תגית: ישראל

נחלת עולם הוא שם האחוזה שבנה לייב עבורו ועבור אשתו סופי סמוך למושבה הרצליה. נחלה מבודדת, מצומצמת בגבולותיה, כמעט אזור זמן לעצמה, ויחד עם זאת היא מתוארת כמשתרעת על כל שטחה של פלשתינה-א"י. בשל תיאור זה, ובשל הקשרים רבים בהמשך, אני משערת שהסופרת ביקשה ליצור כאן מעין אלגוריה למדינת ישראל, מימי העליות ועד תקופתנו.

לייב, שפיתה את אשתו לעלות לארץ, לכאורה באופן זמני רק כדי להעלות את עצמות הוריו, תכנן למעשה להתיישב כאן, ומשעה שהגיע לארץ הלכה התלהבותו וגברה. סופי מצדה שקעה בדכאון, ממנו נחלצה חלקית וזמנית בזכות מאהב ערבי. הנרייטה, הבת שנולדה לה, היא ספק בתו של הבעל ספק של המאהב. אחותו של לייב הובאה לארץ כדי לסייע בגידולה. הנרייטה בבגרותה נישאה לתעשיין פנטזיונר שעלה לגדולה וצנח ממנה. בעוד שני הדורות הקודמים התכנסו אל נחלת עולם, זיזו ונרי, התאומים שנולדים להנרייטה, יחפשו את דרכם מחוץ לה, ושניהם יילכדו בציפורניו של ראש כת משיחית, שיבקש להשתלט גם על האחוזה. הדור הרביעי, בתה של זיזו, ישוב לחיות בנחלה. כחוט השני מתלווה אל המשפחה לדורותיה, מגירוש ספרד ועד רותי של זיזו, שאור להכנת דברי מאפה, שבשל איכותו ומעמדו המרכזי בחוויה המשפחתית ניתן לו השם אלפונס דה-מולינס.

לשלומית אברמסון יש כושר ביטוי, עושר לשוני ודמיון. העלילה מעוגנת בהיסטוריה היהודית והישראלית, ונוטה אל הפנטסטי ואל המופרז מבית מדרשו של מאיר שלו. ה"איך", אם כן, מושך למדי לקריאה. ה"מה", לעומת זאת, מבולבל, שופע תתי-סיפורים שחלקם אינם מפותחים דיים בבחינת "תפסת מרובה וגו'", לעתים מפורש מדי ולעתים תלוש מדי, ואינו מתגבש לכלל אמירה מהותית (למרות ההשערה למעלה) או למצער לכלל סיפור קוהרנטי. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בשליש האחרון של הספר כשהעלילה נודדת אל ראש הכת, אבל לטעמי גם השליש האמצעי של הספר יכול היה להרוויח מקיצוץ משמעותי. התנופה שבה נפתח חלקו הראשון של הספר דועכת בהמשך וחבל.

כנרת זמורה דביר

2020

כשמלאו למדינה שבעים שנה ריכז מרדכי נאור שבעים סיפורים הקשורים כולם בארועי שנת תש"ח, שנת הקמת המדינה ומלחמת יום העצמאות. הסיפורים ערוכים על פי נושאים, ביניהם מבצעים קרביים, אישים בולטים, הכרזת המדינה ועוד, ועוסקים בנושאים שבלב התקופה, כמו הקרב על לטרון, ובנושאים שבשוליה, כמו שגרת החיים ביום ההיסטורי של ההכרזה. חלקם מוכרים יותר, כמו ההיסטוריה הפרטית של משה דיין, חלקם מוכרים (לי) פחות, כמו מקורו של הנח"ל במה שכונה "גיוס הילדים", כלומר גיוסם של בני שבע-עשרה לצבא, או ליתר דיוק לגדודי נוער. כולם כאחד מרתקים, ולמרות היותם תיעודיים באופיים הם נקראים כפרוזה, ומתארים מציאות שהיא קשה ונטועה במציאות, אך מצטיירת לעתים כפנטזיה שלא תיאמן. במילותיו של בן-גוריון, "בישראל מי שלא מאמין בנסים הוא לא ריאליסט".

מרדכי נאור נוגע במספר נושאים כבדי משקל ומפרק טענות שגויות שהצטברו עם השנים. אחד הנושאים הללו הוא גח"ל, שהביא עד סוף 1948 לגיוסם של כשלושה-עשר אלף יהודים שגויסו בחו"ל והיוו כוח משמעותי בצה"ל שמנה כמאה אלף חיילים. עם השנים השתרשה דעה או אמונה, לפיה פליטים חלשים וחסרי אונים נזרקו ללא הכשרה לשדה הקרב. בפועל, חלקם היו בעלי נסיון צבאי קודם, ורובם עברו הכשרה באירופה טרם בואם לארץ. הכשלון בקרב על לטרון, לדוגמא, נתלה במידה רבה בחיילי גח"ל ללא קשר למציאות בשטח. עוד למדתי כי אנשי גח"ל, למרות היותם חיילים מן השורה, זכו לאותו יחס מחפיר ברובו שזכו לו ניצולי השואה בארץ. על פי המילון לעברית מדוברת, שכתבו נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ, "גח"ליץ" היה כינוי גנאי, היפוכו של הצבר. עצוב.

רבים ממבצעי המלחמה, ביניהם נחשון, יואב, עובדה ואחרים, חרוטים בזכרון. פחות מוכר, כך נראה לי, הוא מבצע אבק. כדי להתכונן למלחמה מול המצרים בנגב, הוכשר בחופזה מסלול נחיתה בחולות, ומטוסי תובלה החישו לאזור חיילים ותחמושת במהלך שסלל את הדרך למבצע יואב.

באותו הקשר של אספקת נשק מספר נאור גם על הספינה נורה, שהובילה ציוד צבאי מצ'כוסלובקיה לארץ כחודש לפני הכרזת המדינה. כדי להתגבר על הפיקוח הבריטי כוסה הנשק במטען של תפוחי אדמה על סף ריקבון. הריח הבריח את הפקחים.

סיפור שלא הכרתי כלל הוא של מבצע "בצר", שנערך במשך מספר ימים באוגוסט 1948. אין המדובר במבצע קרבי, אלא במאמץ לאתר משתמטים משירות בתל אביב. על העיר הוטל עוצר, פשוטו כמשמעו, וחיילים עברו מבית לבית ובדקו את נתוני הדיירים. כאלפיים ושבע מאות משתמטים אותרו, כשליש מהם נשלחו לגיוס מיידי.

סיפור יסודו של חיל השריון מוכר, מן הסתם, לכל שריונר. שני חיילים בריטים, אחד אירי ואחד סקוטי, העמידו את הטנקים שלהם ואת עצמם לרשות צה"ל. הטנק מדגם קרומוול מופיע עד היום בסמלו של החיל.

קצין בריטי אוהד אחר הפר הוראה והרשה להוציא מתל נוף את המטוסים המפורקים שרכש הישוב מידי הבריטים, רגע לפני שהבריטים התחרטו והורו לא למסור אותם לקונים.

בספר "לוחמות", שראה אור לפני כשנה, התיחסו הלוחמות בנות ימינו אל מה שהן רואות כשליחות שמטרתה להוכיח את ערכן ואת תפקידן המשמעותי של הנשים במערך הלוחם. בפרק המוקדש להדסה אביגדורי-אבידוב היא אומרת דברים דומים: "יש להזהר שאיש לא ירגיש בחולשתי, כי אחר כך תבואנה שיחות וטרוניות על הבחורות… מוסה המ"כ מציע באדיבותו את עזרתו, שאותה אני דוחה בגאווה מופרזת. אסור לתת פתחון פה נגד הבנות…".

בחלקו של הספר המוקדש להכרזה על המדינה נאור מתייחס להצבעה על עצם קיומה שככל הנראה לא התקיימה מעולם. עוד על אותו יום כדאי מאוד לקרוא בספרו "יום שישי הגדול".

בפינת ה"אנקדוטות" אזכיר את הרב בן השבעים, המוזכר בפרק אודות הנחיתה מן הכנרת בטבריה, שהחליט להתבצר לבדו בעיר. כדי להגן על עצמו חישמל את ידית הדלת ולגיבוי הניח לבנים על הכרכוב להפילן על ראשיהם של אנשים חשודים.

הפרופורציות של אותה תקופה מעוררות השתאות. היחידה האנטי-טנקית מנתה שני כלי פיאט ורובה אנטי טנקי. כשהופל מטוס ישראלי ואחר נפגע, חוסלה בזאת מחציתו של חיל האויר של אותם ימים.

ועוד ועוד סיפורים וארועים ואישים בספר, כולם כתובים בקצרה אך לעומק, מעניינים מאוד, ומשרטטים את דיוקנה של המדינה בראשיתה.

מומלץ.

מודן

2018

ב-7 ביולי 1943 עלה מצפה רביבים על הקרקע בנגב, הישוב היהודי הדרומי ביותר בזמנו. הקבוצה שיועדה לאכלס את המקום התגבשה מספר שנים קודם לכן מיוצאי גרמניה ומישראלים בני עדות המזרח, והתגוררה במושבה ראשון לציון. מכיוון שהקמת ישוב של ממש באותה תקופה היתה אסורה, רביבים הוגדר כמצפה – אחד משלושה שהוקמו באותם ימים בנגב – שעיסוקו מחקר חקלאי. סמוך למיקומו של המצפה מצוי כיום קיבוץ רביבים.

יונת ואלכסנדר סנד, חברי הקיבוץ (אלכסנדר נמנה עם ראשוני המצפה), מתארים בספרם את השנים הראשונות של המקום מיום העליה ועד קרבות מלחמת העצמאות. לצורך היצירה הספרותית נקרא המקום אילתה, שמות האנשים אינם אמיתיים, אבל תיאור המצפה, הסביבה בה פעל, ההתנסויות הקשות שבהן עמד, ויחסיו עם השכנים הבדווים, שמצד אחד מכרו ליהודים אדמות ומצד שני תקעו מקלות בגלגלי ההתישבות, נאמנים למציאות. כמה מן הדמויות קל לזהות – ושמחתי להכיר – כמו דב קובלנוב, שעסק בבעיות מים בכל רחבי הארץ, כולל תכנון מפעל לאגירת מי שטפונות במצפה רביבים. גם את שני הכותבים אפשר לזהות בדמותו של המתיישב שיצא אחרי מלחמת העולם לטפל בפליטים ובדמותה של האשה שעלתה אתו לארץ והצטרפה למצפה.

הסופרים עוסקים בחזון, באמונה, בתקווה למדינה, בהמשכיות הדורות, ויחד עם זאת פורטים את האידאולוגיה לבני אדם. חלקם חולמים, חוזים, חלקם מעשיים. אחדים אחוזי להט ציוני, אחדים הרפתקנים. ישנם עקשנים הנאחזים בקרקע הבוגדנית, וישנם המחפשים את עתידם במקומות מתמסרים יותר. יש אהבות ויש סכסוכים, יש מקבלי סמכות ויש אינדיבידואליסטים.

אחד מפרקי הספר, הכתוב כיומן, מתאר את שנותיה של הקבוצה בראשון לציון, שנות ההמתנה לעליה לקרקע, שנים של גיוס למשימות מחוץ למושבה, שנים שבהן חלק מן האנשים "ערקו" לפלמ"ח. כשהגיעה השעה להקים את המצפה מנה כוח החלוץ הראשון שלושה אנשים בלבד. אחר כך גדלה אוכלוסית המקום לשמונה אנשים. מרבית האנשים נותרו בינתים ב"עורף".

"- הנחנו שיעלה לכאן כוח, לפחות עשרים וחמישה איש. והנה תובעים המוסדות שנהיה כאן רק שמונה. נימוקים תקציביים. אני מסביר: אנחנו רחוקים מאה קילומטרים מישוב צפוף, מצפה אל-גבול שלושים קילומטר מכאן, וגם המצּפה החדש העומד לקום מזרחה לבאר־שבע יהיה מרוחק כארבעים קילומטרים מאתנו; הננו הישוב הדרומי ביותר בארץ, ללא קשר־עין…

– נו, ומה הם עונים?

– אנחנו יודעים, אבל עם עני אנחנו, בערך כך".

עיקר עיסוקם היה נסיון להניב תוצרת חקלאית מן הקרקע היבשה. העדר גשמים סדירים, חוסר בתשתיות שיטפלו במי שטפונות, סופות אבק המכסות כל – כל אלה ועוד הניבו בעיקר כשלון אחר כשלון. פרט לתחושת השליחות, ואולי גם תחושת האין ברירה, יכלו לשאוב עידוד גם מחורבותיה של שבטה, שהעידו שקיום ישוב משגשג במדבר הוא בגדר האפשרי.

סיפורי החלוצים, שהגיעו חלקם מחיים נוחים, או לפחות מחיים שאינם כרוכים בעמל פיזי מפרך, אינם חדלים להרשים אותי, גם כשמתבוננים בתמונה הכוללת, וגם כשמתיחסים להיבטים האנושיים-אישיים. אחד האנשים מסביר את השינוי המהותי בחייהם כשהוא מדמה את החבורה לדף נייר מגולל: "היינו מגוללים יותר מדי זמן בכיוּון אחד. יותר מדי עם־הספר, יותר מדי כשרונות אינטלקטואליים. וצריך להתישר, וצריך שיהיו בינינו אנשים המוכנים לקבל עליהם את ההיפוך הזה, וצריך להזכיר לאחרים שהוא איננו סופי, שאיננו התכלית האחרונה, ושאסור לשכוח לַישר אותנו מחדש".

"אדמה ללא צל" הוא ספר מרתק, המשלב יחדיו היסטוריה וסיפורים אישיים. במקור הוא נועד להנציח את אחד-עשר אנשי רביבים שנפלו במלחמת העצמאות, אך הוא הורחב לכלל יצירה מקיפה המנציחה את השנים הראשונות המאתגרות ואת האנשים שעסקו במלאכה.

"כן, נו, מה לספר לך? טוב, ראשית תגיד להם, לקוראים, שאין אנו גיבורים המקריבים חייהם למען… למען… איך קוראים לזה? זה כתוב בכל חוברות התעמולה. אנו גם לא אסירים במדבר. אתה מבין, צריך לישב את הנגב, נו הרי מישהו מוכרח לעשות זאת, ובכן, הוטל עלינו. אילו הוטל על הקוראים שלך, או על אלה שבאת אתם, היו ודאי מקללים את יומם, לא? ובעינינו זה אפילו מוצא חן, משּונה, לא? זאת אתה יכול לרשום. גם כאן יפה, רק צריך לדעת לגלות זאת. יש כאן לילות עצומים. נו, ועושים משהו. זה נכון. פעם יאמרו: כשאלה התחילו היה כאן מדבר. תציע לקוראים שלך שיתארו להם את… נו, נאמר את הסטיספקציה שלנו אז. ובינתים קצת לא נוח, אבל אתה יודע, נעורים ועוד. את זה כבר תוסיף בעצמך".

הספר מצוי באתר פרויקט בן-יהודה.

ספרית פועלים

1968

הסקירה כוללת קלקלנים

סבתו של אדם, ניצולת שואה, מתוסכלת מן השסעים בחברה הישראלית ומן ההדרדרות המוסרית. היא אינה נשארת בבית, אלא מצטרפת בהתמדה להפגנות בתקווה לשנות את המצב. לפני שהיא הולכת לעולמה היא מותירה לאדם צוואה בעל פה: "אני מבקשת שלא תשלים עם המצב". הטריטוריה אינה חשובה, חשוב לנסות להגשים את חזון חברת המופת שאותה חזה הרצל. אולי צריך להתחיל מחדש. אדם, שנקט עד כה בגישה הפוכה מזו של סבתו, כלומר הסתגר בתוך עולמו ונמנע ממעורבות, נרתם למלא את רצונה. ההזדמנות מציגה עצמה בפניו כשחבר מן העבר, שהתעשר באוסטרליה, מספר לו על כפר נטוש שממשלת אוסטרליה מבקשת לשקם, ומציע לו ליטול על עצמו את המשימה. אדם מצליח לשכנע שמונה חברים להצטרף אליו כדי ליצור גרעין לחברה חדשה, חברה שתהיה עבור הישראלים, ועבור העולם כולו, "אור לגויים", הוכחה שאפשר לחיות בהרמוניה.

ברור מלכתחילה שהניסוי נועד לכשלון. רבים ניסו וכשלו, במודל כזה או אחר, לאורך ההיסטוריה, וגיבורינו אינם יוצאי דופן. מדובר למעשה בקבוצת אנשים בלתי הומוגנית, חסרת כיוון, שאינה מסוגלת להגיע להסכמה אמיתית על דבר, בעיקר מפני שכולם כאחד מחפשים מפלט אישי משק בעיות שהם נושאים. אחד סובל מהלם קרב, אחת מתוסכלת מאי הצלחה אמנותית, אחר נטש את הדת ולא מצא מנוח בחילוניות, אחת סבלה מסטיגמות של עולה חדשה ולא השתחררה מן הצורך להוכיח את עצמה שוב ושוב, וכיוצא באלה. כפר נטוש באוסטרליה, ממומן על ידי אחרים, נראה כמו פתרון, מקום שאליו אפשר להגיע בלי כל הבעיות שייוותרו מאחור. אלא שבחיים זה לא עובד ככה. הבעיות הולכות אתך, האישיות אינה משתנה עם שינוי המקום.

הספר אכזב אותי. ציפיתי לדיון אמיתי באפשרות של אוטופיה, לבחינה אמיתית של האפשרות להתחיל מחדש. שום דבר מזה אינו נמצא בספר. לא רק משום שהכשלון היה ברור מראש (וכמו כדי להכריז עליו כבר מלכתחילה, הופיע בעלילה, עוד בטרם הגיעה החבורה לכפר, בריון אוסטרלי עם דרישת דמי חסות), אלא משום שהספר הפך חיש מהר למקבץ סיפורים פרטיים של דמויות לא מעניינות במיוחד, קצת פלקטיות למען האמת, נסיון לדחוס יחד מבחר בעיות, רובן ישראליות חלקן גלובליות – חבר שנפצע בקרב, אונס, קליטת עליה, דת ואמונה, אינטריגות בעבודה, לסביות. ואם בכל אלה לא די, השתרבב לעלילה גם אבוריג'יני מפוקפק, הזדמנות לספר על סבלותיהם של האבוריג'ינים ועל "זמן חלום".

המסר המשמעותי מופיע בסיום. בזה אחר זה אנשי הכפר נוטשים את המקום, כל אחד מסיבותיו שלו (ובעיקר, כך לדעתי, משום שהגיעו לשם מן הסיבות הלא נכונות). אדם, שכאמור נמנע עד כה ממעורבות פוליטית וחברתית, חוזר לארץ, נוטל לידיו את דגל ישראל, ומצטרף להפגנה. כי שינוי עושים מבפנים.

ישי סנדק יודע לכתוב ולספר, כל סיפור בנפרד. הספר כמכלול אינו מתגבש לאמירה משמעותית, וחבל.

שולחן כתיבה, מטר

2026

שתי נובלות מרכיבות את "בדרך אל ירושלים". השניה שבהן, "בין חומות העיר", מסופרת מפיו של שמעון בן לוי, אחיו של יוחנן מגוש חלב, שמחפש את עצמיותו בסבך הפילוגים והמלחמות הפנימיות בירושלים הנתונה במצור בתקופת המרד הגדול ברומאים. שלושה פלגים יהודים נלחמים זה בזה, הנוצרים הראשונים מגששים את דרכם, והרומאים בראשותו של טיטוס נוגסים בעיר חומה אחר חומה עד הכנעתה.

בשונה מן הנובלה השניה, המסתמכת על מקורות היסטוריים (ובוחרת מתוך שלל הגרסאות שלהם), הנובלה הראשונה, "בדרך אל העיר", שואבת ממציאות ימינו ומצביעה על העתיד הלא רחוק. מאבקי שמאל-ימין-חילוניים-דתיים מסלימים על לפיצול המדינה לשתים, פיצול שאינו מרגיע את הרוחות אלא מוביל למלחמות הפרדה חוזרות. על רקע זה חוזר לארץ אליהו, בנו של ראש המוסד, סוכן שפרש, ונשלח על ידי אביו להציל את אחיו שנפל (או בחר ליפול) לידי ממלכת שלם הפנאטית, מעין אירן יהודית.

הקשר בין שתי הנובלות ברור, והסופר אף רומז אליו כשהוא מזכיר את יוחנן מגוש חלב בנובלה הראשונה. אליהו מתייחס אליו כאל "איזושהי דמות היסטורית שאני אפילו לא בטוח אם באמת היתה קיימת", אך בעיני "ארבעה האבות", המנהיגים הרוחניים של ממלכת שלם, הוא דמות נערצת. האם מה שארע בארץ-ישראל במאה הראשונה לספירה עתיד לחזור על עצמו? הנחתי שהסופר מבקש להזהיר, אך בפוסט (יומרני משהו) בפייסבוק, שמגדיר אותו כנביא (אמירה שהוא עצמו מתנער ממנה), מצאתי סברה שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, והספר אינו מתריע אלא מספר על מה שוודאי יתרחש בקרוב מאוד. ימים יגידו.

אין לי מושג אם הסופר התכוון לכך, אך מצאתי בספר מחווה ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן.

האיור של העטיפה הוא של יונתן חצור, אמן מוכשר שנפל בעזה חודש אחרי השבעה באוקטובר בעת פעילות לחיפוש חטופים.

הכתיבה של זיו דורקם יפיפיה, התיאורים חיים, הלשון מענגת. הנובלה השניה חפה מפגמים, בעיני. בראשונה, לעומתה, הרקע של ההיסטוריה העתידית מתואר כהלכה, אך הסיפור שנרקם על רקע ההיסטוריה חלש ובלתי משכנע. לפיכך, המלצה מסויגת.

כנרת זמורה דביר

2025

כותרת משנה: ה' באייר תש"ח (14.5.1948) – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה

"בוודאי, לא קשה לחייך כעת על האמונה ההיא, ולהטיל ספק בחלום שהמדינה תוכל לפתור הכל, ולא קשה להוכיח עד כמה היו עיוורים, ותמימים ואולי רק מדוכדכים לבלי שאת, ועד כמה היו פזיזים להאמין ואולי גם פתטיים, ואיך שכחו את המציאות ואת גבולות הדמיון ואת תחומי הריאליות, כשם שהתעלמו מן התביעה הפלסטינית שבצדם ומכל מציאות המזרח התיכון, או מאכזריות חוקי הכלכלה שאינם נמסים מן המילה מדינה, וגם לא התפלספו על המדינה שאיננה אלא כלי, והכל תלוי בידי מי ולאן, ועוד ועוד – אבל אלה היו שתיים-שלוש השנים שלא שאלו שאלות ושהעולם כולו התקפל והיה לתביעה אחת, לרצון אחד, ולאמונה אחת מסונוורת אור גדול, ואיך כל-כולו של אדם אחד ושל עם אחד התקפלו אז לנקודה האחת – מדינת היהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע הזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים-רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכל כולו היה דבר אחד" (ס. יזהר)

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, זמן קצר לפני פקיעת המנדט הבריטי, במוזיאון התל-אביבי שבבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. היה זה, כפי שתיאר ס. יזהר בציטוט שלמעלה, רגע חד-פעמי. צניעות ופשטות אפיינו אותו, ואף הדגישו את חשיבותו, כפי שכתבו אודותיו כתבים בעיתוני התקופה ואנשים שנכחו בו: "הפשטות שמסביב הוסיפה הוד לא ישוער"; "תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות, שבה הכריז עם לוחם על מדינתו, על משאת נפשו שנתקיימה"; "ללא מליצה, ללא טקס חגיגי, במעשים ערוך המעמד, שהוא כולו מחייב וחדור אחריות". בן-גוריון עצמו, בענייניות אופיינית ובריאליזם מפוכח, כתב אותו ערב ביומנו: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון".

מרדכי נאור ליקט ממקורות רבים את סיפורו של אותו יום מזויות שונות, ואף הוסיף מאמרים מרחיבים. הספר, שנפתח בנוסח ההכרזה בעברית ומסתיים בתרגומים לאנגלית ולערבית, משלב יחדיו ארועים כמו תיאור יומו האחרון בארץ של הנציב הבריטי בסיומו הפורמלי של המנדט; פרטים טכניים בארגון הטקס בהתראה של עשרים וארבע שעות תוך שמירה על חשאיות; דיווחיו של הקונסול האמריקאי לממשלתו והערכותיו לגבי המלחמה הצפויה לפרוץ; ניסוח ההכרזה וההצבעה על עצם קיומה; ביוגרפיות של החותמים על המגילה כולל אלה שנותרו בירושלים הנצורה וחתמו ימים רבים אחר כך; התחושה באותו יום בקרב הכוחות הלוחמים; הפעילות בארצות-הברית ובאו"ם להשגת הכרה במדינה החדשה; מקומה של ההכרזה במרקם החוקי והחברתי במדינה; נפילת גוש עציון והתחנה בנהריים באותו היום ממש; ההתיחסות לארוע בעיתונות הישראלית ובעיתונות היהודית בתפוצות; ועוד ועוד.

בלטה בעיני יותר מכל העובדה שלמרות חילוקי הדעות, והיו אינספור כאלה, היתה תחושה עזה מאוד של אחדות. הדבר בא לידי ביטוי הן בבחירת מקום ההכרזה – כזה שלא יהיה מקושר למפלגה כלשהי או לאמונה דתית – הן בתמיכה הציבורית הגורפת שהביעו אישים מכל קשת העמדות, והן ברשימת החותמים על ההכרזה שכללו נציגים רוויזיוניסטים וקומוניסטים, שבשאר הימים לא נמצאו בכפיפה אחת עם "אנשי שלומנו". זאב שרף, שריכז את כל ההכנות לכינונם של מוסדות השלטון והמשפט, העיד כי "הוויכוח [על הנוסח ועל ההיערכות ליום שאחרי] התנהל באותה רוח שאפפה את הכל – רוח של אחדות גדולה, סבלנות וכיבוש היצר".

מרדכי נאור, בצרפו יחד ארועים גדולים ופרטים קטנים, מהלכים מדיניים והתארגנות לוגיסטית, מיטיב ליצור תמונה של יום מרטיט, שעוצמתו וחשיבותו עודם אתנו.

מומלץ מאוד.

ספרית יהודה דקל

2014

"בדידות מזהרת" הוא סיפורה של העליה הגדולה מברית-המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. את הסיפור מספרים בגוף ראשון בתחילת שנות האלפיים שניים מן העולים. ארקדי חי בבת-ים עם אמו, מנסה ללמוד באוניברסיטה, ועובד לפרנסתו בשירות החדרים של מלון תל-אביבי. חיים חי בראשון-לציון עם אשתו ובתו בת החמש, ועובד אף הוא באותו מלון, מחזיק בתואר מנהל שירות החדרים, ושואף להתמנות לתפקיד מנהל המזון והמשקאות, תפקיד שמילא ברוסיה בטרם עלה לארץ.

החברה הישראלית, על פי הספר, נחלקת לשני מחנות. מצד אחד העולים מרוסיה, אנשים תרבותיים, נטולי מרפקים, שנדחקים למגורים זמניים בקרוונים ואחר-כך בשיכונים דלים, ונאלצים להסתפק בעבודות שירות משפילות. מצד שני הישראלים הותיקים, כוחניים, ברבריים, הרואים בעולים פולשים בלתי רצויים, גוזלי עבודות, שלא לומר פריווילגים שזוכים לתנאים מפליגים בהשוואה לאלה שזכו להם הם עצמם בהגיעם לכאן. אין אמצע, אין גווני ביניים. רק סטראוטיפים של אנשים שלא מבינים לאן הם נפלו, ומולם סטראוטיפים של אנשים שטופי דעות קדומות שמנצלים את כוחם ואת מבוכת החדשים.

התחושות הקשות של שני המספרים באות לידי ביטוי בשפע פרטים קטנים וגדולים. העובדים הפשוטים במלון, כולם רוסים, רשאים להכנס רק מ"התחת" של המקום, כפי שמכונה הכניסה האחורית. המשקה היחיד העומד לרשותם הוא מיץ פטל, בניגוד לקולה ולאלכוהול שהם מנת חלקם של הבכירים מהם, כולם ישראלים ותיקים. בעיני שכניהם רואים העולים רק שנאה. מצד אורחי המלון הם חווים יחס מתנשא ומשפיל. הם חוששים להתעמת עם בריונים ישראלים, משום שהם חשים מיעוט, ומי יאמין להם שהם הקורבנות. הבטחות מעורפלות לקידום אינן מקוימות, ואם בכל זאת זוכה מי מהם לשיפור מעמדו הדבר מגיע עם תו מחיר. חוויות מתמשכות שכאלה, של השפלה ודחיה ללא סיכוי לשיפור, אינן יכולות שלא לבקש לעצמן פורקן בדרך כלשהי. אצל ארקדי יופנה התסכול בעיקר כלפי עצמו. חיים, שאולי יכול לשאת את מכאוביו, אבל אומללותה של בתו היא יותר מכפי יכולתו לשאת, יידחף אל קיצוניות אחרת.

איני חובבת סטראוטיפים, אבל אני יכולה להבין כתיבה קיצונית כאמצעי ספרותי. אני נרתעת גם מהכללות – כל החברה הישראלית, גברים, נשים וטף, נוראית, כפי שעולה מן הספר הזה – אבל נניח שגם זוהי הקצנה שמטרתה הדגשת חוויותיהם של המספרים. עמיחי שלו ניחן בעוז-ביטוי שממחיש היטב את התסכול ואת היאוש של גיבוריו. יחד עם זאת, אני חושבת שדמויותיהם מפוספסות ואינן מייצגות את חווית המהגר, העולה החדש, חסר השפה. נעדרת לגמרי גם סולידריות מחזקת בין העולים לבין עצמם, כמו גם היאחזות בתרבות שממנה באו, תופעה המאפיינת במידה רבה את העליה הזו. ארקדי וחיים, כל אחד לחוד, הם אי בודד.  

כתיאור דחיקתו של אדם נורמטיבי לקיצוניות הספר מוצלח. כתיאור אמין של החברה הישראלית בראשית שנות האלפיים – הרבה פחות. לפיכך, המלצה מסויגת.

עם עובד

2015

כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים. בעוד הישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי – שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר. בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשיה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו". הוא רצה להשאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא היתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה, והפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג. אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה  ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך). שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב. אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט היעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה דביר

2020

"שלג בחולות" מגולל את סיפור חייו של חיים רוטשטיין, שנולד ב-1950 בקרית-ים, היגר כילד בן 13 עם הוריו לארה"ב, הפך לכוכב קומי, וחזר לארץ בסוף המילניום. באמצעות סיפורו של רוטשטיין מתוארת הווית החיים בכור ההיתוך הישראלי, וכן המצוקה שאילצה רבים לחפש את מזלם מעבר לים, והתגבשות הקהילה היהודית-אמריקאית. יצחק רובין עצמו נולד באותה שנה באותו מקום, והספר מבוסס בחלקו על אנשים שהכיר ועל מעשים שאכן התרחשו.

חיים אמיתיים ומעניינים רוחשים בארצנו מחוץ לכותרות ומסגרות עמודי העיתון, ואין טובים מהם.

הספר מחולק לארבעה פרקים, המייצגים שלוש תקופות. בפרק הראשון והשני מתוארת שכונת הילדות בשנות החמישים עד למלחמת סיני. בבלוקים שהוקמו בחופזה כדי לקלוט את גלי ההגירה, התקבצו בני כל התפוצות, איש איש והחבילה שהוא נושא עמו: ניצולי שואה – אירופאים וגם צפון אפריקאים, ניצולי הפרהוד, תימנים שנדדו בדרכים ואיבדו קרובים וחברים, מרוקאים שחוו פוגרומים אחרי שנים של שכנות טובה. כל אחד מהם מתמודד עם עברו ועם קשיי ההווה בדרכו, וכולם יחד בונים בגופם חברה חדשה. לפעמים החברה מאוחדת, לפעמים מפולגת. למרות החיים בצוותא כל עדה שומרת על יחודה, דעות קדומות וסטראוטיפים מפלגים ביניהם, אך הדור השני, אלה שעלו כילדים או נולדו בארץ, מראים ניצנים של כור היתוך של ממש.

מתוך ראיון עם הסופר: "הגזענות בין היהודים הייתה קשה מאוד בימים ההם. ולא רק בין אשכנזים וספרדים, גם פולנים והונגרים לא סבלו זה את זה וכל בני עדות המזרח שנאו את המרוקאים. היו ריבים נוראיים בשכונות ופעמים רבות זה הגיע לכדי אלימות של ממש. האחד היה צועק לשני 'שוורצע' או 'פרימיטיב' והשני היה עונה לו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. אבל בתוך זה היו גם חברויות נפלאות ועזרה הדדית, ולמעשה מי שבאמת הצילו את המצב היו הילדים שגדלו יחד ויצרו דור חדש שבו טריפוליטאית מתאהבת ברומני וזה בסדר. למרבה הצער, בשנים שלאחר מכן בן גוריון חשב שכור ההיתוך נכשל ובעליות שהגיעו אחרי שנות ה־50 החליטו לבודד כל עדה בשכונה נפרדת. הבעיה הייתה שהם לא הבינו שבטווח הארוך זו הייתה הצלחה".

בפרק השלישי, הנפתח ב-1963, המשפחה מהגרת לארה"ב בשל קשיי פרנסה. המשפחה החילונית נוחתת לתוך קהילת סאטמר, בשל קרובת משפחה שהתחרדה וארגנה את בואם. גם כאן מנת חלקם אינה קלה: ההורים עובדים בפרך, והבן נאלץ להשתלב בישיבה, שבה אינו מוצא את מקומו. באותן שנים היתה הגירה גדולה מישראל לארה"ב, ושכנים לשעבר – גם אם היו יריבים בארץ – מצאו עצמם חיים בצוותא. המעבר מן המרחבים הפתוחים והדיונות של קרית-ים לצפיפות ולהמולה של ניו-יורק מהמם, כמו גם המעבר מן התמימות והראשוניות האידיאולוגית של הארץ אל התרבות המקדשת הצלחה חומרית. פרק זה מסתיים כשרוטשטיין עושה את צעדיו הראשונים בדרך לכוכבות.

בפרק הרביעי, כשגיבורנו כבר כבן 50, עטור הצלחה ועתיר ממון, הוא מתבקש לנסוע לקרית-ים בשליחות הרב. הנסיעה מאפשרת לו להתבונן בנופי ילדותו, ובמה שצמח מהם, במבט מפוכח של מבוגר מנוסה. הוא פוגש מכרים וחברי ילדות, סוגר מעגל אחד, ומותיר אחרים פתוחים. נשאה חן בעיני גישתו אל העבר, שאינה בגדר ה"פעם היה טוב, ועכשו כבר לא" המקובל:

לשכונה כבר אין כל משמעות לגבי. אין בה כל דמיון למה שהיתה. אין להחזיר את הגלגל לאחור, אלא אם מתיחסים לענין באופן נוסטלגי, ואינני נמצא במקום הזה.

אהבתי גם את הבחירה לא לסגור את הספר עם פתרונות "באושר ובעושר" לכל הבעיות שצצו בו:

אין אני סופר מוכשר כמו גדול סופרינו, ש"י עגנון, שהצליח לפתור את צרתם הארורה של גיבורי ספרו "והיה העקוב למישור". אין מומחה גדול מעגנון לסבך עניינם של בני אדם ולפתור אותם.לכן נאלץ אני לקוות לתיקו, הן בחיי והן בחיי הסיפור.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר. מגוון הנושאים שהוא עוסק בהם לעומק נרחב מאוד ומעניין מאוד: משמעותם של משפחה וילדים לניצולי השואה ופרעות אחרות, משמעותה של מדינה למהגרים מטעמים ציוניים או בעל כורחם, אמונה או חוסר אמונה בעקבות השואה, יחסים בין אנשים שונים המשתתפים בניסוי הגדול של כור ההיתוך, השפעתה של מלחמת סיני – הראשונה מאז מלחמת השחרור – על אנשים שמלחמה עבורם היא בגדר קץ הכל, ועוד ועוד. הסופר יצר גלריה של דמויות ושל ארועים, העולים חיים ותוססים מבין הדפים. התרשמתי מאוד מן הסגנון, שהוא על סף המיושן ויחד עם זאת שומר על עכשוויות. התרשמתי גם מן היכולת לספר את הסיפור משלוש נקודות מבט שונות מבלי לאבד אמינות – של הילד התמים, של הנער קצר הרוח, ושל המבוגר המפוכח והמסוגל למבט מקיף של עבר והווה יחדיו.

את העטיפה המקסימה עיצבה יסמין וייצמן.

פרדס

2014