החדר השורק / ויליאם הופ הודג'סון

קרנאקי, בלש וחוקר, הוא פרי רוחו של ויליאם הופ הודג'סון, סופר שהשפיע על יוצרי אימה ובלש שכתבו בשנים שאחרי מותו. תשעה סיפורי קרנאקי ראו אור בזה אחר זה בין השנים 1910 ו-1912, וקובצו לספר אחד תחת השם "קרנאקי בלש רפאים" שנה אחר כך. "החדר השורק" היה השלישי שבהם על פי סדר הופעתם.

קרנאקי אמנם מאמין בעל-טבעי, אבל אינו מכוון את חקירותיו דווקא לכיוון זה. הוא יודע שפתרון התעלומות שהוא נדרש לפצח עשוי להתגלות כמעשה אנושי, ופועל תחילה לברר את האפשרות הזו. בסיפור זה הוא נקרא לגלות מה עומד מאחורי שריקה אימתנית שמשמיע אחד החדרים בטירה אירית ישנה. הסיפור עוקב אחר דרך מחשבתו ואחר האופן הקפדני שבו הוא טורח לבדוק את כל האפשרויות, אנושיות וכאלה שאינן, עד שהוא חושף, כמובן, את פשר הענין, ומציע כיצד להתמודד עם הבעיה. 

למרות שמדובר בסיפור קצר, שני היבטים עיקריים מקבלים בו ביטוי מקיף ומדויק. האחד הוא אישיותו של קרנאקי, והשני הוא האימה המחלחלת עד לעצמותיהם של אלה שנאלצים להאזין לשריקה.

"נדמה היה שהקול ממלא את כל המסדרון עד שכבר הרגשתי כאילו האוויר כולו פעם תחת עוצמתו של איזה כוח אדיר ומופקר. זו הייתה תחושה של טומאה ממשית, כמו שאומרים, של מפלצתיות שהקיפה אותנו". 

ויליאם הופ הודג'סון נהרג ב-1918 בקרבות מלחמת העולם הראשונה. למרות פרסומו בחייו, יצירתו נשכחה אחרי מותו, וחזרה לתודעה רק כשני עשורים אחר כך. בעברית ראה אור סיפורו "הקול בלילה" בתרגומו של יוחאי ג'רפי בקובץ "אוסף סיפורי ים ונהר אחד". "החדר השורק" ראה גם הוא אור בעברית, לפני כשישה עשורים, בקובץ "הקברן המוזר" בתרגומו של נ. בעל גליל. הוצאת קתרזיס פותחת עם סיפור זה סדרה של תרגומי קראנקי. 

מומלץ לחובבי בלש ואימה.

The Whistling Room – William Hope Hodgson

קתרזיס

2025 (1910)

תרגום מאנגלית: דוד ישראל ארונשטם

הסגן נים / יורי טיניאנוב

שתי שגיאות שמבצע לבלר עייף ולחוץ בפקודה הגדודית בוראות חיים ומבטלות אותם. סגן נים נברא יש מאין בשל רווח מיותר במילה 'סגנים', שהופכת ל'סגנ נים'. לעומת זאת איתרע מזלו של הסגן המתקדם סינוּחָאיֵב, וליד שמו נכתב כי נפטר. פאבל הראשון, קיסר רוסיה, שחתם על הפקודה, ראה לנכון לתקן את השגיאה הראשונה, ולהפוך את ה'סגנ' ל'סגן', ואף הוסיף בכתב ידו כי יש לשבץ אותו לחיל המשמר. העובדה שהאיש אינו קיים לא הפריעה לאנשי הגדוד להודיע על שיבוצו החדש, ממש כמו שהעובדה שסינוחאיב עמד חי וקיים מול עיני מפקדו לא הפריעה לזה האחרון להכריז כי בשל מותו יש לראותו כמי שהשתחרר מן השרות.

יורי טיניאנוב כתב את סיפורו ב-1928, וביסס אותו על שתי אנקדוטות שנקשרו בתקופת שלטונו של פאבל הראשון, בנה של קתרינה הגדולה. פאבל שלו הוא רודן שפוחד מעמו, והעם הוא המון מדוכא, או אדיש, שנכנע לכל קפריזה אבסורדית של הקיסר ושל עושי דברו. טיניאנוב אמנם הרחיק את סיפורו אל המאה השמונה-עשרה, אך מן הסתם כיוון אל ארצו שאחרי המהפכה.

מקובל לראות את הסיפור כפרודיה על ביורוקרטיה, אבל בעיני הוא מכוון יותר אל העדריות, אל הקלות שבה בני אדם מאמצים את מה שנראה כמקובל והופכים אותו, מבלי לחשוב כלל, לחלק מעצמם. טיניאנוב מתייחס לעדריות הזו ולכוחו של ההמון לא רק בהקשר של החי-המת והמת-החי, אלא גם בהקשרים אחרים, קלילים ומהותיים כאחד. כשהוא מספר על נשות הארמון, הוא מתייחס לאחידות שבאופנה – "כעת הנשים הפכו לרועות צאן עם ראשים מתולתלים". וכשהוא מתאר את תחושותיו של הקיסר כלפי העם, הוא מציין כי "הוא לא פחד מאף אחד מהם בנפרד. אולם יחדיו, הם היו ים והוא טבע בו". בנפרד הם בידיו, אבל אם יחליטו לפנות נגדו, וכמו הים אי אפשר לצפות אם ומתי ולמה יעשו זאת, הוא אבוד.

"הסגן נים" הוא סיפור קצר ומהודק. המתרגם דוד ישראל ארונשטם, שכתב מבוא לספר, מציין בצדק כי למרות האבסורד שבעלילה, ולמרות ההקצנה של דמות הקיסר, הסופר הצליח לא ליצור קריקטורה, והסיפור יכול להקרא כ"פיסת היסטוריה, אזהרה או ביטוי משעשע לאבסורד האנושי".

הסיפור מלווה בהערות שוליים רבות. בחלקן, לטעמי, אין צורך כלל, ורובן צריכות היו להיות מרוכזות בסופו של הסיפור, כדי לאפשר הנאה מקריאה שוטפת. פרט להערה טכנית זו נהניתי מן הסיפור, שליחו לא נס עם השנים.

Подпоручик Киже – Ю́рий Никола́евич (Насо́нович) Тыня́нов

קתרזיס

2022 (1928)

תרגום מרוסית: דוד ישראל ארונשטם