תגית: דפנה לוי

כותרת משנה: איך נאבקו מאפיונרים יהודים בנאצים באמריקה בזמן מלחמת העולם השניה

השופט היהודי-אמריקאי נתן פרלמן היה מודאג. אל האנטישמיות ה"רגילה" ששררה בחברה האמריקאית, נוספה בשנות ה-30 שנאה מבית מדרשו של היטלר. המנהיג הגרמני דיבר במפורש כבר ב-1933 על ערעור המורל האמריקאי כדי לאפשר השתלטות גרמנית על ארצות הברית, והיו מי ששמעו לו. כפי שמייקל בנסון מציין ביושר, היה מדובר במיעוט מבין הגרמנים-אמריקאים, אך המיעוט הזה היה קולני, קנאי ונוטף שנאה תוך שימוש בטרמינולוגיה נאצית ובהפצת קונספירציות. ברחבי ארצות הברית התקיימו מאז השפל הגדול כמאה ארגונים ברוח זו, ושני הבולטים שבהם, שאליהם מתייחס הספר, היו הבונד הגרמני אמריקאי, שהציג מצג שווא של פטריוטיות אמריקאית ושקד על חינוך דור העתיד, והלגיון הכסוף. הארגונים הללו פעלו באין מפריע, מוגנים על ידי חופש הדיבור.

לשופט פרלמן לא היתה דרך חוקית לבלום את הנאצים הללו, אבל הוא סירב להניח להם לשגשג, ומצא נתיב עוקף חוק. אחת המאפיות החזקות בארצות הברית היתה יהודית, ופרלמן גייס אותה לפעולה. הראשון שאליו פנה היה מאיר לנסקי, שהחל את דרכו בהברחת משקאות בתקופת היובש, והיה בהמשך לאחד מראשי הפשע הדומיננטים. פרלמן ביקש מלנסקי לגייס בריונים לשבש באלימות מפגשים נאצים. "הם צריכים לדעת שלהיות נאצי זה מסוכן", אמר ללנסקי, והציב תנאי אחד – בלי הרוגים. בהתחשב ברוצחים קרי המזג עד פסיכופתים שגויסו למשימה, העובדה שהפעילות של הגנגסטרים של לנסקי בניו-יורק, וגם של קבוצות נוספות שגויסו בהמשך בערים אחרות, הסתכמה בפציעות בלבד, מפתיעה.

לפני שמגנים את השופט על הבחירה לחבור אל המאפיה, כדאי לזכור שעם פרוץ מלחמת העולם פנה אל לנסקי מודיעין הצי בבקשת סיוע, ואחר-כך פנו אליו גם אנשי ההגנה, להם עזר להבריח נשק לארץ ולמנוע משלוחי נשק לארצות ערב.

הגנגסטרים (לנסקי נעלב כשכונה בתואר זה) מכסחי הנאצים פעלו ברחבי ארצות הברית בשיטות שונות. לפעמים פעלו באופן עצמאי, לפעמים שיתפו פעולה עם המנהיגים הלגיטימיים של הקהילות היהודיות. בשיקגו חדר העיתונאי הֶרְבּ ברין, בעל המראה הארי, אל הבונד, והדליף למפעיליו פרטים על אספות מתוכננות. בניו ג'רזי הדליפו את המידע שוטרים, שבאווירת השחיתות הכללית היו נתונים למרותו של המאפיונר אבנר "לונגי" צווילמן, שגם הוא קיבל פניה מפרלמן. בקליבלנד, אוהיו, נכנסו הגנגסטרים לפעולה כשהחרם על עסקים בבעלות נאצים, שארגנה 'הליגה לזכויות אדם נגד נאציזם' בראשות אבא הלל סילבר, כבר היה בעיצומו. בלוס אנג'לס החלו לפעול במקביל לפעילותו של עורך הדין ליאון לורנס לואיס, שהמרגלים שלו הצליחו לסכסך בין שלושת המנהיגים הנאצים המקומיים, וחשפו מזימות לבצע לינץ' ביהודים מרכזיים בהוליווד. הגנגסטרים פעלו גם בסיאטל, במינסוטה, בניוארק ועוד. בכל אחד מהמקומות שיבשו באלימות כנסים נאצים, היכו נמרצות פעילים גרמנים, פגעו בעסקיהם, וזרעו פחד. ב-1939, כשאספות נאציות נתקלו בכל מקום בהפגנות נגד על ידי אזרחים מן השורה, חזרו הגנגסטרים לשגרה.

אין לזלזל בהיקף הפעילות הנמרצת הזו ובהשפעתה על ההתארגנות הנאצית בארצות הברית, אבל היא לא באמת הצליחה לעצור את הארגונים הללו. הסוף לפעילות הנאצית הגיע אחרי פרל הרבור והצטרפותה של ארצות הברית למלחמה. הנאצים אולי לא שינו את דיעותיהם, אבל הפסיקו להשמיע אותן בפומבי. בסופו של דבר, מה שבאמת הרס אותם היו גילויים בדבר פדופיליה ומעילות, והעמדתם לדין של כמה מראשי הארגונים.

מייקל בנסון ביסס את ספרו על מחקר מקיף ועל מספר גדול של מקורות, המצויינים בסיום, אבל הספר אינו נושא אופי דוקומנטרי-עיוני. למעשה, סגנונו הוא כשל קומיקס מילולי. הנה תיאור לדוגמא של מתקפה על אספה נאצית: "עצמות נשברו, קרקפות קולפו. צעקות הכאב של הנאצים נשמעו כמו שירתם מלפני כמה שניות, אם כי כמה מהבריטונים הפכו לסופרן. הנאצים החליקו בדם שנשפך על הרצפה והתגלגלו במדרגות. שורות של יהודים קשוחים נמתחו מחוץ לדלת הקדמית ולאורך הרחוב. חלק מהגרמנים ניסו להשיב מלחמה, אבל הם היו שיכורים, והמתאגרפים היהודים חמקו בקלות מאגרופיהם". לא במקרה הספר נפתח בתיאור תמונת השער של הקומיקס קפטן אמריקה #1, בה נראה גיבור העל חובט באגרופו בפרצופו של היטלר. בנסון מתאר ללא כחל ושרק את אישיותם הבעייתית של הגנגסטרים, ואת פעילותם הפלילית מעוררת החלחלה, אבל בספר הזה, באותו פרק זמן, הם חד-משמעית הטובים, הניצבים כגיבורים מול הרעים האולטימטיביים. בנסון הוגן – הוא מזכיר גם איגודים גרמניים אנטי-נאצים – אבל אין לו שום כוונה להתייפייף, להבין, לחקור מניעים, להיות אובייקטיבי. כך, לדוגמא, הוא מתאר את האנטישמיות שרווחה בשיקגו בסוף שנות השלושים: זו "לא הוגבלה רק לעלבונות ברחוב או להכרזות הגסות של אנשים צרי אופק אכולי שנאה. שיח של שנאה עמד באוויר, נישא על גלי האתר ובקע מכל רדיו בעיר. אחד מפולטי תשפוכת הביבים היה כומר קתולי ושמו האב צ'רלס אדוארד קוגלין". בלי אבל ובלי אולי.

כאמור, אחרי מספר חודשי פעילות שבו המאפיונרים לשגרה. לקראת סיום בנסון מתאר מה עלה בגורלם של האנשים שהוזכרו בספר משני הצדדים. כצפוי, יש שם הרבה מאסרים, הוצאות להורג על כסא חשמלי ועוד מקרי מוות בלתי טבעיים. ויש גם סיפור מפתיע על ג'ק רובי, האיש שרצח את רוצחו של קנדי, ומסתבר שלפני שקיצר את שמו מג'ייקוב רובינשטיין לג'ק רובי היה ידוע כ"ספרקי", אחד מראשי המכסחים בשיקגו.

"גנגסטרים נגד נאצים" מתאר באופן מרתק פרשה כמעט בלתי ידועה. מייקל בנסון בחר במתכוון לספר בסגנון קליל, כשהוא משמר את עגת גיבוריו, שאותה תרגמה היטב דפנה לוי, מבלי לוותר על פרטי הפרטים של ההתרחשויות. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

Gangsters vs. Nazis – Michael Benson

מטר

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

כותרת משנה: מדע הרפואה האלטרנטיבית וכוחה של האמונה בריפוי הגוף

הרפואה האלטרנטיבית לא צלחה מבחנים מדעיים, ובכל זאת רבות העדויות על הצלחתה לפתור בעיות רפואיות. העיתונאית מלאני וורנר, שתפיסת העולם שלה מדעית ולא אמונית, מבקשת להבין כיצד ומדוע. למרות ההטיה המדעית הברורה שלה היא ניגשת לנושא בראש פתוח. "האנרגיה המיסטית הזאת מעולם לא קבלה תוקף מדעי", היא אומרת כשהיא משתתפת בהתכנסות בראשות הילרית, "אבל לא באתי לכאן כדי לגחך עליה או לחשוף את ערוותה".

היקף המחקר שערכה וורנר מרשים. היא קראה אינספור מחקרים, נפגשה עם מרפאים בשלל שיטות, שוחחה עם חולים שדיווחו על ריפוי, ועם רופאים שמבקשים כמוה להבין. תחת מטריה אחת קיבצה תחומים כמו אקופונקטורה, כירופרקטיקה, הילינג אנרגטי, הומיאופתיה, צ'י קונג, ריפוי ניסי ואמוני ועוד.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

הפסיכיאטר האמריקאי ארתור קליינמן יצר הבחנה בין שני מונחים קרובים: "מחלה היא פתולוגיה אובייקטיבית של דברים שניתן למדוד אותם. חולי, לעומת זאת, הוא חוויה חיה של סימפטומים […] והמשמעות האישית והרגשית שאנחנו מצמידים לדברים כאלה. זה גם הקושי שהסימפטומים האלה יוצרים בחיינו". הרפואה האלטרנטיבית מיטיבה לטפל בחולי, הווה אומר באופן שבו הגוף והנפש מתייחסים למחלה, ואין בכוחה לטפל במחלה עצמה.

במקרים בהם מדווח על הקלה ועל שיפור, תמיד ניתן למצוא הסבר מדעי. לדוגמא, לכמה מחלות יש תקופות רגיעה טבעיות; בגלל הנטיה לפנות לטיפול כשהמצב מחמיר, הסיכוי להרגיש טוב גבוה יותר; ניתן לחווט את המוח לתקן פציעות – הרפואה עושה זאת באמצעים טכנולוגיים, וכמה שיטות רוחניות עשו זאת כבר קודם באמצעים "לואו-טקיים"; טעויות באבחון עשויות לגרום לפרשנות שגויה של הריפוי.

אחת מני דוגמאות רבות שבהן הספר עוסק היא הריפוי הניסי של דנילה קסטלי בלוּרד. בביקורה השלישי במקום, אחרי שנים של סבל קשה, שהתבטא בין השאר בעליות מהירות וקיצוניות בלחץ הדם, חשה שמחה יוצאת דופן, שאחריה השתחררה ממכאוביה. חסידי לורד מונים את הריפוי שלה בין מעשי הנס המוכחים של המקום (ומשמיטים על הדרך פרטים שיסתרו את הקביעה). וורנר מראה כי האשה, שאובחנה כחולה בתסמונת נדירה ועברה ניתוחים רבים בגינה ללא הועיל, סבלה מטראומה ולא מהתסמונת. "מה שנעלם ביום ההוא במאי 1989 לא היה גידול. סביר יותר שזאת היתה מצוקה פסיכולוגית, שבמשך שנים עוררה סימפטומים פיזיים […] קרוב לודאי שטיהור רגשי מהסוג שקשה כל כך לגרום לו הוא שמסביר את הנסים המשוערים".

וורנר דנה באריכות בשני מונחים – פלצבו ופסיכוסומטיה – ומנערת אותם מן המשמעות השלילית שדבקה בהם. "עלינו לשאול את עצמנו למה לגיטימי יותר שהגוף שלנו יצור תאים סרטניים או יחסום את עורקינו, מאשר שהמוח שלנו יצור הפרעת המרה או יגיב לאיתותים גופניים באופן שמגביר כאב או מקבע אותו". רופאים בארצות-הברית, כך היא אומרת, אינם מוכנים לומר את המילה "פסיכוסומטיה", שנשמעת לחולים מעליבה בנוסח "זה הכל בראש שלך". היא מבקרת בגרמניה, בבית-חולים שמוקדש כולו לתחום זה, ובו לומדים החולים – בין השאר אלה הסובלים מכאב כרוני – להתמודד עם "משחק הגומלין בין גורמים פסיכולוגיים לתחושות וסימפטומים גופניים".

וורנר סבורה כי מה שהרפואה האלטרנטיבית מציעה ומיטיבה לעשות הוא בדיוק מה שחסר ברפואה המודרנית. "תרפיות גוף-נפש מניעות מולקולות במוחנו באופן שיכול להפחית את החוליים שאנחנו מרגישים בגופנו, וכך גורמות לנו להרגיש שיש לנו תמיכה, מגייסות את כוח הציפיות והאמונה, מרגיעות את הגוף ומפחיתות לחצים ומתחים […] הן עושות דברים שלעתים קרובות הרפואה המקובלת אינה מקדישה להם מספיק תשומת לב או לא ממש יודעת איך להתמודד איתם". רופאים, אולי מחוסר זמן ואולי מעודף ידע, כושלים לעתים קרובות בהיבטים האמפטיים הנחוצים לחולים, בדיוק ההיבטים שמטפלים אלטרנטיביים עוסקים בהם, גם אם ההסברים שהם נותנים להם – צ'י, מרידיאנים ודומיהם – משוללי כל בסיס. וורנר קוראת לעוסקים ברפואה אלטרנטיבית להתרכז בפרקטיקה ולא להאחז בתיאוריות מפוקפקות, וקוראת לרפואה המודרנית לאמץ את הפרקטיקה האלטרנטיבית ואת עקרונותיה המועילים. "הרפואה האלטרנטיבית אינה הולכת לשום מקום כל עוד היא ממשיכה לתת לאנשים משהו שחסר להם נואשות", היא מסכמת.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של שי רפאלי.

"אפקט נוצת הקסם" הוא מספר מעמיק, שופע ידע, מרתק ומומלץ.

The Magic Feather Effect – Melanie Warner

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כותרת משנה: תנו לעובדות לדבר! עשר סיבות מדוע אנחנו טועים לגבי העולם ומדוע המצב טוב יותר ממה שאנחנו חושבים

הנס רוסלינג, מומחה ברפואה ציבורית ובסטטיסטיקה, חבר אל בנו אולה ואל כלתו אנה כדי להציג תמונה של העולם המבוססת על עובדות ועל נתונים. רוסלינג, שנפטר כשנה לפני שהספר ראה אור, הרבה להרצות בנושא זה, וקרן גאפמיינדר, שהקים יחד עם אולה ואנה, מספקת כלים אינטראקטיביים שנועדו לרכז יחדיו נתונים משפע מקורות ולסייע בהבנת תהליכים ומגמות.

העולם מפציץ אותנו בשפע מידע, ופילטרים פנימיים מאפשרים לנו לסנן אותו כדי להמנע מהצפת חושים ולשרוד את היומיום. יחד עם זאת, כך טוענים הכותבים, מידע שמדבר אל האינסטינקטים הדרמטיים עובר את הפילטרים. לפעמים האינסטינקטים הללו הם רבי תועלת, אבל רוב הזמן הם גורמים לעיוות באופן בו אנו תופסים את העולם, וכתוצאה מכך מקבעים דעות קדומות, בולמים שינוי, ומונעים קבלת החלטות מושכלת. כפי שלמדנו לרסן את התאווה, ששורשיה אבולוציונים, לסוכר ולשומן, כך עלינו ללמוד לשלוט בצריכת הדרמה.

כדי להדגים עד כמה תפיסתנו את העולם שגויה, מוצגות בפתחו מספר שאלות, כמו כמה בנות זוכות להשכלה יסודית, כמה ילדים זוכים להתחסן, וכיוצא באלה. רובם הגדול של הנשאלים, ללא קשר לידע ולמומחיות, נכשל כליל בכל השאלות למעט זו שעוסקת בהתחממות הגלובלית, נושא שנהנה מיחסי ציבור מעולים. למעשה, כפי שרוסלינג מזכיר שוב ושוב, לו הציג את השאלות לשימפנזים, היה מקבל תשובות בהתפלגות צפויה של 33% (יש שלוש תשובות אפשריות לכל שאלה). בני אדם משיגים תוצאות שהן הרבה מתחת לזה, וכל זה בגלל אותם אינסטינקטים, הגורמים לנשאלים לבחור שוב ושוב בתשובה המייצגת את האפשרות הגרועה מכולן. הדרך להתגבר על ההטיה הזו היא עובדתיות, להתבונן בעובדות ולדבוק בהן.

הנה עשרת המזיקים שיש לתת עליהם את הדעת. אינסטינקט הפער גורם לראית עולם מקוטבת בשל הפיתוי לחלק דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה. כך אנחנו מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם", עניים ועשירים, צפון ודרום, בשעה שהנתונים מורים על רצף, לא על קיטוב. אינסטינקט השליליות הוא הנטיה לשים לב לרע יותר מאשר לטוב, שתוצאותיה הן התפיסה ש"המצב נעשה גרוע יותר" ואובדן תקווה. אינסטינקט הקו הישר מניח שמגמות תימשכנה כפי שהן בהתעלם ממשתנים עתידיים רבים. שמו של אינסטינקט הפחד מעיד עליו, והתקשורת הזמינה מעצימה אותו. "הדימוי של עולם מסוכן מעולם לא שודר באופן אפקטיבי יותר מאשר עכשו, בשעה שהעולם הרבה פחות אלים והרבה יותר בטוח", אומר רוסלינג (שאגב, אינו מאשים את התקשורת בדבר – גם עיתונאים לוקים באותן הטיות כמו בני אדם אחרים, ותפקידם להתחרות על תשומת הלב של לקוחותיהם הצמאים לדרמה). אינסטינקט הגודל גורם להוצאת דברים מפרופורציה. אינסטינקט ההכללה מארגן את העולם בקטגוריות, למרות שבמקרים רבים מתקיימת בתוכם שונות ומתקיימת ביניהן הקבלה. אינסטינקט הגורל הוא הרעיון שתכונות מולדות קובעות את גורלם של בני האדם, מדינות, דתות ותרבויות, ושאין אפשרות לשינוי. אינסטינקט הפרספקטיבה היחידה הוא התפיסה שלכל בעיה יש סיבה אחת שצריך להתנגד לה ופתרון אחד שצריך לתמוך בו. התוצאה היא לעתים בחירה בפתרון הבלתי מתאים. אינסטינקט ההאשמה נובע מן הרצון להאמין שדברים קורים מפני שמישהו רוצה שהם יקרו, שאם לא כן העולם היה נראה לא צפוי, מבלבל ומפחיד. והאחרון, שבעיני רוסלינג הוא החמור מכולם, הוא אינסטינקט החירום המכניס ללחץ, מגביר אינסטינקטים אחרים ומקשה את השליטה עליהם, חוסם מחשיבה אנליטית ומעודד פעולות דרסטיות בלי מחשבה.

רוסלינג מאמין, על סמך הנתונים וניתוחם, שהעולם נמצא במקום טוב בהרבה מכפי שהיה במהלך ההיסטוריה, ושמגמת השיפור נמשכת. למרות ההפתעה החוזרת ונשנית שלו מתוצאות השאלונים, דוגמת זה שהוצג בתחילת הספר, הוא מבין כי גם כשמנסים לנקוט בגישת העובדתיות עדיין גורמים רגשיים מונעים את היכולת להודות כי הדברים הרבה יותר טובים מכפי שאנו מאמינים. זכרון מעוות של העבר, דיווחים סלקטיביים של התקשורת והפעילים, התחושה שכל עוד הדברים רעים זה יהיה חסר רגישות להגיד שהם משתפרים – כל אלה הם מכשולים בפני אימוץ העובדות. אבל לומר שדברים משתפרים אין פירושו להתעלם מהבעיות שנותרו. "אני לא אופטימיסט. זה נשמע כאילו אני נאיבי. אני "אפשרותיסט" רציני מאוד. זאת מילה שהמצאתי. פירושה, מישהו שגם לא מקווה בלי סיבה, וגם לא מפחד בלי סיבה, מישהו שכל הזמן מתנגד לתפיסת עולם דרמטית מדי. כ"אפשרותיסט" אני רואה את כל ההתקדמות הזאת ומרגיש שכנוע עמוק ותקווה שיש אפשרות להתקדמות. זה לא אומר שאני אופטימי. זה אומר שיש לי מושג ברור והגיוני על מצב העניינים. זה אומר תפיסת עולם קונסטרוקטיבית ומועילה".

חמש הסכנות הגלובליות המדאיגות את רוסלינג הן מגפה כלל עולמית, התמוטטות פיננסית, מלחמת עולם, שינוי אקלים ועוני קיצוני. מועמדת שישית: סכנה לא ידועה שעלולה לצוץ. למרות שהעובדות מצביעות על שיפור מתמיד, ברור שהעולם הוא עדיין מקום קשה לרבים מתושביו, ורוסלינג אינו מתעלם מכך. הוא רק קורא לראות את המציאות נכוחה, ולקבל החלטות מבוססות נתונים. "אני לא אומר לכם לא לדאוג. אני אומר לכם לדאוג לדברים הנכונים […] תשלטו באינסטינקט החירום שלכם. תשלטו בכל האינסטינקטים הדרסטיים. תהיו לחוצים פחות בגלל הבעיות המדומינות של עולם דרמטי מוגזם, וערים יותר לבעיות ממשיות ולדרך לפתור אותן".

רוסלינג הוא כותב מוכשר, שולט בחומר, ומגבה אותו בדוגמאות מחייו שלו, הפרטיים והמקצועיים, שמקרבות את הכותב אל הקוראים. הוא אינו מסתפק בתיאור האינסטינקטים המכשילים, אלא מציע כלים להתגברות עליהם. מכיוון שהנושא בוער בו – הוא הקדיש את שנותיו האחרונות להעלאתו על הכתב – יש בספר משהו מיסיונרי והרבה חזרות, אבל יש בו גם שפע הגיון ומידע, והקריאה להסתמך על עובדות ועל נתונים, ולא על אינסטינקטים ועל תחושות בטן, מן הראוי שתקבל במה שוב ושוב.

קראתי את הספר בעותק דיגיטלי, ומשום כך החמצתי את יופיים של התרשימים הנכללים בו. האתר של גאפמיינדר (בתרגום חופשי, מוּדעוּת לפער) מספק תחליף רב תועלת בדמות מידע רב ומגוון המוצג בכלים אינטראקטיבים.

מומלץ מאוד.

Factfulness – Hans Roslong, Ola Rosling, Anna Rosling Rönnlund

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

את אוליבר סאקס, הנוירולוג, מושכת האפשרות להתבונן במחלות נוירולוגיות בקהילות מבודדות. את אוליבר סאקס, הילד שגדל על סיפורי הרפתקאות ועל חיבה עזה לצמחיה המיוחדת של איי האוקינוס השקט, מרתקת ההזדמנות לחזות במושאי חלומותיו במו עיניו. בספר "האי של עיוורי הצבעים" הוא מתאר את ביקורו במיקרונזיה ובגואם, ומשלב את תחומי הענין השונים שלו.

באי פינגלאפ שבמיקרונזיה נפוצה במידה חריגה תופעת האכרומטופיה, עיוורון צבעים מלידה. שכיחותה בעולם היא פחות מ-1 ל-30,000, ובפינגלאפ היא 1 ל-12. הלוקים בה רואים את העולם בגוונים של אפור, סובלים מאוד מאור ולכן ממצמצים ללא הרף ועיניהם מתרוצצות ומפרכסות. הם קצרי ראיה, וכתוצאה מכך בפינגלאפ מרבית האכרומטופים אינם יודעים לקרוא, רק משום שאינם מסוגלים לראות מה כותב המורה על הלוח. קנוט נורדבי, חוקר ראיה נורבגי, אכרומטופי בעצמו, שהתלווה אל סאקס, מסתובב באופן קבוע עם שני זוגות משקפי שמש ועם משקפת וזכוכית מגדלת כדי לתפקד ביומיום. כפיצוי על המגבלות, האכרומטופים פיתחו רגישות עזה למרקמים, לפרספקטיבה ולתנועה.

סאקס מתייחס לתופעת האכרומטופיה, ומרחיב מאוד להיבטים נוספים של האזור. הוא סוקר את ההיסטוריה ואת הגיאוגרפיה של מיקרונזיה, משוטט ביערות הגשם, מבקר באתרים מרתקים כמו העיר העתיקה נאן מאדול, אוכל ממאכלי האי ומתמסטל ממשקה מקומי. הוא וקנוט, יחד עם בוב וסרמן, רופא עיניים וידידו של סאקס שהצטרף אף הוא לנסיעה, מקיימים מפגשים רבים עם התושבים המקומיים ולומדים על תרבותם.

האכרומטופיה, כך מסתבר, קשורה ישירות לגיאוגרפיה ולאקלים: בסביבות 1775, כשאוכלוסית האי מנתה כאלף איש, שטף טייפון את האי. תשעים אחוז מן התושבים נהרגו מיד, ורבים מתו מרעב בימים הבאים, משום שכל מקורות המזון, למעט דגים, הושמדו. בתוך זמן קצר נותרו באי כעשרים איש, ביניהם המלך. הניצולים החלו להתרבות בינם לבין עצמם, ותכונות גנטיות נדירות החלו להתפשט. האכרומטופים הראשונים נולדו ב-1820, אולי כתוצאה של גן רצסיבי שהוריש המלך לצאצאיו.

מחלות הן אולי תופעת טבע, אבל האזור סובל מרעות חולות מעשה ידי אדם. קוונג'ליין, אטול שיכול היה להיות גן עדן, הוא אתר של ניסויים בליסטיים. גואם, שבו שגשגה תרבותם של בני צ'מורו, סבל מקולוניזציה, שהביאה איתה השמדה פיזית והשמדה רוחנית. ואלו רק שתיים מדוגמאות רבות.  

לגואם הגיע סאקס בעקבות הזמנה של ג'ון סטיל, נוירולוג קנדי שעבר לחיות שם. ג'ון חקר במשך שנים מחלה אנדמית, שבני צ'מורו מכנים ליטיקו-בודיג. המחלה מתאפיינת בדרכים שונות – שיתוק דמוי טרשת, רעידות דמויות פרקינסון ושיטיון, וקיים דמיון בינה ובין פרקינסון פוסט-אנצפליטי, שסאקס חקר ותיאר בספרו "יקיצות". כמו בחלקו הראשון של הספר, שתיאר את המסע למיקרונזיה, גם כאן סאקס אינו מגביל עצמו לתחום הרפואי, אלא מתבונן במכלול האנתרופולוגי-תרבותי-היסטורי-גיאוגרפי-בוטני.

שני היבטים בולטים בפרק על גואם. האחד הוא ההתיחסות המקומית אל החולים. למרות העומס הפיזי והרגשי, החולים נותרים חלק אינטגרלי ממשפחותיהם, מקבלים את התמיכה ללא תסכול, ואת המחלה כחלק מן החיים. גם אם הם נאלצים להתאשפז, בית החולים הופך למקום משפחתי, והחולה נותר חלק מן הקהילה.

ההיבט המעניין הנוסף הוא המחקר רב השנים, שלא הצליח לפצח את סודה של המחלה. השערות עלו והופרכו, אחרות תפסו את מקומן והופרכו אף הן, ולמרות שהמחלה ככל הנראה הולכת ונעלמת, החוקרים מתמידים במירוץ אל ההבנה. אחת ההשערות שעלתה ונפלה ושוב עלתה, תולה את הגורם לליטיקו-בודיג בעצי הציקס, המהווים מקור מזון מרכזי לתושבי המקום. סאקס, שהוקסם בילדותו מעצים אלה, ועדיין מוקסם מהם בבגרותו (הוא היה בן למעלה משישים כשכתב את הספר), הקדיש להם את הפרק האחרון בספר.

"האי של עיוורי הצבעים" מעניין בכל היבטיו, כתוב בהתלהבות מדבקת, ומומלץ.

The Island of the Colour-Blind – Oliver Sacks

זמורה ביתן

1998 (1996)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

כותרת משנה: מסע דרך שינג'יאנג וטיבט

ויקראם סת, בטרם הפך לסופר, למד כלכלה ודמוגרפיה, וכחלק מן הדוקטורט שלו יצא, בראשית שנות השמונים, לערוך מחקר שדה בסין. את שהותו שם ניצל גם לטיול ברחבי המדינה. הטיול, כנהוג בסין באותה תקופה, נערך בחברתם של סטודנטים זרים אחר, ובליווי צמוד של מדריך, שקבע את המסלול ואת לוח הזמנים, וטיפל בהשגת כל האישורים שנדרשו כדי לנוע ממקום למקום. בהגיעם לאגם הרקיע שבצפון-מערב סין, קצה נפשו של סת' במגבלות שהוטלו על הקבוצה. ביקור בטיבט היה משאת נפש כמעט אובססיבית מבחינתו, ואיכשהו הצליח לקבל אישור מעבר ללהסה. מכיוון שאשרת השהיה שלו בסין עמדה לפוג בתוך חודש, תכנן לעבור מטיבט לנפאל, ומשם לחזור אל משפחתו בהודו.

"מאגם הרקיע" מתאר את המסע רצוף הקשיים, בהעדר תחבורה ציבורית מסודרת, בשל תשתיות רעועות הנתונות לשגיונות מזג האויר, ובשל ביורוקרטיה מייסרת. הסופר מתפעם ממראות נוף עוצרי נשימה, ומתאר את חייהם של התושבים. הוא קושר שיחה עם אנשים לאורך הדרך, ולומד על השפעותיה של מהפכת התרבות, ועל הרפורמות שבעקבותיה, ומצביע על תופעות הממחישות את הטוטליטריות המתמשכת גם בעידן שאחרי מאו. בלהסה הוא מבקר באתרים מרכזיים, מתאר את פרטי היומיום, כגון טקסים ומאכלים, ומנסה לעמוד על הלך רוחם של בני המקום.

מעניין להשוות בין הספר הזה ל"אבק אדום" מאת מא ג'יאן, שבו מתאר הסופר מסע בן שלוש שנים ברחבי סין וטיבט. סת' וג'יאן, בשלהי שנות העשרים שלהם, יצאו לדרך בערך באותו הזמן. שניהם כתבו ספרי מסע, המתבוננים בנוף ובתושבים גם יחד, ובכל זאת נושא כל אחד מהספרים אופי שונה. סת' למד סינית ולכן מסוגל לשוחח עם התושבים בשפתם, והוא מוכיח בקיאות ברקע הפוליטי והתרבותי. הוא אימץ לבוש סיני, וניכר שהוא נוטה חיבה לעם הסיני, הנדיב והשש לעזור, לדבריו. אבל סת' הוא אורח: הוא לא חווה את מהפכת התרבות על בשרו, ולמרות כל המגבלות הוא נהנה מכמה זכויות יתר של זרים. לשהות שלו בסין יש תאריך תפוגה. מא ג'יאן הוא סיני, חניך שלטונו של מאו, צלם בשרות התעמולה, נרדף על ידי השלטונות בשל "זיהום רוחני". המסע שלו אינו מונע מסקרנות ומהרפתקנות, אלא מתחושת חנק, וכדי לאפשר אותו הוא זייף תעודות מסע. כששב לבייג'ינג נעצר ונחקר. סת' הוא תייר אוהד, מתבונן חיצוני; ג'יאן מספר מבפנים, ער לפרטים שסת' אינו יכול להיות מודע אליהם. שני הספרים טובים ומומלצים, כל אחד מנקודת מבטו.

ויקראם סת' ייחד את תשומת לבו, בכל אחד מספריו המוכרים יותר, לנושא הקרוב ללבו – החברה ההודית ב"שידוך הולם", מוזיקה ב"מוזיקה שקולה", ודודו ודודתו ב"חיי שניים". "מאגם הרקיע", הראשון שבהם, מתאפיין אף הוא בהיכרות קרובה עם המסופר בו, וסימני ההיכר של הסופר – בקיאות והרכבת סיפור מאינספור פרטים קטנים – מתחילים להנץ בו. חובבי מסעות, ולא רק הם, ייהנו ממנו.

 

From Heaven Lake – Vikram Seth

זמורה ביתן

2001 (1983)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

מייקל הולם הוא כנר שני ברביעיה קאמרית. חייו של מייקל סובבים סביב המוזיקה, מאז ששכנה אמידה גילתה את כשרונו בילדותו, עודדה אותו כשבחר להתמקד בתחום למורת רוחם של הוריו, ואף השאילה לו כינור יקר ערך שמלווה אותו כבר שנים. עשר שנים לפני תחילת עלילת הספר נטש מייקל את אהבת חייו, ג'וליה הפסנתרנית, כשיחסיו עם מורו עלו על שרטון, והוא בחר לעזוב את וינה, ואת ג'וליה, בלי הסבר, ולחזור לאנגליה. מאוחר יותר, כשניסה לחדש את הקשר, עמדו הוריה וחבריה בינה ובינו, וסירבו למסור לו את כתובתה. שתי האהבות הללו – לכינור ולג'וליה – מתוארות במשולב בספר, ספר שכולו מוזיקה.

ויקראם סת, שמעיד בהערת המחבר בסיומו של הספר כי "המוזיקה יקרה לי אפילו יותר מהדיבור", ידוע בעיקר בזכות "שידוך הולם", בו אמנם התמקד במשפחה אחת, אך באמצעותה התייחס לבעיותיה החברתיות והפוליטיות של הודו. ב"מוזיקה שקולה", לעומת זאת, הסיפור פרטי, אישי, מסופר מפיו של אדם אחד, וסובב אך ורק סביב הנושאים המרכיבים את חייו. דרך פרטי הפרטים של חייו של כנר – כולל טכניקות של נגינה, קביעת היצירות המרכיבות קונצרט, יחסי אמן-מבקר ועוד – הקורא מתוודע לתובענות שבהתמסרות המוחלטת לחיים המוקדשים למוזיקה. לא את כל הפרטים הבנתי לעומקם, אבל אין בזה כדי להפריע להנאה מן הספר: הוא ספוג להט היצירה וחדוות הנגינה, ואלה מדבקים. צירוף כל המרכיבים הקטנים של היומיום, גם אם לעתים הוא מצטייר כ"יותר מדי", בונה תמונה שלמה ומשכנעת, ושואב את הקורא אל עולמו היחודי של המספר.

יום אחד, עשר שנים אחרי פרידתם, מייקל נתקל באקראי בג'וליה. כשהקשר ביניהם מתחדש, מתברר שהיא נשואה ואם לילד, ושהיא מסתירה סוד טרגי. שני צירי העלילה – חייו המוזיקליים של מייקל, והאהבה בינו ובין ג'וליה, שגם היא מוזיקאית פעילה – מתוארים מכאן ואילך במשולב. יחסיו עם חברי הרביעיה מושפעים מיחסיו עם אהובתו, קשייה משליכים על כושרו להופיע, הבלבול שהוא חש בשל מחויבותה לבעלה ולבנה מתערב בבחירותיו המוזיקליות, הפחד לאבד את כינורו משתווה בעוצמתו לפחד לאבד את אהובתו.

"מוזיקה שקולה" אמנם מתעכב על פרטי פרטים, אך הוא כתוב בקצב קדחתני משהו, אינטנסיבי ורגשי. ויקראם סת הביא אל הספר לא רק את אהבתו למוסיקה, אלא גם ידע מעמיק, שצבר בעבודת תחקיר מדוקדקת, וכשרון כתיבה מרשים. הזדהיתי עם הערצתו את באך, שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות בספר, כגון במשפט הבא:

חזיונותינו הסינכרוניים מתמזגים, ואנחנו אחד: זה עם זה, עם העולם, ועם האדם הכביר ההוא שאת כוחו אנחנו מקבלים דרך חזונו המבואר וההברה היחידה והזורמת של שמו.

אי אפשר להמנע מלהשמיע תוך כדי קריאה את קטעי המוזיקה המוזכרים בספר, והשילוב של ההאזנה עם הקריאה מעצים את ההנאה. לא מפתיע לגלות שבעקבות הספר הופקו שני דיסקים, הכוללים את היצירות שבספר, ונמכרים תחת השם "מוזיקה שקולה".

מוזיקה, מוזיקה כזו, היא מתנה מספקת. למה לבקש אושר; למה לקוות לא להצטער? די בכך שמתמזל המזל, לחיות מיום ליום ולשמוע מוזיקה כזו – לא יותר מדי, כי הנפש לא תוכל להכילה – מזמן לזמן.

מומלץ

An Equal Music – Vikram Seth

זמורה ביתן

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אמנות הפוגה מאת יוהן סבסטיאן באך