תגית: בועז וייס

ג'ון גרישם, המוכר בזכות ספרי המותחנים המשפטיים שכתב, קיבץ בספר זה שבעה סיפורים קצרים. רובם ככולם נוגעים במידה כזו או אחרת בהיבט משפטי כלשהו, אבל עיקר עניינם הוא התבוננות בדמויות בעיירה קלנטון שבמדינת מיסיסיפי בעת שהן נקלעות לסיטואציה החורגת מן השגרה.    

"מסע דמים" מספר על מסעם של שלושה צעירים אל ממפיס כדי לתרום דם לצעיר מהעיירה שנפצע בתאונת עבודה. גרישם מתאר בלגלגנות, שלא נעדרת ממנה חיבה, את הצירוף המשעשע של בחור אחראי למדי עם בתול שנפעם מן העיר הגדולה ועם מסומם ואלכוהוליסט שאינו מסוגל להתמודד עם חולשותיו. כשכל אחד מושך לכיוון שונה, וכולם בקלות דעת נגררים אחרי האחרים, טוב לא יכול לצאת מזה גם אם הכוונות טובות. את ההיבט המשפטי, הלגלגני אף הוא, מספק עורך דין, המבליח מבלי שנקרא אל בית אמו של הפצוע, מבטיח הרים וגורם למשפחה להבטיח "להתעלם מעורכי דין אחרים – סתם חבורה של רודפי אמבולנסים – ולנדות כל חוקר ביטוח שיתגנב למקום כנחש".

"להביא את ריימונד" הוא סיפור נוגע ללב על אשה ושני בניה, הנוסעים אל הכלא לקראת ההוצאה להורג של הבן הצעיר. שלושת הבנים הם פליטי האלימות הקשה של אביהם, שלמרבה המזל התפוגג בשלב כלשהו מחייהם. הבכור פרש מחיי פשע, השני עדיין שקוע בהם, אך הוא מטפל במסירות באמו. השלישי הרחיק לכת, ומצפה לו, כאמור, עונש מוות. עד הרגע האחרון הצעיר, שהוא פנטזיונר יומרני, מאמין שעורכי הדין שהוא מעסיק על חשבונם של אמו ואחיו יושיעו אותו.

גיבור "תיקים מצחינים" הוא עורך דין בעיירה הקטנה, שאיכשהו מצליחה לפרנס את עורכי הדין הרבים השוכנים בה. הוא קץ בקטנוניות של עבודתו, הוא קץ באשתו, וכשנופלת לידיו הזדמנות פז בזכות תיקים פתוחים ישנים, שאת קיומם כמעט שכח והוא מכנה אותם 'מצחינים', הוא מנצל אותה כדי לשנות את חייו כליל, תוך שהוא מרמה על ימין ועל שמאל.

איש עסקים נוכל וראוותן, שחולשתו העיקרית, פרט לכסף, היא הימורים, מנצל בסיפור "קזינו" אינדיאני זקן כדי להקים קזינו למרות התנגדות גורפת של הסביבה, תוך שהוא עושה שימוש בחוק המאפשר לאינדיאנים חרות רבה על אדמותיהם. לקזינו יש השפעה בלתי צפויה על חייו של זוג אחד, ובסופו של דבר גם על חיי אותו איש עסקים.

"חדרו של מייקל" הוא הנוקב שבין השבעה. עורך דין, שהגן לפני שנים על רופא רשלן שגרם ללידתו של תינוק פגוע מוח, נאלץ לעמוד פנים מול פנים מול הילד, שמצבו לא הוטב עם השנים, ולהכיר בנזק שגרם כל אחד מן השקרים שהשמיע בזחיחות במהלך ההגנה.

את "נווה מרגוע" מספר בגוף ראשון נוכל, שעובר מבית-אבות אחד למשנהו, עובד שם כמה חודשים, מביא לשינוי צוואה כלשהי של אחד הדיירים לטובתו בעזרתו של חבר עורך דין, נוכל אף הוא, וממשיך למוסד הבא. בעיני הוא עצמו הוא ככל הנראה מעין דון קישוט הנלחם באינספור הפרות החוק ומקרי הרשלנות של המוסדות, שעל הנהלתם הוא מותח, בצדק, כך נראה, ביקורת קשה.

הסיפור האחרון, "ילד משונה", הוא הנוגה שבהם. הומוסקסואל יליד המקום, שבחר להתרחק בשל נטייתו שסימנה אותו כמשונה, ונודה במידה רבה על ידי משפחתו, שם אל העיירה כשהוא חולה איידס ונוטה למות. ידידות ענוגה נרקמת בינו ובין אשה שחורה מבוגרת, כשהוא מורחק מן הצד הלבן של העיירה אל הצד השחור, כדי שימות שם ולא ידביק איש מן הלבנים.

ג'ון גרישם מפגין בסיפורים את אותה מיומנות שמאפיינת את ספריו. דמויותיו ברורות מאוד, אמינות מאוד. הסיטואציות שהוא בורא מלאות חיים. הוא אינו מייפה את המציאות, ואינו "מנפח" אותה לטובת הבדיה. יש לו היכרות מעמיקה עם נושאי כתיבתו, וסגנונו מצטיין בשילוב של ריאליזם חד, שזור לעתים בציניות משועשעת, בצירוף חמלה על החלשים והפגועים. הסיפורים זכו לתרגום נאה של בועז וייס, והספר מומלץ בהחלט.

Ford County – John Grisham

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

ב-9 ביוני 1924, בהיותו בן שלושים ותשע, נעלם מטפס ההרים ג'ורג' מאלורי סמוך לפסגת האוורסט. יחד אתו נעלם גם שותפו לטיפוס, אנדרו אירווין, שהיה בן עשרים ושתיים. שבעים וחמש שנים אחר-כך נמצאה גופתו של מאלורי עם סימנים לפציעה שנגרמה ככל הנראה מנפילה. האם הצליחו השניים להגיע לפסגה וכשלו רק בנסיונם לשוב ממנה? השאלה הזו נותרה פתוחה. הנתיב שבחרו בו נראה בלתי עביר, ולכן קיימת סברה כי ויתרו על הנסיון מטרים ספורים לפני שהגיעו למטרתם. מצד שני, משקפי השלג של מאלורי נמצאו בכיסו, עובדה המעידה על החשכה שהחלה לשרור כשפנו לחזור, ואולי יש בכך משום ראיה להשלמת הטיפוס, שאם לא כן היו שבים בשעות האור. עמדה זו נתמכת גם בהיעלמות תמונתה של אשתו של מאלורי, שאותה תכנן להניח על הפסגה כשיגיע אליה.

ג'פרי ארצ'ר מעדיף להאמין שמאלורי, שהיה ראש צוות המטפסים במשלחת, הגשים את חלומו. ב"שבילי התהילה", מונח שנלקח מאחד ממכתביו של מאלורי, הוא מתאר את חייו של המטפס, החל מילדותו כבנו ההרפתקן וחובב הסכנות של כומר, ועד מותו בעת הירידה מפסגת האוורסט אחרי שהניח עליה את תמונת אשתו רות. הוא עוקב אחריו בשנות לימודיו, מתלווה אליו לוונציה למסע החיזור אחר רות, וכמובן מתאר בפרטי פרטים את מסעותיו אל האוורסט, או בשמו הטיבטי שמאלורי העדיף צ'ומולונגמה, אלת אם העולם. ארצ'ר מספר גם על ידידיו של מאלורי, שהיו שותפים לתשוקת הכיבוש שלו, ובשוליים מתאר את החברה הבריטית הקולוניאליסטית של תקופתו.

קורות חייו של מאלורי ותיאורים מפורטים של המשלחת שבה השתתף מצויים ברשת, ולכן לא ארחיב. אזכיר רק שמאלורי הוא זה שאחראי לתשובה הפשוטה והאלמותית לשאלה למה בכלל לטפס על ההר: "כי הוא שם".

למרות פה ושם קישוטים ספרותיים, לצד כמה קלישאות פשטניות, "שבילי התהילה" הוא תיעוד מוצלח ומומלץ להיכרות עם מאלורי. ארצ'ר הוא כותב רהוט, בעל יכולת לספר סיפור מרתק. הוא מסתמך במידה רבה על מכתבים שכתב מאלורי, וגם על דברים שכתבו האנשים שאתו, והקריאה בספר סוחפת ומעשירה.

פסגת האוורסט נכבשה לבסוף ב-1953 על ידי אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי. במאי 1994, מספר שנים לפני שגופתו של מאלורי נמצאה, הגיע נכדו, ג'ורג' לי מאלורי השני, אל פסגת האוורסט. במחווה לסבו ולסבתו הניח עליה תצלום של שניהם.

Paths of Glory – Jeffrey Archer

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

זהו סיפורן של שתי נשים – סָלומֶה אורניה, משוררת לאומית של הרפובליקה הדומיניקנית (1850 – 1897) ומחלוצות החינוך לנשים, ובתה סלומה-קאמילה הנריקז אורניה (1894 – 1973). הספר נפתח ב-1960, כשקאמילה בת השישים, פרופסור לשפה הספרדית בפוקיפסי שבארצות-הברית, מחליטה לחזור לקובה, שם נולדה. היא מגייסת אסיסטנטית שתעזור לה למיין את ניירות המשפחה, כדי להחליט מה לקחת איתה, ומכאן נגול סיפורה לאחור עד להולדתה. במקביל מסופר סיפורה של האם, החל מילדותה ברפובליקה הדומיניקנית, עבור בהפיכתה לקולה של השאיפה לעצמאות, דרך נישואיה לפרנסיסקו הנריקז, רופא ופעיל פוליטי שאף שימש כנשיא המדינה במשך ארבעה חודשים, המעבר לקובה מסיבות של בריאות (סלומה היתה חולת שחפת) ומסיבות פוליטיות, וכלה במותה כשקאמילה היתה בת שלוש בלבד. סיפורן של השתיים שזור בהיסטוריה רבת הארועים וההפכפת של הרפובליקה הדומיניקנית ושל קובה, שתי מדינות שנשלטו על ידי מדינות זרות, ובמרבית שנות עצמאותן סבלו משלטון דיקטטורי. האסיסטנטית של קאמילה כותבת ברשימותיה: רקע היסטורי: טונות של מהפכות ומלחמות, יותר משאפשר לספור!

השיטה של שני הסיפורים המשולבים מעט בלבלה אותי תחילה. אמנם סיפורה של סלומה מסופר בגוף ראשון בסדר כרונולוגי, וסיפורה של קאמילה בגוף שלישי בסדר הפוך, כך שקל להבחין ביניהם, אבל ריבוי השמות והקפיצות בזמנים קצת ערבבו לי בין שני הסיפורים. לא עזרה גם העובדה שההיסטוריה הכאוטית של שתי המדינות חזרה על עצמה שוב ושוב לאורך חייהן של השתים – כיבוש ומרי ומהפכה ודיקטטורה וחוזר חלילה. ואולי יש כוונה בעירוב שני הסיפורים, כי בחייהן של השתים, למרות השונות הניכרת ביניהן, היו קוים רבים דומים, וצילה של סלומה ריחף מעל קאמילה כל חייה. כך או כך, ככל ששקעתי בעלילה, כן הלכה והתחבבה עלי דרך פרישתה, ומפגש שני הסיפורים ב-1897, לקראת סיומו של הספר, כשהשתים נפרדו לנצח לאחר שלוש שנים בלבד יחד, אכן ראוי היה להוות את שיאו של הספר.

אמנם לספר שתי גיבורות שסביבן סובבת העלילה, אבל זהו גם סיפורן של המדינות שבהן חיו, וגם סיפורה של נאמנות למולדת, ושל שאיפה לעצמאות. וזהו גם סיפורה של משפחה שחייה שלובים ללא הפרד בהיסטוריה. ולצד הנושאים הנכבדים הללו, זהו גם סיפורה של ילדה יתומה, שחונכה על ידי דודתה להתפלל בנוסח "בשם האב והבן, ובשם סלומה, אמא שלי", ונשאה את מורשתה של אמה ממש עד יום מותה.

ג'וליה אלוורז הסתמכה על מסמכי המשפחה ועל שיריה של סלומה אורניה בבואה לכתוב את הספר, והשלימה פרטים מדמיונה היוצר. התוצאה היא ספר מרתק ומרגש.

לקריאה נוספת על הדיקטטורה של הרפובליקה הדומיניקנית אני ממליצה על  "חגיגת התיש" מאת מריו ורגס יוסה ועל "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מאת ג'ונוט דיאז. עוד ספר מומלץ מאת דיאז הוא "לטבוע", המתאר את חיי המהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית לארצות-הברית, חוויה שקאמילה הכירה היטב.

In the Name of Salome – Julia Alvarez

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שיריה של סלומה אורניה

סטיבן קינג מרתק אותי. לא משנה כמה מופרך התוכן של ספריו, אני קוראת אותם בנשימה עצורה, מתקשה להפסיק, לא רוצה שייגמרו. אני לא נמשכת לספרי מתח ואימה, אבל מרשה לקינג להפחיד אותי. אני אוהבת ספרים מבוססי מציאות, אבל מוכנה לקבל ממנו סיפורי רוחות ושאר הבלים.

למה? כי הכתיבה שלו מצוינת. אני חושבת שבלי קשר לעלילה, הדמויות המשכנעות הן שמייצרות את הקסם. במקרה של "דומא קי" אי אפשר שלא להזדהות עם יסוריו של אדגר פרימנטל, קבלן מצליח שתאונה בין משאית לעגורן פגעה קשות בכל גופו, גזלה ממנו את זרועו, ואולי הקשה מכל – פגמה בזכרונו וברהיטות דיבורו, וגרמה לו התקפי זעם שפגעו ביחסיו עם הסובבים אותו. אי אפשר שלא לאהוב את ג'רום ויירמן, שכנו בדומא קי, שגם הוא עבר טרגדיה, והוא משמש לאדגר חבר ומורה. ואיך אפשר שלא ייצא הלב אל אליזבת, שפעם היתה ילדת פלא, וכעת, כשרק היא נותרה ממשפחה שידעה אסונות, היא נאבקת בדמנציה. שלוש הדמויות האלה, ועוד דמויות משכנעות הסובבות אותן – ג'ק המסייע לאדגר, אילזה הבת האהובה, קיימן הרופא ועוד ועוד –  מתוארות באמינות וברגישות, וסיפוריהן המשתלבים גרמו לי להשעות כל שיפוט ביקורתי באשר למסגרת האל-טבעית של העלילה.

מכיוון שהדמויות אמינות, והכתיבה זורמת, והמתח נבנה בהדרגה והולך ומתעצם, שום ספינת מתים ורוע שטמון בציורים ובבובות חרסינה לא יצליחו לגרום להעלות על הדעת אופציה לנטישה. למרות שקינג משחרר כל הזמן רמזים באשר להמשך, המתח אינו נפגם, כי לא רק מה יקרה הלאה מעניין, אלא גם הדרך לשם, והדרך סוחפת.

בקיצור, מומלץ, ולא רק לחובבי אימה.

Duma Key – Stephen King

מודן

2015 (2008)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

הסופרת ג'נט וולס ביקשה לכתוב ספר על ילדותה של אמה, רוז מרי, שגדלה בחוות בקר באריזונה, אבל אמה שכנעה אותה שסיפור החיים המעניין באמת הוא של סבתה של ג'נט, אמה של רוז מרי, לילי קייסי סמית. לילי נפטרה כשג'נט היתה בת שמונה, אבל הילדה, שהפכה לסופרת, זכרה את אישיותה היחודית של סבתה, וכתבה את סיפור חייה בגוף ראשון. כך היא מספרת באחרית דבר: "לילי היתה אשה סוערת, מורה נלהבת, ודברנית שהסבירה בפרוטרוט את מה שקרה לה, למה זה קרה, מה היא עשתה בקשר לזה, ומה היא למדה מזה, וכל זה מתוך כוונה ללמד את אמי כמה שיעורים בנוגע לחיים".

הפרשה בה בחרה לפתוח את הספר מייצגת הן את אישיותה של לילי, והן את אורחות החיים שלה ושל משפחתה. לילי בת העשר, יחד עם אחיה בסטר בן התשע ואחותה הלן בת השבע, שוטטו ברחבי הנחלה המשפחתית במערב טקסס, כששמו לב להתנהגות המוזרה של הבקר. כשהצמידו את האוזן לאדמה הבינו שהחיות חשו בשטפון מתקרב. הבקר פרץ במנוסה מבוהלת לעבר מקומות גבוהים, אך לילדים לא היה סיכוי להמלט בזמן. לילי כיוונה את אחיה ואחותה אל עץ צפצפה שניצב במרכז המישור. ברגע שהתמקמו בין הענפים הגיע אליהם קיר מים שגובהו שני מטר, כמעט נוגע בהם. במשך לילה שלם בחנה אותם על לוח הכפל, על שמות נשיאים, וכל נושא שעלה בדעתה, כדי להחזיק אותם ערים, לבל יפלו אל המים שתחתיהם. רק עם בוקר, כששקטו המים, בוססו דרכם אל ביתם ואל הוריהם המודאגים.

לילי קייסי, ילידת 1901, גדלה בחוות בדרום ארה"ב. היו אלה חיים קשוחים של אנשי אדמה, מגדלי בקר ומאלפי סוסים, חיים ללא פינוקים, תלויים במזג האויר, ומסתמכים רק על עמל כפיהם. הנורמות החברתיות של ימיה היו אמורות להעביר אותה מרשותו של אביה לרשותו של בעלה, כשהיא משמשת עזר כנגדו לשניהם. אילו בחרה לצאת מן המסגרת, יכלה לבחור להיות אחות, או מזכירה, או מורה. אבל לילי קורצה מחומר אחר לגמרי. קשוחה ועצמאית, היא בחרה לנהל את חייה על פי טעמה. היא אהבה את חיי החווה, אבל נמשכה גם להוראה, ובמהלך חייה שילבה בין שתי האהבות. כמורה פוטרה לעתים קרובות, בין השאר משום שבחרה ללמד בדרכה שלה ועל פי ערכיה – לדוגמא, כשלימדה בישוב מורמוני נידח, סירבה ללמד את הבנות רק את מה שנדרשו לדעת על מנת להנשא בגיל שלוש-עשרה כמקובל, אלא הטיפה לעצמאות. כל חייה פרנסה את עצמה בעבודת פרך, עבדה כמשרתת כדי לשלם שכר לימוד, עבדה במוסך של בעלה כשהיתה בהריון מתקדם, היתה שותפה פעילה בניהול חות הבקר שהחזיקה המשפחה. היא חוותה טרגדיות וכשלונות, אבל יצאה מחוזקת מכולן.

ג'נט וולס מספרת, כאמור, את סיפור של לילי בקולה של לילי. מכיוון שלילי היתה אשה דעתנית, מאוד בטוחה בעצמה ובערכיה, לעתים רחוקות מאוד מכה על חטא, הספר נעדר רוב הזמן שיפוטיות. זו לא בהכרח אמירה לחובתו, כי באופן זה מוצגת לילי בדיוק כפי שהיתה. אבל בפרקים האחרונים אפשר להבחין גם בקולה של רוז מרי, ובעקיפין, באמצעות מילים שלילי מצטטת מפיה של הבת, ניתן מקום גם לעמדות שונות. לילי שאפה בכל ליבה לרכוש חלק מחוות הבקר שהיא ובעלה ניהלו, ולשם כך נקטה בצעדי חסכון קיצוניים. כשלמרות זאת לקחה שיעורי טיסה, שעלו הון עתק של חמישה דולר, רוזמרי אמרה "חשבתי שאנחנו אמורים לחסוך כסף". ללילי היה הסבר לפיו שיעורי הטיסה הם בגדר השקעה, אבל נראה לי שג'נט וולס מצאה כאן פתח להבעת דעתה שלה. כך גם באשר לאמונתה של לילי ברוח "חוסך שבטו שונא בנו". אחרי שהצליפה בבתה בת השש-עשרה כדי לחנכה, היא מספרת: "כשחזרנו לחווה באותו לילה נכנסתי למיטה עם רוזמרי וניסיתי לחבק אותה, אבל היא הדפה אותי. "אני יודעת שאת כועסת עלי, אבל היית צריכה את ההצלפה הזאת", אמרתי, "לא היתה שום דרך אחרת ללמד אותך את השיעור. את חושבת שלמדת אותו?". רוזמרי שכבה על הצד והביטה בקיר. היא שתקה רגע ואז אמרה, "כל מה שלמדתי זה שכאשר יהיו לי ילדים, אני לעולם לא אכה אותם"."

בספרים ביוגרפים אני אוהבת לראות תמונות של האנשים המתוארים בהם, ולשמחתי בספר זה שולבו תמונות של בני המשפחה. על הכריכה נראים לילי, בסטר והלן בילדותם, ובתחילת כל פרק מצורפת תמונה מן התקופה המתוארת בו.

הספר כתוב מצוין, שוטף, קריא מאוד, ומיטיב להעביר את אישיותה של לילי, את רוח התקופה, את חייהם של האדמה, ואת עוצמתו של הטבע.

מומלץ בהחלט

Half Broke Horses – Jeannette Walls

מודן

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס