כשהשופטת, גיבורת הספר המזוהה רק בתוארה זה, היתה עורכת דין מתחילה, הגנה יחד עם מנהל המשרד בו עבדה על גבר שנחשד ברצח אשתו. הדיון המשפטי לא הגיע כלל לשלב הוכחת האשמה, שכן במשפט זוטא נקבע כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי חוקיות ההודאה שנגבתה מן החשוד. בפסק דין תקדימי, בהעדר ראיות אחרות מלבד ההודאה שנפסלה, בוטל כתב האישום, והאיש יצא לחופשי. עורכת הדין נותרה עם ספקות לגבי חפותו, ויותר מזה, עם ספקות לגבי שיטת המשפט שאומצה בארץ. "איך יתכן, תהתה פעמים רבות, שאשה נרצחה, ובית המשפט אפילו לא דן ברצח עצמו ובאשמת הנאשם? והכל קרה על פי הפרוצדורה". שנים אחר-כך נקרית לה הזדמנות שניה להיות מעורבת בפרשה.
מכיוון שהתוודעה אל משפחת שושן, משפחתו של החשוד, ויצרה איתה קשר קרוב יותר מן הרגיל, היתה עורכת הדין שהפכה לשופטת מודעת היטב להשפעה שיש להליכים המשפטיים על מעגלים נרחבים. שני אחיו של החשוד היו מעורבים באופן כלשהו במשפט הזוטא; אמו, שניהלה את המשפחה בזמן המשבר, וגם קודם לו ואחריו, גזרה על בנה גלות וניתוק מילדיו; אחותו הצעירה ויתרה על כל חלומותיה כדי לשמש אם לילדיו; חיי כולם התנהלו בצלו הקודר של הרצח, וכולם יחד חברו להסתיר את סודות המשפחה מן הילדים כדי לאפשר להם חיים נורמליים; משפחתה של הנרצחת סבלה קשות, כמובן, לא רק מן האובדן אלא גם מן העובדה שאיש לא נענש בגינו. הדברים לא נעשו קלים עם חלוף השנים. בתקופה שבה מתרחש הספר, אחותו של החשוד חוששת לחשוף את העבר המשפחתי בפני גבר המבקש לשאתה, והוא מצדו, אחרי שהדברים נודעים לו, חושש מהשפעתם על הוריו שעברו טראומות קשות בעצמם. כשהשופטת ביקשה מעמיתיה לתת דעתם על האחריות שבה הם נושאים כלפי מעגלים נרחבים מעין אלה, התגובה שקיבלה היתה "אל תלכי לשם".
שניים הם נושאי הספר. האחד הוא הסודות שבהם אנו מקיפים את עצמנו. משפחת שושן, כאמור, מתמודדת במשך שנים עם סוד הרצח. השופטת, שחיי נישואיה קרים, מקיימת בסודיות רומן עם פרקליט. האם בעלה מקיים קשר דומה? היא אינה יודעת. אבל היא מודעת בחריפות לכך "שאולי גם לאחרים יש סודות. היא הסתכלה מסביב לשולחן ונסתה לנחש מה הם מסתירים, הרי לא סביר שרק בחיים שלה מתרחשות דרמות". חשיפת סודות היא במידה רבה חלק מתפקידו של השופט, ואלה נקשרים אל הנושא השני, אולי הפחות דרמטי אבל היותר מהותי, והוא מגבלותיהם של כללי ה"משחק" המשפטי. למרות שנים רבות של עיסוק בתחום משני צדדיו, השופטת עדיין חווה תסכול מן העובדה "שבשיטה הבריטית שאומצה באדיקות, זו שנותרה כאן כשהסתיים המנדט, היא לא מצליחה להגיע בוודאות לחקר האמת". במהלכו של הספר היא מתייחסת לנושאים מעניינים כמו חסיון, עסקות טיעון, מורכבות התפקיד השיפוטי ועוד, ורק לקראת סופו, כשהיא מתארת לאחת מבנות המשפחה, המתעתדת ללמוד משפטים, למה עליה לצפות, היא משלימה עם מגבלות השיטה: "ההחלטות המשפטיות המכריעות את גורלו של אדם אינן מתיימרות להיות מבוססות על האמת, כפי שכל אדם מבין אותה, הן מבוססות על האמת המשפטית, כפי שהיא נקבעת בידי שופט בשר ודם, על פי כללים ברורים המנחים אותו, אבל שימי לב! השופט מחליט גם על פי שיקול דעתו ומצפונו", ולעצמה היא מסכמת כי, "גיליתי שעלי להכיר בכך שהסמכות שלי מסתיימת בפתחו של בית המשפט".
זהו ספרה השלישי של השופטת הדסה בן-עתו, וכמו קודמיו הוא כתוב ברהיטות ובאכפתיות, ונסמך על נסיונה. הספר הראשון, "השקר מסרב למות" עוסק בפרוטוקולים של זקני ציון, נושא שבער בעצמותיה, וכדי להתעמק בו ובמאבק נגד האנטישמיות פרשה מכס המשפט. ספרה השני, "פנינים ורודות משנחאי", הוא מעין אוטוביוגרפיה משפחתית ומקצועית. "אל תלכי לשם" הוא רומן, שליבתו הבדויה, והמעניינת ומרגשת בעצמה, משמשת מצע להתבוננות מפוכחת, ביקורתית ומשלימה, במערכת המשפט. כל השלושה מומלצים בהחלט.
כנרת זמורה ביתן
2012
סקירות ספרים 