הנער מבורמה / ביי בנדלה

אביו של הסופר והבמאי הניגרי ביי בנדלה שירת ביחידת הצ'ינדיטים, שהוקמה בידי אורד וינגייט כדי להלחם ביפנים שפלשו לבורמה במלחמת העולם השניה. בהתבסס על זכרונותיו של האב ועל מחקר שערך, כתב בנדלה את סיפורם של החיילים האפריקנים השחורים ביחידה הבריטית. מרבית הדמויות בספר בדויות, מיעוטן מבוססות על דמויות אמיתיות.

עלי בננה, עוד לא בן ארבע-עשרה, הצטרף ליחידה משום שהחברים היחידים שלו, קרובים יותר מאחים, התגייסו. מגיל שבע עבד כשולית נפח, והוכה על ידי מעבידו על בסיס קבוע. הוא זייף את גילו והצליח להסתיר אותו עד שהגיע אל החזית, כשכבר היה מאוחר מדי להחזיר אותו אל ביתו. מפקדו הישיר התגייס אף הוא כדי להמלט ממצוקה, אחרי שנים שבהן אולץ לעסוק בקבצנות כדי לשלם עבור לימודיו אצל מלמד שהיכה את תלמידיו העניים. למרות רקע שונה מזה של החיילים האחרים, שפה זרה, וריחוק מן הפוליטיקה הבריטית, המתנדבים הניגרים הפכו ללוחמים מן השורה. מצוידים בקמעות – מוסלמים או שבטיים – ונוחים להתרשם מן הסממנים החיצוניים של השירות הצבאי, יצאו לבורמה, שם המתין הגיהינום.

חשיבותם של הצ'ינדיטים, כך למדתי מהספר וממקורות ברשת, היתה שנויה במחלוקת. בחלקו כנראה משום אישיותו של וינגייט, טיפוס מוזר למדי, חריג בנוף הצבאי הבריטי, בעל חשיבה בלתי קונבנציונלית שהקנתה לו יריבים. מי שגאלו את המוניטין של היחידה היו דווקא האויבים היפנים. זכרונות שכתבו גנרלים יפנים העידו על המבוכה ועל הפגיעה הקשה במורל שהנחיתו עליהם הצ'ינדיטים, ששברו את המיתוס לפיו הבריטים אינם מסוגלים להלחם בג'ונגל כמו היפנים שהצטיינו בכך. ההגנה העיקשת של היחידה על שורת מעוזים, וההתקפות היזומות של חייליה על היפנים מנעו את פלישתה של יפן להודו.

בנדלה מיטיב לתאר את אימי המלחמה, את החיים תחת מתקפות בלתי פוסקות בתנאים הבלתי נסבלים של הג'ונגל, כשהם סובלים ממלריה וממחלות אחרות, ניזונים במידה בלתי מספקת, והמוות מרחף מעליהם. הוא מתאר גם את הנחישות, את הדבקות במשימה, ואת הרעוּת שצמחה בין הלוחמים. במפתיע, ומן הסתם לא במקרה, הספר שופע רוח טובה, תום נעורים, ואפילו הומור. גיבוריו, כולם צעירים, הם גברים בעת קרב ונערים בשאר הזמן, והניגוד בין התמימות לאימה צובט לב.

למרות שמסופר כאן על יחידה של חיילים שחורים תחת פיקוד של מפקדים לבנים, הסופר נמנע כמעט לחלוטין מהתיחסות לקונפליקט הנלווה לגזענות. האזכור היחיד לכך מגיע מן הצד היפני, כשחייליו צועקים מעבר לגדר, "אדם שחור! האדם הלבן הוא לא חבר שלך. האדם הלבן מדכא אותך. למה לך למות בשבילו?". המתנדבים הניגרים אינם נותנים דעתם על הדברים.

בנדלה פתח את הספר בפרולוג המתאר את נסיון ההתאבדות הכושל של וינגייט בקהיר, בשל צירוף של מחלה והשפעת כדורים ומצב נפשי מעורער. הפרולוג שלח אותי להעמיק את ההיכרות עם וינגייט, שאת הפרק הארץ-ישראלי שלו הכרתי ואת הפרקים האחרים פחות. יחד עם זאת, מבחינה ספרותית הוא אינו נדבק להמשך העלילה, ותמהתני מדוע צורף אליה. ואם אני כבר תמהה, אעיר גם על תמונת הכריכה הפסטורלית שאינה משקפת את התוכן.

בנדלה מספר פרק מרתק מן המלחמה, ומעניק את הכבוד הראוי לאנשי בריגדת הרעם, היחידה הניגרית של הצ'ינדיטים. את הספר הוא מקדיש לחמש-מאות אלף חיילי משמר הגבול המלכותי של מערב אפריקה ורובאי המלך האפריקנים אשר שירתו בצבאות בעלות הברית במהלך המלחמה.

נוגע ללב, קשוח ומומלץ.

Burma Boy – Biyi Bandele

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

גברים שבוהים בעזים / ג'ון רונסון

ג'ים צ'אנון חזר מן המלחמה בוויטנאם מוכה הלם קרב. החוויות הקשות שחווה הובילו אותו לרעיון כי יש להחליף את הצבא הסטנדרטי בכזה שיעודו יהיה להגן על ערכי כדור הארץ. כדי להשיג את מטרתו יגויסו אליו "חיילי על", שיתאמנו בשיטות ניו-אייג'יות, ויפתחו כוחות כמו מעבר דרך קירות, קריאת מחשבות, וכיוצא באלה תכונות המיוחסות לגיבורי-על. חזונו, שפורסם כספר, קיבל את השם בטליון ארץ בראשית, ואיכשהו פילס את דרכו אל צמרת הצבא האמריקאי.

למעשה, היה הצבא בשל לאמץ את רעיונותיו של צ'אנון, שכן כבר בשנות החמישים והשישים גויסו לשורות המודיעין וה-CIA רואים בנסתר. נראה כי בתקופות של מצוקה, אך לא רק בהן, פנו שירותי המודיעין אל מתַקשרים ודומיהם. כך, לדוגמא, אחרי האחד-עשר בספטמבר, מתַקשרים ותיקים שכבר פרשו קיבלו שיחות טלפון רשמיות. נאמר להם שאם יהיו להם חזיונות על-טבעיים בנוגע להתקפות טרור עתידיות, שלא יהססו לדווח לרשויות.

ההתנהלות הזו של המודיעין הצבאי כללה, בין השאר, את התופעה שבשם הספר, גברים שבהו בעזים בנסיון לגרום להן שיתוק ומוות בכוחו של המבט. המעבר מלוחמה בלתי קטלנית, שנועדה לשלוט במחשבות האויב ולשאוב מידע ממוחו, לגרימת נזק ומוות העלה אצל ג'ון רונסון, העיתונאי הבריטי שכתב את הספר, את ההשערה כי יתכן שהצבא אימץ את רעיונותיו של ג'ים כדי להשתקם מטראומת וייטנאם, ואחרי ששב לחוסנו ראה שכמה מן הרעיונות יכולים לשמש לשבירת אנשים במקום לרפאם. את התוצאות המעבר הזה ראינו בגואנטנמו ובאבו גרייב, ואולי עוד קודם לכן בוייקו, שם, לפי השערתו של רונסון, המצור נתפס כהזדמנות פז, הזדמנות נכספת לנסות כל מיני דברים, ואנשי הכת של דייויד כורש נתפסו כשפני ניסוי. ושוב, כנראה, לא הומצא דבר חדש, כפי שמעיד לדוגמא פרויקט MK-Ultra משנות החמישים, שכלל מתן סמים מעוררי הזיות לאמריקנים בלא יודעין. אנשי סוכנות הביון רצו לדעת אם הם מסוגלים ליצור רוצחים שטופי מוח אמיתיים באמצעות סימום אנשים באל-אס-די.

רונסון שוחח עם עדים רבים, שמספרים על התנהלות הזויה של מחזיקי עמדות מפתח, ועל אכזריות מפחידה שהיא אולי תופעת הלוואי והתוצאה הבלתי צפויה שלה. לולא מצאתי אישושים לארועים ולדמויות שבספר, היה לי נוח להאמין שדמיונו של רונסון מפותח ושיש לו נטיה פרנואידית לקונספירציות, אם כי יתכן שצודקים כמה מן המבקרים שטוענים כי הוא יוצר קישורים מלאכותיים בין ארועים ומפתח תיאוריות בלתי מבוססות. יתכן שהמציאות הנסתרת מעיני רובנו מטורללת למדי, ובכל מקרה הספר מטריד.

מכיוון שאין לי כלים טובים לאמת או להפריך את תכניו של הספר, אמנע מלהמליץ לחיוב ולשלילה.

The Men who Stare at Goats – Jon Ronson

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2004)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

נערה במעיל כחול / מוניקה הסה

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

אוקטובר שלי / קלייר הולדן רוטמן

אוקטובר שלי1

הסקירה מכילה ספוילרים רבים

כשאני חושבת על קנדה, לאומנות וטרור אינם צצים במוחי, אבל מסתבר שהעבר הקרוב של המדינה הצפונית השלווה הזו ידע אימה וזעם, ששורשיהם נטועים בעבר הרחוק, והשפעתם מחלחלת עד ימינו. המאבק, המכתיב במידה רבה את התנהלותם של גיבורי הספר, ניטש בין האנגלופילים לדוברי הצרפתית בקוויבק. מקורותיו במאה ה-18 בסכסוך ארוך שנים בין אנגליה לצרפת, שנלחמו, בין השאר, על השליטה במושבות בצפון אמריקה. הסלמה משמעותית חלה בשנות ה-60 של המאה ה-20, ולוותה במעשי טרור מן הזן המודרני, כמו פצצות במוסדות ציבוריים וחטיפות. לספר מצורפת אחרית דבר מאת גרשון גירון, ובה מתוארת ההיסטוריה של קוויבק. אי אפשר להבין את הספר לעומקו בלי להכיר את הרקע שעליו הוא מתרחש, ואני ממליצה לקרוא את אחרית הדבר לפני הטקסט הסיפורי.

משפחת לַוֵֶוק – לוק, סופר ידוע, אשתו האנה, מתרגמת מצרפתית לאנגלית, ובנם הוגו בן ארבע-עשרה – הם משפחה "מעורבת". לוק הוא לאומן, התומך בבדלנות ובמעמד עצמאי לקוויבק. האנה היא בתו של אלפרד סטרן, שבתפקידו כתובע העמיד לדין את הבדלנים. בין לוק לאביה של האנה שורר נתק מוחלט מאז נישואיו להאנה. כשאנו מתוודעים למשפחה, לוק מצוי בעיצומו של משבר אישי, שמתבטא גם במחסום כתיבה וגם בניכור מאשתו ומבנו. האנה שרויה במשבר מסוג אחר, כשאביה לוקה בשבץ, והיא נקראת לסייע לאמה בטורונטו. בתוך הסיטואציה המסובכת הזו הם נדרשים להתמודד עם הוגו, בנם המתנכר, שנתפס בבית הספר כשהוא מחזיק בתיקו אקדח.

כל הרקע המשברי הזה מתואר במאה העמודים הראשונים של הספר, ולמען האמת לא עורר בי ענין: בעיות של אנשים שבעים ללא יחוד שיצדיק קריאה דווקא בספר הזה. לולא סמכתי על ההוצאה, שאינה בוחרת ספרים סתמיים, אולי הייתי נוטשת.

אחרי אותם מאה עמודים הספר ממריא. אמנם ההתמודדות ההורית עם הבן המנוכר והבעייתי כושלת – בין השאר משום שחינוך צריך להתחיל בינקות ולא בגיל העשרה, ומשום שלוק והאנה אינם מצליחים לתקשר ביניהם ולשתף פעולה – אבל העיסוק הסיפורי בהתמודדות הזו מוצלח. תפקיד משמעותי ניתן כאן לפסיכולוג, שאליו האנה פונה בבקשת עזרה למשפחה כולה. האנה, שעברה מביתו של גבר דומיננטי אחד – אביה – לביתו של גבר דומיננטי אחר – בעלה – סובלת מחוסר תקשורת עם האנשים המשמעותיים בחייה. עם אביה ויתרה בסופו של דבר על נסיונות הידברות, בנה מסתגר בתוך עצמו, ועם בעלה התמקמה בתפקיד של קול שני, גם בחיי המשפחה וגם בחיים המקצועיים, כשהיא משמשת כמתרגמת של ספריו. הנסיון שלה למנף את פרשת האקדח לפתרון כולל לבעיות המשפחתיות כושל, כשהוגו פורש בזעם מן הפגישה עם הפסיכולוג, אך האנה עצמה זוכה בתמיכה ובתובנות. האמירה המשמעותית ביותר בהקשר של הוגו נאמרת מפי הפסיכולוג, כשהוא מתבקש על ידי בית-הספר לאבחן אם הנער הוא אנטי-סוציאלי:

למלים יש הרבה כוח, האנה. זאת הבעיה עם תוויות כאלה. אנחנו מדביקים אותן למישהו ובבת אחת הן נעשות ממשיות. תבטיחי לי שלא תיתקעי על הדברים האלה. אם בית הספר רוצה את זה, אנחנו יכולים לעשות את זה. אבל את חייבת להבין. הוגו הוא ילד. הדברים האלה יכולים לגרום לך לחשוב שאת יודעת מול מי את עומדת. הם יכולים להחליף את הבן אדם שעומד מולך, את מבינה למה אני מתכוון? הם יכולים לכבות אותך. לעצום לך את העיניים ולאטום לך את האוזניים.

מעניין שדווקא כשהסב הדומיננטי מאבד את קולו בשל השבץ, חלק מן היחסים בתוך המשפחה מצליחים להשתקם, לפחות חלקית. האנה שופכת לפניו את ליבה, ונדמה לה שהיא זוכה להבנה. הוגו, שעוזב את בית הוריו ונוסע אל סבו וסבתו, שאותם לא פגש כבר שנים, מקבל חיזוק ואהבה מסבתו, ומתקשר עם סבו באמצעות משחק שחמט. כל דמות שזוכה לשחרור, מזערי ככל שיהיה, משחררת משהו בנפשם של הסובבים. סודות נחשפים, התקשורת גלוית לב יותר, יש נכונות לשמוע את האחר.

סיומו של הספר מתרחש זמן מה אחרי הארועים המתוארים בלב הספר. המשפחה נאספת בבית הספר של הוגו, כשהוא מציג סרט שהפיק אודות ג'יימס קרוס, הדיפלומט הבריטי שנחטף על ידי החזית לשחרור קוויבק ב-1970. מתוך המשברים הבו-זמניים והבין-דוריים של משפחתו, הוגו מצא את קולו. גם האנה יצאה מחוזקת, וממעמדה כנותנת קול נוסף ללוק עברה לכתיבה עצמאית בקולה שלה. השינוי הפחות מוסבר הוא זה שעבר לוק: למרות עמדתו הלאומנית הבלתי מתפשרת, הוא הצטרף להוגו במסעו בעקבות קורבן הלאומנות, ואף שימש כצלם. השינוי החד הזה אמנם אינו מופרך, אבל בניגוד למסע הנפשי הברור והעקבי של האנה ושל הוגו, המהפך של לוק אינו זוכה לליווי סיפורי משכנע.

חסרה לי נקודת המבט הקנדית כדי להעריך את הספר במלואו. האם במושגים קנדים ההתיחסות של הוגו לקורבן היא מעשה יוצא דופן / קריאת תיגר / התייפיפות / כל התשובות נכונות? עד כמה הסכסוך הקוויבקי הוא עדיין על סדר היום הציבורי? בלי נקודת המבט הזו אני מרגישה החמצה. מאידך, הספר מעלה כמה וכמה נושאים חוצי אומות ולשונות, אולי די בהם לקורא הלא-קנדי.

בשולי העלילה התוודעתי לפן נוסף של מלחמת העולם השניה. ארנולד סטרן, אביה של האנה, הוא יהודי יליד וינה. בשנות ה-30, ממש לפני המלחמה, נשלח לאנגליה בטרנספורט הילדים. כשפרצה המלחמה הוחלט באנגליה לעצור את כל הגברים הגרמנים והאוסטרים, וארנולד, שהיה כבן שש-עשרה, נמנה עימם. הבריטים, כדרכם, סילקו את הבעיה אל המושבות: הגברים גורשו למחנה מעצר בקנדה, שם הועסקו בעבודות כפיה, כשהם לבושים בבגד כחול עם עיגול אדום על גבם. ארנולד סיפר להאנה שהעיגולים נועדו לשמש מטרה לשומרים במקרה של נסיון בריחה…

למרות הליקויים הספרותיים אני ממליצה על הספר. הרקע מעניין, והנושאים העולים בו חשובים. אמנם הוא מעוגן עמוק בהוויה הקנדית, אך הוא עוסק בסופו של דבר בבני-אדם, ואלה, למרות השונות התרבותית, טרודים באותן שאלות.

 

My October – Claire Holden Rothman

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

אחרית דבר: גרשון גירון

זאב הים / ג'ק לונדון

d796d790d791-d794d799d79d-d792d7a7-d79cd795d7a0d793d795d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7a8-d794d795d7a6d790d794-d79ed797d795d793

"זאב הים" אינו מיועד לקהל יעד של בני נוער בלבד. בגלל סיפור המסגרת – הרפתקאות מלחים קשוחים בלב ים סוער – הוא זכה לתדמית הזו, ובעקבותיה לתרגומים מקוצרים שנטרלו את התוכן ההגותי שלו. אבל התוכן הזה הוא שעושה את הספר ליצירה בעלת עומק, שתכניה מתאימים גם לקהל מבוגר.

האמפרי ואן ויידן, אינטלקטואל איש ספר שלא עבד עבודה פיזית מימיו, נקלע לספינת ציידי דובי ים, לאחר שספינה בה הפליג טבעה. תקוותו שהספינה המושיעה תוביל אותו לחוף מבטחים אינה מוגשמת, שכן הספינה נשלטת בידי רב-חובל אכזרי, וולף לארסן. במקום לחזור לחוף, הוא מוצא עצמו עובד בפרך כאיש צוות בספינה. דמותו של לארסן עומדת במרכז הספר: מצד אחד הוא רודן מטורף, שלא מהסס להפעיל את כוחו הפיזי העצום ולחסל אנשים בדם קר. מצד שני הוא אוטודידקט, חובב ספרות ושירה, שמחשבותיו עסוקות בשאלות קיומיות, כמו משמעות החיים, אלמוות, מוסר, מצפון. הדיאלוגים בין השניים, וההתבוננות של ואן ויידן בלארסן, מעניקים לעלילה תוכן שמעניין להתעמק בו.

סיפור המסגרת מבוסס על חוויותיו האישיות של ג'ק לונדון, ועל מספר דמויות שפגש בהפלגותיו, וכן על הווי ציידי דובי הים באותה תקופה (שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20). דמותו של לארסן מרחפת מעל כולן, אבל לא יישכחו גם הטבח הפחדן וליץ` האמיץ, ודמויות רבות אחרות שסיפוריהן משתרגים יחדו לתיאור חי של ההפלגה. לתוך ההווי הגברי בעליל הזה מצניח לונדון דמות נשית אחת, ובמפתיע לא דמות האשה החלושה הנזקקת לתמיכה גברית, אלא אישיות חזקה ומגובשת, שיחסיה ההדדיים עם ואן ויידן מעניקים לספר את ההיבט הרך שלו.

הספר המצוין הזה ראוי לתרגום טוב יותר מזה שזכה לו כאן, וכן להגהה ברמה סבירה יותר. הבחירה לתרגם סלנג אמריקאי של 1904 לסלנג ישראלי של 2013 היא נלעגת, ואין בה כדי לקרב את הספר אל הקורא. אין שום הצדקה לשגיאות מביכות כמו "צרכה באימה", "הבעיה נפטרה מעצמה", חילופי זכר/נקבה, יחיד/רבים, משפטים מסורבלים שהתחביר התקין מהם והלאה, ומילים שנשרו להן אי שם. לדוגמא, מה אמור להביע צירוף המלים הזה, "אלמלא הייתי מורגל להזדרז בכל שבת אחרי הצהרים ולהשאר עד יום שני בבוקר…", שמופיע כבר בעמוד הראשון של הספר? עיון בטקסט המקורי פותר את התעלומה:

Had it not been my custom to run up to see him every Saturday afternoon and to stop over till Monday morning…

בדרך-כלל אני נמנעת מלהביע דעה על התרגום, משום שנראה לי לא נכון לעשות זאת בלי לקרוא את הטקסט המקורי. אבל "זאב הים" מופיע בשלמותו ברשת, והוא נפלא, מה שאי אפשר לומר על תרגומו.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ ביותר למבוגרים ולנוער, עדיף בשפת המקור.

Sea-Wolf – Jack London

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1904)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון