תגית: אתיופיה

"היום האחרון של פורים" מספר את סיפור עליתו לארץ וקליטתו כאן של יוסי, ילד שעלה מאתיופיה עם הוריו ועם אחיו ואחותו. הסיפור מוגש לקורא כנובלה גראפית, והוא יצירה משותפת של יוסי ואסה, שעל התנסויותיו מבוסס הספר, ושל אשתו ירדן ואסה ש"תרגמה" את הסיפור לתמונות.

הטקסט בספר הוא בגדר מועט המכיל את המרובה. יש בו התיחסות לילדות באתיופיה, למסע הרגלי המפרך לסודן, מסע בו איבד הילד את סבתו, ולקשיי הקליטה בארץ, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. המספר מתייחס לכל אחד מבני המשפחה, ולשינוי המהותי שחל ביחסי הכוחות בתוכה, שינוי שנובע בעיקרו מקליטת השפה וכתוצאה מכך מן היכולת להתערות: האח דסה, שהורחק לפנימיה דתית, הפך לראשון בדירוג, על פי הגדרת אחיו, ואילו האב, שאת העברית שלו יוסי משווה לג'יבריש, צנח למקום האחרון, בעוד באתיופיה הוא היה הראשון ללא עוררין. יוסי עצמו, תלמיד בבית ספר, מועד על אי-הבנות חדשות לבקרים, ואין לו את הפריבילגיה של אמו ושל אחותו להשאר בבית.

הבחירה להעביר את הסיפור כקומיקס משתלבת יפה עם מוטיב חוזר בעלילה – תשוקתו להתחפש בפורים לנינג'ה.

אני לא בטוחה מיהו קהל היעד של הספר. מצד אחד הוא דיבר אלי, והצליח להעביר את חוויות הילד והמשפחה, אבל מצד שני חסר לי העומק שספר פרוזה יכול להעניק. נתתי את הספר לילד כבן 12, והוא לא התלהב, אבל אני בכל זאת חושבת שהוא כן מתאים לנוער, אולי בקריאה מונחית במסגרת כיתה או קבוצה, שתאפשר להציף את חווית היות חדש וזר.

כנרת זמורה ביתן

2015

"בטן מלאה דמעות" מבוסס על סיפור אמיתי. הוא מספר על רצח אשה בידי בעלה, על הנסיבות שהובילו לרצח, ועל ההתמודדות של המשפחה המורחבת עם תוצאותיו. המשפחה שבספר משתייכת לקהילת יוצאי אתיופיה, והסופרת מעניקה דגש למאפיינים התרבותיים של גיבוריה, אבל אותו סיפור יכול היה להתרחש, ובעצם אכן מתרחש, במשפחות אחרות, חוצה גבולות מוצא והשתיכות קבוצתית.

הספר מסופר מפיה של אַסמַרוּ, אחותה של צֶהַיי שנרצחה. אסמרו היא עובדת סוציאלית, מנחת משפחות, שמייסרת את עצמה על שלמרות הכשרתה המקצועית לא הצליחה לפתור את הבעיות הקשות שבין אחותה לגיסה, או לשכנע את אחותה לעבור למקלט לנשים מוכות, ובכך למנוע את הרצח. במהלך החיים היומיומי, כשכל אחד מבני המשפחה מתמודד עם קשייו שלו – השתלבות במדינה חדשה, גידול ילדים, פרנסה – הפתרון הקל הוא להדחיק את צרותיו של האחר, אהוב ככל שיהיה, ולקוות שיהיה טוב. כשמוסיפים לזה תרבות שמקדשת את "מה יגידו השכנים", ושמחנכת לשתוק ולא לדבר על רגשות ולא לשתף בקשיים, מתקבל אסון שרק ממתין להזדמנות.

מה שריתק אותי במיוחד בספר הוא העיסוק בהשפעה של היחסים בין צהיי לדֶגו בעלה על המשפחה כולה, בעיקר על ילדיהם. לא רק שי הקטן, שראה במו עיניו את הרצח ושקע באילמות ובניתוק, אלא גם אחיו הבוגרים, יאסו ודֶסֶה, שחוו אלימות וטרור מגיל צעיר, והתמודדו עם נסיבות חייהם בדרכים שונות – האחד נצמד לאמו, מבקש להגן עליה, מתחנן שתברח, השני הפך לנער מרדן למרות שכל התרסה מצדו גררה אלימות מצד אביו. וגם שתי הבנות, הַבטָם ותקווה – הבכורה שבהן שמזדהה עם אמה, והצעירה שהיא היחידה שהעזה להתייצב מול אביה, והוא באורח פלא נמס ממתיקותה. הרצח, שבעקבותיו נותקו מאביהם, אמנם שם קץ לטרור ששלט בחייהם, אבל הפחד לעולם לא ייעלם, כמו גם הצלקות וייסורי המצפון על שלא הצליחו להציל את אמם.

בשולי הסיפור המרכזי הסופרת נוגעת גם במשבר ההגירה, ובקשיי המעבר בין התרבויות שחוו העולים. גם כאן, כמו בסיפור הרצח, החוויה המרכזית היא אתיופית, אבל אינה יחודית לעדה. חוו אותה העולים הייקים מגרמניה, שעברו מאירופה ללבנט, והעולים מתימן שנתקלו בזלזול, והעולים מארצות ערב שהגיעו אחרי קום המדינה והמבנה המסורתי של משפחותיהם התערער, וניצולי השואה מוכי הטראומה שלא יכלו לשתף במה שעבר עליהם, ויוצאי ברית המועצות שנתקלו בעוינות וקוטלגו בתוך סטראוטיפים.

בעיני, השילוב בין הניואנסים המאפיינים את הקהילה האתיופית לחוויה הישראלית בכללותה, הוא שבין השאר מעניק לספר אמינות ועדכניות. עוד תורמת לספר תחושת המעורבות העמוקה של הסופרת – לולא קראתי אודותיה ברשת (היא ילידת אנגליה) הייתי משוכנעת לחלוטין שהיא מספרת מחוויותיה האישיות כיוצאת אתיופיה. לאסמרו, המספרת את הסיפור, העניקה את הכשרתה שלה בהדרכה הורית ובסדנאות לילדים, ואת היכרותה רבת השנים – מקצועית ואישית – עם הקהילה האתיופית.

לא קל לקרוא את הספר. הוא כואב מאוד, אמין מאוד, ואי-אפשר שלא לחוש את מה שחשות כל אחת ואחת מן הדמויות המתוארות בספר. יחד עם זאת, זהו ספר חשוב, ומן הראוי שידליק נורה אדומה אצל הקוראים – אסור להתעלם, אסור להשלים עם אלימות בתוך המשפחה ולפטור אותה כענין פרטי שיסתדר מעצמו.

בשורה התחתונה: ספר חשוב, כתוב היטב.

פרדס

2015

דליה ביטאולין-שרמן נולדה באתיופיה, ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. בספר מתארת הכותבת, כעת בת שלושים וארבע, את חוויותיה של ילדה אתיופית בארץ. בסיפורים שבספר היא מספרת בגוף ראשון – אם כי לא בשמה שלה – את קשיי הקליטה של ילדה ונערה, וכן את קשיי התא המשפחתי, ואת הווית המהגר בכלל, לצד חוויות התבגרות.

זה היה יכול להיות ספר מאשים, ספר מטעם אוכלוסיה חלשה, שנשלחה לגור בקראוונים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ, שהוחלט בשבילה על חינוך דתי, שהופנתה לעבודות בשכר מינימום, שספגה עלבונות גזעניים. אבל דליה ביטאולין-שרמן לא בחרה בכיוון הזה: היא כן מספרת על טיפול לא נכון בעולי אתיופיה, אבל לא בנוסח של "אכלו לי, שתו לי". העלבון והביקורת עולים מבין השורות, כשהסיפורים עצמם מסופרים באופן מאוד ענייני, לא שיפוטי, בלי לגלוש מן הסיפור אל המסקנות שעולות ממנו. בכמה מן הסיפורים היריעה מתרחבת מעבר לקהילה הסגורה, ונותנת במה לדמויות נוספות, כמו פועלת במפעל בו עובדת אמה של המספרת, שיודעת למצוא שמחה ועונג גם ברגעים קשים, וכמו ילדה כחולת עיניים מנודה בשל היותה מוכת כינים וכנראה סובלת מפיגור קל. רציתי לכתוב שהסיפור הזה, שמיטיב לתאר יחסי כוחות בתוך כיתת בנות, הוא החביב עלי מכל סיפורי הספר, אבל האמת היא שקשה לבחור. לכל סיפור מוקד מעניין משלו, וכולם ראויים לקריאה.

אני לא חובבת של סגנון שמתעלם מפסיקים ויוצר רצף מאוחה של משפטים ללא הפסקת נשימה. בסיפור הראשון, שמרבית פסקאותיו מתחילות במילים "איך שהעולם נהיה לבן", היה לי קשה להסתגל לסגנון. אבל מתחת לפשטות לכאורה של הלשון ושל העלילה, מסתתרת מורכבות שכובשת את תשומת הלב, ומסתבר שהסגנון כנראה שירת יפה את התוכן, כי די מהר הוא הפסיק להפריע לי.

בשורה התחתונה: ספר ראוי לתשומת לב

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013