תגית: דביר

מרינה נעמת, שנאסרה בהיותה כבת שש-עשרה על ידי משמרות המהפכה האירנים, ושהתה בכלא אווין הידוע לשמצה למעלה משנתים, כתבה את קורות אותם ימים בספרה "האסירה מטהראן". הזכרונות שהדחיקה החלו להציף אותה כמעט עשרים שנה אחרי המאסר, והיא החליטה לשים סוף לשתיקה, ולחשוף את כל מה שלא סיפרה כל אותן שנים.

"אחרי טהראן" ראה אור ארבע שנים אחרי "אסירה בטהראן". לכאורה זהו ספר המשך, אך למעשה הוא מספר שוב את אותו הסיפור באופן אחר ומנקודת מבט אחרת. הספר הראשון סופר בסדר כרונולוגי, החל בילדותה באירן של השאה, ועד שחרורה מהכלא ונישואיה והגירתה לקנדה. מטרתו של הספר, כאמור, היתה מאוד אישית וממוקדת – לפרוק את משא הזכרונות ולהחשף בפני קרוביה. לספר השני יש מטרה הרבה יותר רחבה: לצד סיפורה האישי של הסופרת, שמובא כאן כפרקי זכרונות הקשורים לחפצים מעברה, היא פורשת את משנתה בכל הקשור לדיכוי ולעינויים ולהתמודדות עם טראומות. מאז שהספר הראשון זכה לפרסום, מרינה נעמת הפכה לדוברת בלתי נלאית בגנות העינויים בעולם כולו – החל בגואנטנמו בחסות הדמוקרטיה האמריקאית, וכלה באסירים הנמקים שנים בבתי כלא במדינות דיקטטוריות. כאירנית המתגעגעת למולדת של פעם, היא מבקשת להסב את תשומת לב העולם אל המתרחש תחת השלטון הנוכחי. היא עוסקת בהרחבה גם בנושא החיים בצל הטראומה, ומוצאת קוים משותפים בין ניצולי השואה לניצולי עינויים בבתי הכלא.

מרינה של הספר הראשון עמדה על סף מהפכה בחייה. ההחלטה לחשוף את סיפורה אחרי שנים של שתיקה היתה מפחידה ומייסרת. מכאן ההתמקדות במה שקרה לה, צעד אחר צעד, בנסיון להמחיש למי שלא היה שם איתה את מה שעבר עליה, ומדוע בכל צומת בחרה כפי שבחרה, אם בכלל היתה בחירה כלשהי בידיה. מרינה של הספר השני היא כבר אחרי ההתמודדות עם תוצאות החשיפה. כעת היא משוחררת יותר להתמודד עם מה שעובר עליה בהווה, היא מרגישה בטוחה יותר לספר את סיפורה, והיא פנויה נפשית לעסוק במצוקותיהם של אנשים שחוו אימה דומה. כל אלה הופכים בעיני את הספר השני לרחב יותר וטוב יותר מן הראשון.

After Tehran: A Life Reclaimed – Marina Nemat

דביר

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

מכיוון שסיפורה של הסופרת ידוע ומוכר, הרשיתי לעצמי לכלול בסקירה ספוילרים

מרינה נעמת, אירנית נוצריה, נעצרה ב-1982 בהיותה בת שש-עשרה, על ידי משמרות המהפכה של חומייני, משום שהביעה את דעותיה נגד המשטר. בכלא עונתה, ונאלצה להתאסלם ולהנשא לאחד מחוקריה. התמזל מזלה, ולמרות תלאותיה ניקרו בדרכה אנשים טובים שהביאו לשחרורה אחרי שנתים. כשיצאה מן הכלא, אפילו האנשים הקרובים אליה לא שאלו דבר על קורותיה, העדיפו לא לדעת, והיא עצמה לא סיפרה דבר. רק כעשרים שנה אחר-כך, והיא כבר תושבת קנדה, נשואה ואם לילדים, התעוררו הזכרונות המודחקים, והתוצאה היא הספר "האסירה מטהראן".

מרינה נותנת בספר קול לא רק לעצמה ולסיפורה, אלא גם לדמויות נוספות, חלקן לא התמזל מזלן להחלץ מציפורני המשטר: החברה שלא עמדה בקשיי הכלא והתאבדה, החבר שנהרג בהפגנה וגופתו הושלכה אי-שם, החברה שאיבדה את שפיותה וכתבה את סיפורה באותיות זעירות על גופה. היא מנסה לפענח גם את הדמויות המורכבות שהתיצבו כנגדה, ובעיקר את עלי: החוקר שאילץ אותה באיומים להנשא לו, ובעצם הציל בזה את חייה, סבל בעצמו מאלימות המשטר הקודם – הדיקטטורה של השאה – ועונה באותו כלא עצמו בו הפך לחוקר אלים. דומה שההיסטוריה נדונה לחזור על עצמה שוב ושוב, דיקטטורה מולידה אלימות, והמעונים של אתמול הופכים למענים של היום. עצוב.

הסופרת מתארת יפה את החיים הנינוחים באירן שלפני חומייני. נקודת המבט שלה היא של ילדה, שמה שמעניין אותה הם החיים הפרטיים שלה ותו לא, ולכן ההתקוממות המוסלמית כנגד השאה נמצאת רק ברקע הדברים, ושירות הבטחון האימתני לא מטריד אותה. למרות הדיקטטורה, החיים מצטיירים כשויוניים, המיעוט הנוצרי אינו מופלה, הילדות אינן מכוסות מכף רגל ועד ראש – חיים רגילים, לפחות במה שנוגע ליומיום של האדם הפשוט. כל זה השתנה, כמובן, עם נפילתו של השאה ועליית חומייני. משמרות המהפכה נוכחו בכל מקום, כולל בבית הספר, וגם נערה כמרינה, שראשה בלימודים ובחברות, לא יכלה להשאר אדישה ונייטרלית. מכיוון שהביעה את דעתה, נענשה.

הספר כתוב בפשטות, בנימה ענינית, ופותח חלון אל החיים תחת המהפכה המוסלמית. מעניין ומומלץ.

ראיון עם הסופרת

Prisoner of Tehran – Marina Nemat

דביר

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

ב-6 במאי 1947 יצא אלכסנדר רובוביץ', נער בן שש-עשרה, לרחובות ירושלים להדביק כרוזים של הלח"י. עדי ראיה ראו אותו מוכנס בכוח לרכב, ומאז נעלמו עקבותיו. במקום בו ארעה החטיפה נמצא כובע צבאי, ובתוכו רשום במטושטש FAR..AN. רוי פאראן, מראשי היחידה למלחמה בטרור, סיפר למחרת למפקדו שחקר את הנער, חקירה שלוותה במכות, ובסיומה הלם בראשו באבן, מה שגרם למותו. במשך שבועות טויח המקרה וטושטש, עד שהוחלט לעצור את פאראן לחקירה. הספר מגולל את הפרשה, החל בהחלטה הבריטית להקים יחידות מיוחדות נגד פעילות המחתרות, דרך החקירה והמשפט שהוכן ברשלנות והסתיים בזיכוי, וכלה בקריירה המפוארת של פאראן שלא נפגעה כהוא זה מן הרצח.

נדמה לי שזו הפעם הראשונה שקראתי ספר שעוסק במנדט מנקודת הראות הבריטית: למה התעקשו להחזיק בארץ-ישראל, איך השפיעה הפוליטיקה הבינלאומית והמקומית על ההתנהלות שלהם באזור, אילו תפיסות מדיניות ואסטרטגיות הנחו אותם במאבקם בטרור של האצ"ל והלח"י, מה היו המאבקים הפוליטים הפנימיים בתוך בריטניה וכיצד השפיעו על הישוב היהודי. הנושא שמעניין את הכותב במיוחד הוא ההחלטה להקים יחידות מיוחדות ללחימה בטרור והשלכותיה. היחידות הללו התבססו על חיילים שהתמחו בפעילות נועזת ובלתי שגרתית כנגד הגרמנים, וניתנה להם יד חופשית לפעול כהבנתם. סזרני מסביר את כל הליקויים במבנה הזה, ואת הכשלים בהבנת השטח בו נדרשו לפעול, וכתוצאה מכך את העדר התוצאות של פעילותם. באחרית דבר לספר הוא מרחיב לתקופות נוספות ולמקומות נוספים של האימפריאליזם הבריטי, וטוען כי טרור מדיני ממוסד מעולם לא השיג תוצאות כנגד טרור מקומי, והתפיסה שעמדה מאחורי היחידות המיוחדות הניבה פרי ביאושים, כפי שהודגם בין השאר בחקירה וברצח של אלכסנדר רובוביץ': מצבי חירום הבליטו את ההיבטים המרושעים יותר של השיטור של שלהי האימפריה […] ממלחמת הבורים בדרום אפריקה בתחילת המאה, ועד לטקטיקה הברוטלית שננקטה בארץ ישראל ובמאלאיה.

למדתי מהספר גם על הלך הרוח בבריטניה שהושפע מן הארועים בארץ ישראל. הופתעתי והזדעזעתי לקרוא על פרעות כנגד האוכלוסיה היהודית שארעו בכמה ערים באנגליה – סמוך כל-כך לשואה – בעקבות הריגת הסרג'נטים כנקמה על ההעלאה לגרדום של לוחמי המחתרת.

יש משהו מייגע בריבוי הפרטים בספר. אני מבינה שההתעמקות בפרטים היא חלק מעבודת ההיסטוריון, אבל בספר קריאה אפשר היה לסנן. הפריעו לי גם המקומות בהם הכותב חרג מאוביקטיביות היסטוריונית, ובחר להתבטא באופן שמעיד ככל הנראה על דעותיו הפרטיות: "הלח"י מצא עונג מיוחד בהתנקשות בחייהם של שוטרים, חיילים ופקידי ממשל". "האצ"ל והלח"י, בהלך מחשבה מעוות, סירבו להאמין שבווין התכוון למה שאמר". בהיבט האישי, קשה לי לקרוא ללא כעס על ההתפתלויות הפוליטיות שמנעו מיהודים להכנס לארץ ישראל בתקופה בה סרטיפיקט היה ההבדל בין חיים ומוות. בהתעלם מן המגרעות הללו, זהו ספר מעניין, השופך אור על שלהי תקופת המנדט מזווית פחות שגרתית מזו שהקורא הישראלי נחשף אליה בדרך-כלל.

לקריאה נוספת:

מאמר באתר הארץ

מאמר באתר nrg

Major Farran’s Hat – David Cesarani

דביר

2015 (2009)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

השופטת בדימוס, הדסה בן-עתו, כנסה בספר שלושה-עשר תיאורים תיעודיים מחייה. לא תמצאו כאן רכילות מאחורי הקלעים של משפטים שניהלה, או סודות מחייהם של אנשים שהשתלבו בחייה, ולמה שתרצו למצוא אותם? מה שהיא בחרה לספר מעניין יותר.

השליש הראשון של הספר מוקדש להוריה ולמשפחתה, כי כפי שהיא כותבת בהקדשה ובמבוא "הכל בא משם". הדסה בן-עתו נולדה בפולין ב-1926, וילדותה – עד גיל תשע – עברה עליה בבית המשפחה המורחבת בעיירה בה נולדה אמה. בשני הפרקים הראשונים היא מספרת את זכרונותיה מאותן שנים, וגם מהשנים הראשונות בארץ, ומתחקה אחרי הסיבות האמיתיות שעמדו מאחורי החלטתם של הוריה לעלות לארץ. ההורים עצמם לא שיתפו, והיא כמעט ולא שאלה, אבל אחרי מות הוריה גילתה שבן דודה בארה"ב, שחקר את אילן היוחסין של המשפחה, עסק בתיעוד ההיסטוריה המשפחתית, והוריה הסכימו לענות בפתיחות על שאלותיו.

מן הקרובים מדרגה ראשונה של ההורים שרד רק אחיו הצעיר של האב. כל שאר בני המשפחה אבדו בשואה, וגורלם המדויק לא נודע. בבית הוריה של בן-עתו שררה השתקה מוחלטת של העבר. זו היתה דרכם להתמודד עם האובדן, או להדחיקו. מעניין לציין בהקשר זה כי שנים רבות אחר-כך התמודד אביה של בן-עתו עם מות אשתו בדיוק באותו האופן: מאותו יום סירב לדבר על אמא ולא הזכיר עוד את שמה עד יומו האחרון […] כאילו לא חי את רוב שנות חייו במחיצתה.

הפרק השלישי מוקדש לסיפור הצלתו של דני, האח הצעיר של האב. ערב ריכוז היהודים בגטו, שכנעו אחיותיו את אביהם לאפשר לצעיר בן העשרה להמלט לבדו. הוא התגלגל במסע עמוס צירופי מקרים ממוזלים  לרוסיה, ליפן ולסין (משם שלח לאחייניתו את הפנינים הורודות שהעניקו לספר את שמו), ולאחר המלחמה היגר לארה"ב.

הפרק הרביעי מוקדש לתיאור ימיה האחרונים של אמה. כל הפרקים האישיים האלה הם יותר מתיאור עובדתי. יש בהם ראיה בוחנת, התחקות אחרי תהליכים, וכושר אבחנה בין טפל לעיקר.

הפרקים הבאים בספר עוסקים בחיים המקצועיים של בן-עתו בשני המסלולים בהם התנהלו חייה – הקריירה המשפטית והעיסוק בעניני העם היהודי. בפן המשפטי היא מקדישה פרק אחד לדוח שנקרא על שמה בנושא הזנות בישראל, ופרק נוסף להשוואה בין מערכת המשפט האנגלית הנהוגה בארץ לקונטיננטלית. אלה אינם פרקים תיאורטיים יבשים, גם משום שהנושאים מעניינים, ובעיקר משום שהם מוצגים בשילוב עם חוויותיה האישיות ועם תפיסת עולמה, והפרק על דוח הזנות אף חושף מעט מאחורי הקלעים של עבודת המחוקק.

בפן היהודי, הבוער בעצמותיה, היא מספרת על פעילותה במהלך השנים כנציגה מטעם המדינה ומטעם עצמה. החל מהשתתפותה בקונגרס הציוני ה-22 בבזל בשנת 1946, כנציגת ויצ"ו הצעירה, עבור בהשתתפותה במשלחת ישראל לאו"ם ב-1975 בעת הדיון בו נקבע כי הציונות היא גזענות, דרך כנס אונסקו בנושא סברה ושתילה ועוד. בכמה פרקים היא מתיחסת לספרה "השקר מסרב למות", בו חקרה את השקר של הפרוטוקולים של זקני ציון, ולמפגשים הרבים והמעניינים שחוותה בעקבותיו.

פרק נפרד מיוחד לשניים מחבריה שהלכו לעולמם, עו"ד יוני בך, שהיה מתמחה אצלה והפך לידיד קרוב, וניצן אבירם, שעמל על סרט דוקומנטרי בעקבות "השקר מסרב למות", אך לא השלים את מלאכתו.

הפרק האחרון הוא מניפסט הקורא להלחם באנטישמיות ולא להשלים איתה, כי בנפשנו הדבר. כפי שכתב לפני כמאתים וחמישים שנה הפילוסוף אדמונד בורק: "כל מה שנחוץ כדי שהרוע יפרח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", ולכן יש לקום ולעשות, כל הזמן.

"פנינים ורודות משנחאי" הוא ספר מרתק, רגיש, משלב היטב בין האישי לציבורי, ונותן את הדעת על נושאים שהם בלב קיומנו. מומלץ ביותר.

דביר

2008

מספר גדול להפתיע של בכירי הפוליטיקה הישראלית בעבר ובהווה – כולל הנשיא וראש הממשלה – חולקים מכנה משותף: הם הדור השני של לוחמי מחתרות אצ"ל ולח"י (לבנת, מרידור, ריבלין, לבני), או צאצאי אנשי חוגו של ז'בוטינסקי (נתניהו). גיל סמסונוב, בעצמו בן לאיש לח"י, ומי שהיה מעורב באופן אישי בתהליכים הפוליטיים שעברו על הליכוד לגלגוליו, הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לחקר תופעה זו, תופעת "הנסיכים" יורשי העצר, וכעת מציג את ממצאיו בספר.

יש בהיסטוריה – העולמית והישראלית – דוגמאות רבות של משפחות שהחיידק הפוליטי עבר בהן מדור לדור (קנדי, וייצמן ועוד). לטענתו של סמסונוב אין עוד מקרה של דור שלם ששעתק את עצמו, כמו דור ההורים של המשפחה הלוחמת. מבלי להכנס לויכוחים חברתיים ופוליטיים – ההבלגה של ההגנה מול האקטיביות של אצ"ל ולח"י, ימין מול שמאל וכיוצא באלה – העובדה היא שקבוצה גדולה של אזרחים ישראלים מצאה את עצמה מנודה ממרכז המפה הישראלית, החל בימים שלפני הקמת המדינה (הסזון), והמשך לאחר הקמתה (ידועה אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומק"י"), כשמפקדים בכירים במחתרות לא הצליחו לתפוס מקום ראוי בצה"ל, ואנשים ש"הוכתמו" בעבר מחתרתי התקשו למצוא עבודה. החבורה התכנסה בתוך עצמה, אנשיה בחרו לגור בקרבת מקום אלה לאלה, ותמכו בחלשים שבהם. הכותב מספר על סבתו ששלחה אותו עם צנצנות ריבה, שבתחתיתן הודקו שטרות כסף, אל אצ"ג ורויזיוניסטים אחרים. לא בכדי ניתן להם הכינוי "המשפחה הלוחמת": הצעירים התיחסו אל הותיקים כאל "דודים", גם ללא קרבה משפחתית פורמלית. הדור השני ספג את הלהט ואת האמונה, יחד עם תחושת הנידוי, ובהגיע זמנם הצטרפו אל מפלגת האם – חרות, גח"ל, הליכוד – בתמיכה עקבית וחסרת פשרות של "דודיהם" הותיקים.

סמסונוב מתאר בפרוטרוט את התהליכים שעברו על הזרוע הפוליטית של המשפחה. החל מימיו של מנחם בגין כמנהיג נערץ של תנועת חרות – תופעה יוצאת דופן של מנהיג שכשל במשך כמעט שלושים שנה בבחירות, אבל מעמדו היחודי נותר בלתי מעורער, עבור באימוצם ובטיפוחם של מנהיגים כריזמטים בפריפריה (משה קצב ומאיר שטרית), התחזקות מעמדם של דוד לוי ואריאל שרון, המלחמה על ירושת בגין, התפוררות הלכידות של דור הבנים, ועד מאבקי הבחירות לכנסת ה-20 המתנהלים בימים אלה ממש. היום ניתן למצוא את "הנסיכים" גם מחוץ למשפחה – ציפי לבני היא דוגמא בולטת: השנים עשו את שלהן, היציאה מן ההסתגרות בתוך המשפחה הלוחמת, החשיפה לגורמים אחרים בחברה, המעבר מן האופוזיציה הנצחית אל עמדות שליטה, וגם מות ההורים בני דור המחתרות.

"הנסיכים" הוא ספר מרתק, הניתוחים שהוא מציג מעניינים, המבט מבפנים מעניק לספר ערך מוסף, הכתיבה רהוטה, ואין תחושה של קריאת עבודת תזה יבשה, אלא של פרקי היסטוריה שקמים לתחיה ברעננות. זהו ספר שנכתב באהבה, וכתוצאה מכך, למרות שאינו גולש לעמדות פוליטיות, הוא מוטה מתוך הערכה וחיבה. הדוגמא שזכורה לי בעיקר היא קביעתו של סמסונוב שמשום שבגין הצטרף אל ממשלת אשכול במאי 1967, הוא נחרט בזכרון כאחד מגיבורי הנצחון במלחמת ששת הימים. אמנם הייתי אז ילדה צעירה, אבל אני בטוחה שעל מחזיקי המפתחות שאספנו אז בלהיטות הופיעו עזר וייצמן, מוטה הוד, לוי אשכול ומשה דיין, ולא מנחם בגין, שעד היום הוא לא מי שנקשר אסוציאטיבית לנצחון. אני מניחה שבעבור המשפחה הלוחמת היותו של מנהיגם חלק מן השלטון באותם ימים היתה משמעותית מאוד. מכל מקום, הטיה כזו של המסופר מעידה על התחושות בתוך המשפחה, ואינה פוגמת בעובדות האוביקטיביות שהן לב הספר.

בשורה התחתונה: ספר מרתק, מיועד גם לאלה שחשים הזדהות עם גיבוריו, וגם לאלה שההיסטוריה החברתית-פוליטית של ישראל מסקרנת אותם.

הוצאת דביר

2015

"ספר הכליונות" ראה אור לראשונה ב-1926 במהדורה מצומצמת בת אלף ומאה עותקים, ורק מעטים מהם שרדו. הספר שלפנינו ראה אור ב-2008, והוא משמר את העיצוב של הספר המקורי לפרטיו, כולל סריקה של הדפים המקוריים וכתמי היושן שעליהם.

באחרית דבר כותבת שלומית זערור, בין השאר, על מקומו השולי של דב קמחי בספרות העברית של זמנו, וטוענת כי "הסיבה המרכזית לשוליותו של קמחי בזירה הציבורית… היא הנורמות הפואטיות ששלטו בימיו במרחב הספרותי הארץ ישראלי. רוב מבקריו של קמחי התיחסו ליצירתו בכלים שאינם מתאימים לפואטיקה שלו… הביקורת שנמתחה על יצירתו מעידה על הסתיגות הן מסגנונו הן מהנושאים שבמרכז יצירותיו". בעיני, נכון להיום, ספריו – "בית חפץ" ו"ספר הכליונות" – הם יצירות מופתיות.

"ספר הכליונות" הוא סיפור אהבה, המתרחש ברובו על רקע מלחמת העולם הראשונה. המספר מגולל במשך שמונה ימים, בהם הוא מתבודד עם בתו הצעירה בכפר ערבי, את סיפור נישואיו והתאלמנותו. את אשתו לינה פגש באירופה של לפני המלחמה, ונדמה כי המוות ריחף מעליהם כבר אז. עם פרוץ המלחמה, כשנשרף היער שבבעלות משפחת אשתו, עקרו לוינה, ושם נפרדו דרכיהם. לינה התנדבה לצלב האדום – המספר סבור שעשתה זאת בשל אהבתה לגבר אחר שנפצע בקרבות -, ואילו הוא עלה עם בתו לארץ לגור עם הוריו בירושלים. הסוף ידוע: לינה מתה ונקברה בהר זיתים, ובמהלך הסיפור נגלה מה קרה בין הפרידה לבין המוות.

בן שלושים ואחת שנה הייתי בהפסק חוט-חיי, בהקרעו.

איפה זה היה? בלנקי? בוינה?

והיא הלכה לה. נסתלקה והלכה.

ואותנו השאירה.

ו א ו ת י השאירה.

…גשי נא הלום, ואדבר אתך משפטים! בואי נא ואשאלך: מדוע הלכת את, ואני נשארתי? מה זכותך הגדולה, שנסתלקת? ומה חטאתי אני, כי נשארתי? – – 

כאמור, בבסיסו זהו סיפור אהבה, אך הספר הצנום הזה הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. המספר מתאר את הרעב בירושלים בתקופת המלחמה, את המחלות שהפילו חללים. הוא מתייחס ליחיד בתוך המלחמה (ראו צילום למטה), מדבר על האמונה באלוהים ובאורחות חיים שנשמרו לאורך הדורות, מעלה הרהורים על יחסים בתוך המשפחה. קטעים רבים בספר המלנכולי הזה מעלים דמעות: נגע ללבי במיוחד ביקורה של אמו של המספר בכפר בנסיון לעורר בבנה את הרצון לחיות למרות השכול. המספר ער לסביבתו הפיסית, יש לו ראיה אסתטית מאוד, ובאמצעות תיאוריו היפיפיים אנו רואים את הסביבה כפי שהיא מצטיירת בעיניו, כשהיא משפיעה על הלך רוחו, והלך רוחו משפיע על שרואות עיניו.

הסגנון המיוחד, עומק הרגש, הראיה הבוחנת, הבחירה המאוד מדויקת בכל מילה ומילה – כל אלה ועוד יוצרים פנינה, ויפה עשתה הוצאת דביר שהחזירה את הספר אל הקורא של ימינו.

דביר

2008 (ראה אור במקור ב-1926)

איורים: ליזה זברסקי

במהלך שנות קיומו של גטו ורשה – מנובמבר 1940 ועד מאי 1943 – עסק צוות של כותבים, מתעדים ומעתיקים, בהנהגתו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, בתעוד החיים בגטו ובמחקרים שונים הקשורים בהיסטוריה ובהווה של הקהילה היהודית בפולין. ב-1942, לפני הגירוש הגדול (300 אלף יהודים נשלחו אל מותם, ובגטו נותרו 60 אלף בלבד), הוחלט להטמין את מסמכי הארכיון (שכונה "עונג שבת") במקום מחבוא מתחת לבית ספר. מסמכים אלה נחפרו והוצאו ב-1946. חלק נוסף של הארכיון הוחבא לפני המרד ב-1943, ונמצא ב-1950. סביר להניח שמסמכים נוספים הוחבאו אף הם, אבל אלה לא נמצאו מעולם.

התוודעתי אל הארכיון באמצעות ספרו המצוין של ג'ון הרסי, "החומה". הספר ראה אור כבר ב-1950, והוא מבוסס על חומרי הארכיון שנחשפו. בעוד "החומה" מספר את הארכיון, "מי יכתוב את ההיסטוריה שלנו?" מספר עליו. שמואל קאסוב מנתח את עבודתו של רינגלבלום בכלים של איש מדע והיסטוריון, אבל זה איננו ספר עיון גרידא, שכן לא ניתן לנתק את עבודת התיעוד והמחקר מן הנסיבות, שמצד אחד היו נשוא המחקר, ומצד שני השפיעו על הדגשים שניתנו לנושאים השונים. מה שלא השתנה לאורך כל התקופה זו ההקפדה של רינגלבלום על מתודות עבודה קפדניות.

ב-1891 פרסם ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב את קריאתו המפורסמת ליהודי מזרח אירופה לאסוף מסמכים ולחקור את ההיסטוריה שלהם (ע' 407). תפיסתו המקצועית של רינגלבלום הושפעה מזו של דובנוב. ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, לא צריכה להכתב רק על ידי המלומדים, אלא גם על ידי פשוטי העם שההיסטוריה נוצרת על ידם. לפני המלחמה היה רינגלבלום פעיל פוליטית וחברתית – חבר מפלגת פועלי ציון שמאל, חבר בארגון ייוו"א (ראשי תיבות ביידיש: ייִדישער װיסנשאַפֿטלעכער אינסטיטוט, המכון המדעי היהודי, שעסק בעיקר בתרבות היידית), וכאמור היסטוריון פעיל. רינגלבלום ימצא את עצמו במהרה עומד במבחן חסר תקדים, אבל הוא היטיב להכין את עצמו אליו. מאחר שעבד מחוץ לעולם האקדמי המסורתי, ועם תקציבים דלים ועידוד מועט, גדל בטחונו העצמי לאט, וכך גם תחושת השליחות שלו כהיסטוריון פולני-יהודי. זו היתה שליחות ששילבה למדנות ושיתוף של הציבור, ואשר הגנה על האינטרסים של האומה לא באמצעות אפולוגטיקה, אלא על ידי נסיון לחשוף את העובדות. זאת היתה שליחות כבדת משקל, שלא היה אפשר להוציאה אל הפועל לבד, ואשר חייבה מאמץ משותף, גיוס של הקהילה כולה (ע' 100). כשמצא את עצמו בגטו, לא חדל מפעילותו. הוא היה חבר מרכזי ב"אליינהילף", ארגון העזרה ההדדית, ובמסגרת זו ייסד את "עונג שבת".

הארכיון תיעד את החיים בגטו לפרטי פרטים באמצעות מאמרים שכתבו חבריו, שהתבססו בחלקם על ראיונות עם תושבי הגטו, וכן אסף מסמכים במגוון גדול: מודעות שנתלו בגטו, עטיפות ממתקים, כרוזים, ארכיונים פרטיים, יומנים ועוד. אליינהילף היה מתנגד נמרץ של היודנרט, ורינגלבלום החליט לא לצרף איש מן היודנרט לצוות של "עונג שבת", למעט אדם אחד. באמצעות אותו אדם, ובאמצעות שניים נוספים שהועסקו על ידי היודנרט, נאספו גם מסמכים של ההנהגה היהודית של הגטו. בנוסף לתיעוד הזה, עסקו הכותבים גם במחקרים שונים: נושא לדוגמא שהעסיק מאוד את רינגלבלום היה מערכת היחסים המורכבת והמשתנה בין יהודי פולין לשאר האוכלוסיה. לצד הכתיבה המונחית ניתן לכותבים החופש לבחור נושאים כרצונם: היום ברור שההצלחה של עונג-שבת נבעה בחלקה מכך שלצד הוועד הפועל, שהתווה כיוון ומיקוד, רבים מחברי הארכיון כתבו על נושאים שהם עצמם בחרו בהם. יחסי הגומלין האלה בין הכוונה מרכזית, מחקר ממוקד ויוזמה אישית הניבו מגוון אדיר של חומרים (ע' 166). במהלך 1942, כשניצולים ממחנות השמדה ומארועי טבח הגיעו לגטו והעידו על שראו עיניהם, הפנה הארכיון את מרצו לתיעוד עדויות אלה ולשליחתן אל מחוץ לגטו. ארבעה דוחות נשלחו לבריטניה במהלך אותה שנה, וכששמעו הכותבים את ה-BBC מתריע על תכנית ההשמדה, היתה להם תקווה שאולי תרמו למפנה לטובה.

לארכיון היו כמה מטרות, והמרכזית שבהן היתה לתת קול לקורבנות, ולא להניח את ההיסטוריה בידיהם של הרוצחים. … הארכיון חיוני. בלעדיו יקראו בני הדורות הבאים את התיעוד של הרוצחים וישכחו את קולותיהם של הקורבנות (ע' 356). חשוב היה לכותבים לתת קול אמיתי לקהילה על שלל גווניה, לטוב ולרע, ולא ליפול למלכודת של "אחרי מות קדושים": נאמנים למורשתם של פרץ, דובנוב ואנסקי, עבדו המלקטים האלה עד הסוף ממש כדי להבטיח שהדורות הבאים יראו את יהודי פולין דרך מנסרה היסטורית ולא דרך מנסרה האגיוגרפית או דרך דברי הספד. בזמנים רעים וטובים, יהדות פולין דברה בקולות רבים ושונים; הגברים והנשים של עונג-שבת עשו כל שביכולתם לתעד את הקולות האלה, ולהבטיח שיישרדו עד שיבוא יום ומישהו יקשיב להם (ע' 223).

בעיני, כוחו של הספר, לצד המחקר הקפדני, הוא בסיפורים האישיים. פרק שלם מוקדש לסיפוריהם של הכותבים, איש איש וסיפורו היחודי. גם במבוא, המתאר את חשיפת המטמון הראשון, ניתן מקום לקול האישי. האנשים שקברו את המטמון צירפו אל המסמכים שורות אישיות. הלב נקרע למראה המלים האחרונות של בחור צעיר: נחום גז'יוואץ' בן השמונה-עשרה רצה להזכיר למי שימצאו את הארכיון, כי בגלל שמשפחתו היתה עניה, לא עלה בידו להשלים את לימודיו… "אני מתכוון לרוץ אל הורי ולראות אם הם בסדר. אני לא יודע מה יקרה לי. זכרו, שמי נחום גז'יוואץ'" (ההדגשה במקור).

רינגלבלום עצמו מצא ממש לפני המרד מחבוא לאשתו ולבנו בצד הארי של ורשה, אך נלכד בגטו עם פרוץ המרד, ונשלח למחנה טרווניקי. פעילים פולנים חילצו אותו, ובחודשי חייו האחרונים שהה עם משפחתו ועם כשלושים יהודים נוספים בבונקר מתחת לחממה של פולני נוצרי. גם בתקופה זו המשיך בפועלו: בחודשי חייו האחרונים, מאז שובו ממחנה טרווניקי באוגוסט 1943 ועד מותו במרס 1944, מילא רינגלבלום את שליחותו האחרונה כהיסטוריון… רינגלבלום, דוגל עיקבי בהיסטוריה כמיזם קולקטיבי, היה עתה למתעד בודד. הוא ישב בפינה של בונקר תת-קרקעי צפוף וכתב בלי הפסקה (ע' 357). המעט שיכול היה לעשות עכשו היה למלא את שליחותו האחרונה של ההיסטוריון: להותיר אחריו מחקר שיאלץ את בני הדורות הבאים להתעמת עם העבר ביושר ובפתיחות (ע' 394).

יהא זכרם ברוך.

Who Will Write Our History? – Samuel D. Kassov

הוצאת דביר ויד ושם

2014

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה-הס

כותרת משנה: ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות

במסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו – יבשה, אויר וים – ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו מיקרופונים נסתרים, שהקליטו את שיחותיהם של השבויים. לעתים הושתלו בקרב השבויים משתפי פעולה שעודדו אותם לדבר, אבל ברוב המקרים מדובר בשיחות חופשיות. גם אם חשדו השבויים (רובם גרמנים, ומיעוטם איטלקים ויפנים) ששיחותיהם מוקלטות, לא יכלו להתגבר על הצורך לשוחח ולשתף בארועים שעברו עליהם ובתחושותיהם.

ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל חשף את קיומם של כ-150,000 עמודי תמלילים. כדי לנתח  את התמלילים ולהעניק להם משמעות חברתית-היסטורית מעבר לציטוטים גרידא, גייס את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר. כל אחד מפרקי הספר מתרכז באחד האספקטים שהרכיבו את עולמם של החיילים, כמו טכנולוגיה, סיפורי הרפתקאות, ערכים צבאיים, ציד ועוד.

ציפיתי לספר על המניעים של חיילי הוורמאכט, וקיבלתי ספר על "למה חיילים הורגים", דיון כללי שיש בו ענין, אבל חידוש כמעט שאין בו, וכמעט שום ערך מוסף לגבי המלחמה הספציפית ההיא. לשאלות המעניינות באמת, השאלות היחודיות למלחמת העולם השניה, כמו השתתפותם של חיילי הוורמאכט בהשמדה, ומה גורם לאדם מן השורה להשתתף מרצונו ברצח אזרחים וליהנות מן המעשה, ניתן אותו משקל כמו לנושאים האחרים שהספר מכסה.

בפרקים העוסקים ביחסם של החיילים להרג, הכותבים מפנים מפעם לפעם לארועים שארעו במלחמות אחרות על ידי חיילים אחרים, בעיקר להתנהגותם של חיילים אמריקאים בוייטנאם. התחושה היא שהם מבקשים להסיט את העיסוק מהתנהגותם הנפשעת של חיילי הוורמאכט באמצעות מתן פרשנות רחבה יותר לאלימות המשתחררת בכל שדה קרב. אין טעם להיתמם ולטעון שחיילי המדינות הדמוקרטיות מקפידים על טוהר הנשק, אבל אין מקום לגזור גזירה שווה בין התנהגות הנתפסת בעולם השפוי כחריגה לסטנדרטים הברוטליים העולים מן הציטוטים. היבט זה בספר גרם לי אי נוחות.

היבט נוסף שעורר בי תהיה לגבי נקודת המוצא של הכותבים היא טענתם שחיילי הוורמאכט היו א-פוליטיים, ולא הושפעו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך הם כותבים:  היחידה החברתית הכמעט בלעדית שהחיילים בחזית הרגישו מחויבים לה היתה קבוצת העמיתים והמפקדים… ואילו לרעיונות כמו "קונספירציה יהודית עולמית", "תתי-אדם בולשביקים" ו"קהילת העם הנאציונל-סוציאליסטית" היתה חשיבות שולית בלבד. החיילים האלה לא היו "לוחמים אידיאולוגיים", ורובם היו א-פוליטיים לחלוטין. למסקנה זו אין תימוכין בציטוטים המובאים בספר, ויותר מזה, היא עומדת בסתירה לדברים שהם עצמם כתבו באותו עמוד ממש: הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה עיצבו את התפיסות, את הפרשנויות ואת ההתנהגות של החיילים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם של החיילים לאלימות קיצונית, לתקיפות מיניות, לפרשנויות גזעניות ולאמונה בפיהרר. השפעתם של אלה היתה גדולה כל כך, עד שמנקודת המבט שלנו מפתיע לראות שוב ושוב באיזו אדישות סיפרו החיילים סיפורים על מעשים אכזריים ביותר (או הקשיבו להם), וכמה עמוקים היו האמונה והאמון בהיטלר עד שנת המלחמה האחרונה. מהם אותם "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה" אם לא האידיאולוגיה הנאצית? ניכרת בספר נטיה לעשות הפרדה, שלא היתה קיימת במציאות, בין ההנהגה ורעיונותיה לחיילים.

המסקנה אליה מגיעים הכותבים בסיום הספר מדכדכת: אם נפסיק להגדיר את האלימות כסטיה, נלמד על החברה שלנו ועל הדרך שבה היא מתפקדת יותר מאשר אם נמשיך להחזיק באשליות של החברה המודרנית על עצמה. וכאשר נשיב את האלימות על צורותיה השונות אל קובץ אפשרויות ההתנהגות של קהילות ההישרדות האנושית, נוכל לראות שהקהילות האלה הן תמיד גם קהילות השמדה. האמונה של המודרניות בריחוקה מהאלימות היא אשליה. בני אדם הורגים מסיבות שונות. חיילים הורגים משום שזוהי המשימה שלהם. יאללה בלגן. כאילו לא התקדמנו במהלך השנים, כאילו היינו יכולים לתפקד כחברה בלי להרחיק את האלימות אל מאחורי סורג ובריח, במקום – כפי שהם מציעים – לקבל אותה. כאילו אין באפשרותנו או ברצוננו לשאוף אל הטוב והישר. נכון שניסויים מראים שבהנתן הכוח והסמכות אנשים נורמטיבים מגלים סממנים סדיסטיים (ניסוי מילגרם וניסוי בית הסוהר יעידו), אבל חברה מתוקנת נלחמת בתופעות כאלה, רואה בהן סטיה, לא מאמצת אותן.

למרות כל ההסתיגויות, אני דווקא ממליצה לקרוא את הספר, בדגש על קריאה ביקורתית. זו הזדמנות לראות מה אמרו הגרמנים על עצמם בזמן המלחמה, ולא עם יפוי המציאות והמצאת תירוצים אחריה בנסיון ליצור לוורמאכט תדמית נקיה של צבא מקצועי נטול פוליטיקה. חלק מן הניתוחים של הכותבים מעניינים וראויים לתשומת לב, הן בהקשר הספציפי והן בראיה רחבה יותר. אין בספר מענה לשאלות המטרידות, אבל יש בו מידע רב ומעניין, ולפיכך הוא מומלץ.

Soldaten – Sönke Neitzel Harald Welzer

הוצאת דביר

2014

תרגום מגרמנית: עפרה קק

לפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חרות לשנות את פרטי הארועים. כעת יגאל שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. אם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר,שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעלי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו היתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים…", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את "המה". תפיסה לסירוגין של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות ביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחיש אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, דווקא קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמא, יגאל שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי ענין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת ז"ב, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל

הוצאת דביר

2014

הביוגרפיה של מאו היא יצירה מרשימה ביותר, מרתקת מתחילתה ועד סיומה, מושקעת לפרטי פרטים, ולמרות היותה עיונית ודוקומנטרית היא נקראת כמו רומן.

מה שידעתי על מאו, לפני שקראתי ספרים שנכתבו ע"י סינים (להבדיל מספרי פרל ס. בק, לדוגמא), הסתכם בתמונה של האיש העגלגל שוחה בנהר, זה שכתב את הספר האדום, היה קומוניסט, וטיפח בסין פולחן אישיות. מכיוון שהעורך המדעי של הספר, יואב רפופורט, מעיד על עצמו שהתפיסה שלו את מאו לפני הספר היתה רומנטית, אני מרגישה פחות מבוכה להודות שגם אני כך. אבל אז באו שיאנליאנג ורונג צ'אנג, ונחשפתי לידיעה שהחיים בסין תחת שלטונו של השחיין השאנן הזה היו גיהינום.

"מאו – הסיפור הבלתי נודע" מספר על מאו ועל פועלו החל מרגע לידתו ועד רגע מותו. נקודת המוצא של המחברים – רונג צ'אנג שסבלה בסין של מהפכת התרבות, וג`ון הלידיי בעלה ההיסטוריון – היא שמאו היה אגו-מניאק חסר רגש וחסר חמלה, אפילו סדיסט, שכל מטרתו היתה לשלוט בסין, להפוך אותה למעצמת על, ולהשיג שליטה בעולם. אם בדרך מתו 70 מליון סינים – לא נורא. יש עוד 600 מליון שעומדים בתור ליפול קורבן. הכותבים מנפצים בזה אחר זה כל מיתוס גבורה שנכרך בשמו של מאו או בשמה של התנועה הקומוניסטית-מאואיסטית. השנאה הברורה שלהם כלפיו קצת מפריעה למהלך הספר, ומעוררת שאלות באשר לאוביקטיביות שלהם.

העורך המדעי, יואב רפופורט, מתיחס לכך באחרית הדבר שכתב: הוא סבור שפה ושם השניים בחרו לתת במה רק לעדויות שתומכות בגישתם, ובשום מקרה לא נתנו לעובדות מסוג אחר (בהנחה שיש עובדות כאלה) לבלבל אותם. אבל מעבר לכך, מסתבר שהספר חולל מהומה בקרב אוכלוסית הסינולוגים, מכיוון שהסתמך על מקורות מגוונים ומעולים, וחשף והאיר עובדות שלא היו ידועות על מאו ועל אותה תקופה עד כה. לרונג צ`אנג יש גישה יחודית למקורות בתוך סין, בשל עברה כבתם של פעילי מפלגה לשעבר, וג`ון הלידיי הוא היסטוריון מוערך דובר רוסית, תכונה חשובה בהתחשב במקורות הרוסיים הרבים שעליהם נבנה הספר. בשורה התחתונה, לדברי העורך, זהו ספר חשוב ומוערך.

טכנית, הספר לא קשה לקריאה, משום שכתיבתו רהוטה ומושכת. רגשית הוא לא קל, לפעמים אפילו קשה מאוד. בכל פעם שאני קוראת על הגיהינום שאנשים יוצרים לאנשים אחרים, ובסופו של דבר גם לעצמם, אני מופתעת ומזועזעת מחדש, והספר הזה מציג שיאים מסחררים של טירוף מערכות.

Mao: The Unknown Story – Jung Chang, Jon Halliday

הוצאת ספרית מעריב ודביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עידית שורר והדסה הנדלר