תגית: דרום אפריקה

שאול בארנארד נולד למשפחה של חוטבי עצים בדרומה של דרום-אפריקה. המשפחה הבורית (אפריקנרית) והקלוויניסטית מתפרנסת בדוחק מכריתת עצים וממכירתם בעיירה, שם שולטים שני קוני עצים אנגלים במסחר המקומי, קובעים מחירים שרירותיים, משלמים במצרכים שיש לרכוש בחנויות הנתונות למרותם, ומנהלים חשבונות מעוותים המשעבדים לנצח את החוטבים האנאלפביתים. ילדותו של שאול הסתיימה בעת ביקורו הראשון בעיירה, שם נאלץ לצפות באביו הסמכותי מתרפס בפני הסוחר. משהו נעתק בך כשאתה רואה את אביך, את יורם בארנארד הגדול והחזק […] כשאתה רואה את האיש הזה מתחנן ומבקש לו מזון וטבק כמו כלב.

שאול יוצא דופן במשפחתו. בניגוד לבני משפחתו, המקבלים כל אמונה וכל מוסכמה כחקוקה בסלע, הוא שואל, חוקר ומערער. ביום הולדתו השביעי החליט לפנק את עצמו ואת משפחתו בצביון שצד לארוחה. כשפתח אותו התברר לו שבניגוד לקביעה כי המרה של הצביון מצויה בראשו, היא מצויה בבטנו כמו אצל בעלי חיים אחרים. כשהעז להעלות את הנושא בפני אביו ואחיו, זכה בהתעלמות, בכתף קרה, ובסירוב להווכח במציאות במו עיניהם. הספק שנולד בו באותו יום עורר ספקות אחרים. כעת, בהווה של העלילה, כשהוא נודד ביער לבדו, הוא תוהה, האם היה מהלך ביער בתורת אויב אלמלא לא פתח את ראשו של הצביון ביום ההוא?

שאול שונה מסובביו גם ביחסו אל היער. עימות קשה פורץ בינו ובין אביו כשהוא טוען שהעץ חש בכאב מהלומות הגרזן. בשונה מן החוטבים, המתנגדים לכוונה לפקח על עבודתם, ומעדיפים את הכנסות ההווה על פני חשיבה על העתיד – שלהם ושל היער – שאול חרד פן לא יוותר יער כלל בתוך כמה עשרות שנים בשל הכריתה הפראית והבלתי מפוקחת.

כשהוא מגיע לגיל ארבע-עשרה קם שאול ועוזב את היער לטובת עבודה אצל סוחר העצים. תוך זמן קצר הוא מגלה שלמרות תבונתו ולמרות עבודתו הקשה, הוא לכוד ומנוצל ממש כמו קודם, כשהסוחר מסרב לשלם את שכרו בשל החוב לכאורה של אביו. מנגד, יחסיו העכורים ממילא עם בני משפחתו מידרדרים כשהם מאשימים אותו בבגידה, בהלשנה לרשויות כשהם, בלית ברירה, סוחרים בשנהב הפילים כדי להתפרנס איכשהו. חברתו היחידה, נחמתו היחידה, היא קייט, בתו של הסוחר, שמתרועעת אתו בסתר, למרות שהדבר נאסר משום ש"כל החוטבים פראים הם ומלוכלכים, הם וילדיהם", נותנת לו ספר לקרוא, ומסייעת לו להשתפר באנגלית.

ואם אין די בכל אלה כדי לזרוע בלבו ובנפשו זעם ויאוש, צצה לה שמועה על הימצאותו של זהב ביער, ומחפשי זהב להוטים נוהרים אל המקום ועושים בו שמות.

כשמתברר לשאול כי סוחר שנהב מתעתד להרוג את זקן-רגל, מנהיג הפילים, שהואשם בטעות בהריגת ילד, הוא נחוש למנוע זאת. אולי לא יהיה בכוחו להציל את הפיל מגורלו, אבל את הגורל הבזוי של מוות מידיו של הצייד-הסוחר בכוונתו למנוע.

עלילת הספר מתנהלת בשתי תקופות במקביל. באחת שאול צועד בעקבותיו של זקן-רגל, להוט להשיג אותו לפני הסוחר, להעניק לו את הכבוד של מוות מידיו שלו. בשניה מסופר סיפור חייו, החל מן הלידה ב-1860 תחת עץ בדרכה של האם אל המקום בו חטב בעלה, דרך התהפוכות שעבר שאול ושעבר האזור, ועד ההווה.

שמו של הספר ניתן לו על שם המעגלים שחווה הסביבה באופנים שונים. ארבע שנים נדרשו לו [לשאול] ללמוד שהחיים הם הקפות במעגל קסמים. החוטב ממית את היער, הקונה ממית את החוטב. הקפות הן גם שיטתו של הפיל לברר אם עוקבים אחריו, ולארוב בסופו של דבר לרודפיו. בעברית נוספה לשם הספר, אולי במתכוון אולי במקרה, משמעות נוספת, הקניה בהקפה שנכפית על החוטבים כדי להגדיל את חובותיהם.

דלין מתיה מפליאה לתאר את החברה ואת הטבע. היא מתעכבת רבות על היחסים המעוותים בין הבורים לאנגלים, ועל ניצולם של אנשי העמל על ידי אנשי המסחר. היא מתארת בחיות רבה את אורח חייהם של החוטבים, את תפיסת עולמם, את עיקשותם לטוב ולרע, ואת הלך רוחם. באחד הקטעים היפים בספר היא מספרת על תחושתו של שאול כשיצא לראשונה מן היער בהיותו בן שבע: "רגע עדיין היה היער מסביב להם ומעליהם, ומשנהו התחיל מידלל והולך ומאיר והולך… עוד שמש, ופתאם העולם מונח גלוי לעין. עירום. כמו אדם בלי כובע. בלי גג. הוא ביקש להפוך את פניו ולרוץ ולשוב אל המחסה המוצל של היער. גופו לא אבה להוסיף וללכת. והוא עמד מלכת בשיטים שבשולי הדרך והעגלה עברה על פניו. השמש הכאיבה לעיניו". בקטע נגדי, משעשע למדי, המתרחש שנים אחר-כך, מתמנה שאול ללוות מומחה לזהב אל תוך היער, ונאלץ להתמודד עם הקלאוסטרופוביה התוקפת אותו: "אני נחנק! המקום הזה סוגר עלי יותר מדי […] היער האיום הזה גורם לי. אין די אויר לנשום". נושא שימור הטבע ורווחת בעלי החיים מעסיק אותה, והביקורת שלה על ההתנהלות חסרת האחריות של בני האדם ברורה: "לזקן-רגל חוקיו שלו. חוק היער […] רק האדם לבדו מתהלך לו בלי חוק ביער, רק האדם לבדו דומה שהוא רשאי לעשות כרצונו, להשחית כרצונו, להאמין בשקרים מרובים ככל אוות נפשו".

קראתי את הספר לראשונה לפני שנים רבות, והוא נותר חקוק בלבי כאחד הטובים שזכיתי לקרוא. הזמן שחלף לא פגם בהתרשמותי הזהה ממנו כעת.

מומלץ מאוד, ורלוונטי גם קרוב לארבע עשורים לאחר שראה אור.

Circles in the Forest – Dalene Matthee

עם עובד

1985 (1984)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי בחווה של סבו בדרום אפריקה בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימיה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתיכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים (אפריקאנרים, לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי), הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. השנה היא 1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא פיסקופ, ראש פיפי. את השם פיקיי, שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו כשנשלח בגיל שש להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. כשהציג את עצמו בפני הופי כפיסקופ, משום שאחרי שנת הזוועות חשש להציג את עצמו בשם אחר, שינה הופי את הכינוי לפיקיי. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להשאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

תערובת הנושאים הזו מעניינת מאוד, אבל הביצוע לוקה בנטיית ספרי ביכורים מסוימים להפגין על הנייר את כל שיש לסופר להציע. כתוצאה מכך הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, שהיו אמורים מן הסתם להחשף באמצעות העלילה, בעיקר את נושא האפרטהייד. פיקיי, עם כל רגישותו, מרוכז לגמרי בעצמו, ויחסו אל שחורי העור הוא בסופו של דבר מתנשא, למרות שאין ספק שלא לזה התכוון הסופר. את היהודים שנקרים בדרכו הוא מעריך, אבל תיאוריהם סטראוטיפיים. הקורא לומד בפרטי פרטים על אגרוף, על עבודה במכרות נחושת, על רוגבי, על קקטוסים ועוד. משמח ללמוד, והכתיבה של ברייס קורטני טובה בכל פרק בנפרד, אבל העומס מייגע, והספר, משום כך, מדשדש. סיומו של הספר, המהווה סגירת מעגל, הוליוודי, וחבל.

The Power of One – Bryce Courtenay

כרמל

2018 (1989)

תרגום מאנגלית: מרב מילר

כותרת משנה: שיחות עם עצמי

נלסון מנדלה הוא מדמויות המופת של זמננו. האיש ישב בכלא קרוב לשלושים שנה, שבמהלכן היה נתון לשרירות ליבם של הסוהרים, מכתביו ברובם לא נשלחו לנמעניהם, ומכתבים שנשלחו אליו לא תמיד הגיעו, שעות הביקור אצלו קוצצו בעקביות, וכשאמו נפטרה ובנו נהרג בתאונת דרכים לא אפשרו לו לצאת ללויות. ועוד לא הזכרתי את הסיבה שהביאה אותו לכלא – מדיניות האפרטהייד הגזענית המרושעת. כתוצאה מכל אלה היו רוב בני האדם יוצאים לחופשי חדורי שנאה ותאוות נקם, אבל מנדלה בחר בדרך של הידברות ושיתוף פעולה, והביא למהפך של ממש בדרום אפריקה. באחד הקטעים שהרשימו אותי ביותר בספר, הוא מתכנן ארוע ברביקיו, ורוצה להזמין אליו כמה מן הסוהרים, כולל סוהר שהתעלל פיזית באסירים. לגמרי נקי מרגשות טינה.

יש משהו מטעה בשם הספר, שכן מנדלה אמנם נתן את ברכתו למיזם, אבל לא היה שותף לביצוע. השם "שיחות עם עצמי" נושא הבטחה לקטעי הגות מעמיקים, אבל הספר נערך מתוך תפיסה אחרת לגמרי. הוא מורכב מדברים שכתב מנדלה במשך השנים – קטעים מתוך מכתבים, פסקאות מתוך ספר המשך לאוטוביוגרפיה שלא ראה אור, הערות ותזכורות לעצמו – ומקטעי שיחות עם מראיין ועם ידיד שתיווך בינו לבין המו"ל של ספרו האוטוביגרפי (ראה אור בעברית בשם "לוחם חרות").

בתחילה לא הבנתי את ההגיון שבמבנה הזה, שכן לפחות בחמישים העמודים הראשונים הוא נראה לי מקוטע ובלתי קוהרנטי. אבל בהדרגה עלתה וצפה דמותו של מנדלה מתוך קטעי הדברים, והמנהיג והאיש הפרטי נעשה מוכר וקרוב. התערובת של קטעי מדיניות ותפיסת עולם, עם קטעים פרטיים של אדם בודד העוקב בתאו אחר משקל ולחץ דם, ועם כאבו של איש משפחה שמורחק מילדיו, מתחברת לשלם הגדול מסכום חלקיו. אין ספק שנלסון מנדלה ראוי להיות מצוטט ומוכר. בנוסף להיכרות עם מנדלה למדתי מהספר עובדות שלא ידעתי אודות המאבק באפרטהייד.

הנה ציטוט (חלקי) של דברים שאמר מנדלה בענין תפיסתו את בני האדם:

סטנגל (המראיין): אנשים אומרים, "הבעיה הגדולה של נלסון מנדלה היא שהוא מגזים בנכונות שלו לראות את הטוב אצל אנשים אחרים". איך אתה מגיב על זה?

מנדלה: …אומרים את זה ממש מאז שנות הנעורים שלי, ואני לא יודע… אולי באמת יש בזה גרעין של אמת. אבל אם אתה דמות ציבורית, אתה חייב להניח שאנשים הם בעלי יושרה עד שיוכח ההפך… רק כאשר מוכח ההפך, רק אז אתה צריך להתמודד עם הענין, עם הפרת האמון הזאת, ולשכוח מזה. משום שבחיים זאת הדרך להסתדר עם אנשים… חובתנו היא לעבוד עם בני אנוש כבני אנוש, לא משום שאנחנו חושבים שהם מלאכים… אני לא רוצה לפחד מהעובדה שאדם עושה כמה טעויות ויש לו חולשות אנושיות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות מושפע מזה.

בשורה התחתונה: ספר ראוי מאוד לעיון.

Conversations with Myself – Nelson Mandela

הוצאת אחוזת בית

2013

תרגום מאנגלית: קובי מידן

"זעקי ארץ אהובה" נכתב ע"י אלן פאטון, שהיה לימים נשיא המפלגה הליברלית בדרום-אפריקה. הספר יצא לאור בשנת 1948 כשאוכלוסית המדינה מנתה כעשרה מליון תושבים: מליון ורבע לבנים דוברי אפריאקנס, 750,000 לבנים דוברי אנגלית, 250,000 הודים, מליון צבעונים, ורוב בן 6.75 מליון שחורים ילידי השבטים המקומיים.

עיקרו של הספר – התפרקותה של המסגרת השבטית מבלי שהוצע לה תחליף, מה שמוביל להתפרקות מוסרית ולאלימות. נאמן לתפיסתו שלמצבה העגום של ארצו יימצא פתרון רק בדרכי שלום, פאטון אינו עוסק בהאשמות: מול תאוות הבצע הלבנה, מול הניצול המחפיר של השחורים ככוח עבודה זול, הוא מעמיד שורה של לבנים אנושיים, כמו גם שחורים נוכלים או כאלה שאינם מסוגלים לעמוד על זכויותיהם: רק דבר אחד שלטונו שלם, והוא האהבה. כשאדם אוהב, אין הוא מבקש שלטון, ועל-כן יש לו שלטון. רק תקווה אחת רואה אני לארצנו, והיא שלבנים ושחורים יחדיו יתאוו לא לשלטון ולא לכסף כי אם לטובת ארצם בלבד, ויחד יעבדו לשמה….. פחד גדול אחד יש בלבי, שיום אחד כשיפנו הללו לאהוב, ימצאו שאנחנו פנינו לשנאה.

תנאי אקלים קשים וחקלאות פרימיטיבית הופכים את חיי השבטים לבלתי אפשריים. משנפתחת האופציה לעבוד במכרות הזהב של הלבנים, עוזבים מרבית הצעירים את הכפרים ונוהרים אל העיר. בכפרים נשארים זקנים, נשים וילדים, וכל סיכוי לשיקום נגוז. יעד ההגירה הפנימית בספר היא העיר יוהנסבורג. המשכורות הנמוכות והביקוש העצום למגורים מאיצים את הקמתן של שכונות עוני דלות, שכונות אהלים ופחונים, חממה לפשע. האם הכרח שכך יהיה? בספר עולים רעיונות לשיפור המצב, אך נראה שהמדינה שרויה במעגל קסמים: אם יעלו המשכורות, אולי לא תהיה כדאיות בהפעלת המכרות, ואז לא תהיה עבודה לאיש, מה שיוביל להידרדרות חמורה יותר. מצד שני, הפעלת המכרות בתנאים הקיימים פירושה ניצול של השחורים מול התעשרות של הלבנים, וגם זה אינו מתכון ליציבות. כל הידרדרות מצידה תורמת כמובן לחשדנות ולשנאה, והפערים רק מעמיקים.

מפתיעה היא הכניעות של השחורים, ההסכמה שבשתיקה שהם אכן נחותים, כאילו זו דרכו של עולם. אי השוויון מוטבע כל-כך עמוק, עד שקשה לראות איך ניתן להשתחרר ממנו נפשית. בשאלה זו פאטון אינו עוסק. בעדינות וברמז הוא מאבחן את התופעה, אך אינו מרחיב. יתכן שהוא סבור שעם פתרון הבעיות הכלכליות יבוא גם השויון.

במרכז הספר סטפן קומאלו, כומר משבט זולו, היוצא ליוהנסבורג להתחקות אחר עקבות אחותו הצעירה ובנו. דרך מסעו נפרשת תמונת מצב עגומה של דרום-אפריקה על קורבנותיה החפים מפשע. לא אכנס לפרטים מחשש לספוילרים.

הספר כתוב בצמצום רגשות. הוא אינו זועק בקול, אך הוא מאוד כואב. קומאלו, ולא רק הוא, נאבק כדי לא "להמעך" תחת הנסיבות. הוא בולע עלבונות, נזהר בלשונו, אינו מרשה לעצמו לבכות, מנסה לעשות בכל רגע ורגע את הדבר הנכון. הוא קשור בקשר אמיץ למשפחתו, ופועל ללא הרף לקדם את כפרו ואת שבטו, מתוך ראיה נכונה שכל אלה קשורים זה בזה קשר בל יינתק, ואם יפעל בקטן יצליח לעשות שינוי גדול.

התרגום של אהרן אמיר נפלא בעיני.

ספר מומלץ ביותר

Cry, The Beloved Country – Alan Paton

עם עובד

1971 (1948)

תרגום: אהרן אמיר