כותרת משנה: רצח הנערות שהסעיר את הונגריה
בתקופה של עשרה חודשים בשנים 1953 – 1954 נעלמו בעיירה ההונגרית טרק-סנטמיקלוש חמש נערות. בעקבות תלונה על תקיפה, שלכאורה לא היתה קשורה למקרים אלה, נמצאו גופותיהן בתחתית באר הסמוכה לאחד הבתים בעיירה. פירושקה יאנצ'ו בת השבע-עשרה, שהתגוררה בבית יחד עם אמה, עם אחיה ועם בנה התינוק, נעצרה כחשודה, הורשעה והוצאה להורג. הסופר סילארד רובין פיתח ענין עמוק בפרשה לאחר שראה את תמונתה של פירושקה במוזאון לקרימינולוגיה של בודפשט. במשך שלושה עשורים הלך בעקבות הנערות האבודות ובעקבות פירושקה, ולא הצליח לכתוב את הספר שתכנן. המבוא וחלקו הראשון של הספר נכתבו על ידו, שני חלקיו האחרים הושלמו על ידי עורך ספרותי.
רובין אינו קובע עמדה בשאלת אשמתה או חפותה של פירושקה. לא ברור אם בכלל ביקש לעצמו תפקיד של חוקר. עושה רושם שהמניע הבסיסי שלו נבע ממשיכה משונה אל הפנים שבתמונה, תמונה שהקרינה עליבות אבל גם רשעות, ועוררה בו מערבולת של רגשות חמלה, תשוקה וחרדה. בסיומו של הספר, אחרי כל זוועותיו, הוא חולם בהקיץ על שינוי העבר: "עדיין פיעמה בי תקווה משוללת יסוד: לבקר בבית המוזנח ושביקורי היה מציל אותו מהתדרדרות סופנית […] הגעתי כדי להנשא לה ולקחת אותה משם". כשהוא מנסה להסביר מדוע הקדיש זמן ומשאבים נפשיים לפרשה, הוא מצטט דברים שכתב ידידו המשורר יאנוש פילינסקי: "אני לא יכול לדמיין מה (מלבד האשליה המתסכלת של הזכרון) מושך את כוח היצירה של האמן אל עבר העבר (וביחוד אל עבר אירועים שנחתמו בצורה טרגית), אם לא יעילותה של החמלה, הלהט שמחכה לפרוץ מתוך המעשה הקונקרטי, והרצון לשנות משהו בלי לשנות דבר". מעניינת האבחנה הפשוטה של שומר בית הקברות בו נקברו הקורבנות: "זה שהגעת עד לכאן אומר שאתה עדיין ילד, אפילו שהשיער שלך התחיל להאפיר. לילדים יש קני מידה אחרים. לא משנה להם מי הזאב ומי הכבש, הם רק רוצים ללטף".
המסע בעקבות פירושקה חושף תקופה קשה בתולדות הונגריה, שהיתה נתונה תחת משטר דיכוי סובייטי. ראש הממשלה, שנבחר באותה שנה, עורר תקוות לרפורמות שייטיבו עם האזרחים, אך אולץ להתפטר. רובין מתאר חיים של עוני מנַוול, של מצוקה שמועברת מדור לדור ואף מעמיקה. אמה של פירושקה היתה זונה. היא ילדה חמישה ילדים מארבעה אבות שונים, שאף אחד מהם לא תרם לגידול ילדיו. פירושקה עצמה היתה כבר בגיל שבע-עשרה אם לבן ולבת, שנלקחו ממנה והוחזרו לה לסירוגין. היא היתה שתיינית, התרועעה עם החיילים הסובייטים במחנה הסמוך לעיירה, ושכבה עם גברים תמורת טובות הנאה זעומות. אשמה ברציחות או לא, תחושת הרחמים כלפיה בלתי נמנעת.
בשולי הדברים, מעניינות התיאוריות שפיתחו תושבי העיירה כדי להסביר את ההיעלמויות. אצבע מאשימה הופנתה אל היהודים – ניצולי שואה ששבו לביתם – בטענה שהם משתמשים בדם הבנות כדי לשפץ את בית הכנסת. אצבע אחרת הופנתה כלפי הרוסים, שלכאורה משתמשים בבנות לצרכי מחקר החלל, ומשגרים אותן בלווינים נסיוניים.
"התמימוֹת" הוא ספר מוזר משהו. לצד תיעוד נרחב של הפרשה, הוא בעצם מתעד את נפשו של הכותב, ושני נושאי התיעוד נותרים בלתי מפוענחים. אני תוהה אם סילארד רובין, לו האריך לחיות מעבר לשמונים ושלוש שנותיו, היה מצליח לשרבט את המילה "סוף" בסיומו של הטקסט ולשחרר אותו לפרסום. אני נוטה להניח שלא. למרות כתיבה טובה וחומלת, משהו בספר נותר מאוד פרטי וסמוי, והיצירה כולה עוררה בי רגשות סותרים. אולי כך חש רובין מול התמונה.
Aprószentek – Szilárd Rubin
עם עובד
2018 (2012)
תרגום מהונגרית: דוד טרבאי
סקירות ספרים 