שתי נובלות מרכיבות את "בדרך אל ירושלים". השניה שבהן, "בין חומות העיר", מסופרת מפיו של שמעון בן לוי, אחיו של יוחנן מגוש חלב, שמחפש את עצמיותו בסבך הפילוגים והמלחמות הפנימיות בירושלים הנתונה במצור בתקופת המרד הגדול ברומאים. שלושה פלגים יהודים נלחמים זה בזה, הנוצרים הראשונים מגששים את דרכם, והרומאים בראשותו של טיטוס נוגסים בעיר חומה אחר חומה עד הכנעתה.
בשונה מן הנובלה השניה, המסתמכת על מקורות היסטוריים (ובוחרת מתוך שלל הגרסאות שלהם), הנובלה הראשונה, "בדרך אל העיר", שואבת ממציאות ימינו ומצביעה על העתיד הלא רחוק. מאבקי שמאל-ימין-חילוניים-דתיים מסלימים על לפיצול המדינה לשתים, פיצול שאינו מרגיע את הרוחות אלא מוביל למלחמות הפרדה חוזרות. על רקע זה חוזר לארץ אליהו, בנו של ראש המוסד, סוכן שפרש, ונשלח על ידי אביו להציל את אחיו שנפל (או בחר ליפול) לידי ממלכת שלם הפנאטית, מעין אירן יהודית.
הקשר בין שתי הנובלות ברור, והסופר אף רומז אליו כשהוא מזכיר את יוחנן מגוש חלב בנובלה הראשונה. אליהו מתייחס אליו כאל "איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת היתה קיימת", אך בעיני "ארבעה האבות", המנהיגים הרוחניים של ממלכת שלם, הוא דמות נערצת. האם מה שארע בארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה עתיד לחזור על עצמו? הנחתי שהסופר מבקש להזהיר, אך בפוסט (יומרני משהו) בפייסבוק, שמגדיר אותו כנביא (אמירה שהוא עצמו מתנער ממנה), מצאתי סברה שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, והספר אינו מתריע אלא מספר על מה שוודאי יתרחש בקרוב מאוד. ימים יגידו.
אין לי מושג אם הסופר התכוון לכך, אך מצאתי בספר מחווה ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן.
האיור של העטיפה הוא של יונתן חצור, אמן מוכשר שנפל בעזה חודש אחרי השבעה באוקטובר בעת פעילות לחיפוש חטופים.
הכתיבה של זיו דורקם יפיפיה, התיאורים חיים, הלשון מענגת. הנובלה השניה חפה מפגמים, בעיני. בראשונה, לעומתה, הרקע של ההיסטוריה העתידית מתואר כהלכה, אך הסיפור שנרקם על רקע ההיסטוריה חלש ובלתי משכנע. לפיכך, המלצה מסויגת.
כנרת זמורה דביר
2025
סקירות ספרים 