תגית: דיסטופיה

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"הכיצד לא אצטער על האנושות? צר היה לי עליה ביותר משראיתי כיצד היא מסתערת במו ידיה ובכל מחיר אל תוך כליונה"

רב החובל ואן טוך הוזהר על ידי תושבי האיים שליד סומטרה לא להתקרב לאי מסוים, משום שזה מאוכלס בשדים. נדחף על ידי רוח סקרנות והרפתקנות הוא מפליג דווקא לשם, ומוצא להפתעתו להקה גדולה של סלמנדרות שמגלות סממנים של התנהגות אנושית. הן מסוגלות לחקות דיבור של בני אדם, ללמוד שימוש בכלים, ומה שחשוב מכל בעיניו – הן באות אליו ובידיהן מנחה, צדפות ובהן פנינים. בשובו לאירופה הוא מצליח לשכנע את בונדי, איש עסקים צ'כי עשיר, בפוטנציאל המסחרי הטמון בשיתוף פעולה עם מי שהוא מכנה "לטאים". בונדי מעמיד לרשותו אניה ובה מיכלי מים גדולים לשינוע הסלמנדרות, וואן טוך מתחיל לייסד מושבות שלהן באיים נוספים.

כל זמן שרב החובל חי, הוא השולט היחיד בתפוצתן ובפעילותן לטובת בני האדם, ומכיוון שהוא אוהב אותן אהבת נפש הן נהנות מחיים שלווים ומוגנים (אם מתעלמים מהעברתן הכפויה למקומות חדשים). לאחר מותו הכל משתנה. השימוש בסלמנדרות מתרחב – הן אוהבות לבנות מזחים ושוברי גלים, ומנוצלות לעבודות בניה לאורך החופים ולסיפוח חלקים מן הים אל היבשות – הסחר בהן הופך פרוע, והיחס אליהן מידרדר.

"להבדיל מהתפשטות המין האנושי על פני כדור הארץ, התפשטות הסלמנדרות התרחשה על פי תכנית, ובהיקף גדול. אילו הושארה בידי הטבע, היה הענין נסחב ודאי מאות, אם לא אלפי שנים. מה לעשות, הטבע איננו ומעולם לא היה כה יוזם ותכליתי כמו הייצור והמסחר של בני האדם". הסלמנדרות מתרבות בקצב מהיר, הן חמושות עד צוואר, והן זקוקות לעוד ועוד חופים כדי להמשיך לשגשג. כמה זמן יעבור עד שהגלגל יתהפך, ובמקום שבני האדם ינסו לספח את הים הסלמנדרות תנסינה לפרק את היבשות לאיים כדי להאריך את קווי החוף?

קארל צ'אפק כתב את הספר ב-1936 על רקע עלית הנאצים בגרמניה, והוא מתייחס לכך יותר מפעם אחת. כך, לדוגמא, הוא מוסיף הערת שוליים בעקבות ההחלטה לאסור ניסויים בסלמנדרות חיות לצורכי המדע: "ביחוד בגרמניה נאסרו כל הסוגים של ניתוחי מחקר של בעלי חיים בעודם בחיים, כמובן רק על חוקרים יהודיים". במקום אחר הוא מספר כי הגרמנים משבחים את זן הסלמנדרה הבלטי כנעלה מכולם – "נורדי ואצילי, בהיר, זקוף וארוך גולגולת". והמסקנה מכך: "לפיכך זקוקה גרמניה לחופים חדשים וארוכים יותר, למושבות, לים פתוח חובק עולם, כדי שבכל מקום יוכלו להתפתח במים גרמניים דורות חדשים של סלמנדרות טהורות גזע מן האב-טיפוס הגרמני". ביקורת רבה מופנה שוב ושוב אל האנושות, שאינה מצליחה להתאחד מול איומים, שממשיכה להתחמש בעצמה ולחמש את יריביה, ושמנציחה פילוג וסכסוכים בכל תחום, כולל אפילו מדע. "כך קרה שבסופו של דבר מדעי הטבע של כל אומה ולשון יכלו להתהדר בסלמנדרות ענק משל אומתם ולאסור מלחמה מדעית עד חורמה בסלמנדרות הענק של אומות אחרות. אשר על כן לא היה אפשר לשפוך אור מדעי בהיר כל צרכו על כל הסוגיה הגדולה של הסלמנדרות, וכך נשאר הדבר עד הסוף המר". באקט כמו נבואי, כשנתיים לפני ועידת מינכן, צ'אפק מכנס את מדינות אירופה לועידה שאמורה לדון בתגובה לאיומי הסלמנדרות, ואלה מחליטות להקריב נתח מסין בתקווה שהסלמנדרות תסתפקנה בו.

צ'אפק אינו כותב רק על אירופה של התקופה. הוא מתייחס גם לקולוניאליזם, לסחר עבדים, למסיונריות, לאידיאולוגיות דתיות ופוליטיות, לקפיטליזם ולקומוניזם. הוא מבכה את השטחיות ואת העדריות – בדוח על הסלמנדרה המכונה אנדריאס שויכצרי (בהשראת סלמנדרת שויכצרי) נכתב בין השאר כי "הנ"ל יודע לקרוא, אבל רק עתוני ערב. הוא מתעניין במה שמעניין את האנגלי הממוצע, ומגיב עליהם באופן דומה, כלומר בכיוון הדעות הרווחות, המקובלות והקבועות […] אין צורך להפריז בהערכת האינטליגנציה שלו, שכן אין היא עולה בשום פנים על זו של האדם הממוצע בן ימינו" – ומבכה גם את קוצר הראות ואת אי הנכונות ללמוד מן העבר – "אולי גם ההיסטוריה שלנו כבר שוחקה פעם, ואנחנו מזיזים את הכלים שלנו באותם מהלכים לאותן מפלות כמו פעם".

בפרק החותם את הספר מנהל הסופר דו-שיח עם עצמו, ומנסה להחליט איזה סוף להעניק לעלילה. הוא היה רוצה להציל את האנושות, אבל אינו בטוח שהדבר אפשרי: "האם מוטל על הטבע לתקן כל הזמן את אשר בני האדם עוללו לעצמם? […] אילו היו רק סלמנדרות נגד בני אדם, אולי היה אפשר עוד להושיע. אבל בני אדם נגד בני אדם, את זאת, בן-אדם, אין לעצור".

הספר בנוי משלושה חלקים, הראשון מתרחש בעידן של ואן טוך ומיד אחריו, השני תיעודי, והשלישי פרק המלחמה. הפרק התיעודי מורכב ממאמרים ומקטעי עיתונים שאסף אדם בשם פובונדרה, שוער בביתו של בונדי, שאיפשר לואן טוך להכנס ולדבר עם מעסיקו. תחילה הוא מתגאה בחלקו בקשר עם הסלמנדרות, שהרי יכול היה לסגור את הדלת בפני רב החובל, והוא מתמכר לאיסוף ידיעות אודותן. בהמשך, כשהעניינים ידרדרו, יחוש אשמה. כל שלושת חלקי הספר עתירי דמיון, שנונים, נוקבים, ולמרות התחזית הקשה הם מושכים מאוד לקריאה ומהנים.

קראתי את הספר בתרגומו המוצלח של אפרים פרויד. ב-2012 הספר תורגם שנית על ידי רות בונדי.

מיוחד ומומלץ מאוד.

Válka S Mloky – Karel Čapek

זמורה ביתן

1991 (1936)

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

בעתיד דיסטופי, שאינו ממוקם הרחק בזמן, ישראל מופתעת ממתקפה משולבת של חיזבאללה ושל אירן, שאנשיהן מגיחים ממנהרות בחיפוי ארטילריה מלבנון ומסוריה. בזה אחר זה נקרעים מן המדינה מרבית מחוזותיה, ונותרת רק רצועת החוף. במדבר יהודה, במערות בהן התחבאו אנשי המרד כאלפיים שנה קודם לכן, מתחבאים כעת פעילי המחתרת הישראלית. בועז, מנהיג המחתרת, הספיק להעלות את ילדיו ואת אמם על טיסה למקום מבטחים, וכולו נתון למשימה להציל את מה שנותר מן המדינה.

מרלין, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, עובדת עבור שירות הביון האמריקאי. כשפורצת המלחמה היא משרתת בארץ תחת השם הבדוי נורה בתפקיד דיפלומטי כנספחת לענייני תרבות. משימתה היא ליפול בשבי כדי לאסוף מידע. גלגוליה מביאים אותה למחנה או"ם, תחת חסותו של המפקד המקומי. שוביה אינם מודעים, כמובן, לתפקידה ולשורשיה היהודיים, והיא מנצלת את כישוריה להתחבב, וגם את הנוכחות של ילדה יתומה שסיפחה אליה, כדי ללקט ידיעות חשובות וכדי ליצור קשר עם מפעיליה.

לעלילת הספר הייתי מגיבה מן הסתם בהלך-רוח שונה בימים אחרים, אולי בספקנות נוכח החזון האפוקליפטי (שאגב, נכתב במהלך חמש השנים האחרונות, ולא כתגובה למלחמה המתרחשת בעת שהוא רואה אור). אבל כעת, לנוכח הפתעת אוקטובר, מתגנבת לה מחשבת כפירה מטרידה, שגורמת לרקע של הספר לנכוח בעוצמה.

מכל מקום, הסיפור המרכזי אינו האסון הלאומי, אלא האופן בו מרלין ובועז, שניהלו בעבר זוגיות סבוכה זה עם זה, מתמודדים עם הדילמות הרבות הכרוכות בשליחותם ועם החידוש הכפוי של הקשר ביניהם בתוקף תפקידיהם. בועז יודע שעיסוקיו החשאיים בעבר ופעילותו בהווה גורמים לו לאבד את ילדיו, אבל אינו יכול לקום ולנטוש. כשמתברר לו גורלה של מרלין, הוא אינו יכול להשאר אדיש. מרלין מצדה מתחבטת בדילמות מרובות. המפעיל האמריקאי שלה אינו מאשר לה להעביר את מלוא המידע למחתרת הישראלית – למי תהיה נתונה נאמנותה? האם היא קודם כל אמריקאית ורק לאחר מכן יהודיה, או שההפך הוא הסדר הנכון? איש האו"ם, שבידיו היא נתונה, נוטה לה חיבה ונותן בה אמון – האם היא בוגדת בו כשהיא עושה שימוש במידע שמגיע אליה בזכות הידידות הנרקמת ביניהם? הילדה שחוברת אליה ראתה את אמה נרצחת – האם מרלין, שהפכה לתחליף אם, רשאית לגרום לה לאבד אמא נוספת?

הספר מסופר בשני קולות עיקריים, זה של מרלין שמספרת את קורותיה, וזה של בועז שכותב את מחשבותיו במעין יומן מכתבים. ביניהם משולבים סיפוריהן של דמויות נוספות, שמשחקות, ביודעין ובלא יודעין, תפקיד בשליחותה של מרלין.

אודה שלא הצלחתי להבין את טיב הקשר האובססיבי-מזוכיסטי שבין מרלין ובועז. אבל למעט היבט זה, הספר אחז בי, והתלוויתי אל גיבוריו במתח ובדאגה. דניאלה טראוב מנווטת עלילה נהירה בתוך חורבן וכאוס, ושומרת על מתח ועל ענין לכל אורכה. בהחלט חווית קריאה שונה.

את העטיפה הנאה איירה ועיצבה רעיה קרס.

פרק ראשון באתר עברית

הוצאה עצמית

2023

"פרנהייט 451" מתאר עתיד – בלתי נסבל ושקשה להעלותו על הדעת – שבו קריאת ספרים אסורה. הכבאים, שאי שם בהיסטוריה שצונזרה ונמחקה היו אחראים על כיבוי האש, אחראים כעת על שריפת הספרים, לעתים יחד עם הבתים שבהם נמצאו. גאי מונטאג, כבאי מן השורה, מזדעזע יום אחד כשאשה, שנתפסה מחזיקה ברשותה ספרים, בחרה להשרף איתם. הוא גונב ספר ומחביא אצלו, מנסה לשתף את אשתו בסוד הספרים שאסף למרות האיסור, מושפע מאשה צעירה יוצאת דופן ומזקן שמאיר את עיניו, מתעמת עם מפקדו, ובסופו של דבר מוצא מקלט אצל חבורת אנשים שמשימת חייהם היא שימור הספרים בזכרונם, בתקווה שהזכרון המצטבר יצליח בסופו של דבר למנוע מן האנושות מלחזור שוב ושוב על טעויותיה.

הספר סופר פעמים רבות במדיות שונות, והתמצית שלמעלה היא בדרך כלל מה שזוכרים ממנו, או למצער זה בערך מה שאני זכרתי מקריאה קודמת. אבל יש בו יותר מסיפור דיסטופי שצופה עולם דיקטטורי ומשטרת מחשבות.

שתי נקודות רעיוניות משכו את תשומת ליבי. האחת היא העובדה שגיבוריו של ברדבורי אינם מקדשים את הספרים כעצמים אלא מקדשים את תוכנם ואת משמעותם. פאבר, הזקן המרדן לשעבר שהופך את מונטאג לשגרירו, אומר לו זאת בבהירות: "אתה לא צריך ספרים, אלא כמה מהדברים שהיו פעם בספרים […] הקסם הוא רק במה שהספרים אומרים, באופן שבו הם מאחים עבורנו את טלאי היקום". גם החבורה המשננת את הספרים האבודים אינה דבקה בהכרח בטקסט המדויק, אלא במה שיש באפשרותם לזכור, ובעיקר ברוח הדברים ובכוחם. הנקודה השניה מובעת אף היא מפיו של פאבר: "הכבאים נחוצים רק לעתים רחוקות. הציבור עצמו הפסיק לקרוא מרצונו". זו תחזית מאיימת, שהוגשמה בדרך זו או אחרת יותר מפעם אחת: אין צורך בצנזורה מלמעלה, איומים וכפייה נדרשים רק במקרים קיצוניים. בני האדם "הפשוטים" בוחרים מרצונם, מתוך חוסר יכולת או מתוך עצלות, בבורות. הם המאפשרים את הרודנות.

נקודה שניה זו מתחברת לתחזיות האחרות של ברדבורי, חלקן מדויקות להפליא. הגלישה מרוחב היריעה הסבלני אל התמצות קצר הרוח – "במאה העשרים […] הספרים קצרים יותר. תקצירים, סיכומים, תמציות. כל דבר צריך להצטמצם לשורת מחץ"; השתלטות התקין פוליטית, שלצד מעלותיו הוא מצמית את היכולת להתבטא בחופשיות; הדומיננטיות של המדיה וטשטוש הגבולות בינה ובין המציאות – "הסביבה המשודרת אמיתית כמו העולם עצמו. היא הופכת להיות האמת"; מניפולציה של האמת כדי שתתאים למשבצת השידור ולכושר העיכול של הקהל; מתן משקל יתר לחזות על פני המסר. ולצד אלה הוא מתאר טכנולוגיות דמיוניות לזמנו, כמו טלויזיות ענק שטוחות מסך, אוזניות בלוטות' ועוד.

מבחינת איכות ספרותית הספר אינו מבריק בעיני, אך רעיונותיו ותחזיותיו ראויים להקרא. כדאי להקדיש זמן גם לקריאת אחרית הדבר מאת המתרגמת נועה מנהיים. היא מתייחסת לספר על רקע ספרים עתידניים אחרים בני זמנו, ומרחיבה באשר לרעיונות המובעים בו.

מעניין ולכן מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2013 (1953)

תרגום מאנגלית: נועה מנהיים

סטן ושרמיין גרים במכונית. משבר כלכלי, שפקד את כל אזור צפון-מזרח ארצות הברית, הביא לפיטוריהם. בלא משכורת לא היה באפשרותם לשלם את המשכנתא על ביתם, והם נאלצו לעזוב אותו. מכיוון שכל כספם אזל, אין להם אפשרות לקנות דלק כדי לנסוע לאזורים מרוחקים שלא נפגעו מהמשבר. נסיעה בטרמפים אינה באה בחשבון, משום האלימות השולטת בדרכים, תוצר של המשבר. הכנסתם היחידה נובעת מעבודתה החלקית של שרמיין בבר. את הפתרון למצוקתם הם מוצאים בפרויקט אסימילציה/פוזיטרון.

בנאום שיווקי, עמוס מצגות מרשימות ומלים גבוהות, מציג אד, העומד בראש הפרויקט, את הפתרון שלו למשבר של האזור, ואולי של האומה כולה. אסימילציה היא עיר שכלכלתה מבוססת על בית הסוהר פוזיטרון הממוקם בה.  תהליך הפרטת בתי הכלא איפשר להשתמש בעבודת חינם של האסירים, ואד מאמץ את הרעיון ומרחיב אותו: כל אחד מן התושבים בעיירה חי לסירוגין בביתו ובבית הכלא – חודש אחד האדם חופשי, מתגורר בבית שהוקצה לו, עובד ומשתכר, בחודש הבא הוא אסיר עובד חינם, ואדם אחר תופס את מקומו בבית. אם כל זה נשמע מופרך, ולא ברור למה ירצה מישהו להקשר לפרויקט, בוודאי כשמובהר מראש שההתקשרות היא ללא מגבלת זמן, צריך לקחת בחשבון את מצבם של המועמדים. אחרי חודשים של חוסר כל ושל פחד הם מתארחים במלון מהודר, אוכלים מאכלים שלא זכו לראות מזה זמן רב, זוכים ליחס אנושי. כמו בכל פרויקט שיווקי מסוג זה, את האותיות הקטנות הם יגלו אחרי שיחתמו, וגם אז ינחמו את עצמם בהשוואה בין הנוחות של ההווה לקשיים של העבר: כמה התברכו כולם להיות מוגנים כאן, כשאנשים רבים כל כך סובלים בעולם שבחוץ, אשר – לדברי אד – רק הולך ומתחרבן. יחד עם זאת, הסופרת אינה מתיחסת בחיבה מיוחדת אל גיבוריה המיוסרים: הן סטן והן שרמיין, כל אחד בדרכו המבזה, פסיביים, החל בכניעתם למשבר וכלה בהשתעבדותם לפרויקט.

"והלב הולך אחרון" הוא ספר גדוש רעיונות, חלקם גלויים, חלקם סמויים למחצה, שזורים בחוכמה בסיפור. נראה לי שהמרכזי שבהם נוגע לחופש הבחירה, והוא מובע במלים מפורשות ממש בסיום, אחרי שלכאורה ענין זה ירד מן הפרק: "לא עדיף לעשות משהו כי החלטת לעשות אותו ולא כי את מוכרחה? […] את מעדיפה כפיה? כמו אקדח לראש? את רוצה שההחלטה תילקח ממך כך שלא תהיי אחראית לפעולות שלך? כפי שאת יודעת היטב, יש בזה משהו מפתה מאוד". הספר עוסק, בין השאר, בחמדנות קפיטליסטית שמטבעה הולכת ומועצמת ואינה יודעת שובעה, במוסר תחת לחץ, בתירוצים שאנשים נורמטיביים נותנים לעצמם כדי להצדיק מעשים נוראים, בנוחות שבמתן השליטה בידי אחרים. נושא מרכזי נוסף הוא הזהות האנושית בעידן טכנולוגי, כשיותר ויותר תחומים רגשיים ואישיים מופקדים בידי בוטים. האחידות הגלובלית גם היא מקבלת התיחסות רחבה: אם אדם כלשהו היה מועבר לכאן בטלפורטציה, לא היה לו שמץ מושג היכן הוא נמצא – איזו עיר, איזו ארץ אפילו. הוא רק היה יודע שהוא בנקודה כלשהי במאה העשרים ואחת. הכל חומרים גנריים. העלילה מגיעה באחד מפיתוליה אל ווגאס, עיר הבנויה כולה על חיקויים, חיקויי מבנים מן העולם, כפילי אלביס ומרילין, ואלפי מבקרים המתמכרים לזיוף. סקס משחק תפקיד מרכזי בעלילה ככוח מניע רב עוצמה, מדרבן לקחת סיכונים, משמש קלף מיקוח, מטבע עובר לסוחר, אמצעי סחיטה, הופך את האדם לתוצר של תשוקותיו.

מרגרט אטווד רקחה דיסטופיה מעוררת אימה, שממש מחייבת בצמתי החלטה רבים לעצור את הקריאה ולהרהר באפשרויות, ורק אחר כך לפנות לראות מה היתה הבחירה של גיבורי הספר. הארועים הגלובליים משפיעים השפעה מכרעת על גיבוריה, בעיקר על זוג הצעירים. הדמות המעניינת ביותר בעיני היא זו של שרמיין, בחורה ריקנית למדי, שגם בעת משברים קשים מחשבותיה נודדות לבגדים ולתסרוקות. שרמיין נוחה להשפעה, ברבי מבחוץ, מעוותת מבפנים בשל ילדות קשה שהותירה בה צלקות, מעוררת רחמים וטינה בעת ובעונה אחת. סטן, היציב יותר, מגלה אף הוא שתחת לחץ מחשבותיו המיושבות יוצאות משליטה.

יעל אכמון העניקה לספר תרגום יפה ויצירתי. שם העיירה, אסימילציה, ומשחקי המלים הנובעים ממנו, הם פתרון עברי מוצלח לשם המקורי Consilience. גם ההחלטה לשמר בעברית מלים כמו פאקינג וקוּל, שהן חלק משפת הדיבור במקומותינו, מוצלחת בעיני. אמרי זרטל עיצב עטיפה מינימליסטית הולמת.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי מראי מקום רבים של רעיונות שצצים בעלילה ללא הרף. בשולים הסופרת מתיחסת לתרבות הדיון (בלוגרים מסוימים מחו, אחרים הסכימו, ובתוך זמן קצר "קומוניסטית" ו"פשיסט" ו"פסיכופתיה" ו"טיפול רופס בפשע" והמונח החדש, "נוירו-סרסורים", נורו הלוך ושוב), לחוסר היכולת, או לחוסר הרצון, לרדת לחקרה של האמת (כי לכל סיפור יש שני צדדים, לפחות שני צדדים), ועוד ועוד. השפע המבריק הזה, יחד עם כתיבה סוחפת, שלמרות כובד הסיפור לא נעדר ממנה הומור ציני, הם ממאפייני כתיבתה של מרגרט אטווד, והם שעושים את הספר הזה ראוי לקריאה ולמחשבה.

The Heart Goes Last – Margaret Atwood

כנרת זמורה ביתן

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

בואלם סנסל, סופר אלג'יראי, מבקש להתריע מפני הסכנה הגלומה באיסלם ההולך ומקצין. הוא ממקם את עלילת סיפורו מספר עשורים אל תוך העתיד, לאחר מלחמה גרעינית שעשתה שמות בכדור הארץ. אַבּיסטאן, מדינה סגורה ומסוגרת באסיה, נשלטת על ידי טוטליטריות דתית, הנשענת על דת המזכירה, ולא במקרה, את האיסלם, בשילוב עם סממנים השאולים מן המשטר הקומוניסטי. תושבי המדינה שרויים בבערות ובעוני, שטופי מוח על ידי הממסד הדתי והשלטוני, מעריצים הערצה עיוורת את אַבּי, "הנציג", שליחו של יוֹלָה האל – "יולה גדול ואבּי נציגו". הם נתונים לפיקוח מתמיד, פיזית ומנטלית, אינם רשאים לעזוב את מקומם, נענשים בעונשים חמורים, בדרך-כלל הוצאה להורג באיצטדיון, בגין כל עבירה קלה, מגויסים למלחמות נגד אויב בלתי ידוע. אין להם מושג מה קדם לשנת 2084, השנה בה מבחינתם החלה ההיסטוריה. ככל הידוע להם, אביסטאן שולטת בכל כדור הארץ, ובטרדות היומיום אין להם פנאי לשאול נגד מי, אם כך, מתנהלות המלחמות הבלתי פוסקות.

לאַטי יש פנאי לשאלות. חולי שחפת מורחקים אל מבצר עתיק הרחק בהרים נידחים, שם מזג האויר הקר מרפא אותם, או הורג אותם. בשהותו הארוכה במקום, הרחק מהסביבה החברתית הלוחצת ומן המעקב המשטרתי, עולות במוחו מחשבות שלא נתן עליהן את הדעת קודם לכן. בשובו לביתו לאחר שהחלים הוא חובר אל ספקן אחר, והשניים מתחילים לחקור במופלא מהם. בחקירותיו יתוודע אַטי אל הכוחות המפעילים את מדינתו, אל השחיתות ואל השקר. הוא ילמד גם על ההיסטוריה של המאה העשרים, ויבין כיצד שימוש אלים באמונה יכול להחריב את האנושות.

אמנם סנסל צופה אל העתיד, אך ברור שחיציו מופנים אל ההווה. ההקצנה שהוא מתאר מאפיינת משטרים מסוימים גם היום, ובשם הדת והאמונה משולהבים מליוני בני אדם אל מלחמות קודש ואל מאבק עד מוות במי שאינם מקבלים עליהם את אמונתם. הסופר מבקש לעצור את התהליך בטרם יתדרדר אל אסון בלתי הפיך. הוא רואה בטוטליטריות הדתית את המשכה של הטוטליטריות המתוארת ב"1984" של אורוול, אולי מסוכנת ממנה. הספר גדוש אמירות ציניות וחדות על הכוח הנתון בידי מי שהופכים את אמונותיהם של בני האדם קרדום לחפור בו, ועל הניצול לרעה הנעשה בבערותם ובתמימותם של המאמינים. את שטיפת המוח שעובר הציבור מכנה הסופר "אונס בהסכמה", והנאנסים, באופן פרדוקסלי, חשים עצמם גדולים וחזקים יותר ככל שמחלישים אותם. קל מאוד במצבם זה לגייס אותם למלחמות קודש, שבכוחן להפוך מאמינים חסרי תועלת ואומללים למרטירים מהוללים ומועילים.

האם יש בכוחו של הספר לעצור את מה שנראה כמירוץ בלתי נמנע אל ההקצנה ואל האסון שבעקבותיה? בעיני הוא משכנע את המשוכנעים, ואין לו סיכוי לשנות עמדות של שטופי מוח. אולי יש בכוחו לעורר מודעות, להעלות שאלות אצל מאמינים מתונים, למנוע את הסלחנות התרבותית כלפי ההקצנה. אני עצמי מעדיפה את הישירות של דוברים כמו אייאן חירסי עלי על פני סיפור דיסטופי. יחד עם זאת, חשיבות תכניו אינה מוטלת בספק, וגם אם המסר הגדול לא יחלחל, יש בו די תתי-מסרים מעניינים. בהזדמנות זו כדאי לשוב ולהמליץ על ספרו הקודם, "הכפר של הגרמני", שהתריע אף הוא על סכנות האיסלאם הקיצוני.

2084La Fin du Monde – Boualem Sansal

כתר

2016 (2015)

תרגום מצרפתית: שירן בק

עלילת "פונדקו של ירמיהו" מתרחשת בישראל במחצית המאה ה-21, אך שורשיה בימים בהם נכתב הספר, כלומר בשנות ה-80 של המאה ה-20. ממדינת ישראל נותרו רק שלושה מעוזים מבוצרים היטב, בירושלים, בתל אביב ובנהריה וסביבותיה. השלטון, בהנהגת הסנהדרין, הוא דתי פנאטי, והוא כופה את חוקיו באיומים ובענישה קיצונית (סקילה היא עונש מקובל). החילונים המעטים מנהלים את חייהם במחתרת, שומרים בחשאי על אורחות חייהם. כיצד הגענו למצב הזה? אליבא דתמוז שורש הרע הוא בכניעה לדתיים, שנבעה מן הצרך להקים קואליציות ולבסס שלטון יציב.

בוקי טרונץ הוא אחד מגיבורי הספר. הנה מה שמסופר על אחד מאבותיו, ש"בסך הכל" יצא בשבת לידות אבנים במכוניות נוסעות, וגם ניסה להזכיר לתושבים הערבים מי כאן בעל הבית:

"ר' מנדל טרונץ […] היה, כזכור, האיש שהטיל את התינוקת רומיה אבו-ראג'ב אל בור הצואה, והוא האיש שיידה אבן בראשו של דוקטור אלקנה רז והרגו. את כל המעשים הללו לא על דעת עצמו יצא לעשות ולא בגפו ביצע אותם. חבריו לישיבה סייעו בידו בפועל ממש; הרבנים חיזקו אותו בפסוקים קדושים; המשטרה – בפסוקים חילוניים. הממשלה – בהבעת צער ובגערה אבהית אוהבת".

את מרבית האש והגופרית מפנה תמוז אל העולם החרדי הפנאטי, אך הוא משלח חיצים גם בתופעות אחרות, כמו היחס לערבים, המכונים בספר "ערטילאים" (כינוי שמן הסתם נועד להתכתב עם "נוכחים נפקדים"). בקטע ציני הוא מספר על חיילים שירו באויר בעקבות אבן שפגעה בראשו של אחד מהם, "ומאחר שהערטילאים חיים באויר, פגעו בהם היריות וקטלו שלושה מהם". הוא מלגלג על ההמולה סביב מפעל ההתישבות – לפי תיאורו קבוצה קטנה מקימה מאחז במסגרת מפעל "מגדלים ובורות", שרה, מצטלמת, ונוטשת על מנת לבנות מאחזים נוספים, שיינטשו גם הם. הוא מתייחס ליצוא המשגשג של נשק, כשהמשק הדועך של המעוזים הישראלים הולך ומצטמצם ליצור לצרכי יצוא של דגלים ושל נשק להשמדה המונית. כדרכם של סוחרים ממולחים, הדואגים להמשכיות עסקיהם, הישראלים מייצרים נשק שיעילותו מוגבלת, כפי שמעידה החותמת הרשמית על המשלוחים למעצמות רוכשות הנשק: "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים באחריות של 93 אחוזים", כי מה הטעם באספקת נשק שיביא להשמדה טוטלית של הלקוחות הפוטנציאלים? הספר עמוס רמיזות ועקיצות, לדוגמא ארבעים הקילומטרים של שרון והג'וקים המסוממים בבקבוק של רפול. אך בעיקר הסופר מתריע מפני יד איש באחיו. הנה מה שיש לערטילאים לומר: "… וכך היינו הורגים ונהרגים הרבה דורות; ולא עלה בדעתו של שום ישמעאלי משכיל, שכל המלחמות ההן היו מיותרות. וכי מי זה יכול לנחש, כי בשביל לנצח אתכם היינו צריכים רק לשבת במנוחה, ולחכות עד שתסיימו לאבד זה את זה?"

למרות התחזיות האפוקליפטיות, הספר בעיקר הצחיק אותי. הסגנון שלו שנון ומושחז, עמוס טוויסטים בלתי צפויים, היתממויות שמסתירות ארס, והוא משלב מובאות רבות מהמקורות, תוך שהוא מפנה אליהן זרקור סאטירי. הטקסט על הכריכה מבטיח כי "הקורא […] יתקשה לזכור באיזה שלב של הקריאה חדל מצחוק והחל חש שגרונו משתנק מאימה", אבל הקוראת החתומה מטה (או מעלה) בעיקר צחקה. לא שאין בספר נקודות למחשבה, ולא ששוררות אצלנו אחווה ורעות שיבטיחו שאווירת החשדנות הקטלנית שמתאר הספר לא תהווה איום, אבל אולי משום שהסופר נתן דרור לתחזיות הקודרות ביותר, ההפרזה פעלה דווקא כגורם ממתן, ובסופו של דבר נהניתי מהסגנון ולא נבהלתי מהתוכן.

על פי הספר, בערך עכשו מקימים את הבית השלישי, מצופה חרסינה תוצרת חוץ, על חורבותיו של מסגד כיפת הסלע. אם כך, אנחנו בפיגור אחרי לוח הזמנים. ועוד נחמה באמתחתנו – אחרי שנביא על עצמנו את קיצנו, יתחיל מחזור חדש של התישבות: "בירושלים נותרו הנשים והילדים, החולים והנכים, הזקנים, הרבנים, ומורי-ההלכה וחסרי-הדעה […] אז יקטלו הערטילאים את הרבנים, והארץ תשקוט ארבעים שנה. אלא שיעקב בקרמן, או ג'ק בקר, יגיע לעת ערב במרכבתו אל המישור, בדרכו לאודסה. ובאודסה יעלה על אוניה – הוא ואשתו הצעירה – ויבוא אל חופי ארץ-ישראל. ואין לדבר סוף. עד שיבוא פותר-החידות בקץ הימים ויפתור לנו גם את החידה הזאת". 

כתר

1984