מטאו ריצ'י, יליד 1552, היה מיסיונר ישועי, שנשלח על פי בקשתו לאסיה, ונחשב לראשון שהביא את הנצרות אל סין, שהיתה אז סגורה בפני זרים מאז שהקיסרים בני שושלת מינג אסרו את כניסתם למעלה ממאתים שנה קודם להגעתו. אורי קפלן, מומחה בדתות מזרח אסיה, פותח את העלילה בהקמתו של מסדר הישועים על ידי איגנטיוס מלויולה ופרנסיסקו חאווייר (שניהם הוכרזו כקדושים), ובמסעו המיסיונרי של האחרון להודו וליפן עד מותו, בשנה בה נולד מטאו, על אי סמוך לסין.

מטאו, שנועד לעיסוק במשפטים על ידי אביו הרוקח, נטש את לימודיו לטובת הצטרפות למסדר הישועים. הצטיינותו בלימודים, זכרונו המושלם וכשרונו לשפות סייעו לו למצוא את מקומו במדינות מזרח אסיה, כשהיעד הנחשק היה סין. סיכומים עניניים של גלגוליו מצויים ברשת, ולא ארחיב אודותם כאן. אזכיר רק כי פעילותו סייעה לפתוח את הדלת בפני הנצרות במדינה הסגורה, והוא עצמו זכה שם, אחרי כמה וכמה תהפוכות, כולל חשדנות ועלילות דם ושנאת זרים שהופנו כלפיו, לכבוד רב כאדם, כפילוסוף, כמחבר ספרים וכמתרגם, "המלומד הקונפוציאני מן המערב". במקום בו נקבר בבייג'ינג מתנוססת אנדרטה לזכרו (אחרי שעברה מספר גלגולים עם השינויים הפוליטיים במדינה). מטאו היה גם מי שערך לאירופה היכרות מעמיקה עם סין, באמצעות תרגומים של יצירות סיניות ללטינית, ובאמצעות יומניו המפורטים. הכבוד שנתן לתורתו של קונפוציוס והשתתפותו בטקסים קונפוציאנים היו לצנינים בעיני הכנסיה, ובעיקר בעיני מסדרים מתחרים, ובמהלך המאות שעברו נמתחה עליו ביקורת ברמה כזו או אחרת, עד ל"טיהורו" במחצית המאה העשרים.

שלושה מאפיינים עושים את הספר מהנה עד מאוד לקריאה. האחד הוא הצגת ההיסטוריה באופן סיפורי, בסגנון קליל לכאורה, על סף סאטירי, מבלי לוותר על הדיוק ההיסטורי אך תוך העשרת העובדות בהשלמות מן הדמיון. כפי שכותב הסופר בפתיחה, "הרי ידוע שלאמיתות יש נטייה משונה להשתנות, לעבור שלל רפורמות ומהפכים בהתאם לאג'נדה, לזיכרון ולרוח התקופה", ולכן "אולי מוטב, לפיכך ובהתאם לזאת, להתייחס לעלילה שבהמשך כאפשרות". השני, שנובע בחלקו מן הראשון, הוא ההתייחסות הכמעט פמיליארית אל הדמויות ההיסטוריות, יחד עם שפע התבטאויות הגורמות לתחושה כי למרות פער הזמנים הן מאוד עכשוויות ומוכרות. כך, לדוגמא, הסופר מתייחס אל פרנסיסקו חאווייר כאל ג'ינג'י עם קוצים בתחת, מספר על פקיד סיני ש"קיבל את הישועים במשרדו המרווח, רכון מאחורי שולחן עץ מגודל, אשר ודאי נועד לחפות על תסביך נחיתות כזה או אחר", מכנה את גיבור הספר בשם "מטאו שלנו", מתאר את המשיכה של הצעירים אל הישועים "כפי שנמשכו מאז ומעולם אל החצוף והמסוכן, אל החדש והבועט, אל החיפושיות והסקס פיסטולס, אל משוררי הביט ומסיבות הטראנס", וכיוצא באלה. המאפיין השלישי הוא עיבוי מוצלח של קורותיו של מטאו בהקשרים היסטוריים ובהסברים קצרים, שמשתלבים היטב בזרימה הסיפורית ומעשירים אותה. הוא כותב, בין שאר דברים, על מסעות ימיים רבי סיכונים שארכו חודשים ושנים, על המסחר של סין עם העולם שמחוץ לה, על הדואר של התקופה – "הסטנדרט היה שש־שבע שנות המתנה בין משלוח איגרת מהודו המזרחית וקבלת תשובה מאירופה" –  על הסיבה להקמת בייג'ינג למרות שלסין כבר היתה עיר בירה, על מקור שמה של השפה המנדרינית, על ההיכרות עם הצ'ה, התה, על המנגנון הקשוח של הבחינות הקיסריות, על מעמדן של הנשים – הפילוסוף "לִי גְ'ה הסכים לקבל אישה, בת אדם ממין נקבה, כתלמידה, ועל כן נלקח למאסר והמתין למשפט" – ועוד ועוד.

מטאו מצטייר כאדם משכמו ומעלה. הפילוסוף לי ג'ה, שהוזכר קודם, כתב עליו כי היה "צנוע מבחוץ אך חוכמתו זורחת מבפנים, אינו מתנשא ואינו מתחנף, אינו מתרברב ואינו משעמם". בניגוד לתדמית הדורסנית של המיסיונרים, מטאו "העדיף המרה מרצון, חזרה בתשובה, הצלה ולא עונש". היו לו, ככל הנראה, התכונות הדיפלומטיות והחברתיות הנדרשות כדי למצוא לעצמו מסילות אל לב מארחיו, וסייע גם יחס הכבוד שהעניק לתרבותם. השאלה האם הכבוד הזה היה כן או פרגמטי פתוחה, יתכן שהיה "שילוב כזה או אחר של סימפתיה ופשרה". מכל מקום, הוא ידע לחבר בין שתי התרבויות, כפי שהביא לידי ביטוי, בין השאר, בספרו "המשמעות האמיתית של אדון השמים", שתורגם לכמה משפות האזור ונמכר באלפי עותקים: "הקטכיזם החדש צמצם את התורה לחמישה עקרונות בסיסיים ופשוטים, אותם יכול היה מטאו לחזק באמצעות ציטוטים מהכתבים הסיניים: עיקרון האל הבורא, עיקרון הנשמה הנצחית, עיקרון עליונות האדם על הטבע, עיקרון גן העדן והגיהינום ועיקרון אפשרות הבחירה בין הטוב והרע".

מהנה, מעשיר ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

פרפנצ'ה

2025