תגית: דמנציה

יוסי, בן זוגה של לאה'לה מזה שנים רבות, ניצב בפני מציאות חדשה. אשתו האהובה שוקעת בדמנציה, והוא נוטל על עצמו את הטיפול בה. יוסי עצמו אינו צעיר, הוא שוכח דברים, אולי בגלל הלחץ אולי בגלל הגיל. הוא נדרש למאמץ גופני שלמעלה מכוחו, אבל הוא נחוש בדעתו להיות הכל בשביל אשתו, בעל ומטפל ותומך, ואולי יותר מכל מגן מפני מבטיהם של זרים שרואים רק את לאה'לה התלותית והשוקעת של עכשו ואינם מכירים את מי שהיתה.

תמר, בתם של בני הזוג, מנסה להיות מעשית בשבילם. היא מוודאת שיחתמו על יפוי כוח מתמשך, היא מצליחה לגרום לאביה להרשות למעריכה של הביטוח הלאומי להגיע לבדוק את התפקוד של לאה'לה, היא משכנעת אותו להכניס למשך כמה שעות הביתה עוזרת שתסייע ללאה'לה בפעילויות שדורשות מאמץ מצד מי שעוזר לה. היא יודעת שבעתיד הלא רחוק תצטרך לעזור לו להבין שאמה נזקקת למקום בטוח יותר מהבית.

בקטעים קצרים, המשולבים בספר, מובעות תחושותיה של לאה'לה, המודעת לעתים לבלבול שבו היא שרויה, ומובעות מעט גם תחושותיה של תמר, שנדרשת להיות מעשית גם כשהיא כואבת. אבל עיקרו של הספר הוא ההתמודדות של יוסי עם המציאות החדשה שלא ביקש לעצמו, אבל שהוא נענה לה באהבה.

"אני מצטער שאני לא מספיק", הוא לוחש ללאה'לה, כשהוא מבין שישנם דברים שהסייעת עושה במקומו ועושה זאת טוב יותר. "מה שאני עושה זה עבודה. מה שאתה עושה זה אהבה. לא אותו הדבר", מנסה הסייעת להרגיע את יסוריו.

שש הנקודות שבשם הספר הן אלה שאותן בוחן הביטוח הלאומי כדי להחליט אם הנבדק זכאי לסיוע כספי או מעשי. אלה הם גם ששת הקודים שמוצא יוסי בספר המנתח את האלגוריתם של האהבה, ספר שאתו הוא מתווכח ללא הרף, אבל גם מסכים לעתים. כך, לדוגמא, כשהוא מוצא בספר פרק בשם "אופטימיזציה של משאבים", התוכן מדבר אליו בהקשר של הכנסת סייעת הביתה. "זה מה שהוא צריך. לא להחליף את עצמו, אלא לקבל עזרה כדי להישאר. כדי להיות שם ברגעים האלה, הרגעים החשובים באמת. אופטימיזציה של משאבים. אולי הסופר המגוחך הזה צודק". ואלה הם גם ששת הקודים שהוא מנסח בעצמו. "הם לא היו קודים של יעילות; הם היו קודים של עקשנות".

"שש הנקודות של לאה'לה" עוסק ברגישות בנושא כואב ומאיים. נראה לי שהספר לא עבר עריכה מקצועית, וחבל. עריכה היתה מנכשת מעט חזרות ומארגנת טוב יותר את זרימת תוכנו. אבל גם כך הוא נכנס אל הלב, מאפיין היטב את הדילמות שבפניהן ניצב יוסי ואת רגשותיו, וכאמור עושה זאת ברגישות.

הוצאה עצמית

2025

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

"אני אעשה את עצמי מקשיב ומתחרט ואבטיח כל שיש להבטיח, כדי שאוכל להמשיך ולהימלט ממחנק הכיתה והחברה, לשוב אל אחד מבתי הקברות. אולי להר הרצל הפעם, שחי ופועם ומושך אליו את מֵתי המלחמות הנערמות ואת הנדירות שבציפורים, המוזרים שבצפרים", כך כותב פיקי איש שלום על ילדותו. את מקומה של כיתת בית הספר המעיקה תפס הטבע, תפסו הציפורים. כשהוא נאלץ לחזות באמו, ההולכת ונעלמת בתוך עצמה, מזהה-לא-מזהה את קרוביה, הופכת להיות הזקנה במסדרון בית החולים, הוא שוב מוצא מפלט בצפרות הממלאת את עולמו, במה שהחל כתחביב בגיל העשרה והפך לאהבה וליעוד.

הספר גדוש תיאורי טבע מפורטים, ציור במלים הממחיש את יפי המראות והצלילים. אבל למרות הפריחה והציוצים, עוגמה שרויה עליו, בשל דעיכתה של "אותה אישה חזקה שבצילה גדלתי ומצילה השתחררתי באמצעות הצפרות ואל מרחבי המדבר. גם עכשיו אני לא מתווכח, בורח לצפרות ומותיר לה את נחמת האשליה". אי אפשר לשקוע ביופי ולמחוק את הכאב. "גלידי העלים מפשירים בשפעתה של החמה החורפית. צבעם מעמיק לירוק חם וחי. הם שבים לסגל לעצמם גמישות של רקמה חיה, כזו שאמי לא תסגל עוד לעולם".

כואב הפער שבין הילדה והאשה הנמרצת של פעם לזו שהולכת ומתנתקת בעל כורחה. מתסכל חוסר הישע. מאיימת תמונת העתיד שאולי מצפה גם לנו.

"מילים כמעט שאין, רק אי אילו בודדות שנמלטות ממנה, תלושות כמותה, חסרות פשר והקשר. חוץ מהמשפט החרישי ההוא בפעם ההיא, בפה נפער ובעיניים מעורפלות, שלא רואות את מראות העולם הזה: 'די כבר, אני לא יכולה'".

עצוב.

פטל

2024

"אלפי עולמות מקבילים מתקיימים בכל רגע נתון. כל מה שאת צריכה לעשות הוא למצמץ שלוש פעמים", אומר החתול קינמון לקירה. קירה היא אשה מבוגרת, ההולכת ושוקעת בתוך ערפילי הדמנציה, משרבטת מילים על פתקים לבל יאבדו לה רמזים שהיא מצליחה לשלות מזכרונה המתפורר. קינמון, חתול שמבטו נפרש על עשרות שנים וזכרונו חד, מספר את שקירה כבר אינה זוכרת או מעולם לא ידעה. ובין קרעי הזכרונות, ענת, נכדתה של קירה, מנסה להבין במדויק מי היא ומה רצונותיה, וכורכת יחדיו עבר והווה, העולמות המקבילים המתקיימים יחדיו, לזהות אחת. מתוך אלה נרקם סיפורה השלם של המשפחה, שהוא גם סיפור יהדות האזור שעל גבולות רומניה-אוקראינה-מולדובה במאה העשרים.

"הרצון להמלט מן הזכרונות, הרצון להזכר, להחזיר לחיים את מה שהיה, עצימת העיניים או התשוקה המרה – מה מהם הרעל ומה התרופה?", תוהה ענת כשהיא מוצאת עצמה במסע בעקבותיו של סבה תיאו, בעלה של קירה. ענת היא עורכת דין לענייני משפחה, אשה בגיל המעבר, אם לשלושה, שבשל צירוף נסיבות מבינה שבעצם אינה אוהבת את עבודתה, ושאינה מוכנה להמשיך במאבק להכחיש את נזקי הגיל. צללי העבר, הסיפורים שלא סופרו במלואם, רוחות הרפאים שנוכחות במשפחה – היא חשה שכל אלה הם חלק ממנה, ובנקודה זו בחייה, כשהיא נואשת להבין בשלמות מי היא, היא מנסה ללקט פרטים, ויוצאת אל המקומות מהם הגיעו סביה. שיאו של התהליך יהיה מסע בהרים שתיאו אהב, בחברתו של האיש שפיזר שם את אפרו אחרי מותו. לכאורה טיול שורשים, אבל כפי שבתה הבכורה של ענת מבינה, מדובר ביותר ממסע של היכרות עם ההיסטוריה.  

הספר, למרות האוירה המעט פנטסטית הנובעת מן האופן בו הוא מסופר, נטוע עמוק במציאות. הוא נוקב בשמות מקומות אמיתיים, ביניהם יאשי, קישינב, טרנסניסטריה ומוגילב, בציון ארועים היסטוריים שארעו בהם. הוא מזכיר דמויות שפעלו במציאות, ביניהן הרב מתתיהו פרידמן. ענת מגיעה לכתובת ספציפית – רחוב קוזה וודה 38 ביאשי – ולמנזר גוליה הסמוך – תמונות של שניהם, ושל מקומות נוספים, מצאתי ברשת, וחשתי שאני משוטטת בתוך הסיפור. אגדות עם רומניות שלובות בעלילה. דמותו של אנצ'ל, אחיו של תיאו, היא למעשה זו של המשורר ליוויו דליאנו, כפי שמתארת הסופרת בבלוג שלה.

דינה עזריאל, בספר ראשון מורכב ומיומן, יוצרת מרקם רציף שבו הווה ועבר כרוכים יחדיו באלפי נימים נסתרות, ומה שנדמה כמת מוסיף להתקיים בשלל מופעים בתוך זהות הדורות הבאים. מקורי, מעניין, נוגע ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2024

בלבה של אליס, חוקרת ומרצה מוערכת בהרווארד, התעורר חשש, כשנתקעה באמצע הרצאה, שאותה נשאה כבר פעמים רבות. מילה שרצתה להשתמש בה פשוט נמחקה ממוחה. לא עמדה על קצה הלשון, לא הבהבה בירכתי הזכרון. פשוט לא היתה שם. אליס הצליחה איכשהו למצוא מילה חילופית, אבל הארוע הטריד אותה. החשש הפך לפניקה, כשבעת ריצה שגרתית, לא רחוק מביתה, במסלול מוכר, לא זיהתה את מיקומה. אליס היתה בת חמישים, המחזור החודשי החל להשתבש לה. היא קוותה שכל התופעות המטרידות הן חלק מגיל המעבר.

הן לא. למרות גילה הצעיר, אליס לקתה באלצהיימר.

הספר מתלווה אל אליס ואל משפחתה במשך שנתיים, חודש אחר חודש, ומתאר בנאמנות את ההידרדרות שאליס חווה, לפעמים מודעת, לפעמים לא. מן הרגע בו אושרה האבחנה ידעה שחייה ישתנו לתמיד. לא רק מצבה המנטלי ילך ויורע. יחס הסביבה אליה יקשה עליה, שאלות של זהות עצמית יעסיקו אותה. כבר באחת השיחות הראשונות עם הרופאים, כשנשאלה בזהירות אם היא מבינה את השאלה שהופנתה אליה, היתה לה תחושה קשה לגבי הבאות. בין השורות ראתה את השיחות הצפויות לה בעתיד. האם היא כשירה דיה להבין את הנאמר? האם מוחה ניזוק מדי, האם היא מבולבלת מדי לתת את הסכמתה? מאז ומתמיד פנו אליה בכבוד רב. אם כישוריה המנטליים יתחלפו יותר ויותר במחלת נפש, מה יחליף את הכבוד הרב ההוא? רחמים? התנשאות? מבוכה? במקום עבודתה, שם היו לה מכרים וידידים רבים, חשה בהסתיגות כלפיה, כאילו לקתה במחלת נפש, כאילו הציבה בפני העמיתים תמונה אפשרית של הצפוי להם עצמם. הפגישה עמה היתה מפחידה. ולכן רוב הזמן נמנעו מפגישות עמה. היא לא איחלה לעצמה להחליף את האלצהיימר במחלה קשה אחרת, אבל ידעה כי חולי סרטן יכולים לצפות לתמיכה מהקהילה שלהם. אליס ציפתה להיות מנודה. כשאזרה עוז להתוודות בפני ראש החוג על מצבה, ונדרשה להפסיק להרצות ולא לנסוע עוד לכנסים כנציגת המוסד, לא יכלה שלא לתהות, "מי היא, אם לא תהיה עוד פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד?"

אליס מנסה לנקוט בכל מיני תכסיסים כדי להתגבר על הבלבול ההולך וגובר. היא מנהלת רשימות מפורטות, עושה לעצמה סימנים כדי להתמצא. היא מצטרפת לניסוי קליני בתרופה חדשה. אבל שום דבר אינו מונע את ההידרדרות. נראה כי למרות המודעות למה שצפוי לה, היא לא חזתה – מי יכול היה לחזות – כמה קשה יהיה לה. היא מחליטה כי יגיע שלב שבו תעדיף לשים קץ לחייה. כדי לזהות את הרגע הנכון היא מכינה לעצמה קובץ ובו רשימה של חמש שאלות פשוטות, שעליהן עליה לענות פעם בשבוע. הבלקברי תוכנת לספק תזכורת שבועית, כי היא יודעת שלבטח לא תזכור בעצמה. אם תתקשה במתן תשובות, יהיה עליה לפתוח קובץ אחר ולפעול על פי ההוראות. מחושב מאוד. אבל איך תדע אם היא עונה תשובות נכונות? ואם תפתח את הקובץ השני, האם תהיה במצב שיאפשר לה לעקוב אחר הכתוב בו? וכך, היא לעתים מזהה את בני משפחתה ולעתים לא. היא הופכת את הבית בחיפוש אחר דבר מה שאינה זוכרת מה הוא. אשה שהוצגה בפניה נשכחה ממנה אחרי דקות ספורות. היא חוזרת על שאלות שכבר נענו. הראיה המרחבית שלה משתבשת. היא מערבבת עבר והווה. עם חלוף הזמן היא נזקקת לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

אבל אליס אמיצה ושורדת. בזמנים צלולים היא מתעקשת לקבוע את גורלה בעצמה. מכיוון שאיש אינו באמת מבין אותה, גם אם היא מוקפת אהבה, היא מקימה קבוצת תמיכה קטנה עם שלושה חולי אלצהיימר צעירים אחרים. במאמץ גדול היא כותבת נאום לכנס של מטפלים באלצהיימר, עומדת בפני הקהל כשעיניה נעוצות בנייר לבל תיתקע ותאבד את חוט המחשבה, ונושאת את המסר החשוב, שהוא בסופו של דבר לבו של הספר: "מתי לא אהיה עוד אני? האם אותו חלק במוחי האחראי ל'אני' היחודי לי פגיע למחלה הזו? או שמא זהותי היא משהו שמעל לנוירונים, לחלבונים ולמולקולות דנ"א פגומות? האם נשמתי ורוחי חסינות בפני פגעי מחלת האלצהיימר? אני מאמינה שכן". האשה הנמרצת, הפעילה, האינטלקטואלית, אמנם התחלפה באשה איטית, תלותית, שאינה מסוגלת לקרוא, אבל היא עדיין אליס.  

ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח ופעילה באגודת האלצהיימר האמריקאית, כתבה ספר מרגש ומלמד. יש בספר מינון נבון של ידע רפואי, מסר ברור לגבי היחס אל החולים, ותיאור חי ומשכנע, וגם מטיל אימה, של אשה שגורלה זימן לה מחלה חשוכת מרפא ועתירת סטיגמות. המתרגמת עדי גינצבורג-הירש, שתרגמה יפה, הוסיפה גם הערות מועילות.

ספר עוצמתי, נוגע ללב וחשוב.

Still Alice – Lisa Genova

מטר

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

השנה היא 2004, המקום הוא ביתם המבודד של אן ושל וייד על ראשו של הר באיידהו. סוד מרחף על חייהם של בני הזוג, סוד קץ נישואיו הקודמים של וייד לג'ני. אן מתמודדת לבדה עם העבר, עם האסון שארע למשפחתו הראשונה של בעלה. וייד, הסובל מדמנציה מוקדמת, אינו זוכר את שארע, רק עצב ללא פשר נותר בלבו. אן, המהופנטת אל התעלומה, בוראת בדמיונה תסריט הממחיש את שארע, ובו היא מאשימה את עצמה, תסריט שלמרות שאין לו סימוכין יהפוך עבורה לוודאות שתאיים למוטט אותה.

הסופרת מובילה את העלילה עשרים שנה אל תוך העבר ועשרים שנה אל תוך העתיד, בוחרת נקודות ציון מהותיות בחיי גיבוריה, נעה בין אומללות ליאוש. דמויותיה אינן מפוענחות במלואן, גם אם מפתחות להבנתן מפוזרים בעלילה. הדמות הנהירה מכולן היא דווקא של וייד, האיש ההולך ומאבד את עברו, את זכרונו ואת עצמו. וייד הוא דור שלישי לגברים הסובלים מדמנציה מוקדמת, וכבר מגיל צעיר אובדן דעתו העתידי הופך להנחת היסוד החדשה של חייו, והוא מרגיש, כבר עכשו, את אובדן הדברים שהוא אוהב, מרגיש שהוא מנסה למצוא דרכים חדשות להיאחז בהם. כשהגיע לגיל חמישים, קרוב במידה מפחידה לגיל בו מת אביו, הרבה מהריכוז שלו נוצל להסתרת העובדה שהזכרון שלו הלך ואבד, ולהעמדת פנים שהוא יודע מה מתרחש. הדמות החידתית מכולן היא זו של אן, הנמשכת בעבותות קסם אל סבל ואומללות. היא אוהבת את וייד ביותר כשהוא מנסה "לאלף" אותה, ועוסקת באובססיביות בנסיון לשחזר עבר בלתי ניתן לשחזור.

הסיפור, מתעתע לכאורה, מטעה ובלתי מפוענח ככל שיהיה, נוגע ללב. התשוקה לילד, הזוגיות הצעירה והבוגרת, התמימות שהתנפצה, השבר הנורא, הגעגועים, וגם היאוש וחוסר התכלית – כל אלה מתוארים יפה, כל תמונה בנפרד. אבל הנה הבעיה הראשונה שלי עם הספר: החזרות, הטרגיות השתלטנית, שצובעת גם סצנות שגרתיות בצבע האסון, הלחיצה המופרזת על בלוטות הרגש – כל אלה הביאו לכך שבשלב מסוים כבר לא היה לי אכפת מה קרה ומה יקרה. הבעיה השניה, ואולי הראשונה כלולה בה, היא בכתיבה המאומצת והמחושבת מדי (לא הופתעתי למצוא בסיום דברי תודה לסדנת כתיבה). במקום כתיבה "פנימה", כתיבה אינטימית אל תוך נפשן של הדמויות, ניכר בבירור שהסופרת כתבה "החוצה", מתוך התכוונות מתמדת אל תגובתם של הקוראים. התוצאה, בעיני, מעייפת. הבנתי את הספר, רוב הזמן לא הרגשתי אותו.

כושר תיאורי מוצלח, תשומת לב מדוקדקת לפרטים ותרגום יפה, עומדים לזכותו של הספר. בעיני, במקרה הזה, אין בהם די.

Idaho – Emily Ruskovich

תמיר // סנדיק

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

עילת הספר היא התנהגותו יוצאת הדופן של חתול בשם אוסקר, המתגורר דרך קבע בקומה השלישית של בית האבות הסיעודי, "בית סטיר". אוסקר, כך נראה, יודע לזהות מוות כמה שעות לפני שהוא מתרחש. רוב הזמן החתול מסתובב עצמאי בשטח, לא מחויב לאיש, אך כשהוא מזהה מוות צפוי הוא נכנס לחדרו של הגוסס, ומתכדר על מיטתו. נראה כאילו הוא נמצא שם ללוות הן את ההולך לעולמו והן את קרוביו האבלים.

ד"ר דייויד דוזה משוחח עם קרובי משפחה של דיירי הבית שנפטרו, כדי להתחקות אחרי התנהגותו של אוסקר, ואולי לפצח את סודו. האם החתול מזהה ריח של חומרים המשתחררים מהגוף הגוסס? אולי זו התשובה, אך ד"ר דוזה בוחר לא להעמיק לחקור. הוא מעדיף להאמין שאוסקר יודע להציע תמיכה ואמפתיה ברגעים בהם הן נדרשות יותר מכל.

הספר, בסופו של דבר, אינו מספר רק על אוסקר, ואולי אוסקר הוא רק הכלי שבאמצעותו המספר בוחר להתייחס אל תופעת השטיון, ובעיקר אל קרוביו של הלוקה במחלה, אלה שחווים רעידת אדמה, בעת שמאהוביהם נותרת רק קליפת הגוף, בעוד מרכיבי הנפש והאישיות משתנים ללא הכר. ד"ר דוזה מתאר תגובות של כעס, של רחמים, ובעיקר של אשמה: לנוכח המהפך, גם הקרובים המסורים ביותר חשים אשמה, שכן לא משנה כמה יאהבו וישקיעו, למחלה אין מרפא, והחולה הולך ונמוג מול עיניהם.

קשה לטפל באנשים שזיקנתם גורמת להם סבל. מעבר לחווית הסבל של הזולת, יום אחר יום המטפלים בעצם רואים את מה שעשוי להיות העתיד שלהם עצמם. בקטע מרגש בספר הרופא מספר על מחלת הפרקים שהוא לוקה בה, וכשהוא מתבונן באחת הדיירות – אשה שידיה ורגליה עוותו בשל המחלה – הוא יודע שהוא מסתכל על מה שצפוי לו.

הספר מרגש מאוד. נגע לליבי יותר מכל סיפורם של פרנק ורות, שנפגשו במחנות הריכוז ומאז לא נפרדו. יותר משישים שנה אחר-כך לקתה רות בשטיון, ופרנק הקיף אותה באהבה ובדאגה. כשרות חדלה לזהות את פרנק, ויותר מזה – פיתחה פחד ממנו, הוא התרחק ממנה, ובלבד שלא ייגרם לה סבל. אני לא מתביישת להודות שהזלתי דמעות.

הספר מתכנס אל מספר מסקנות בכמה תחומים, כמו המשמעות הרגשית העצומה שיש לנוכחותן של חיות מחמד בסביבה של כאב, הנכונות לנצל ולחיות את הרגע ולהגיד תודה על כל פיסת אושר, ההתיחסות לחולי שטיון ועוד.

ספר מומלץ ביותר, לא רק לחובבי חתולים.

Making Rounds With Oscar: The Extraordinary Gift of an Ordinary Cat – David Dosa M.D

הוצאת מטר

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג