תגית: הפרוטוקולים של זקני ציון

כותרת משנה: הסיפור הסודי של הפרוטוקולים של זקני ציון

הפרוטוקולים של זקני ציון מסרבים למות. "מה שנראה לא ייאמן הוא כיצד הזיוף הזה קם מאפרו בכל פעם שמישהו הוכיח מעל לכל ספק שמדובר בזיוף", כותב אומברטו אקו בהקדמה לספר, ומאמין שהסיפור רחוק מסיום. סטיבן אריק ברונר, שכתב סוף דבר לספר, פסימי אף יותר מאקו. "הפרוטוקולים לא ייעלמו לעולם. הפמפלט ממשיך לחזור כמו חלום רע", הוא מסכם.

ההצהרה בעמוד הראשון של הספר מנסה להסביר בתמציתיות את הופעת הפרוטוקולים: "בכל פעם שמלמדים קבוצת אנשים לשנוא קבוצה אחרת, נוצר שקר שבא ללבות את השנאה ולהצדיק מזימה". הדסה בן-עתו, בספרה המצוין "השקר מסרב למות", מסבירה באופן מלומד מדוע המאבק בזיוף הוא כל-כך סיזיפי: "טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי".

ויל אייזנר, סופר ואמן קומיקס בעל מוניטין, שהיה גם מאבותיו של הרומן הגרפי, נרתם למאבק בכליו שלו. הוא מתאר בתמונות ובמלל מינימלי את השתלשלות יצירת הפרוטוקולים, החל בספרו של מוריס ז'ולי "דיאלוגים מהגיהינום בין מקיאוולי למונטסקיה", שנועד להעביר ביקורת על נפוליאון השלישי, דרך מטווי גולובינסקי, שהעתיק ושכתב קטעים מן הספר ויצר את הפרוטוקולים עבור האוכרנה במטרה להשפיע על עמדותיו של הצאר, עבור בחשיפת הזיוף ב-1921 על ידי פיליפ גרייבס, כתב הטיימס הלונדוני, וכלה בתפוצת הפרוטוקולים כיום. אייזנר מתעכב על ארועים ועל אישים בדרך, ביניהם משפט ברן ב-1935, שבעקבותיו נאסרה הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ, פעילותו של  הנרי פורד להפצתם בארצות הברית, האזכור של הפרוטוקולים ב"מיין קאמפף" כאמת לאמיתה, והגרסאות השונות שצצו ועדיין צצות ברחבי העולם.

מכיוון שבתוך ספר מסוג זה אין מקום להערות שוליים, הוסיף אייזנר באופן מועיל מעט הרחבות על הדמויות בהערות בסופו של הספר. אני עצמי מעדיפה את ספרה המקיף של הדסה בן-עתו, שספרו של אייזנר הוא מעין תמצית בתמונות שלו, אבל גם ליצירה הזו יש כוח רב. בעיני עוצמתו מתרכזת בעיקר באופטימיות ובשִברה הבאים לידי ביטוי חוזר ונשנה בתמונות המסיימות את הפרקים בהם מסופר על הוכחה שמדובר בזיוף. התמונה שלמטה לקוחה מסיומו של פרק חשיפת השקר על ידי גרייבס.

המאבק בעלילת הפרוטוקולים אמנם סיזיפי, אבל מחויב המציאות, וויל אייזנר יצר עוד כלי שעשוי לסייע. מעבר לנושא החשוב, הספר הוא יצירה אמנותית נאה ומהנה, וגם מסיבה זו הוא מומלץ.

The Plot – Will Eisner

כנרת זמורה ביתן

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

כותרת משנה: 100 שנות "הפרוטוקולים של זקני ציון"

ב-1864, בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, החליט הסופר ועורך הדין מוריס ז'ולי לפרסם את ביקורתו על המשטר. בספרו "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאוולי ומונטסקייה" הפגיש בין שתי דמויות היסטוריות: מצד אחד מונטסקיה, האיש שדגל במשטר רפובליקני תוך הקפדה על הפרדת רשויות, ומצד שני מקיאוולי, המייצג שלטון כוחני ועריץ ונטול מוסר. חלק הארי של הדיאלוגים מושמע מפיו של מקיאוולי, שבאמצעותו הציג ז'ולי את עוולות משטרו של נפוליאון. ז'ולי נעצר, וספרו נאסר לפרסום.

בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה פטר איוונוביץ' רצ'קובסקי ראש המשטרה הפוליטית הרוסית בצרפת. רצ'קובסקי לא בחל באמצעים במאבקו באויביה של רוסיה, ואחד מכלי נשקו העיקריים היה זיוף בקנה מידה נרחב, לא רק של מסמכים, אלא גם של ארגונים שלמים. רצ'קובסקי חש צורך למצוא אשמים במצבה המעורער של רוסיה, והיהודים – לא בפעם הראשונה בהיסטוריה – היו מטרה נוחה. בשיתוף פעולה רוסי-צרפתי, על רקע האנטישמיות הגואה בצרפת בניצוחו של אדואר דרימון ועל רקע פרשת דרייפוס, הועתקו קטעים נרחבים מספרו של ז'ולי, כשבכל מקום בו הוזכר נפוליאון השלישי הוחלף שמו ביהודים. לקטעים המועתקים נוספו פרקים משלימים, שזיופם ניכר בעיקר בשל הצרפתית הקלוקלת בה נכתבו, ולאלה צורפה העלילה מתוך ספרו של הרמן גוטשה אודות המפגש של נציגי שנים-עשר השבטים בבית הקברות היהודי בפראג. כל אלה יחד הפכו ל"פרוטוקולים של זקני ציון", ובהם פירוט התכניות הפנטסטיות של היהודים להשתלט על העולם. כמה שנים אחר-כך נטען כי הפרוטוקולים האלה הם העתק מדויק של דיוני היהודים בקונגרס הציוני הראשון.

מאז ועד היום הפרוטוקולים שבים וצצים במקומות שונים ברחבי העולם, מותאמים לצרכי מפיציהם. הנרי פורד הפיץ אותם בארצות הברית, היטלר עשה בהם שימוש נרחב, בארצות ערב הם נפוצים גם היום. נדמה שאין מדינה בעולם בה לא ראו אור בשלב זה או אחר. הפרוטוקולים הוכחשו לא אחת בפרסומים מלומדים: העתונאי פיליפ גרייבס והטיימס הלונדוני הוכיחו כי מדובר בזיוף, כך גם המלומד האנגלי לוסיאן וולף בספרו "האמת על הפרוטוקולים של זקני ציון", והדיפלומט הרמן ברנשטיין, שתבע את הנרי פורד, בספרו "תולדותיו של שקר – הפרוטוקולים של זקני ציון". הרוסים עצמם, אבותיו של המסמך, לא השתמשו בו כראיה במשפט בייליס המפורסם, בו הואשם יהודי כי השתמש בדם ילד נוצרי להכנת המצות לפסח, כי ידעו שמדובר בזיוף ולא רצו להתבזות בחשיפתו.

טיעונים מלומדים לא הצליחו להשמיד את הזיוף. כשהשקרן מצליח למצוא לעצמו במה, כשמשתפים אותו בויכוח לגיטימי, הוא השיג את מטרתו, שכן הוא זקוק להכרה, לא לאשרור. עתה מוטל על ציבור הקוראים לשפוט את השקר. אם הוא קולע לדעות קדומות קיימות, אם הוא נותן לגיטימיות לשנאה עתיקת יומין, אם הוא מספק הסבר לבעיות בוערות וכואבות, אם השקרן הוא בעל מוטיבציה מספיק גבוהה, מובטחת הצלחתו. לציבור אין כלים לשפוט את השקר; כמעט שלא ניתן להוכיח שלילתו של מסמך מודפס. לעתים קרובות זהו מבצע חסר סיכוי.

הדסה בן-עתו הקדישה שש שנים לחקר הפרוטוקולים, ולשם כך עזבה את כס המשפט. בספר היא מתחקה אחר יצירת הפרוטוקולים ואחר האישים המעורבים בהפצתו ובהכחשתו. עיקר הספר מוקדש למשפט ברן, ובן-עתו עוקבת אחר כל מהלכיו, החל מן הרגע בו קיבל על עצמו ג'ורג' ברונשוויג, עורך-דין יהודי שוייצרי צעיר, לייצג את הקהילה היהודית בתביעתה נגד הארגון הנאצי "החזית הלאומית" שהפיץ את הפרוטוקולים, דרך המחקר המקיף של ברונשוויג בהיסטוריה של המסמך, ועד פסק הדין בשתי ערכאות. בערכאה הראשונה קבע השופט כי הפרוטוקולים הם זיוף, והם נכנסים להגדרת "תועבה", כמשמעותה בחוק השוייצרי, ולפיכך אסורים בפרסום. בערכאה השניה נקבע אמנם כי מדובר בתועבה, אך לא כהגדרתה בחוק, ובצעד חריג חויבו הנתבעים בכל הוצאות המשפט של התובעים. המשפט נערך בשנות השלושים, על רקע עלית הנאציזם, ומי שניהל את ההגנה היה אולריך פליישהאוור הגרמני, מי שעמד בראש ארגון Weltdienst, שדאג להפצת הפרוטוקולים ברחבי העולם כדי להצדיק את עמדתו של היטלר כלפי היהודים.

זיופים רבים נעלמו כשהוכחה הרמאות שיצרה אותם. הפרוטוקולים של זקני ציון מחזיקים מעמד. כשבנימין סיגל, עתונאי והיסטוריון, שכתב ב-1924 את "הפרוטוקולים של זקני ציון – השקר הגדול ביותר בהיסטוריה", התפלא מדוע השקר מסרב להיעלם, נאמר לו: "יש לך ציפיות מוגזמות מהמדע […]. מדע מסוגל להאבק באמצעים מדעיים; נגד איוולת אפילו האל הוא חסר אונים!". האם יש סיכוי למאבק נגדם? הדסה בן-עתו סבורה שאסור להרים ידים, וחייבים להמשיך למחות כל הזמן בכל דרך. את דעתה הביעה בין השאר במאמר "העם היהודי שותק. שוב" ובספרה האוטוביוגרפי "פנינים ורודות משנחאי".

"השקר מסרב למות" הוא ספר מושקע, מרתק, משלב מחקר היסטורי עם הידע המעמיק של הסופרת בעולם המשפט, וכתוב היטב. אני ממליצה מאוד על קריאתו.

דביר

1998, 2006

 

כריכות אופייניות של הפרוטוקולים של זקני ציון

 

 

 

 

 

השופטת בדימוס, הדסה בן-עתו, כנסה בספר שלושה-עשר תיאורים תיעודיים מחייה. לא תמצאו כאן רכילות מאחורי הקלעים של משפטים שניהלה, או סודות מחייהם של אנשים שהשתלבו בחייה, ולמה שתרצו למצוא אותם? מה שהיא בחרה לספר מעניין יותר.

השליש הראשון של הספר מוקדש להוריה ולמשפחתה, כי כפי שהיא כותבת בהקדשה ובמבוא "הכל בא משם". הדסה בן-עתו נולדה בפולין ב-1926, וילדותה – עד גיל תשע – עברה עליה בבית המשפחה המורחבת בעיירה בה נולדה אמה. בשני הפרקים הראשונים היא מספרת את זכרונותיה מאותן שנים, וגם מהשנים הראשונות בארץ, ומתחקה אחרי הסיבות האמיתיות שעמדו מאחורי החלטתם של הוריה לעלות לארץ. ההורים עצמם לא שיתפו, והיא כמעט ולא שאלה, אבל אחרי מות הוריה גילתה שבן דודה בארה"ב, שחקר את אילן היוחסין של המשפחה, עסק בתיעוד ההיסטוריה המשפחתית, והוריה הסכימו לענות בפתיחות על שאלותיו.

מן הקרובים מדרגה ראשונה של ההורים שרד רק אחיו הצעיר של האב. כל שאר בני המשפחה אבדו בשואה, וגורלם המדויק לא נודע. בבית הוריה של בן-עתו שררה השתקה מוחלטת של העבר. זו היתה דרכם להתמודד עם האובדן, או להדחיקו. מעניין לציין בהקשר זה כי שנים רבות אחר-כך התמודד אביה של בן-עתו עם מות אשתו בדיוק באותו האופן: מאותו יום סירב לדבר על אמא ולא הזכיר עוד את שמה עד יומו האחרון […] כאילו לא חי את רוב שנות חייו במחיצתה.

הפרק השלישי מוקדש לסיפור הצלתו של דני, האח הצעיר של האב. ערב ריכוז היהודים בגטו, שכנעו אחיותיו את אביהם לאפשר לצעיר בן העשרה להמלט לבדו. הוא התגלגל במסע עמוס צירופי מקרים ממוזלים  לרוסיה, ליפן ולסין (משם שלח לאחייניתו את הפנינים הורודות שהעניקו לספר את שמו), ולאחר המלחמה היגר לארה"ב.

הפרק הרביעי מוקדש לתיאור ימיה האחרונים של אמה. כל הפרקים האישיים האלה הם יותר מתיאור עובדתי. יש בהם ראיה בוחנת, התחקות אחרי תהליכים, וכושר אבחנה בין טפל לעיקר.

הפרקים הבאים בספר עוסקים בחיים המקצועיים של בן-עתו בשני המסלולים בהם התנהלו חייה – הקריירה המשפטית והעיסוק בעניני העם היהודי. בפן המשפטי היא מקדישה פרק אחד לדוח שנקרא על שמה בנושא הזנות בישראל, ופרק נוסף להשוואה בין מערכת המשפט האנגלית הנהוגה בארץ לקונטיננטלית. אלה אינם פרקים תיאורטיים יבשים, גם משום שהנושאים מעניינים, ובעיקר משום שהם מוצגים בשילוב עם חוויותיה האישיות ועם תפיסת עולמה, והפרק על דוח הזנות אף חושף מעט מאחורי הקלעים של עבודת המחוקק.

בפן היהודי, הבוער בעצמותיה, היא מספרת על פעילותה במהלך השנים כנציגה מטעם המדינה ומטעם עצמה. החל מהשתתפותה בקונגרס הציוני ה-22 בבזל בשנת 1946, כנציגת ויצ"ו הצעירה, עבור בהשתתפותה במשלחת ישראל לאו"ם ב-1975 בעת הדיון בו נקבע כי הציונות היא גזענות, דרך כנס אונסקו בנושא סברה ושתילה ועוד. בכמה פרקים היא מתיחסת לספרה "השקר מסרב למות", בו חקרה את השקר של הפרוטוקולים של זקני ציון, ולמפגשים הרבים והמעניינים שחוותה בעקבותיו.

פרק נפרד מיוחד לשניים מחבריה שהלכו לעולמם, עו"ד יוני בך, שהיה מתמחה אצלה והפך לידיד קרוב, וניצן אבירם, שעמל על סרט דוקומנטרי בעקבות "השקר מסרב למות", אך לא השלים את מלאכתו.

הפרק האחרון הוא מניפסט הקורא להלחם באנטישמיות ולא להשלים איתה, כי בנפשנו הדבר. כפי שכתב לפני כמאתים וחמישים שנה הפילוסוף אדמונד בורק: "כל מה שנחוץ כדי שהרוע יפרח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", ולכן יש לקום ולעשות, כל הזמן.

"פנינים ורודות משנחאי" הוא ספר מרתק, רגיש, משלב היטב בין האישי לציבורי, ונותן את הדעת על נושאים שהם בלב קיומנו. מומלץ ביותר.

דביר

2008