תגית: ארצות הברית

ב-15 בפברואר 1976, יום אחרי יומו של ולנטיין, חג האהבה, בעיר הקטנה אודסה שבמערב טקסס, נכנסה גלוריה רמירס בת הארבע-עשרה אל הטנדר של דייל סטריקלנד, ונסעה אתו אל שדות הנפט. אחרי ליל בלהות, שבמהלכו הוכתה ונאנסה, היא זחלה על האדמה החרבה והלוהטת, נאחזת בקוצים ובגדרות תיל, עד שהקישה על דלת חוותה המבודדת של מרי רוז. כשמרי רוז, למרות נטייתה לשמור על אי מעורבות, פתחה את הדלת, היא נתנה את אות הפתיחה למחול שדים גזעני ומיזוגני.

אודסה היתה ישוב חקלאי קטן, שתושביו התמודדו עם הקשיים של חיי איכרים, בצורת והצפות, חום וקור, ביקוש והצע. החיים באזור השתנו כשנפט התגלה באדמתו. חיי התושבים הושפעו מעתה מן הבומים של תעשית הנפט: לפעמים שפע ושגשוג, שלוו בהצפת האזור בעובדים זרים, לפעמים הידרדרות לעוני ולהזנחה.

דייל הוא בשר מבשרה של אודסה. גלוריה, שנולדה במקום, היא בתה של מהגרת בלתי חוקית ממקסיקו. דייל הוא גבר. גלוריה היא אשה, ילדה. אז האשימו את הקורבן, עוד לפני שהמונח היה רווח: היא לא היתה צריכה להכנס לטנדר (נכון, אז מה?). וליכדו שורות שבטיות: אנחנו רוצים להקריב אחד משלנו בגלל ילדה מקסיקנית? (גם אם האחד משלנו הוא אנס ברוטלי). ושמרו על המוניטין של המשפחה: הוא בכלל ילד טוב (כזה שכל הנשים הצעירות יודעות להתרחק ממנו). ומצאו לו הצדקה: הוא היה ער יומיים ברצף לאחר שנטל אמפטמינים שנתן לו מנהל העבודה.

אבל אליזבת וטמור אינה מאפשרת לרחמים להכנס בפתח הזה. כן, חייהם של הגברים, שהם רוב הזמן רק אמצעי יצור בעיני מנהלי הקידוחים, קשים. גברים מתים ממכות או מפיצוצי צינורות או מדליפות גז. הם נופלים ממגדלי קירור או כשהם מנסים לחצות את המסילה לפני הרכבת, או כשהם משתכרים ומחליטים לנקות את האקדח שלהם. נשותיהם מאבדות אותם כשהם מחליקים על פסולת קידוח או ערימת צינורות לא מאובטחת או נספים בשריפות שגורמים אדי גז. אבל נשים מתות מסרטן או מנישואים רעים או מטרמפים עם זרים, או כשאחד הגברים יורה בהן.

הנשים המספרות את הסיפור דוחות את ההיררכיה הזו, את ההצדקה לכאורה של מי שסובל לחפש קורבן חלש ממנו, בין אם זו האשה שאתם או המהגר המקסיקני שבא לחפש פרנסה. הנשים בעיירה הבורה הזו נכנסות להריון בגיל תיכון וחייהן נעצרים. חייהם של בני זוגן מקבלים גם הם תפנית שלא ביקשו לעצמם, אבל הם הופכים ל"בעל" והן הופכות ל"אשתו". אודסה כולה מגנה את מרי רוז שהחליטה לעבור זמנית לישוב, כדי להגן על ילדיה בזמן שהיא מתכוננת להעיד במשפטו של דייל למרות התנגדותו הנחרצת של בעלה. קורין, שכנתה החדשה, נזכרת בתשוקתה לחזור לעבודה כמורה בבית הספר לאחר לידת בתה, ובדרישה של המנהל לקבל את אישורו של בעלה למהלך. סוזן, שגדלה בשולי החברה, מקדישה את חייה לניסיון להוכיח שהיא לא כזאת. ג'יני, ששמעה מילדותה מסבתה סיפורים על נשים שהתאבדו וירדו מהפסים, נטשה את בתה האהובה כדי לחמוק מגורל כזה. וזה ממש נס, חושבת קורין, שמישהי מאודסה הצליחה אי־פעם לצאת משם בחיים. עשרים שנה היא צפתה בתלמידות המקומיות, שרובן הסתפקו בשאיפה לגמור את התיכון לפני שמישהו יכניס אותן להיריון. בכל בוקר יום שני היא נכנסה לכיתה ושמעה שמועות עגומות ואכזריות על בית חולים או בית סוהר, או על מעון לאמהות לא נשואות בלאבּק. ילדים מתחנכים לשנאת הזר: "זה הרחוב שלנו", אומרת אחת מהם כשמקסיקנים עומדים לעבור לגור לידה. הבריכות הציבוריות מיועדות לילדים הלבנים. עובדים זרים הם האחרונים למצוא מחסה בעת סופה. החברה דוחה גם את האנשים החלשים בה, כמו אלה ששבו פגועים מויטנאם. כל עולמם של תושבי אודסה מתרכז בישוב, חלקם מעולם לא יצאו ממנו, לא נפתחו לאפשרויות חדשות, ואלה שמגיעים בעקבות הבומים רק מעצימים את האלימות. איזה יופי לעיירה שמגלים בה נפט, נהגה קורין לומר במרירות לפוטר. ככה מגיעים אליה הפסיכופתים הכי טובים.

קל להפוך לבור, לאלים, כפי שמגלה מרי רוז, שאחרי תקופה ארוכה של איומים ושל תסכול היא פשוט מתפוצצת. "כמה קל להפוך לדבר שאתה הכי שונא, או הכי מפחד ממנו. לא היה לי מושג שזה כל כך קל, הלוואי שלא הייתי מגלה". אבל הקלות הזו אינה תירוץ ואינה הצדקה. מרי רוז עצרה בעצמה. ג'סי, החייל המשוחרר, בילה שעות וימים עם דברה-אן בת העשר, וזה לא הסתיים באונס. ויקטור, דודה של גלוריה, יכול היה לפצוח במסע נקמה, ובחר בתבונה לא לעשות זאת. למרות הכל, יש אפשרות בחירה, ונדמה לי שמכל מה שאליזבת וטמור מבקשת לומר בספר, זו האמירה המשמעותית ביותר, והיא זו שבעיקר עושה את הספר, שמתרחש הרחק מכאן לפני כחמישה עשורים, רלוונטי וחשוב.

"ולנטיין" הוא ספר עוצמתי, המציג דמויות ברורות ונכנסות ללב, ושפע של שאלות חברתיות ומוסריות שממשיכות להדהד גם אחרי סיום הקריאה. זהו ספר הביכורים של אליזבת וטמור, שפה ושם גלשה לכתיבה מחושבת מדי, אבל בראה עולם חי, משכנע ומעורר ענין, והספר מומלץ בהחלט לקריאה ולדיון.

Valentine – Elizabeth Wetmore

תמיר // הוצאה לאור

2021 (2020) תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

"קר עד העצם" מתרחש בקרב השוליים הנחשלים של ארצות הברית, ההילבילי, תושבי אזורי הספר, הבורים והעניים. בחבל האוזרק מתגוררים מזה דורות בני משפחת דולי ושלוחותיהם, מורישים מדור לדור אלימות ועליבות, קודים מבולבלים של מוסר מעוקם, ללא תקווה להחלץ מן המדמנה בה הם שקועים. לילדיהם הם נותנים את השמות של בני הדורות הקודמים, ונדמה כי בכך הם חורצים את גורלם. "ג'סאפים, ארת'ורים, הסלמים ומילטונים נולדו ללכת אל הצל בנתיב הסלול של בני דולי, לחיות ולמות תוך ציות לכל מנהג ומורשת שנשמרו באכזריות שאין כמוה".

רי דולי בת השש-עשרה משמשת אם לשני אחיה הצעירים ממנה. אמם, אחרי שנים של התמכרות לסמים, איבדה כל קשר עם המציאות. אביהם מסתלק לתקופות ממושכות מן הבית כדי לרקוח סמים קשים במעבדות חבויות. בניגוד לתושבי המקום, לרי יש חלום. היא מקווה להתגייס לצבא כדרך להמנע מן הגורל שנועד לה. כדי שתוכל להסתלק בלב שלם, היא מקדישה זמן להכשיר את אחיה לחיים עצמאיים, מלמדת אותם לבשל, להגן על עצמם, לצוד כדי להביא בשר הביתה. תכניותיה משתבשות כשסגן השריף בא לבשר לה, שאביה שִעבד את הבית כנגד ערבות, ואם לא יתייצב למשפט בתוך שבוע, הערבות תמומש והמשפחה תאבד את ביתה. בעוז רוח היא יוצאת לחפש את האב הנעדר.

הציטוט מן הגרדיאן על כריכת הספר – "מותח כפסיעה על קרח דק" – מטעה. יש אלמנט של מתח בספר – האם רי תמצא את אביה ותציל את משפחתה מעוני מחפיר עוד יותר מזה שהורגלו לו – אבל זהו רק שלד עלילתי, ועיקרו של הספר הוא תיאור החברה. מסופר כאן על אנשים אלימים, בעלי פתיל קצר, המסוגלים למעשי אכזריות איש כלפי רעהו, על חברה בעלת קודים נוקשים ובלתי מתפשרים של עשה ואל תעשה, על שוביניזם ברוטלי. אבל למרות הקור המנשב מן הטבע ומן האנשים, הסופר מבקש להפנות את תשומת הלב אל הרוך ואל החמלה, אל הבלבול ואל חוסר האונים, אל החברות ואל הנאמנות השבטית. "אף אחד פה לא רוצה להיות רע, רק שאף אחד לא יודע את כל הכללים, וזה עושה לכולם חיים קשים", אומר אחד האנשים. תחת הקשיחות, כמעט בסתר, בני משפחה מושיטים סיוע לרי, ואפילו יריביה הקשים ביותר אינם משלימים עם האפשרות שתוותר חסרת בית. רי עצמה, נערה שנאלצה להתבגר מהר, היא דמות מרשימה, קשוחה כחתול בר ורכה כאם מלטפת. יש משהו מלאכותי בעיני באופן בו מתברר שבתוך כל אחת מן הדמויות מסתתר גרעין של חמלה.

דניאל וודרל מיטיב לתאר את הנוף, שבתוכו מתנהלת העלילה, שובה עין זרה, אך קר ונוקשה ועוין לאלה החיים בו. אם תיאוריו את הדמויות מדויקים, הוא משרטט חזות קשה של החברה האמריקאית, שכן גם אם מסתתר רובד רך מתחת לכיעור ולפשע, וגם אם פה ושם זוכים האנשים לנצחונות קטנים, השקיעה נדמית בלתי הפיכה.

הספר עובד בשנת 2010 לסרט מצליח.

Winter’s Bone – Daniel Woodrell

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

בשלהי המאה התשע-עשרה, בונה אקורדיונים איטלקי מוכשר, שקץ במצוקה שהוא ומשפחתו חווים בכפר סיציליאני, חולם על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אשתו, המתנגדת לעזיבת המוכר והידוע, לוקה בשיתוק פתאומי, שוקעת בבועה בלתי נגישה. אמה המעשית מציעה לגבר לממש את חלומו, לצאת לעשות חיל בניכר, ולהשאיר את אשתו בחסותה. הוא מוסר את בנותיו לדודותיהן, לוקח אתו את בנו בן האחת-עשרה ואת אקורדיון הכפתורים הירוק שבנה, ומפליג לניו-אורלינס. שם, כך נאמר לו, יש תרבות מוזיקלית מפותחת, ורבים סיכוייו לפתוח חנות כלי נגינה, כפי שתכנן. בתוך שנה ימצא את מותו בלינץ' שיבצע אספסוף מוסת, שונא איטלקים.

בשלהי המאה העשרים, בשוליו של כביש העובר בעיירה אמריקנית מוכת עוני ומצוקה, מוצאים שלושה ילדים מוזנחים חפץ מקומט, ומטילים אותו אל מתחת לגלגליה של משאית חולפת.

בין חלומותיו של בונה האקורדיונים האיטלקי להתנפצותה של יצירתו, מספרת אני פרו את סיפורם של המהגרים לארצות-הברית, אנשים פשוטים שחלמו על רווחה, ומצאו עצמם נאבקים בזרוּת ובדעות קדומות, נשחקים במאבקים יומיומיים. כל אחד מפרקי הספר מתמקד בקבוצת מוצא אחרת, כל אחת חווה את ההגירה באופן שונה, אך למרבית הדמויות מצפים מכאובים ואכזבה. על בונה האקורדיונים היא כותבת כי, "הוא הרהר בחיים חדשים, רעננים ולא משומשים, בכסף שתלוי לו בעתיד לבוא כאגסים המסתתרים בין העלים הגבוהים", ואשליה כזו, או דומה לה, היתה משותפת לכולם – איטלקים, גרמנים, מקסיקנים, צרפתים, צאצאי עבדים, פולנים, אירים, נורבגים – בכל רחבי ארצות הברית – ניו אורלינס, קנזס, טקסס, מיין, שיקגו, מונטנה, מינסוטה. כל אחד מפרקי הספר יכול להקרא כסיפור בודד, ויחד הם מציגים סיפור עצוב של כור היתוך נוקשה. האקורדיון הירוק, שיצא לדרכו אפוף תקוות, צץ בכל אחד מן הפרקים, לעתים מביא אתו שמחה, לעתים בלתי מובן למוצאיו.

מעבר לקשיים האובייקטיבים של הסתגלות כלכלית במקום חדש, שאליו הגיעו גיבורי הספר בדרך-כלל כשהם דלי אמצעים, נראה ששני גורמים חברו להקשות על השתלבותם – השסע שבין התרבות שהותירו מאחור לתרבות שאליה ביקשו להצטרף, ושנאת הזר והשונה שקידמה את פניהם, ושהם בתורם קידמו בה את פני הבאים אחריהם. "האמריקאים אומרים שסיציליאנים ואיטלקים הם היינו-הך ושונאים את שניהם, מקללים אותם וקוראים להם שקים של רשעות. אם תבקשו לכם הצלחה עליכם לרכוש את השפה האמריקאית", כך לומד בונה האקורדיונים. שלושה גרמנים חרוצים, שייסדו במו ידיהם עיירה משגשגת על חורבותיה של עיירה שננטשה, נותרו מבודדים, ושמועות מרושעות אופפות אותם, אולי משום היותם חולי נקיון, אולי משום היותם חילוניים. הירונים, פולני משכיל, "לא ידע לקרוא אנגלית ולא לדבר אמריקנית, ופקחי ההגירה רשמו אפוא שאינו יודע קרוא וכתוב. וכך למד הירונים כי להיות זר, להיות פולני, לא להיות אמריקני – דבר נורא הוא, וכל מה שנותר לאדם הוא לשנות את שמו ולדבר על כדור-בסיס". הוא בתורו מנסה לגרש את השחורים מהשכונה הפולנית, "כשם שבעבר השליכו הילדים אבנים עליו וקראו לו פולני מלוכלך, האנקי מטומטם, תחזור מאיפה שבאת". ילדים יוצאי מקסיקו לומדים בבית ספר נפרד, "ולא חשוב כמה דורות משפחתך כבר גרה בטקסס". יש המנסים להמלט מן הזרות באמצעות שינוי שמם ופניית עורף לתרבות שבה צמחו. אחרים חיים בשני העולמות, או אולי באף אחד מהם, כמו הצרפתים ברנדום, שם "כולם צרפתים, אבל איש אינו צרפתי – הם כלום; הם לכודים בין היותם צרפתים, לבין היותם אמריקנים". ויש כאלה שמתיחסים לחייהם בארצות-הברית כזמניים, כמו מתיישב אכול געגועים שכתב "מדריך למהגר לשימור התרבות הנורווגית", ובו יעץ לקוראיו לצבור הון ולחזור אל הצפון האהוב. גישתם של הותיקים אל החדשים מקרוב באו אינה נחלת העבר בלבד. בפי אחת מדמויות ההווה שמה אני פרו את המשפטים הללו: "זאת הבעיה שלנו, המדינה שוקעת מתחת לאנשים האלה – סינים ומקסיקנים ופאקיסטנים וערבושים מהמזרח התיכון. זה לא כמו שהיה כשסבא וסבתא שלנו באו הנה; הם היו לבנים, היה להם אומץ, מוסר עבודה טוב, לא הלכו לפוצץ בנינים. אלה אינם אנשים לבנים. הם שחורים, הם אספסוף עלוב. הענין פשוט – המדינה כבר מלאה, אין עוד מקום, אין עבודה לכולם".

המוזיקה המלווה את הספר משתלבת אף היא בדילמות שהן חלק מחיי הדמויות. כמה מהאנשים מבקשים להנחיל לארצם החדשה את המסורת המוזיקלית שעליה גדלו, אחרים קשובים להתפתחויות, פתוחים לשילוב של המסורות שהביאו איתם המהגרים מארצותיהם. באחד הפרקים נוצר קרע של ממש במשפחה בגלל ההעדפות השונות שבין ישן לחדש. בפרק אחר מתבקשים נגנים לא להפריז במוזיקה מסורתית, שכן "שיר אחד נותן טעם אתני נחמד […] לא רוצים יותר שירי-עם בכייניים". שלא במפתיע, לנוכח הראיה הפסימית של הסופרת את החברה האמריקאית, המוזיקה, שהיתה חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות בפרקים הראשונים, הולכת ומתפוגגת לקראת סיומו של הספר.

כפי שאני פרו מציינת בתחילת הספר, העלילה היא עירוב של בדיון ומציאות. ניכר שהסופרת ערכה תחקיר מדוקדק בכל היבטי החיים של מאה השנים שהיא מתארת, והיא משלבת בספר, ללא תפרים, דמויות היסטוריות, קטעי עיתונים, היסטוריה מוזיקלית, ואירועים שאירעו בפועל. שפע הטרגדיות שבו מהווה בעיני כמה מבקרים נקודת חולשה, אבל מראיון איתה עולה כי במתכוון ביקשה להפנות את תשומת הלב אל אלה שנפגעו בתהליך ההתכה של החברה, כמו גם אל המצב העגום של החברה האמריקאית האלימה כיום. לכל דמות בכל פרק קול יחודי משלה, היקף הפרטים מרשים, והספר כולו הוא הישג ספרותי מומלץ לקריאה.

Accordion Crimes – E. Annie Proulx

זמורה ביתן

1999 (1996)

תרגום מאנגלית: שרה פ' פרידמן

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית, נולדה בלונדון להורים שהיגרו מהודו. ספריה – שני קבצי סיפורים, "פרשן המחלות" ו"קרקע לא מוכרת", ושני רומנים, "השם הטוב" ו"הבקעה" – עוסקים בחווית ההגירה ובמפגש בין תרבויות, הזרות זו לזו באורחותיהן ובתפיסת עולמן.

"פרשן המחלות", ספר הביכורים של להירי שזכה בפוליצר בשנת 2000, מורכב מתשעה סיפורים, שכולם, למעט שניים, מתרחשים בחוג משפחות שהיגרו מהודו. חלקם נוגעים באופן ישיר בתחושת הזרות שחש המהגר במקומו החדש, בהרגשת הפליטות למרות שמדובר בהגירה מבחירה, ובתחושת הבדידות של מי שהורגלו למשפחות גדולות, המפגינות מעורבות דחוסה בחיי בניהן. כזה הוא "אצל הגברת סן", סיפורה של אשה שעברה לארצות-הברית בעקבות נישואיה לפרופסור באוניברסיטה, והיא מעבירה את ימיה בבדידות זועקת, בדומיה שלא הורגלה לה, מוצאת נחמה בעיסוק אינסופי בבישול מאכלים מן הבית, ומחאתה השקטה על מצבה מתבטאת באוזלת היד המוחלטת שלה כשהיא נדרשת ללמוד לנהוג. סיפורים אחרים נוגעים בנושאים אלה בצורה עקיפה יותר, באמצעות פרטים יומיומיים, והאופן בו גיבוריהם מושפעים מהם. סיפור כזה הוא "הבית המבורך", ובו הפער בין שני בני זוג, שנישאו בעקבות שידוך והיכרות קצרה, בא לידי ביטוי באמצעות יחסם השונה לפריטים נוצריים שהם מוצאים בביתם החדש. את החיים הכפולים – הראש כאן והלב עדיין שם – מציג הסיפור "כשבא מר פירזדה לסעוד", שבו פקיסטני, שמשפחתו נשארה בדאקה, מתיידד עם משפחה הודית, למרות הדם הרע שבין העמים, וכולם יחדיו מרותקים לחדשות על המתרחש בארצותיהם. הסיפור שעל שמו קרוי הקובץ, מפגיש בין מדריך תיירים הודי למשפחה הודית שבאה מארצות הברית לביקור מולדת, ולמרות שעדיין אינה לגמרי אמריקאית כבר רחקה מן ההודיות עד כדי אי הבנה בינה לבינו. לפעמים ההגירה אינה ניצבת בחזית הסיפור, אלא נרקמת לתוכו, ולפעמים תחושת הזרות והפליטות אינה נובעת ממעבר פיזי בין ארצות, אלא מניתוק ממשפחה כתוצאה מיתמות וממחלה, או מאובדן מעמד ורכוש.

כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה גדולתה של ג'ומפה להירי היא ביכולת לשקף רגש באמצעות תיאורם של פרטים טריוויאלים בחיי הדמויות. גיבוריה כולם חווים רגשות עמוקים, אבל רובם אינם נותנים להם ביטוי מילולי מתלהם. מעניין לציין שהדמויות הדברניות יותר מופיעות בשני הסיפורים המתרחשים בהודו, ושתיהן מלבישות את קינותיהן על מצבן במלים ישירות וברורות. הדמויות בסיפורים האחרים, אלה המבקשות לעצמן בית במקום חדש, חרישיות יותר, אולי מצניעות את עצמן, מנסות להסתגל ולהשתלב, לא בטוחות כיצד תתקבלנה. עוד יש לציין כי הסופרת נמנעת מלכתוב על תופעות של גזענות ושל דחיית הזר והשונה. התנגשויות ממין זה מצויות בסיפוריה רק לעתים רחוקות וברמזים דקים, ומעמיקות את תחושת הזרות שאיתה נאלצים גיבורי הסיפורים להתמודד.

הסיפור האחרון בקובץ, "היבשת השלישית והאחרונה", מסתיים בדברים שהמספר, אדם שהיגר מהודו ללונדון ומשם לבוסטון (בשנה בה נחתו בני אדם על הירח), אומר כשהוא מודע לכך שבנו המתבגר עתיד בקרוב לפלס לבדו את דרכו בעולם. אסיים במשפטים אלה בהם המספר מתמצת את המאמץ ואת ההישג של חייו: "בכל פעם שרוחו נופלת, אני אומר לו שאם אני יכולתי לשרוד על פני שלוש יבשות, אין שום מכשול שלא יוכל להתגבר עליו. האסטרונאוטים, שהוכתרו כגיבורים לנצח, בילו רק שעות ספורות על הירח, ואילו אני נשארתי בעולם החדש הזה כמעט שלושים שנה. אני יודע שההישג שלי רגיל למדי. אני לא היחיד שחיפש את מזלו הרחק מהבית, ובוודאי גם לא הראשון. ובכל זאת, לפעמים אני נדהם מכל קילומטר שעברתי, מכל ארוחה שאכלתי, מכל אדם שהכרתי, מכל חדר שישנתי בו. רגילים ככל שנראים כל אלה, לפעמים הם לי מעל ומעבר לכל דמיון".

Interpreter of Maladies – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שלומית אפל

ויולט בראון, מי שהיתה המזכירה של הסופר הריסון ויליאם שפרד, התבקשה על ידו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, להשמיד את כל כתביו. "הלקונה" בעריכתה, הוא סיפור חייו של שפרד, המורכב מיומנים שכתב כל חייו, שאותם שרפה לכאורה מול עיניו, ומהשלמות פרי עטה על בסיס היכרותם הארוכה. ויולט מעידה על עצמה שנאבקה עם מצפונה, אבל מצאה לעצמה תמיכה בהתנהלותו של שפרד עצמו, שהתאבל על מותו של נער חובב צילום, שנעדר לגמרי מן התמונות שהותיר אחריו: "הוא חשב," כותבת ויולט, "שיש פסול בכך שאדם נעלם ואיננו".

ספריו של שפרד עסקו בהיסטוריה של מכסיקו, אותה הכיר כילד וכנער. הוא נולד בארצות הברית לאב אמריקאי ולאם מכסיקנית. ההורים לא התגרשו פורמלית, אך דרכיהם נפרדו, והילד עבר עם אמו למולדתה, שם עסקה בעיקר בחיפוש גבר שיתמוך בה. השכלתו של שפרד הוזנחה, אבל כבר מגיל צעיר נמשך לקריאה ולכתיבה. אמו האשימה אותו כי "אתה קורא את הספרים שלך ומסתלק למרחק של מאה קילומטרים מפה. אתה מתעלם ממני". למנהל בית הספר למפגרים, חירשים-אלמים וילדים בעלי אופי רע, לשם נשלח ללמוד לאחר שלא עמד במבחנים לתיכון, סיפר כי הוא כותב רק "בימים המעניינים. ברוב הימים זה משהו שדומה לרומן גרוע בלי אף דמות שיוצאת מזה עם איזשהו מוסר השכל".

סיפור חייו של שפרד משולב בהיסטוריה של ארצות הברית ושל מכסיקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. במכסיקו הוא משמש כמערבב טיח לצייר דייגו ריברה, ומאוחר יותר כטבח בביתו. נפשו נקשרת בנפשה של פרידה קאלו, אשתו של ריברה וציירת מוכרת בעצמה. היא טוענת כי הוא סופר, הרבה לפני שכתב לפרסום, ותמיכתה מצילה אותו בצמתים קריטיים בחייו. באמצעות בני הזוג הוא מתוודע ללב טרוצקי, שנמלט למכסיקו מאימת סטלין, והוא משמש לו כמתורגמן וכמזכיר לעת מצוא. לאחר שטרוצקי נרצח הוא נאלץ להמלט, ומתגלגל אל העיר אשוויל שבצפון קרולינה – מקום הולדתו של תומס וולף ומקום מותה של זלדה פיצ'רלד – שם הוא קובע את מגוריו. באשוויל הוא כותב את ספריו, וזוכה לפרסום ולהכרה. היכרותו עם הפעילים הקומוניסטים במכסיקו מחשידה אותו, כשארצות הברית נשטפת בבהלה אדומה, ומשפט שאמרה אחת מן הדמויות בספרו מהווה עילה להכפשתו ולרדיפתו. שוב הוא מוצא עצמו במנוסה, הפעם מארצות הברית חזרה למכסיקו.

ברברה קינגסולבר כתבה ספר מרובה נושאים, המשולבים זה בזה באופן מרהיב. מתאים לצטט פה משפט מתוך ביקורת על ספרו השני של שפרד, שעסק בגירוש האצטקים מבית אבותיהם: "מסע מפותל יותר מצמה של סיני. עד שהוא מגיע אל סופו, עוסק הסופר בכמה נושאים מפתיעים, ביניהם שאלת פצצת האטום". באופן דומה מפתלת הסופרת סיפור מורכב, ושוזרת יחדיו את חייו של שפרד עם נושאים כגון נפילת ציויליזציות, קשר עם העבר, האופן בו נכון לספר היסטוריה עתיקה, שנאת זרים בארצות הברית בהיסטוריה הקרובה, תפקידה של האמנות וההתיחסות אליה, מירוץ החימוש, העיתונאות וביקורת הספרות, העדריות המבוהלת והמבהילה של הציבור ועוד ועוד.

ואולי דחוס הספר כולו כבר בתוך המשפטים הראשונים: "בראשית היו המייללים […] זה התחיל במיילל אחד בלבד […] קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הדהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג'ונגל כולו נמלא בעצים שואגים". שפרד הצעיר ואמו מבועתים, מדמיינים שדים מטילי אימה, ומגלים כי מדובר בקופים. אבל היללות והמייללים שבים וצצים בחייו של שפרד, לובשים פנים מגוונות. כאלה הם המאשימים את טרוצקי בבימוי התנקשות בחייו, אלה הכולאים אמריקאים-יפנים במחנות ריכוז וכותבים בעתונים כי "הזיהום עדיין לא קורצף מהעיר", וגם אלה ששולחים לשפרד מכתבי שטנה, במקום מכתבי ההערצה שהורגל לקבל, מרגע שסומן כחובב קומוניסטים. וכזוהי בעלת הבית החביבה, שמוכנה להשכיר חדרים רק לאנשים טובים, אבל לא ליהודי, ואלה שמכים שחור עור שהעז להכנס למלון ללבנים, ומתנצלים בחצי פה רק כשמתברר שהוא שגריר זר. ונמנים עמם גם פוליטיקאים שהתכחשו להבטחה להעניק בונוס לחיילים משוחררי מלחמת העולם הראשונה, וגם מקארתור, שראה בהתארגנות של החיילים מזימה קומוניסטית והפעיל כוח צבאי קטלני כדי לפנות אותם. ואלה הם גם העתונאים הבודים עובדות: "כשאין להם כלום, הם ממלאים חללים. אם לא עוצרים אותם, הם ממלאים עוד ועוד".

"הלקונה" הוא ספר מורכב, שופע ידע, משלב באופן מושלם בין גיבור בדיוני להיסטוריה, ונקרא בנשימה עצורה. בדומה לספריה האחרים של ברברה קינגסולבר, ביניהם "כיוון הנדידה", גם ספר זה מצטיין, בין השאר, באמינות גבוהה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, קטע הציור של דייגו ריברה שעל העטיפה משתלב היטב בעלילה, וחווית הקריאה בספר מהנה, מרחיבת דעת ומומלצת מאוד.

The Lacuna – Barbara Kingsolver

מודן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

רגטיים הוא סגנון מוסיקלי בעל שורשים בקהילות האפרו-אמריקאיות, שהיה פופולרי בין השנים 1895 ו-1919. הספר "רגטיים" מתרחש באותה תקופה, ומתאר את החברה אמריקאית של תחילת המאה העשרים.

דוקטורוב כתב יצירה קליידוסקופית, שתמונותיה מתחלפות ומציגות כל אחת בנפרד מבט על החברה מזוית יחודית. התמונות שוזרות יחדיו לבלי הפרד דמויות היסטוריות עם דמויות בדויות, ונעות בין עשירי החברה לנדכאיה, בין שחורים ללבנים, בין תעשיינים לאנרכיסטים, בין גברים לנשים. קורותיה של משפחה אחת מובילות את העלילה – אם ניתן בכלל לדבר על עלילה מסורתית ברובו של הספר – וכל סיפורי המשנה לכאורה משתלבים בזה שלה לכלל סיפור כלל-אמריקאי.

זיגמונד פרויד, שביקר בארצות הברית ב-1909, אמר כי, "אמריקה היא טעות, טעות ענקית", והסופר מוסיף, "לא מעטים בחופים אלה [היו] מוכנים להסכים עמו". אמריקה שדוקטורוב מתאר סובלת מאבטלה עמוקה, הפועלים משתכרים משכורת רעב, ילדים יוצאים לעבוד, נסיונות התאגדות נתקלים בהתנגדות ברוטלית, והפערים בין עשירים לעניים בלתי נסבלים. הנרי פורד ממציא את פס היצור, כך ש"לא רק שחלקי המוצר המוגמר יוכלו להחליף זה את זה, אלא שגם אנשים המייצרים את המוצרים יהיו בעצמם חלקים היכולים להחליף זה את זה". נשים הן "יצור מעשה ידיהם" של גברים, כפי שאומרת אמה גולדמן – "אמה האדומה" האנרכיסטית והפמיניסטית – כשהיא מנסה לשכנע את אוולין נסביט – דוגמנית ושחקנית שהתפרסמה כשבעלה רצח את מאהבה, האדריכל סטנפורד וייט – להסיר את המחוך החונק. ובתוך כל אלה מבעבעת גזענות מכוערת, שהארוע הנובע ממנה מאחד יחדיו את כל התמונות הקליידוסקפיות ליצירה מגובשת.

"רגטיים" אמנם נטוע בתקופה מוגדרת, כחצי מאה לפני כתיבת הספר (וכמעט מאה שנים לפני זמננו), ויש עניין רב במבט ההיסטורי-חברתי שהוא מציע, אך הוא רלוונטי גם עשרות שנים אחרי תקופתו, שכן כמה וכמה מן התופעות המטרידות של היום שורשיהן כבר אז. דוגמא בולטת אחת מוצגת בעת סיקור משפטו של הארי קנדל תוֹ, בעלה של אוולין נסביט. העתונים עקבו בדקדקנות אחר עדותה של אוולין, אולי אלת המין הראשונה של הזמנים המודרנים, ואנשים ממולחים הבינו כי יש תהליך שבכוחו מצטיירת בתודעת הציבור דמותם של אנשים מסוימים, המוזכרים תכופות בחדשות, כאילו היתה רבת מימדים מכפי שהינה במציאות […] תמהו אם יוכלו לייצר אנשים כאלה לא מתוך המקריות של מאורעות שבחדשות. לידתן של תרבות הידוענים ושל שימוש מניפולטיבי בכוחה של העיתונות.

רשימת האישים והארועים המשולבים בספר היא אינסופית ומגוונת – בוקר ט. וושינגטון, הודיני, צ'רלס ויקטור פאוסט, פרנץ פון פאפן, הארכידוכס פרדיננד, אנשי הראינוע, שחקני בייסבול, ועוד ועוד. לעתים הם ממלאים תפקידי מפתח, כמו ג'יי פי מורגן, איש הכספים הכל יכול. לעתים הם משמשים להרחבת יריעת הסיפור, כמו רוברט פירי מגלה הארצות, שהגיע לקוטב ב-1909, אך בדיעבד התברר שהחמיץ אותו בארבעים קילומטר. דוקטורוב מרמז לכך כשהוא מתאר כיצד פירי סובב סביב עצמו שוב ושוב, מנסה לאתר את המיקום המדויק של הקוטב (תיאור זה מהדהד תיאור אחר, כעשרים עמודים קודם, שבו הסופר תיאודור דרייזר, המתוסכל מביקורת שלילית, משנה את כיוון ישיבתו לילה שלם ואינו מוצא לו מקום). בין אם הם נוטלים חלק אקטיבי בעלילה, ובין אם הם משחקים תפקיד צדדי או מוזכרים באמרת אגב, כולם יחד משקפים את פני החברה האמריקאית בתקופתם. אמרת אגב שכזו, כדוגמא, מופיעה לקראת סיומו של הספר: כשמסתיימת הפרשה שבמרכז שלישו האחרון של הספר, פרשה ששורשיה בגזענות כלפי נגן רגטיים שחור העור, נוסע אחד מגיבוריה דרומה, ועובר בעיירות בג'ורג'יה, מקום שם דברו אזרחים בצלם הדל של האילנות בכיכרות על תלית היהודי ליאו פראנק בשל מה שעולל לנערה נוצריה בת ארבע-עשרה, מרי פייגן. ללמדך שלגזענות פנים רבות (ליאו פראנק היה קורבן לעלילה, והקו-קלוקס-קלאן ביצעו בו לינץ').

מפתה מאוד לבדוק ללא הרף את כל הפרטים שבספר, לאמת או לשלול את תקפותם. אמנם פניתי שוב ושוב לרשת, אבל עד מהרה הגעתי למסקנה שגם במקומות בהם דוקטורוב בדה ארועים ודמויות, הם מבוססים במידה משמעותית ומניחה את הדעת על המציאות. באחד מחיפושי מצאתי כי דוקטורוב עצמו אמר, בהתייחס לדברים שכתב על מורגן ועל פורד: “I’m satisfied that everything I made up about Morgan and Ford is true, whether it happened or not.”

"רגטיים" הוא ספר מרהיב, המצטיין במלאכת הרכבה מושלמת, ברוחב יריעה, ובתיאורים חיים ויפיפיים שתורגמו לעברית עשירה ומענגת בידי אהרן אמיר.

Ragtime – E.L. Doctorov

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

שלוש מיצירותיו של המלחין והפסנתרן סקוט ג'ופלין, המזוהה עם סגנון הרגטיים

The Entertainer

Wall Street Rag

Maple Leaf Rag

רֶנֶה אונטרלינדן מתגורר בגריניץ' ווילג' בניו יורק. ביתו וכמה מבתי שכניו מקיפים גן סגור, המשמש אותם בלבד, מעין שכונה בתוך שכונה. באחד הבתים, המפואר שבהם, משתכנים יום אחד אב ושלושת בניו. הארבעה, בני משפחת גולדן, המתהדרים בשמות היסטוריים – נירון יוליוס, פטרוניוס, לוקיוס אפוליוס ודיוניסוס – הם בבירור זרים. את מוצאם ואת עברם הם אינם חושפים, מה קרה לאם המשפחה הם אינם מספרים. בארצות הברית, מדינתם של מהגרים, אנשים, שמשילים את זהותם הישנה וממציאים את עצמם חדש, אינם יוצאי דופן. ובכלל, אומר רנה, "האין אנו מפארים מדי יום, האין אנו מכבדים את רעיון הזהות הסודית?". ובכל זאת, רנה, תסריטאי וקולנוען בהתהוות, מחליט להפוך את הגולדנים לסיפור שלו, תערובת של תיעוד עם השלמות מהרהורי לבו. בהדרגה הופך הוא עצמו להיות חלק בלתי נפרד מן הסיפור, וחברתו מאבחנת כי "אתה מבין שזה הפך להיות סרט עליך, ושכל בני גולדן האלה הם צדדים בטבע שלך". הסיפור של כולם יסתיים, כפי שהוא מבשר מראש, במריבות, במטמורפוזה וביותר מרצח אחד.

"בית גולדן" הוא סיפור של בועות. הוריו של רנה, מהגרים מבלגיה, סבורים שניו יורק היא בועה בתוך ארצות הברית, בועה שבתוכה הם אוהבים לחיות. "אז זה מי שאתה, הבחור בבועה", אומר האב, והאם מוסיפה, "אלה ימים של נס ופליאה, ואל תבכה, מותק, אל תבכה", ציטוט משירו של פול סיימון The Boy in the Bubble. גריניץ' ווילג' היא בועה בתוך ניו יורק, והבתים שסביב הגנים הם בועה בתוך השכונה. הבועות ישובו ויצוצו בהמשך, בהודו, ממנה הגיעו בני גולדן, ובארצות הברית בתקופת מערכת הבחירות לנשיאות שבסופה נבחר דונלד טראמפ: "זאת היתה שנה של שתי בועות", מאבחן רנה. באחת, זו של טראמפ, "לשקר היה מצחיק, ושנאה היתה מצחיקה, ודעות קדומות היו מצחיקות, והתעמרות היתה מצחיקה". בשניה, בניו יורק הדמוקרטית, "עדיין השתמר סוג של מציאות, והניו יורקרים ידעו לזהות נוכל כשראו כזה".

כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, אופייה של החברה האמריקאית, כפי שבא לידי ביטוי בשתי מערכות הבחירות שביניהן מתרחש הספר – בחירת אובמה ב-2008 ובחירת טראמפ ב-2016 – הוא נושא מרכזי בספר. הכתרתו של אובמה העלתה דמעות של אושר בעיניו של רנה. הכתרתו של טראמפ העלתה דמעות זעם, והוא אינו בורר מלים בבואו לתאר את התנגדותו: "על עובדה אחת מסכימים כולם, תומכים נלהבים ומתנגדים מרים: הוא מטורף מוחלט, עם קבלות. מה שהיה מדהים, מה שהפך את שנת הבחירות הזאת שונה מכל האחרות, היה שאנשים תמכו בו כי הוא היה מטורף, ולא למרות זאת […] זה יום חדש, והולך להיות שגעת! הריעו כולם לארצות הברית של הג'וקר! ארה"ג'! ארה"ג'! ארה"ג'!".

לצד הבועות, "בית גולדן" הוא סיפור של זהויות. ההגירה בשמות בדויים של משפחת גולדן אפשרה לכל אחד מבני המשפחה לאמץ לעצמו שם, זהות ונרטיב. אב המשפחה, במחווה מלכותית, נטל לעצמו את שמו של הקיסר האחרון בשושלת היוליו-קלאודית. הבן האמצעי, שהשם שבחר לעצמו קוצר לאָפּוּ, בחר לתת בארצות הברית ביטוי לכישוריו האמנותיים שדוכאו בהודו. הבן הצעיר, ששמו קוצר לדִי, התחבט בשאלות של זהות מגדרית. הבן הבכור, שכונה פֶּטְיָה, התמודד עם אספרגר ועם אגורפוביה, וניסה ללא הרף לפרוץ את גבולות עולמו המיוסר. על עצמו אמר רנו, "אני מודע לעובדה שאני חי יותר מדי בראש, שקוע עמוק מדי בסרטים וספרים ואמנות, כך שתנועות לבי, מעשי הבגידה של טבעי האמיתי, נסתרים לפעמים מעיני". צעירה רוסיה, שתצטרף לסיפור, תיטול את שמה של וסיליסה, ילדה קסומה, ואת אישיותה המתועבת של באבה יאגה. חברתו של די, שתדחה את "פוליטיקת הזהויות" לטובת "פוליטיקת האהבה", תזכה לקיתונות של בוז.

בתוך בועת בית גולדן, נושאיו של רנה הם שבריריות החיים, הפתאומיות הקלה של המוות, והתחייה האיטית הגורלית של העבר. המשפחה חווה טרגדיות, הכרוכות כולן בתעתועי הזהויות שנכפו עליה, או שנבחרו על ידה. העבר, שאותו ביקש האב לקבור, ושאותו בחרו הבנים רוב הזמן לא להכיר כלל, שב ומתגנב אל חייהם ועתיד להמיט עליהם חורבן.

לא רק ארצות הברית מונחת תחת זכוכית המגדלת של הסופר. כשהעבר שב אל ההווה, הסיפור חוזר אל מומבאי/בומביי, ומתאר את השחיתות שפשתה בעיר, ואת ההקצנה הדתית והפילוג הקטלני בין הינדים למוסלמים.

סלמאן רושדי הוא קוסם של מלים. כשכתבתי על "ילדי חצות" המופתי, ציטטתי משפט מתוך "הקוסמת מפירנצה", והוא מתאים לחלוטין גם כאן: "בשביל כישוף לא צריך שיקויים, רוחות רפאים או שרביטי קסמים. שפה שמתגלגלת על לשון מוכספת יש בה קסם די והותר". הספר שופע אזכורים ספרותיים, קולנועיים והיסטוריים, הדמויות ססגוניות, העלילה רחבה ומתפתלת, ולכל פרט יש מקום מדויק בקליידוסקופ. ארז אשרוב, כך נראה לי, עמד בפני אתגר מורכב להמיר במדויק וביצירתיות את המשחקים הלשוניים של רושדי לעברית, ולטעמי עמד בו בכשרון רב.

מומלץ מאוד.

The Golden House – Salman Rushdie

כנרת זמורה דביר

2020 (2017)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

פרק ראשון

The Boy in the Bubble – Paul Simon

ב-1968, כשהסופר רומן גארי גר בבוורלי הילס, שם השתתפה אשתו השחקנית ג'ין סיברג בצילומי סרט, הופיע על סף דלתם כלב זאב גרמני נטול קולר. עד שיופיע בעליו, אימצו השניים את הכלב, והעניקו לו את השם בַּאטְקָה, אבא קטן ברוסית. באטקה התגלה ככלב טוב מזג, עד שנתקל באיש התחזוקה של בריכת הבית, והפך באחת לחית טרף מאיימת. עד מהרה התברר שהכלב הוא מה שמכונה בדרום "כלב לבן", כזה שאולף לתקוף שחורי עור. ג'ין סיברג היתה תומכת פעילה של ארגוני זכויות האזרח, ומכיוון שנציגי ארגונים אפרו-אמריקאים שהו בבית באופן תדיר, נאלצו בני הזוג למסור את הכלב לגן חיות פרטי. אחד העובדים בגן, שחור עור, לקח על עצמו את המשימה הבלתי אפשרית לשנות את אופיו של באטקה.

סיפורו של הכלב הלבן הוא הרקע שעליו פורש גארי את רגשותיו ואת דעותיו באשר למאבק הבין-גזעי בארצות הברית. כליו בספר זה, כמו בכלל יצירתו, הם כנות בלתי מצטעצעת, תערובת של חמלה ושל זעם, ציניות דוקרנית, סאטירה קודרת, ויכולת לרדת במישרין אל שורשם של דברים. הוא מתייחס באותה מידה של ביקורתיות אל השגיאות שעושים הלבנים והשחורים בנסיונותיהם ליצור אמריקה שוויונית יותר, מתרעם על הזיוף של הסלבריטאים התורמים כסף מבלי להבין באמת את שורשי הבעיה החברתית, ומתקומם נגד הניצול שמנצלים ארגוני הכוח השחור את תמימותה של אשתו. ג'ין סיברג, אגב, היתה קורבן הן למעקב של אפ.בי.איי, שחשד בפעילותה, והן לסחטנות של ארגוני זכויות השחורים, "המהמרים בלי סייג – וזוכים – על רגש האשמה הכפול שלה: היותה כוכבת קולנוע, ודאי מן האנשים שבזים להם ביותר בעולם מפני שמקנאים בהם ביותר, והיותה לותרנית, דת ההאלהה של החטא הקדמון". גארי טוען שהלבנים תורמים כספים מתוך אשמה, כדי לזכות במצפון נקי, אך מרביתו של הכסף אינו מגיע לידים הנכונות. הוא מזועזע כשתושבי עיירה לבנה, שאחד מבניה, אחיה של ג'ין, נהרג בתאונת דרכים, סבורים שנישואיה של בת המקום לגבר שחור הם אסון שווה ערך למותו של האיש הצעיר. הוא מזועזע גם נוכח כוונות ארגוני זכויות השחורים לא להגיע לשוויון אלא להיפוך המצב, או בלשונו של גארי, "באמת עצוב כשיהודים מתחילים לחלום על גסטאפו יהודי, והשחורים על קו-קלוקס-קלאן שחור".

משתבשים לי המשפטים כשאני מנסה להעביר את רוחו של גארי במלים שאינן שלו. הנה, לפיכך, שורה של ציטוטים (שורה ארוכה למדי, תוצאה של מאמץ סינון כואב):

ג'ין סיברג משתייכת מגיל ארבע-עשרה לכל הארגונים הנאבקים למען שוויון הזכויות. הדבר יצר בעיה קשה בינינו. מכיוון שאני עברתי את המסלול האחוותי כולו על נפילותיו בין גיל שבע-עשרה לגיל שלושים, ומכיוון שעשרים-וארבע שנים מפרידות בינה לביני, אני מסרב בתכלית הסירוב לחוות שוב את תהליך הגסיסה האיטי הזה. ידעתי נפילות רבות מדי, ואין לי חשק לצפות בנפילותיה.

אני יודע שמספר הנצלנים העלובים והמנוולים במחנות "הצודקים" אינו נופל ממספרם במחנות "הרעים".

מעולם לא, בשום תקופה היסטורית, לא הצליח השכל לפתור בעיות-אנוש הנובעות ביסודן ובטבען מטיפשות. הוא הצליח לעקוף אותן, להסתדר אתן בתבונה או בכוח, אך בתשעים אחוז מן המקרים, כשהאמין השכל שהנצחון בכיס, לפתע ראה את הטיפשות בת-האלמוות מזדקרת במלוא עוצמתה בלב הענין.

זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד.

אני מצדי מסרב להכנע להסלמת אובדן-הרגישות בימינו. אני מסרב לפחת נוכח האינפלציה, להשלים עם כך שמאה פרנק של סבל אינם שווים עוד אלא פרנק אחד, ובמלים אחרות, שבימינו דרושים מאה מתים, מקום בו הספיק אתמול מת אחד.

צריך להוסיף ולבטוח בבני-האדם, מפני שפחות חשוב שבני-האדם מאכזבים אותך, בוגדים בך ומלגלגים עליך, מאשר להוסיף להאמין בהם ולתת בהם אמון.

יש מאחוריהם מאתים שנות עבדות. אינני מדבר על השחורים. אני מדבר על הלבנים. כבר מאתים שנה שהם עבדי הדעות הקדומות, המוסכמות הקדושות והמקודשות המועברות באדיקות מאב לבנו, כבולים בידיהם וברגליהם על-ידי הפולחן הגדול של המשפטים הקדומים, שהם כתבניות הלופתות את מוחם כצבת.

היהודים הם מטרה מועדפת, ראשית מפני שמחצית החנויות שלהם, ושנית מפני שגם הכושים זקוקים ליהודים, כמו כולם (נכתב בעקבות בזיזת חנות יהודים במהומות שאחרי רצח מרטין לותר קינג)

מימי לא ראיתי משהו דומה לדבר הזה, לגילויו שלאחרי המוות של אדם, שכולם צפצפו עליו עוד לפני פחות מארבעים-ושמונה שעות (על רצף שירי ההלל לקינג לאחר הירצחו)

אני מכנה "חברת התגרות" כל חברת שפע השרויה בצמיחה כלכלית והעוסקת בחשפנות מתמדת של עושרה ובדחיפת אנשים לצרוך ולרכוש על-ידי הפרסומת, חלונות-ראווה מהודרים, תצוגות מפתות, תוך שהיא מותירה בשוליים פלח ניכר מן האוכלוסיה […] אנשים אלה אינם בוזזים: הם מצייתים. הם מגיבים לתכתיביה של תשפוכת הפרסומת, לחיוב לרכוש ולצרוך, להתניה הבלתי-פוסקת שהם נתונים בה שמונה-עשרה שעות ביממה. תשדירי-הפרסומת של הרדיו והטלוויזיה הם כקריאה למרד.

אתם שלושתכם יהודים ממזרח אירופה, וגם אם אחד מכם הגיע בזמן כדי להיוולד בארצות הברית, אבותיכם וסביכם עדיין נרקבו בגטו בין פוגרום לפוגרום, שעה שהעבדות כבר הפסיקה להתקיים בארצות הברית. אבל, כשאתם אומרים 'אנחנו, חסידי העבדות האמריקאים', אתם נשפכים מעונג, כי זה גורם לכם להרגיש שאתם אמריקאים מבטן ולידה. אתם מקנים לעצמכם את האשליה שאבות-אבותיכם היו חסידי העבדות – זאת בשעה שמדי שנה בשנה הרגו בהם אלף, פחות או יותר, לפי מצב-הרוח של הקוזאקים, האטאמאנים ושרי הצאר; זה גורם לכם לחוש עד כמה נקלטתם.

כשמאלקולם X כתב, בענין הלבנים: "כיצד אוכל לאהוב את האדם שאנס את אמי, הרג את אבי, כפה עבדות על אבותי?" – זה בדיוק מה שעשה שעה שהטיל את עצמו בין זרועותיו של הנביא מוחמד (על ראית האיסלאם כהתגשמות הנפש האפריקאית)

לזעוק, כלומר לכתוב? שמא תאמרו לי את שמה של יצירה ספרותית אחת, מהומרוס ועד טולסטוי, משקספיר ועד סולז'ניצין, שאכן תיקנה משהו…

נפלא.

Chien Blanc – Romain Gary

ספרית מעריב

1989 (1970)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר