תגית: בוריס זיידמן

כותרת משנה: אוצר הפתגמים הרוסי

"בעשורים האחרונים פורחת מגמה של שימור תרבותי של העדות בישראל. אם הדור השני נהג להתבייש בהוריו ולהשתלב בכל מחיר, הדור השלישי גילה את העושר התרבותי של אבותיו, וכך פרצו לחיינו מזונות משלל עדות, מוזיקה רב תרבותית, וגם ספרי פתגמים כמעט מכל עדה ושפה: ממרוקו ומעירק, מיידיש ומלדינו, מיוצאי גרמניה וגרוזיה. חוכמת הפתגם היא אכן חוכמת הסבתא, חוכמת 'סיפורי הסבתא' בקטע טוב, או, במקרה שלפניכם, 'חוכמת הבבושקה'"

הבלשן והסופר רוביק רוזנטל והסופר והמתרגם בוריס זיידמן חברו יחדיו לאסוף פתגמים רוסיים, כדי להביא בפני הקוראים המעוניינים בכך, כמצוטט למעלה, את העושר התרבותי של הדורות הקודמים  (הפעם פנו אל אוצר הפתגמים הרוסי, מתוך כוונה ליצור בעתיד אוספים דומים מתפוצות נוספות). מכיוון שהפתגמים אינם דברי חוכמה תלושים, אלא משקפים את הנושאים שהעסיקו את יוצריהם, הם מהווים מעין אמצעי עזר לחקר ההיסטוריה והתרבות. כל אחד מפרקי הספר נפתח אפוא במבוא המציג את המוטיב המרכזי בו, ואת מקומו במרקם החברתי. מאות הפתגמים מובאים בשתי לשונות, עברית ורוסית, ולחלקם מוצמדים פתגמים מרחבי העולם המביעים את אותן תובנות. כך, לדוגמא, "כבדהו וחשדהו" המוכר לנו זהה ברוחו ל"עם הדוב התיידד, אך בגרזן אחוז" הרוסי.

הספר מצטיין במראה נעים בעיצובו של סטודיו קרן גולן. קרדיט ניתן גם לבינה המלאכותית של Adobe Firefly, שכל איורי הספר נעשו באמצעותה. ניתן להתרשם מן הדוגמיות המופיעות על הכריכה.

לפעמים אני תוהה אם בעידן דיגיטלי זה יש מקום לספרים אנציקלופדיים שכאלה, אבל ריכוז מאות הפתגמים במקום אחד באכסניה נאה לעין ובצירוף דברי הסבר עושה את הספר מתנה ראויה.

הוצאת פתגם

2025

"בת הקפיטן" הוא סיפור הרפתקאות ואהבה לנוער, המתרחש על רקע מרד הקוזאקים ברוסיה ב-1773. פיוטר אנדרייביץ' גרינב, בן אצולה מפונק, נשלח על ידי אביו לשרת בצבא במצודה נידחת סמוך לגבולה הדרומי של המדינה. הוא מתאהב בבתו היחידה של המפקד במקום, נקלע לקרבות מול ימליאן פוגצ'וב, מנהיג המרד, מופרד בעל כורחו מאהובתו, נבגד על ידי חברו, ולקינוח מואשם בשיתוף פעולה עם המורדים.

פושקין מלגלג ביצירתו על יוהרתו הריקנית של מעמד האצולה, ועל התנהלותו השלומיאלית של הצבא – אימונים אינם מתקיימים, אשתו של המפקד שולטת במצודה, קצינים נקלעים לדו-קרב. הוא מגנה אמנם את המבנה המעמדי המעוות של תקופתו, אך כך גם את אופיו של המרד, עליו גרינב אומר, "לא, בהחלט לא מומלץ להיות עֵד למרד רוסי, חסר משמעות וטעם, נטול רחמים ואכזר עד אין קץ!".

מטריד למצוא בספר את המשפט האגבי שאומר קצין הנקרה בדרכו של גרינב, כשהוא מנסה לשכנע אותו ללמוד לשחק ביליארד: "משחק זה הוא דבר הנחוץ ביותר לחייל. במסע ארוך למשל, אתה מגיע לאיזו עיירה נידחת – מה תעשה? במה תעסיק את עצמך? הרי לא כל פעם אפשר להכות ביהודונים. באין ברירה תיכנס לפונדק הקרוב ותפצח במשחק ביליארד".

מטרידה גם קלות השימוש בעינויים קשים, המותירים את המעונים נכים ומעוותים. גרינב עצמו מתנגד להם, אך הוא מספר כי "עד היום יוצא לי לשמוע את השופטים הותיקים מצרים על ביטולו ואיסורו של מנהג העינויים הברברי".

פושקין אינו מסתפק ברקיחת סיפור בדוי, אלא מרחיב אודות הרקע ההיסטורי, ומאחרית הדבר שכתב הסופר בוריס זיידמן, שתרגם את הספר, למדתי שפושקין ערך תחקיר מקיף בנושא המרד, שהתרחש מעט לפני תקופתו.

זיידמן מצביע בדבריו על המוטיב המרכזי של היצירה, הרעיון שמעשה טוב מתגלגל ויוצר מעשה טוב נוסף. בדרכו אל המצודה נקלע גרינב לסופת שלגים, ואיש דל למראה מסייע לו להגיע לפונדק. הצעיר הנדיב מעניק למצילו מעיל. ברבות הימים יציל אותו זר, כשיתברר כי הוא פוגצ'וב בכבודו ובעצמו, את גרינב ממוות בתליה, ואף יסייע לו להתאחד עם אהובתו. "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאהו".

"בת הקפיטן" בסגנונו הפשוט והישיר אכן מיועד לנוער, אך הוא העשיר אותי בידע היסטורי, וסיפק מבט על החברה הרוסית בתקופתו, חברה של פערים חברתיים בלתי נסבלים שעיוותיה חייבים היו להוביל למהפכה.

 Капитанская дочка – Алекса́ндр Серге́евич Пу́шкин

אוקינוס ומודן

2010 (1836)

תרגום מרוסית: בוריס זיידמן

לפחות פעמיים במהלך הספר טל, הדמות הראשית, נוזף בעצמו להפסיק לחשוב ולהתבטא בקופירייטריות. חבל שבוריס זיידמן לא נזף בעצמו, וגם יישם את מסקנות הנזיפה, כי הספר הזה סובל מעודף התחכמויות ופאנץ' ליינים. זה יכול להיות נחמד למשך הזמן שלוקח לקרוא סיפור קצר, אך כשמדובר בספר באורך מלא התוצאה מייגעת ומשעממת, וזה בלי לומר מילה על העובדה שהסגנון בולע ומסתיר את התוכן.

מסתבר מדברי התודה בסיום שהספר הוא אכן הרחבה של סיפור קצר בשם "חופשה בכפר". המסקנה שלי: לפעמים כדאי לתת לסיפור קצר להשאר כזה. בדברי התודה בוריס זיידמן מתייחס גם אל מוריו בסדנאות כתיבה, ובכך מאשש את מה שהרגשתי במהלך הקריאה, שהספר הוא תרגיל בכתיבה יוצרת שחרג ממדיו הטבעיים.

ועוד בענין סגנון, זיידמן מנסה לתפוס כמה שיותר נושאים בתוך כמעט כל משפט. קחו לדוגמא את הקטע הבא: טל נוסע עם חברתו אל מחוזות ילדותה. הוא מנסה לומר לעצמו לשים כעת את עצמו ואת מחוזות ילדותו בצד, כי זה הרגע שלה, אבל במקום להסתפק בזה הוא גולש ללא הכרה: כל זה שלה, רק שלה, אתה רק קיבלת כרטיס חינם לפרמיירה כי אתה מזיין את השחקנית. אז שב בשקט בצד ואל תנסה להיות חלק מזה. זה פילם צרפתי מתבכיין, ואתה לכל היותר סטטיסט עלוב, הנדחק לשניה לתוך הפריים, כמו הערסים במבזק על פיגוע בקו שמונה-עשרה או כתבת שטח על אוהדי בית"ר, שזה גם סוג של פיגוע המוני. מה הקשר בין דעתו על הקהל של בית"ר לנושא הקטע? מרוב עצים אין רואים את היער.

אחד הטריקים הסגוניים שלו, שתורמים ליצירת העומס המוגזם, הוא הכפלת מילות תואר. כשהוא רוצה לומר לדוגמא שלבו מתרכך, הוא יאמר מתרכך-מתמוסס, כאלו הוא לא מסוגל לבחור את המילה המתאימה ביותר. לפעמים ההכפלה עובדת, ברוב המקרים היא לא, בעיקר כשהצרוף מאולץ, כמו לדוגמא כשהוא מצרף הבל לאבל בלי סיבה הגיונית.

והערה אחרונה בענין הסגנון: המילים שהוא שם בפי דמויות שונות, כמו חבריו במילואים, חברתו והחצרן הצרפתי, מלאכותיות, ולא נדבקות לדמויות.

ליקוי נוסף בספר הוא התחושה שהסופר מנסה לצאת בסדר עם כל הקוראים. הדוגמא הבולטת בהקשר זה היא ההשוואה שהוא עושה בין הילד הפלסטיני שזרק אבנים על חיילים, וקיבל הוראה להרים את ידיו, לתמונה המפורסמת של הילד היהודי המרים ידיו בגטו. התחושה שאני קיבלתי היא של השוואה מאולצת. לא השתכנעתי שהוא אכן חש צביטה בלב למראה הילד הפלסטיני, אלא שמן המקובלות היא להזדהות עם הפלסטינאים, אז הנה הוא סימן וי על המשימה הזו. מצד שני, ההשוואה הזו תרגיז קוראים רבים, אז שוב ושוב הוא אומר "אלף אלפי הבדלות", וגם האמירה הזו נשמעת מן השפה ואל החוץ. בנוסף לטיפול השטחי בנושא, מסתבר שהוא לא הולך לשום מקום. סתם תמונה תלושה ללא שום קשר ברור לעלילה.

במה הספר עוסק בכל זאת? בתחושת הזרות הנצחית של מהגרים, בחיפוש אחר המולדת, בתחושה שכל שפה אינה שלמה אלא שסועה, בגעגועים האינסופיים למקום שאפשר לקרוא לו בית. לא לחינם נקרא כל אחד משלושת חלקי הספר בית (ולא פרק, למשל). הנושאים האלה, שיש להם פוטנציאל סיפורי, מתבוססים בבוץ הסגנוני, ולא מצליחים להמריא.

התחושה הכללית היא של ספר יומרני, מלא מעצמו ומפוספס.

הוצאת זמורה ביתן

2010