תגית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ילדותה של גוון עברה עליה בידיעה שמותה של אמה כריסטינה קרוב. כשהילדה היתה רק בת שלוש, אובחן אצל אמה סרטן שד. בשמונה השנים הבאות היא נלחמה במחלה, אך זו התפשטה לעצמות ולמוח. גוון ואחיה ג'יימי, המבוגר ממנה בארבע שנים נותרו יתומים. בשנים האחרונות לחייה, כשהרופאים נתנו לה רק שנה, ואחר-כך שנה נוספת, עסקה כריסטינה באינטנסיביות, כפי שעסקה בכל דבר בחייה, בהכנת ארגזים עמוסי קופסאות קטנות ומעטפות לילדיה. בקלטת שמצאו השניים אחרי מותה אמרה בין השאר: "הרעיון הזה צץ לי כשחשבתי על האגדה הרוסית על ואסיליסה, כשהאמא גוססת והיא נותנת לבת שלה בובה קטנה שהיא שמרה בכיס. ואז, בזמנים קשים, כשהיא מתמודדת עם אתגרים גדולים שהיא עדיין קטנה מדי וחסרת ניסיון בשבילם, היא מוציאה את הבובה מהכיס והבובה אומרת לה מה הם הסימנים שיעזרו לה לדעת באיזו דרך לבחור. הבובה מייצגת את האינטואיציה של הילדה, את החוכמה הפנימית שלה ואת האהבה של אמא שלה כלפיה. והבנתי עד כמה הייתי רוצה לתת לכל אחד מכם בובה כזאת שתוכל לעזור לכם כשהבעיות יהיו גדולות מדי, או מורכבות מדי, או כשלא יהיה לכם מספיק ניסיון בחיים כדי לדעת באיזו דרך לבחור". הארגזים מכילים מתנות לימי ההולדת, בצירוף ברכה והסבר על הבחירה, וכן מכתבים לאבני דרך בחייהם העתידיים של ילדיה: המחזור הראשון, קבלת רשיון נהיגה, סיום לימודים, אירוסים, לידת ילד ראשון.

ז'נביב קינגסטון היא גוון, שם שנתן לה אחיה ואומץ על ידי כל מכריה. בממואר רגיש, נוגע ללב וחכם, היא מתארת את משפחתה, את הילדות היחודית שלה ושל אחיה בחברתו של המוות, ואת ההתמודדות המייסרת עם האובדן, ובעצם האובדנים, שחוו. היא מספרת על הרע ועל הטוב, על המריבות התכופות בין ההורים, וגם על הרוך ששרר ביניהם; על חיכוכים בינה, המוחצנת והתזזיתית, ובין אחיה המופנם, וגם על הקשר האמיץ שקשר אותם כל חייהם; על רופאים שהכזיבו ועל רופאים שסייעו; על הרפתקאות ושמחות, וגם על דכאונות וקשיים נפשיים. נוכחת מאוד, וחשובה מאוד, התמיכה השופעת שבני המשפחה זכו לה, מחברים, מקבוצות רוחניות שהאם פנתה אליהן, מאנשי מקצוע שגויסו להכין את הילדים למה שמצפה להם.  

"בכל השנים שבהן היה לי הארגז, מעולם לא התפתיתי לפתוח חבילה לפני הזמן", כותבת גוון, ובכך אפשרה לאמה ללוות אותה בכל תחנות חייה. נדמה שכריסטינה חשבה על הכל. היא לא הסתפקה בהכנת מתנות כדי להיות נוכחת ולהושיט יד מן העבר. היא ניסתה לדמיין את ילדיה כמתבגרים וכמבוגרים, ולדבר אליהם כפי שיהיו אז, לא כפי שהיו כשהכירה אותם בחייה. מכתביה אליהם הם מופת של עידוד ושל הכוונה, בנסיון להעניק להם יותר מסתם זכרון נוסטלגי. כך, לדוגמא, זכתה גוון לקרוא ביום שקבלה את המחזור הראשון, במכתב שדיבר על נשיות, על אימהות ועל עצמיות: "גווני, יש לך מוח משובח. בבקשה תנסי לזכור שכל בן שצריך שתהיי פחות ממה שאת, כדי שהוא יוכל לחבב אותך ולהרגיש איתך בנוח, הוא לא מישהו שראוי לחיבה שלך". בארון כבר המתינו לה התחבושות הראשונות שאמה הניחה שם עבורה. כריסטינה לא היססה להתייחס במכתביה ובקלטות שהשאירה ליחסים בינה ובין בעלה, והֵצרה על שלא יכלה לתת לילדיה דוגמא לחיי נישואים טובים. היא הכינה אותם לאפשרות שאביהם יינשא שוב – "אולי אבא התחתן שוב ומצא יחסים מאושרים יותר, שבהם הוא מרגיש על קרקע בטוחה יותר ופחות מנותק, והצליח לספק לכם דוגמה טובה יותר למה שיכול לצמוח מנישואים". בכל פעם שגוון וג'יימי מבקשים לדבר עליה עם אנשים שהכירו אותה, כולל הפסיכולוגית שלה שמחויב לחסיון, הם מגלים שאמם הקדימה אותם, והורתה לכולם לענות לכל שאלה שישאלו, חשופה וחטטנית ככל שתהיה. היא אפילו לקחה בחשבון שהמתנות שהיא משאירה אחריה עלולות להתקלקל או ללכת לאיבוד, מה שבאמת קרה מספר פעמים, וכתבה: "בבקשה תזכרו, אמנם המתנות האלה יקרות בגלל המשמעות שלהן, אבל הן בסך הכול חפצים". אשה מרשימה באמת, בבית ובחוץ (עמותה שהקימה בגיל עשרים ושלוש, לפני נישואיה ולפני לידת ילדיה, להזנת קשישים עניים קיימת ופעילה עד היום).

באחד ממסריה כריסטינה אמרה שבחרה להנשא לאיש שהיתה בטוחה שיהיה אב טוב, וגוון וג'יימי אכן בורכו גם באב מסור. פיטר היה טיפוס הופכי לאשתו הקפדנית עד פדנטיות, בעל דמיון עשיר, חובב הרפתקאות ומעשי קונדס, ילדותי משהו לעתים, אולי פחות רגיש לצרכי היומיום אבל תומך ללא סייג במשברים הגדולים. הוא התמודד עם דכאון, שילדיו לא היו מודעים לו, קרס תחת משבר כלכלי שהוא ואשתו חוו, אבל למרות הקשיים ולמרות מריבות קולניות שבקעו מחדר ההורים הילדים חוו סביבה בטוחה ואוהבת. אם נותרו משקעים בשל חיכוכים שנוצרו עם השנים, הסופרת, כעת בשנות השלושים לחייה, אינה דשה בהם. "קיבלתם בחיים האלה כמה קלפים מצוינים וכמה קלפים גרועים מאוד", אומר לגוון ולג'יימי דודם. צריכים לנצל את הטובים ולהתמודד עם הגרועים.

קל לגלוש בספר כזה לסכריניות, אבל קינגסטון אינה נופלת לפח הזה. הכתיבה שלה כנה, חשופה, בלתי מתייפייפת. היא כותבת על משפחה אוהבת, על סביבה תומכת, אבל גם על כעסים, על מריבות, על כאבים, ואין אלה סותרים את אלה. אחרי שנים של התמודדות עם ילדות בצל המוות ועם כל מה שצמח ממנה, לטוב ולרע, היא משדרת אופטימיות. דנה אלעזר-הלוי העניקה לספר תרגום נאה ורגיש, והספר מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Did I Ever Tell You? – Genevieve Kingston

מטר

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: אמון, יושרה, אומץ וכבוד – הערכים ההכרחיים להצלחתם של מנהיגים

רוברט קאסלן, איש צבא במשך למעלה מארבעה עשורים, ומייקל מתיוז, חוקר ומרצה לפסיכולוגיה, חברו יחד לכתיבת הספר. הטיעון שאותו הם מעלים, ומגבים בדוגמאות, וגם בעצות ליישום, הוא שאופי הוא המרכיב החיוני ביותר באישיותו של מנהיג מוצלח ומצליח.

אופי, שהגדרתו חמקמקה מעט, הוא אוסף הערכים המוסריים המכתיבים את התנהגותו הכללית של האדם. הוא נבנה מחוזקותיו של האדם, וגם מחינוכו ומן הסביבה בה גדל. הוא אולי מובנה באישיות מלידה, אבל ניתן לבנות אותו ולחזק אותו. קאסלן, שחייו היו כרוכים בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית של ארצות הברית, מציין כי מטרתה היא "להעניק חינוך, הכשרה והשראה למנהיגים בעלי אופי". אין די בכישורים טקטיים וכיוצא באלה כדי להנהיג חיילים. יש צורך באופי, והאקדמיה שוקדת על טיפוחו.

הכותבים מצביעים על עשרים וארבע חוזקות, המסווגות תחת שישה ערכים (טבלה למטה). הם מחלקים אותן לשלוש קטגוריות – חוזקות של הבטן, שנותנות כוח להתמודדות, של הראש, שמורות כיצד לעשות זאת בדרכים חכמות ויעילות, ושל הלב, שהופכות את החיים לראויים לחיות – ועוברים בזו אחר זו על כולן. לכל אדם יש חמש או שש חוזקות מאפיינות, אלה שקל לו במיוחד להשתמש בהן להשגת מטרות ולהתמודדות עם קשיים. בקישור הזה יכול כל אחד להרשם ולבדוק מהן חוזקותיו, וכיצד הן מפוזרות בין הערכים השונים. הם מתייחסים גם לחשיבות של האמון, שהוא הכוח המניע אנשים לפעולה, ומתעכבים על מרכיביו – יכולת, אופי ערכי, אכפתיות ותקשורת. בימים אלה של קיטוב, של עליית חשיבות הנראוּת על פני האמת, האמון נפגע קשות. הכותבים מאמינים שניתן לשקם אותו.

בשולי הדברים: כמו בספרי עיון אחרים, העוסקים בחברה של ימינו, גם כאן הכותבים מזהירים מפני ראית עולם חד צדדית, המושפעת מן העובדה שאתרי חדשות וגם בני אדם פרטיים נוטים יותר להפיץ את הרע ואת הסנסציוני, וארועים חיוביים, שמתרחשים ללא הרף, נדחקים הצדה ומוזכרים פחות. כדאי לזכור זאת.

רובו של הספר מוקדש לדוגמאות צבאיות, הן מחיי הצוערים בווסט פוינט והן משדה הקרב, בעיקר בעירק. ביניהן משובצות גם דילמות אזרחיות, כמו תרבות ארגונית, תהליך בחירת עובדים ועוד. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מתמהיל מאוזן יותר, שכן יש להניח שמרבית הקוראים אינם עתידים לבחור בקריירה צבאית, ולכן היו מעדיפים דוגמאות ועצות בנושאים שאיתם יש סיכוי שיתבקשו להתמודד. נדמה כי הכותבים שכחו כי אינם מרצים לצוערי ווסט פוינט, ואודה כי מכיוון שאיני קהל שבוי כמו הצוערים, דילגתי פה ושם על התיאורים הצבאיים הארוכים מאוד, וליקטתי טיפים שעניינו אותי יותר.

לקריאת פרק ראשון

The Character Edge – Robert L. Caslen and Michael D. Matthews

מטר

2024 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: היתרונות שבתקשורת עם אנשים שאנו לא מכירים בעולם חשדני

"הענין הוא ליצור עולם שבו הסקרנות והחיבור גוברים על הפחד ועל הבידוד. ואני חושב שצריך בשביל זה להתחיל באינטראקציות קטנות ויומיומיות, בתקווה שהן יזלגו, בתקווה שהן יזלגו לכל ההיבטים של החברה והתרבות"

"לא נוכל לקוות להיות אזרחים טובים, לא נוכל לקוות להיות אנשים מוסריים, אם לא נתאמץ להבין שהעולם הוא מקום אחר לגמרי מבחינתו של האדם שיושב לידינו"

העיתונאי והסופר ג'ו קוהיין מודאג. הוא חווה חיים בחברה משוסעת, שמחקרים מצביעים על העמקת רמת המחלוקות והעוינות בה. הוא מודע למגפת הבדידות בסביבתו, ומבין שמדובר במגפה עולמית. הטכנולוגיה, על כל מעלותיה ויתרונותיה, מייתרת תקשורת אישית, ויותר ויותר אנשים מוצאים עצמם בלתי מסוגלים ליצור קשר אמיתי עם אחרים. קיטוב פוליטי, הפרדה, אפליה וחוסר שוויון זוממים להפוך אזרחים רגילים לזרים. הדאגה הזו אינה נחלתו בלבד. כשיצא לחקור פתרונות לבדידות ולשסע, מצא שהנושא מטריד רבים, הן ברמה הלאומית – בבריטניה, כדוגמא, הבדידות מטופלת ברמת הממשלה – והן ברמה הפרטית, כמו ארגון "וידוי עירוני", שבין שאר פעילויות מציב ברחובות אנשים נושאי שלטים המכריזים "הקשבה חופשית" כדי לעודד אנשים להתקרב ולדבר איתם.

קוהיין כותב על החשש לדבר עם אנשים בלתי מוכרים, הן משום שהוטבע בנו פחד מזרים, שאולי אינו מחובר למציאות, הן מחשש דחיה, והן משום שהזר נראה לנו, בטעות, כנחות מאתנו, ומשום כך אנו בטוחים ששיחה אתו לא תועיל לנו. הוא מאמין כי "שיחות עם זרים יכולות לעשות אותנו מאושרים יותר, מחוברים יותר למקום מגורינו, חדים יותר מבחינה מנטלית, בריאים יותר, חדורי אמון יותר ואופטימיים יותר". הספר שופע עצות, מבוססות על ניסויים ועל מחקרים, כיצד לפתוח בשיחה וכיצד להמשיך בה. הוא גם שופע, יתר על המידה לטעמי, התנסויות אישיות של הכותב, שבהן חיבור מילולי עם זרים הניב תובנות וידע ותחושת סיפוק. למען האמת, התחושה שלי היא שבשל תחושת השליחות הבוערת בו הוא מספר רק על הצלחות (יש אי סבירות בתוצאות חד-משמעיות ללא יוצאים מן הכלל במחקרים שהוא מתאר, והפרשנות האבולוציונית-היסטורית שלו די חד-צדדית בעיני), אבל מכיוון שהוא משכנע בחשיבות הנושא, ניחא.

לא אכנס כאן לעשרות המחקרים והיוזמות שעליהן הספר מספר, וגם לא לטיפים הרבים כיצד להתגבר על הפחד מזרים ולפתח מודעות ליתרונות המרובים שבקעקוע חומת הזרות. למרות העומס המילולי, מדובר בספר חשוב, וכדאי לקרוא אותו, או לפחות לדוג מתוכו את המודעות ואת העצות לפתרון. אבל לא אוכל לדלג על הפיסקה הבאה, שנכתבה על החברה האמריקאית בשנת 2020, ומתארת בדיוק מצמרר את החברה הישראלית המידרדרת ב-2023:

"הלוחמה האידיאולוגית מחסלת את היכולת שלנו להבין מורכבות אנושית, ביחוד בימים אלה, שבהם המחלוקת עמוקה ומרה כל כך, שכל צד לא רק מתעב את השני, אלא שסירוב לתקשר עם הצד השני נחשב למעלה מוסרית, אם לא לצו עליון. ובזאת הקיטוב מתחיל להפוך למשהו מסוכן בהרבה – כיתתיות. נימוס נחשב לכניעה, ונכונות אפילו לדבר עם הצד השני נתפסת כבגידה".

האם המצב הפיך? קוהיין מאמין כי "כשמספיק אנשים מתאמצים, העולם משתנה לטובה". מוכרחים לנסות.

The Power of Strangers – Joe Keohane

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

ב-6 באוגוסט הוטלה פצצת האטום הראשונה, "ילד קטן", על העיר היפנית הירושימה. בין שמונים אלף למאה וחמישים אלף בני אדם נהרגו, כמחציתם באופן מיידי, והנותרים מתו תקופה קצרה אחר-כך, בעיקר מכוויות ומנזקי הקרינה. ה"היבָּקוּשָה", האנשים שהושפעו מהפיצוץ – מינוח שהיפנים העדיפו על פני המונח ניצולים, שיש בו משום הפחתה כלשהי בערכם של המתים – נאלצו לאתחל את חייהם מאפס, כמעט ללא סיוע מצד רשות כלשהי, והתמודדו עד סוף ימיהם עם קשיים פיזיים ועם מחלות ששורשיהן באותה הפצצה.  

על שהתרחש בהירושימה ובנגסאקי מרגע ההפצצה ולאחריה הוטל איפול, והצנזורה שהטיל הממשל האמריקאי מנעה כל מידע על הנפגעים. הדברים שכתב ג'ון הרסי בעקבות ראיונות שערך עם שישה היבקושה במהלך 1946, פורסמו כמאמר ארוך בגליון של הניו-יורקר, שבאוגוסט אותה שנה הוקדש רק לו, וחשפו לראשונה בפני הציבור האמריקאי את גורלם של תושבי הירושימה. אותו מאמר פורסם בהמשך כספר. ב-1985, ארבעים שנה אחרי ההפצצה, שב הרסי אל האנשים שראיין, ולמהדורות הבאות של ספרו הוסיף פרק שמתאר את מאבקם לאורך השנים.

אדם הולך לאיבוד במספרים גדולים. כשפורטים אותם לכמה סיפורים מייצגים בודדים, המספר הבלתי נתפס והמכסה על פרטי התמונה מתפוגג, ומה שהוא מייצג נחשף. הרסי התמקד בשישה אנשים: העלמה ססאקי נלכדה במשרד מתחת לארון ספרים שמחץ את רגלה ונותרה נכה; גברת נקמורה, אלמנת חייט שנהרג במלחמה, נשארה בחיים יחד עם שלושת ילדיה, והפכה חסרת כל; האב קליינזורגה, גרמני ששירת את המסדר הדתי שאליו השתייך ביפן, נפצע, איבד חברים, ועבר שורה ארוכה של אשפוזים בשנים הבאות; הרופא ד"ר ססאקי טיפל במשך ימים רצופים ללא שינה באלפי הפצועים שנהרו אל בית החולים, ובשארית חייו סבל מתשישות שבגינה לא היה מסוגל עוד לעבודה קשה; הרופא ד"ר פוג'י איבד את בית החולים הפרטי שבנה וניהל, ומעולם לא הצליח להקים אחר במקומו; מר טנימוטו, איש הכנסיה, שסייע בימים שאחרי ההפצצה לאנשים רבים, ובשנים שאחר-כך נסע בעולם כדי לסייע להיבקושה ולפעול למען השלום, איבד את כל החיוניות שפיעמה בו. בהרף עין אחד איבדו השישה את בריאותם, את מכריהם ואת רכושם. בתוך זוועת ההרוגים והפצועים והחורבן ניסו לשרוד. כשנדמה היה שהתחילו להתאושש, תקפו אותם תופעות גופניות מוזרות ומייסרות, תוצאותיה של הקרינה, ובשארית חייהם סבלו מטווח ארוך של פגיעות, כולל סרטן ותשישות כרונית. במפתיע, איש מהם לא הביע זעם כלפי האמריקאים. אם הובע כעס הוא הופנה אל עמם שלהם שהתעקש להמשיך במלחמה. הרסי מצביע על גישה של השלמה ושל אי-בזבוז אנרגיה על מה שלא ניתן לשנות, מעין "זה מה יש, ועם זה נצטרך להתמודד". ארבעים שנה אחרי ההפצצה הוא עדיין מאתר בקרב מרואייניו, שרובם אינם מכירים זה את זה, רוח קהילתית מרוממת, שאותה הוא משווה לזו ששררה בלונדון בימי הבליץ.

למרות שהרסי מספר סיפורים קורעי לב, הכתיבה שלו דיווחית-עיתונאית, כמעט חפה מרגש. דווקא מתוך המינימליזם הזה עולה זעקה, שכן הוא אינו חוסך בפרטים על פגיעות גופניות מעוררות חלחלה ועל מכאובי לב ונפש כאחד. מלחמה היא דבר נורא, הוא אומר לנו, כמעט מבלי להתייחס למלחמה עצמה, וגם לא לשיקולי הבעד והנגד שקדמו לפצצה. רק בפרק האחרון, ממש לקראת סיום, הוא מתריע בין השורות מפני התפתחותם של כלי הנשק להשמדה המונית, כשהוא מונה את הנסיונות שנעשו על ידי אומות שונות בפצצות אטום ובפצצות מימן בארבעים השנים שאחרי הירושימה. מלחמה היא לא רק גופות "לגיטימיות" של חיילים בשדה הקרב. היא גם שדה קטל של אזרחים שנקלעו שלא בטובתם אל הסופה. הנשק הולך ומשתכלל, והסבל שהוא ממיט הולך ומעצים.

הירושימה לא שברה שיאי הרוגים. מספר חודשים קודם לכן נהרגו בטוקיו בלילה אחד כמאה אלף איש כתוצאה מפצצות תבערה שהומטרו על העיר. אבל הירושימה מסמלת את תחילתו של העידן האטומי, את הופעתו של נשק יום הדין, שבכוחו להמיט כליה על כולנו, ולכן הפכה לסמל, ולכן ממשיכים לדבר ולכתוב אודותיה עד היום.

"הירושימה" הוא ספר עוצמתי. הוא הותיר עלי רושם עז בקריאה ראשונה לפני שנים רבות, וגם בקריאה שניה כעת כשקראתי אותו כהשלמה ל"הספירה לאחור 1945".

חשוב ומומלץ.

Hiroshima – John Hersey

אחוזת בית

2005 (1946, 1985)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהועלו על הכתב לפני כשלושת-אלפים שנה, ומקורותיהם, השואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות יותר, עתיקים אף יותר, ממשיכים לעורר את הדמיון ולהוות השראה גם היום. הכתובים ששרדו חלקיים בלבד, וגם בהם מופיעות גרסאות שונות לאותם סיפורים ולאותן דמויות, על פי הלקח שביקשו מספריהם להקנות. כותבים בני זמננו, המוצאים בהם רלוונטיות, חשים לפיכך בנוח להעניק להם גרסה משלהם, קרובה למקור אך עצמאית. כך עשו, לדוגמא, מרגרט אטווד ב"פנלופאה" ומרי רינו ב"מות יומת המלך". מדלין מילר בחרה לכתוב את סיפורה של קירקה, המכשפה המוכרת בעיקר מן האודיסאה, כמי שהפכה את אנשיו של אודיסאוס לחזירים, והפכה לאהובתו ולאם בניו.

הסופרת מספרת סיפור נוגע ללב על ילדה בלתי אהובה על הוריה, אל השמש הליוס ונימפת המים פרסה, ודחויה על ידי אחיה ואחיותיה. אחרי ילדות והתבגרות עצובות, כשנדמה היה לה שכך ייראו כל חייה – "הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת סבלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות" – נפלה קורבן לסכסוך המתמשך בין הטיטאנים, שעמם נמנה אביה, לאלי האולימפוס, הואשמה בשימוש בכישוף, ונגזרה עליה גלות לאי אֵיאֵיאָה ללא אפשרות חנינה.

באי, כשלפניה בדידות נצחית, שכן אינה בת תמותה, חקרה את כוחם של הצמחים ושל השיקויים שהיא מפיקה מהם. כישוף, כך היא מספרת, "אינו כוח אלוהי, פרי מחשבה והינף יד. יש לעמול ולטרוח למענו, לתכנן ולחקור אותו, לתור אחריו, לייבש, לקצץ ולטחון, לבשל, ללחוש דברים ולשיר". משוחררת מלעגם של בני משפחתה, גילתה בעצמה מיומנויות ובטחון. היא כבר לא היתה זו שהעבירה מאות שנים בהסתתרות כעכברה.

אמנם נאסר על קירקה לעזוב את האי, אבל לא נאסר על אחרים לשהות בו. הרמס שליח האלים הגיע מדי פעם, נושא מסר עבורה, או מבקש דבר מה עבור עצמו, וחלק איתה את יצועה. נימפות השתלבו במשק הבית. מלחים ביקשו מקלט מים סוער. יאסון ומדיאה, אוחזים בגיזת הזהב, באו לבקש את עצתה. והגיע גם אודיסאוס, נצר לשושלתו של הרמס, בדרכו הארוכה מטרויה חזרה לאיתקה.

עוד קודם גלותה השתמשה קירקה בכוחותיה כדי לנקום בסקילה, נימפה שנשאה חן בעיני האיש שהיא עצמה אהבה, והפכה אותה למפלצת טורפנית. קירקה עתידה להתחרט על כך, כשתבין מהו מחיר הדמים שתגבה סקילה, אבל המעשה הזה לימד אותה גם שאין בכוחו של כישוף לשנות צורה באופן אקראי. היא רק ביקשה לכער את יריבתה, אך מה שהגיח ממנה היתה מפלצת שחיתה בתוכה. זה יהיה גם גורלם של גברים שוביניסטים, כוחניים, שיזדמנו אל האי, ויחשבו שאשה החיה לבדה היא טרף לגיטימי. אנשיו של אודיסאוס הפכו לחזירים לא בגלל גחמה של מכשפה, אלא משום מעשיהם של מבקרים קודמים.

אודיסאוס, שככל הנראה לא היה להוט לשוב הביתה, שכנע את קירקה להחזיר לאנשיו את מראה האנוש שלהם, ונשאר איתה באי במשך שנה. בעוזבו היא היתה הרה מבלי ידיעתו. קירקה מספרת על אהבה הדדית ששררה בין שניהם, ומלעיגה על השתקפות פגישתם בשיר ששמעה דורות רבים אחר-כך. "לא הופתעתי מדיוקני שצויר בשיר: המכשפה הגאה שנכנעה אל מול חרבו של הגיבור, כרעה ברך והתחננה לרחמים. נשים מפצירות הן בעיני הנושא החביב על משוררים. כאילו אין סיפור אלא אם כן נזחל ונייבב".

הילד שיוולד לה, טלגונוס, ישנה את חייה של המכשפה המיתולוגית, כמו שכל ילד משנה את חייה של כל אם. "לא החלקתי בקלילות אל תפקידי כאֵם", הוא מודה, ומתארת תינוק חסר מנוח, לילות ללא שינה, חיתולים שיש לכבס, ונסיונות להתאים את עצמה לצרכיו של בן תמותה. "אלף שנים חייתי, אבל הן לא נראו בעיני ארוכות כשנות ילדותו של טלגֹונֹוס", היא מסכמת את החוויה. אבל קשיים לחוד ואהבה ומחויבות לחוד, ולצדן חרדה מתמדת, שכן אם עד עכשו לא היה בחייה דבר שלא יכלה להקריב או לוותר עליו, כעת "צמח בי טירוף שמקורו בוודאות חדשה: שסוף־סוף פגשתי את הדבר שהאֵלים יוכלו להשתמש בו נגדי". והאלים לא יחמיצו הזדמנות שנקרתה בדרכם.

"קירקה" הוא סיפור של אשה בעולם גברי, המוצאת את קולה ואת עצמאותה, וזוכה לאחוות נשים ממקור בלתי צפוי, כשפנלופאה האלמנה מצטרפת אליה, ושתיהן מבינות מה היה טיבו האמיתי של אודיסאוס הנערץ. זהו גם סיפור על אווילותן של מלחמות, כפי שעולה בין השאר מתשובתו של אודיסאוס לשאלתה של קירקה באשר לעילות למלחמה: "נקמה. תשוקה. יוהרה. חמדנות. כוח. מה שכחתי? אה, כן, עלבון והתעסקות בהבלים." הספר גם מעביר ביקורת עקיפה על כוחן המאיים של דתות, המעדיפות את המאמינים כנועים ואומללים. כשקירקה שואלת את הרמס אם יש מי שיכול לעצור את רצחנותה של סילקה, הוא עונה לה בציניות: "זאוס יכול, או אביך, אם ירצו. אבל למה להם? מפלצות מביאות לאלים רק תועלת. תארי לעצמך את כל התפילות."

הספר שופע דמויות מיתולוגיות, ומעוגן היטב במסורת העתיקה, אך מספר בו בזמן סיפור חוצה זמנים ותרבויות. תוך כדי קריאה חיפשתי מידע על כל הדמויות, ונהניתי מן ההשוואה בין הגרסאות המסורתיות לזו המשכנעת והאמינה שיצרה הסופרת. תמצית קצרה לגבי כל דמות מובאת בסיומו של הספר.

"קירקה" כתוב נפלא, ומתורגם להפליא בידי דנה אלעזר-הלוי. קירקה, המכשפה העתיקה מהאי הנידח, עולה מבין דפי הספר כאשה מלאת חיים, בת הזמן ההוא וזמננו גם יחד, ובלתי נשכחת.

מומלץ מאוד.

Circe – Madeline Miller

הכורסא

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

"עִקרו את הפטריה האדומה הזאת, את הפטריה הרעילה הזאת. תִלשו אותה מן הארץ הזאת, מן העולם, לתמיד!" במלים אלה מסתיים הסיפור האחרון מבין השבעה שבקובץ זה, פרי עטו של הסופר הצפון-קוריאני, באנדי – שם בדוי שמשמעותו גחלילית. הפטריה האדומה שבסיפור היא בית הממשל בעיירה, הצבוע כולו אדום, צבעה של המפלגה הקומוניסטית. בעיניו של גיבור הסיפור, מהנדס שהודח ממעמדו משום שגיסו נמלט מן המדינה, ושעל שכמו הוטלה אשמת שווא בשל הקריסה הכלכלית באזור, השלטון בצפון-קוריאה משול לפטריה אדומה רעילה, שגבתה את חייה של אשה שעבדה לצדו.

באנדי, יליד 1950, הוא ככל הנראה סופר בעל מעמד בארצו, חבר איגוד כמתחייב בחוק, וכתביו נתונים לצנזורה מטעם "מחלקת התעמולה והעלאת המורל". את הסיפורים שבקובץ כתב בסתר, והצליח להבריחם אל החופש. הסיפורים מציגים ללא כחל ושרק את הטירוף שבחיים תחת הרודנות הקומוניסטית. כל אחד מהם מספר סיפור נפרד, ביניהם אשה שמעדיפה לא ללדת ילדים, מתוך הבנה שיסבלו בשל פגם בהתנהגותו של סבם, ב"תיעוד של עריקה", פחדו של תינוק מהתמונות של מארקס ושל קים איל סונג, מביא לגירוש משפחתו מן העיר, ב"עיר הבלהות", ואדם אינו מצליח להגיע אל מיטת אמו הגוססת, משום שאינו משיג אישור נסיעה, ב"כה קרוב, כה רחוק".

סיפוריו של באנדי מעידים על מציאות מזעזעת, דוגמת זו שתיארה רונג צ'אנג ב"ברבורי הפרא" ובביוגרפיה של מאו. מצד אחד רודן מטורף מטפח פולחן אישיות ומכפיף מליונים לגחמותיו הקטלניות, ומצד שני המון שרובו מפוחד, ומיעוטו שיכור מכוח, נאלץ להכנע לכללים. הסיפור "על הבמה" ממחיש היטב כיצד עם מדוכא, רעב ומיואש, הפך לציבור של שחקנים מיומנים, הצוחקים ובוכים על פי פקודה.

מעבר לאשנב שפותחים הסיפורים אל תרבות של חושך, הם כתובים היטב ספרותית, ומצליחים לשרטט דיוקנאות נוגעים ללב של האנשים ושל המקום. באחרית דבר לספר נכתב, כי ספרות חושפנית שכזו הנכתבת בידי סופרים מתנגדי משטר, היא תחילתה של התקוממות. מי יתן והתקוממות זו תישא פירות.

The Accusation – Bandi

אחוזת בית

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

קוריאה הצפונית בלילה: חור שחור בין קוריאה הדרומית וסין