעותי מן העלילה. האלבום הראשון של הלהקה כלל להיטים קליטים, שטותניקים, לצד שירים שקטים, כבדי ראש, בעלי מסר, שנבעו מן הכאב המלווה את כפיר היתום כל חייו. האם הלהקה תמשיך עם הקו הפופולרי כדי לצבור אוהדים והשמעות והכנסות, או שתעדיף על פניהם את המשמעות? נועם, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי, מושך אל הקלילות. שטרום, איש חברת התקליטים, מנסה לכפות על הלהקה מוזיקה חדשנית, אלקטרונית, ויחסי ציבור המבוססים על דמות האמן במקום על האמנות. נירית בזה לקלילות, ומסרבת להאזין להסברים על יצירת שם ומוניטין לפני שפונים אל כובד הראש. כפיר, המחפש את קולו ואת יחודו, תוהה אם בכלל נשאר לדור שלהם מה לחדש בתחום.

אהבתי מאוד את דמותו של כפיר. הוא אדם טוב, גם אם פה ושם טועה. הוא אדם חושב, לא נעול בתוך עמדותיו אלא פתוח להקשבה ולהטמעה של גישות שונות משלו. ובעיקר התחבב עלי בשל מתינותו, שבאה לידי ביטוי בין השאר באמירה "אני תמיד מופתע מזה שדווקא אנשים שמתעסקים באמנות, בדקויות ובניואנסים, כשזה מגיע לפוליטיקה, פתאם הם מאבדים את היכולת לראות גוונים, והכל נעשה נחרץ וברור ושחור-לבן". עלילתית, המשפט הזה נאמר ב-2001, אבל מן הראוי להקשיב לו גם היום.

אודה שפרט לזהות הוריו, לא ידעתי הרבה על אריאל הורוביץ האדם והיוצר לפני שקראתי את הספר. כשחיפשתי שירים שלו ביו-טיוב, מצאתי שהקליט שירים שכתב לכאורה כפיר. הנה שניים שמשחקים תפקיד משמעותי בעלילה – "תודה על החיים" ו"להכנס לנעלי".

זהו ספרו הראשון של הורוביץ, אבל הוא בשל וכתוב במיומנות רבה, מתבונן לעומק בנפשות גיבוריו, בורא דמויות אמינות ומלאות חיים, מעורר מחשבה ואמפתיה, ומומלץ בהחלט.

את הכריכה המושכת איירה ועיצבה טליה בר.

ידיעות ספרים

2023