תגית: הוצאה עצמית

יוסי, בן זוגה של לאה'לה מזה שנים רבות, ניצב בפני מציאות חדשה. אשתו האהובה שוקעת בדמנציה, והוא נוטל על עצמו את הטיפול בה. יוסי עצמו אינו צעיר, הוא שוכח דברים, אולי בגלל הלחץ אולי בגלל הגיל. הוא נדרש למאמץ גופני שלמעלה מכוחו, אבל הוא נחוש בדעתו להיות הכל בשביל אשתו, בעל ומטפל ותומך, ואולי יותר מכל מגן מפני מבטיהם של זרים שרואים רק את לאה'לה התלותית והשוקעת של עכשו ואינם מכירים את מי שהיתה.

תמר, בתם של בני הזוג, מנסה להיות מעשית בשבילם. היא מוודאת שיחתמו על יפוי כוח מתמשך, היא מצליחה לגרום לאביה להרשות למעריכה של הביטוח הלאומי להגיע לבדוק את התפקוד של לאה'לה, היא משכנעת אותו להכניס למשך כמה שעות הביתה עוזרת שתסייע ללאה'לה בפעילויות שדורשות מאמץ מצד מי שעוזר לה. היא יודעת שבעתיד הלא רחוק תצטרך לעזור לו להבין שאמה נזקקת למקום בטוח יותר מהבית.

בקטעים קצרים, המשולבים בספר, מובעות תחושותיה של לאה'לה, המודעת לעתים לבלבול שבו היא שרויה, ומובעות מעט גם תחושותיה של תמר, שנדרשת להיות מעשית גם כשהיא כואבת. אבל עיקרו של הספר הוא ההתמודדות של יוסי עם המציאות החדשה שלא ביקש לעצמו, אבל שהוא נענה לה באהבה.

"אני מצטער שאני לא מספיק", הוא לוחש ללאה'לה, כשהוא מבין שישנם דברים שהסייעת עושה במקומו ועושה זאת טוב יותר. "מה שאני עושה זה עבודה. מה שאתה עושה זה אהבה. לא אותו הדבר", מנסה הסייעת להרגיע את יסוריו.

שש הנקודות שבשם הספר הן אלה שאותן בוחן הביטוח הלאומי כדי להחליט אם הנבדק זכאי לסיוע כספי או מעשי. אלה הם גם ששת הקודים שמוצא יוסי בספר המנתח את האלגוריתם של האהבה, ספר שאתו הוא מתווכח ללא הרף, אבל גם מסכים לעתים. כך, לדוגמא, כשהוא מוצא בספר פרק בשם "אופטימיזציה של משאבים", התוכן מדבר אליו בהקשר של הכנסת סייעת הביתה. "זה מה שהוא צריך. לא להחליף את עצמו, אלא לקבל עזרה כדי להישאר. כדי להיות שם ברגעים האלה, הרגעים החשובים באמת. אופטימיזציה של משאבים. אולי הסופר המגוחך הזה צודק". ואלה הם גם ששת הקודים שהוא מנסח בעצמו. "הם לא היו קודים של יעילות; הם היו קודים של עקשנות".

"שש הנקודות של לאה'לה" עוסק ברגישות בנושא כואב ומאיים. נראה לי שהספר לא עבר עריכה מקצועית, וחבל. עריכה היתה מנכשת מעט חזרות ומארגנת טוב יותר את זרימת תוכנו. אבל גם כך הוא נכנס אל הלב, מאפיין היטב את הדילמות שבפניהן ניצב יוסי ואת רגשותיו, וכאמור עושה זאת ברגישות.

הוצאה עצמית

2025

ד"ר סתיו אלבר, מומחית הצפנה, מנגישה את תחום עיסוקה לילדים. בשפה נהירה ובלתי מתיילדת, תוך שילוב אנקדוטות היסטוריות, היא מספרת בתמציתיות על חשיבות ההצפנה, על נוכחותה בכל מקום בחיינו, ועל התפתחותה מימי התנ"ך ויוליוס קיסר ועד היום. את הספר מלווים אתגרי הצפנה ופענוח שילדים יכולים להתמודד איתם, בצירוף כלים להתנסות אינטראקטיבית.

את הספר מלווים איורים פשוטים וחביבים המשתלבים בטקסט, פרי מכחולה של שמרית שולמן.

כמי שתומכת מאוד בגישה המעודדת הנחלת ידע בגיל צעיר, על פני הגישה – השגויה בעיני – של "קשה מדי" ו"לא לגילך" ו"כשתגדלו תבינו", עצם כתיבת הספר ופרסומו נאים מאוד בעיני. מכיוון שהביצוע מכבד את הקוראים הצעירים ומכיר ביכולותיהם, אני שמחה להמליץ עליו.

מראיון עם הכותבת למדתי שהספר מיועד לבני שמונה עד שלוש-עשרה. אני יכולה להעיד שגם הח"מ, שרחוקה שנים מילדותה, נהנתה ממנו.

טוב שיש ספרים כאלה.

הוצאה עצמית

2024

כותרת משנה: קצרים ארוטיים מיום־יום ישראלי

ספרות ארוטית היא לא כוס התה שלי. היא יכולה להיות טובה, כמובן, אבל יותר מדי ספרים בסוגה הזו נדמה כאילו נכתבו למען הארוטיקה בלבד. אני רוצה הרבה מעבר לכך, ולכן נוטה להצהרה שבמשפט הראשון. חשבתי שזו תהיה החוויה שלי גם עם הספר הזה, שמכריז על ארוטיקה בשמו וגם בכותרת המשנה שלו, אבל קריאת הסיפור הראשון באתר עברית שכנעה אותי לקרוא את כולו, ובסיומו הצטערתי שהסתיים כל כך מהר.

שישה הסיפורים מציגים נשים ששקועות בשגרת היומיום, עם בני זוג, ילדים, מטלות שאינן מסתיימות. "אלה החיים שהיא רוצה? היא בכלל העזה פעם לחלום על משהו אחר? לחשוב על משהו אחר? לרצות משהו אחר?", תוהה האשה בסיפור הראשון, ותוהות גם הנשים האחרות. ולא שרע להן, או שהיו עוזבות הכל בלי להפנות מבט לאחור, רק שכשנפתח איזשהו סדק אל אפשרויות מפעימות ומסעירות, הן מניחות לעצמן לפנטז, לפלרטט, להעמיד לרגע פנים שהן רווקות חופשיות כפרפר. הסדק הזה יכול להופיע בדמות פועל מרמאללה הדומה לבראד פיט, או כשובל ריח מפתה שמותיר שכן בחלל המעלית. ה"בגידה" שלהן במשפחתן נעצרת על סף המעשה, למעשה אפילו אל הסף אינה מגיעה, אך המצפון הדוהר בעקבות הדמיון כבר מיוסר.

העמידה הזו על הקו שאינו נחצה בין דמיון למעשה, בצירוף הכתיבה הטבעית והמדויקת של הסופרת, יוצרים חווית קריאה מעניינת, מעוררת מחשבה והזדהות, ומהנה מאוד לקריאה.

בהחלט מומלץ.

בומביז'ה

2024

אריאל, מסתערבת שמוצבת בשומרון תחת מסווה כג'יהאן, עובדת הצלב האדום, איבדה את שותפה ואהובה הישראלי שנהרג. היא איבדה גם את ארוסה הפלסטיני שיצא לבצע פיגוע ונהרג כשהיד. היא חשבה, אולי קיוותה, שימיה כמסתערבת תמו, אבל כשנדרשה לשוב ולהפוך לג'יהאן היא עשתה זאת. בנפש מסוכסכת ומעונה היא מנסה לתמרן בין שני הצדדים של חייה, ואולי להביא לעצמה מזור במניעת שפיכות דמים נוספת.

לי-אור אמיר, בכתיבה אינטנסיבית שאינה חסה על הקוראים, מיטיבה לתאר את החיים הבלתי אפשריים של אריאל-ג'יהאן, את התמרונים האינסופיים בין לחצים משני הצדדים, את האיומים ואת רגעי החסד המעטים, את הנחישות ואת הפחד. עולם שאנו מכירים רק מכותרות העיתונים נפרש לפנינו, העולם של משפחות פלסטיניות, של בתי הסוהר, של מסדרונות השירות החשאי. המתח שואב וקשה לעצור את הקריאה.

אבל אז, כמו חבטת אגרוף, נחטפים חיילים ישראלים ומוחזקים בתנאים קשים במרתפי חמאס. ג'יהאן, כנציגת הצלב האדום, מבקרת אחד מהם, וזוועת השבי מצטיירת חדה ומטילת אימה דרך עיניה. הספר נכתב הרבה לפני ארועי אוקטובר 2023, אבל הוא נוגע ישירות, ובאופן אכזרי, בפצע פתוח ומדמם, והקריאה בו מרגע זה, לפחות עבורי, היתה קשה מנשוא.

"אמורה" הוא ספר המשך ל"להתראות אללה". אמנם ארועי המפתח מן הספר הראשון, שלא קראתי, מוזכרים בספר השני, אבל לתחושתי כדי להבין טוב יותר את אריאל כדאי לקרוא את הספרים לפי סדר הוצאתם.

את הכריכה המינימליסטית היפה עיצבה הסופרת.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי, מציאותי, לבעלי קיבה חזקה.

הוצאה עצמית

2024

נוגה, ילידת קיבוץ, נשואה לברק, שמתייחס אליה כאל נסיכה ומבקש לשמח אותה ולרַצות אותה, אם לצליל ולשי, ילדים מוצלחים, אמנית פורצלן מוערכת. אבל נוגה אינה מאושרת. היא סובלת מהתקפי חרדה משתקים, שאותם מכנים היא וברק בשם מיגרנות כדי לגונן על הילדים, והיא סוחבת איתה טראומות מושתקות, שעליהן היא אינה מספרת לאיש, גם לא לברק, וגם לא לתמרה, חברת נפש קרובה ותומכת. בעבר חוותה אהבה ראשונה עם אוהד, שבדומה לברק, אך באופן שונה ממנו, הקדיש עצמו להיות בשבילה ככל שתצטרך, אבל במו ידיה הרסה אותה. כשנדמה לה שראתה את אוהד ברכבת חולפת, משהו מתערער בשגרת חייה. לראשונה בחייה לא תפחד מעימות, ותדע לומר מה היא רוצה בשביל עצמה. מור אסאל מלווה את נוגה בהווה המיוסר, ובמקביל בעבר הנגול לאטו ומסביר כיצד התגלגלו חייה וכיצד הפכה לאשה הלכודה בשגרה מפוחדת ודוחה כל אפשרות לשינוי.

נוגה גדלה, כאמור, בקיבוץ, שבו היתה נהוגה לינה נפרדת. "איכשהו המקום הדפוק שלך הצליח לשכנע אותך שלא מגיע לך שיכבדו אותך", אומרת לה חברתה בעת השירות הצבאי, ובתה צליל מאבחנת שנים אחר-כך: "תכל'ס, גדלתם בבית יתומים". זו אמנם אינה החוויה המשותפת לכל מי שגודלו באופן זה, אבל מבחינת נוגה היה באמת מדובר בילדות בודדה. אמה היתה טרודה בפעילות עסקנית, אביה היה מרוחק. בשלב מסוים, בשל משבר ביחסי ההורים, שניהם עזבו את המקום והותירו אותה לבדה. אחיה עמוס, שהיה מקור תמיכה עבורה, עזב גם הוא. אוהד, שנכנס לחייה, היה פיצוי ותיקון. אבל אז מצאה עצמה נוגה בסביבה הקשה של ההטרדות המיניות בצבא, ומכאן הכל הלך והדרדר, עד שהפכה לבלתי מוכרת לעצמה ולאוהביה. "נתתי לעצמי להעלם", היא מבינה בסופו של דבר.

באמצעות סיפורה של נוגה, הסופרת עוסקת בהיבטים השונים של יחסי זוגיות ושל יחסי הורים-ילדים. החל מיחסי הוריה של נוגה ומהתיחסותם אליה, שהיתה נגועה בשורה של אי-הבנות, ועד יחסיה של נוגה עם ברק ועם ילדיה, שגם הם סובלים מהעמדות פנים ומחוסר בתקשורת פתוחה וכנה. היא עוסקת גם בטראומות ובהתמודדות איתן, או בהתעלמות מהן בתקוות שווא שיתפוגגו ולא יותירו סימן. לעתים צריך לקחת צעד לאחור ולתפוס מרחק מן החיים כדי להצליח להבין אותם בבהירות, ונוגה אכן תזכה בהארה וגם באומץ להתבונן בעצמה. מה יעשה הצעד הזה למשפחתה? מור אסאל מותירה בתבונה פתח לאפשרויות שונות.

"איך ללטף קיפוד" כתוב ברגישות, בסבלנות לפרטים, ומציג דמות מעוררת חמלה והזדהות לצד דמויות משנה משורטטות היטב. בהחלט מומלץ.

הוצאה עצמית

2020

בעתיד דיסטופי, שאינו ממוקם הרחק בזמן, ישראל מופתעת ממתקפה משולבת של חיזבאללה ושל אירן, שאנשיהן מגיחים ממנהרות בחיפוי ארטילריה מלבנון ומסוריה. בזה אחר זה נקרעים מן המדינה מרבית מחוזותיה, ונותרת רק רצועת החוף. במדבר יהודה, במערות בהן התחבאו אנשי המרד כאלפיים שנה קודם לכן, מתחבאים כעת פעילי המחתרת הישראלית. בועז, מנהיג המחתרת, הספיק להעלות את ילדיו ואת אמם על טיסה למקום מבטחים, וכולו נתון למשימה להציל את מה שנותר מן המדינה.

מרלין, בת לאב יהודי ולאם נוצריה, עובדת עבור שירות הביון האמריקאי. כשפורצת המלחמה היא משרתת בארץ תחת השם הבדוי נורה בתפקיד דיפלומטי כנספחת לענייני תרבות. משימתה היא ליפול בשבי כדי לאסוף מידע. גלגוליה מביאים אותה למחנה או"ם, תחת חסותו של המפקד המקומי. שוביה אינם מודעים, כמובן, לתפקידה ולשורשיה היהודיים, והיא מנצלת את כישוריה להתחבב, וגם את הנוכחות של ילדה יתומה שסיפחה אליה, כדי ללקט ידיעות חשובות וכדי ליצור קשר עם מפעיליה.

לעלילת הספר הייתי מגיבה מן הסתם בהלך-רוח שונה בימים אחרים, אולי בספקנות נוכח החזון האפוקליפטי (שאגב, נכתב במהלך חמש השנים האחרונות, ולא כתגובה למלחמה המתרחשת בעת שהוא רואה אור). אבל כעת, לנוכח הפתעת אוקטובר, מתגנבת לה מחשבת כפירה מטרידה, שגורמת לרקע של הספר לנכוח בעוצמה.

מכל מקום, הסיפור המרכזי אינו האסון הלאומי, אלא האופן בו מרלין ובועז, שניהלו בעבר זוגיות סבוכה זה עם זה, מתמודדים עם הדילמות הרבות הכרוכות בשליחותם ועם החידוש הכפוי של הקשר ביניהם בתוקף תפקידיהם. בועז יודע שעיסוקיו החשאיים בעבר ופעילותו בהווה גורמים לו לאבד את ילדיו, אבל אינו יכול לקום ולנטוש. כשמתברר לו גורלה של מרלין, הוא אינו יכול להשאר אדיש. מרלין מצדה מתחבטת בדילמות מרובות. המפעיל האמריקאי שלה אינו מאשר לה להעביר את מלוא המידע למחתרת הישראלית – למי תהיה נתונה נאמנותה? האם היא קודם כל אמריקאית ורק לאחר מכן יהודיה, או שההפך הוא הסדר הנכון? איש האו"ם, שבידיו היא נתונה, נוטה לה חיבה ונותן בה אמון – האם היא בוגדת בו כשהיא עושה שימוש במידע שמגיע אליה בזכות הידידות הנרקמת ביניהם? הילדה שחוברת אליה ראתה את אמה נרצחת – האם מרלין, שהפכה לתחליף אם, רשאית לגרום לה לאבד אמא נוספת?

הספר מסופר בשני קולות עיקריים, זה של מרלין שמספרת את קורותיה, וזה של בועז שכותב את מחשבותיו במעין יומן מכתבים. ביניהם משולבים סיפוריהן של דמויות נוספות, שמשחקות, ביודעין ובלא יודעין, תפקיד בשליחותה של מרלין.

אודה שלא הצלחתי להבין את טיב הקשר האובססיבי-מזוכיסטי שבין מרלין ובועז. אבל למעט היבט זה, הספר אחז בי, והתלוויתי אל גיבוריו במתח ובדאגה. דניאלה טראוב מנווטת עלילה נהירה בתוך חורבן וכאוס, ושומרת על מתח ועל ענין לכל אורכה. בהחלט חווית קריאה שונה.

את העטיפה הנאה איירה ועיצבה רעיה קרס.

פרק ראשון באתר עברית

הוצאה עצמית

2023

"חיי יהודים אינם נחשבים, הם שווים פחות מחיי סוס, פרה או חזיר במשק. אתה מבין את דבריי? למטה מסוס, למטה מפרה! הסיכויים שלך להישאר בחיים נמוכים משלהם!", כך נאמר ליוסף מורילס, יהודי תושב העיירה פרושוביץ בפולין הכבושה על ידי הגרמנים. יוסף, מומחה בקר מוכר באיזורו, מצא מפלט לו ולילדיו, ברוניה ומוניאק, בבור שנחפר תחת רפת. במשך חודשים נחבא שם יחד עם בני משפחה נוספים, בצפיפות ובמחסור. מדי פעם, כשמלאי המזון הצטמצם, יצא לרכוש מוצרים ולהשיג כסף לאנשים שבמחבוא ולמשפחה העניה שסיכנה עצמה כדי להסתיר אותם. העובדה שהיה מוכר שיחקה לטובתו, אך גם לרעתו. חברים משכבר נחלצו לעזרתו, אחרים עלולים היו לזהות אותו ולהלשין עליו. פעם שלח את דוד, אחד מילדי המשפחה, אל הפריץ כדי להביא כסף, בפעמים אחרות יצאה בתו ברוניה בת העשר להביא מזון. הסיכון היה גבוה, הסיכוי קלוש, אבל האנשים בבור שלמטה מהפרה שרדו.

ערן מורילס הוא בנו של מוניאק, הילד שחי חודשים ארוכים בבור וכמעט איבד משום כך את יכולת ההליכה. אביו, דודתו וסבו לא נמנו עם אלה שנמנעו בקנאות מלדבר על שעבר עליהם, אבל סיפורם במלואו סופר לבני משפחתם רק שנים רבות אחרי שארע. ערן הקדיש שנים לחשיפת מקום המחבוא ולמציאת צאצאיהם של המצילים. יוסף, נאמן למציליו כפי שהיו הם נאמנים לו, לא חשף את זהותם בזמן המלחמה ולא אחריה. אלה שמכרו לו מזון או תרמו לו כסף לא ידעו היכן הוא מסתתר, ואלה שאצלם הסתתר לא ידעו מי הם המסייעים לו. בראיה מפוכחת האמין יוסף שכמה שפחות יידעו כך ייטב לכולם.

חלקו הראשון של הספר מספר את סיפורם של יהודי פרושוביץ וסביבתה, ואת סיפורם של בני מורילס וקרוביהם, החל בגירוש הראשון של יהודי המקום באוגוסט 1942, דרך גלגוליהם במקומות מסתור לפני שהגיעו לרפת, ועד השחרור. חלקו השני מתרחש אחרי השואה בפולין שעדיין רדפה את היהודים, ובארץ-ישראל, אליה התעקשה ברוניה לעלות לבדה בעודה ילדה, ואליה עלתה אחריה המשפחה כולה. חלקו השלישי הוא תיעוד מסעו של ערן בעקבות הסיפור המשפחתי, שכלל חפירה במסמכים, נסיונות לדובב בני משפחה, ומסעות לפולין בנסיון לעורר את זכרונם של אביו ושל דודתו ולמצוא עדים לעברם.

ספרי זכרונות מסוג זה מבורכים, ושיפוט ספרותי אולי אינו במקומו. בכל זאת לא אוכל להמנע מלומר שהבחירה לכתוב את שני החלקים הראשונים במשפטים שמרובם נעדר נושא, הפריעה מבחינתי לקריאה. החלק השלישי, לעומת זאת, נכתב כדרך שאדם מדבר עם חברו, במשפטים שלמים בלתי מאולצים, כך שמעבר להיותו של חלק זה מעניין לא פחות מקודמיו, הקריאה בו זרמה והיתה נעימה הרבה יותר. אני מניחה שהכותב ביקש לשוות לסיפורי העבר נופך ספרותי יותר, ומכאן הבחירה הסגנונית שלא נעמה לי.

ערן מורילס מספר סיפור מרתק על דבקות בחיים, על תושיה ועל אופטימיות מעשית, וכמובן גם על מזל. יפה עשה שלצד בני משפחתו נתן את הכבוד הראוי לאנשים הטובים ששמו נפשם בכפם וסייעו לחבריהם בעת צרתם, וראויים השמות להזכר. יבואו על הברכה יוזף קלשצ'ינסקי, משפחת סקוורצ'ינסקי, ולאדיסלאב והלנה קוטיזה.

אתר הספר הכולל מסמכים, תמונות וראיונות

הוצאה עצמית

2022

מוקי הדר היה כתב חדשות בערוץ הראשון במשך כארבעים שנים. אחרי שיצא לגמלאות החל לכתוב טור אישי במגזין "אבן שהם". מבחר מתוך מאה הטורים שכתב במהלך העשור האחרון נכלל בספר זה.

הספר נחלק לחמישה חלקים: "סיפורים מהקופסא" סובב סביב עולם הטלויזיה, יצירת הכתבות ושידורן. "פוליטיקה קטנה-גדולה" עוסק, כפי ששמו מעיד, בפוליטיקה הישראלית. "איזהו גיבור" הוא בעיקרו חוויות מן השירות הצבאי בסדיר ובמילואים, כולל תיאורי קרבות בהם השתתף הכותב. "100% ישראלי" עוסק, כמובן, בישראליות, ו"רחוק מהבית" מספר על דברים שארעו לו במקומות רחוקים מכאן.

הדר הוא כותב רהוט, באמתחתו שפע של חוויות מעניינות מנקודות תצפית מגוונות, שלחלקן לקח מעורר מחשבה, והוא מיטיב לספר אותן ולשטוח את עמדותיו. מצאתי ענין בביקורת שלו על אופיו של השידור הציבורי ב"סיפורים מהקופסא", והזדהיתי עם כמה מאמירותיו בנושא: "השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך", "היום הפכה הטלוויזיה מהבת החורגת של הקולנוע לבת החורגת של הרדיו", "הגבולות נפרצו מזמן — הטלוויזיה תשדר הכול. השאלה היא מה ישפיע יותר על תודעתו של הצופה: העולם המזויף שבתוכניות הריאליטי הפופולריות, או החשיפה הישירה למציאות האכזרית ללא פילטרים, כך שהצופה עצמו יהפוך לשופט הבלעדי". הסיפורים הצבאיים ב"איזהו גיבור" מרתקים בעיני, וכלולים בהם קרבות כמו צליחת התעלה במלחמת יום כיפורים, וגבעת התחמושת ושחרור הכותל במלחמת ששת הימים. נהניתי גם מהפכים הקטנים ומן ההומור שבשני החלקים האחרונים.

ההסתייגות שלי מן הספר נובעת מהשתלטות הפוליטיקה על רובו. ללא קשר לעמדותיו של הדר, יפה היה עושה אילו הגביל את עיסוקו בפוליטיקה לפרק הרלוונטי, לטורים הרלוונטים. אבל זו צצה ועולה כמעט בכל טור, קשורה לנושא או לא, ולטעמי "מלכלכת" סיפורים שיכלו להיות מלבבים ללא דופי. אולי בקריאת כל טור בנפרד ההשתלטות הזו לא היתה בולטת כל-כך, ולכן הַמלָצתי היא לא לקרוא את הספר ברצף, אלא בהפסקות, כפי שנכתבו ונקראו על ידי קוראי "אבן שהם".

אזכיר לסיום את אחד הטורים שנגעו ללבי, "שעות, דקות, שניות". הטור מספר על אגדה אורבנית שנרקמה סביב הצלתה של אשה יהודיה בידי השען בנווי סונץ, שהחביא אותה בתוך שעון העיר, ממש מעל לראשיהם של הגרמנים שהשתכנו במבנה. האגדה אמנם אינה נצמדת לעובדות, אבל שמחתי להתוודע אל חסיד אומות העולם סטפן מאזור.

את האיור הנעים לעין שעל הכריכה ציירה טטיאנה בלוקוננקו.

הוצאה עצמית

2022

כותרת משנה: כל האמת על חברוּת בין נשים

במחצית השניה של שנות השלושים לחייה נוכחה חני לרמן לדעת שאין לה חברות נפש. החסך הזה הטריד אותה מאוד, והיא יצאה למסע פנימי וחיצוני כדי להבין איך יוצאים מן המצב שגרם לה תסכול ותחושת בושה. את הפתרון שגיבשה לעצמה היא מציעה כעת לאחרות באמצעות מיזם "חוג חברות", התכנסות של נשים שמטרתן המוצהרת היא לזַמן חברות אל תוך חייהן. סיפור המסע הזה, בצירוף סיפוריהן של נשים אחרות, ובליווי תובנות וטיפים, מובא בספר.

נשים שחשות חסך דומה תמצאנה בספר מידע מועיל ועידוד. מכיוון שהספר מציג את חשיבותה של החברות הנשית, יתכן שיעורר מודעות לַצורך אצל אלו שנוטות לכך אך אינן נוקטות צעדים פעילים לגרום לדברים לקרות. מעבר לכך, העצות שבספר כוחן יפה לאו דווקא לקשר בין נשים, אלא לכל קשר בין-אישי, בין אם מדובר בקשר זוגי מחייב או בידידות פשוטה או בכל מה שביניהם: הגדרת ציפיות, תקשורת פתוחה, יכולת להכיל טעויות ופגיעות, גמישות, מודעות לצורך בתחזוקה מתמדת, וכיוצא באלה תובנות שכדאי לתת עליהן את הדעת.

אני עצמי התקשיתי להתחבר לספר מכמה סיבות. הראשונה, והיסודית שבהן, היא תחושת הבושה התמוהה בעיני, שמוזכרת שוב ושוב, ושהיוותה במידה רבה תמריץ לכל התהליך. נובעות מתחושה זו כמה אמירות בלתי מדויקות, כמו זו הטוענת שקיים קשר שתיקה חוצה תרבויות אודות המעגל החברתי בכלל והנשי בפרט, וזו שקובעת כי בדידות היא טאבו, נושא שאין מדברים עליו (נתח נכבד מן הספרות היפה לא היה בא לעולם לולא נושא זה), וגם הטענה כי תכתיבים חברתיים דוחקים את החברות הנשית אל תחתית הצרכים. ההתפעמות של הכותבת מן ההתגברות על אותה בושה מילאה אותה בתחושת שליחות, שאמנם נובעת ממניעים חיוביים של רצון לעזור ולשתף, אבל מקנה לספר גוון מיסיונרי, שבשלו הוא לוקה בהפרזות, ביניהן התיחסות למאות תגובות בפייסבוק כאל עדות להיותה של בעיה נחלת הכלל. אותו להט השליחות גם הביא להארכת הספר שלא לצורך, לדעתי. אני מבינה את הרצון לכלול עדויות אישיות רבות, ולפרט את התהליך נדבך על נדבך, אבל נובעות ממנו חזרות ופרטנות יתר, והנטיה שלי היא אל התִּמצות (קצרי רוח יוכלו לדלג מן המבוא אל פרק הטיפים שבסיום).

הספר מתיישב על השלב השלישי בפירמידת הצרכים של מאסלו, זה העוסק בשייכות ובאהבה, השלב הראשון העוסק בסיפוק צורכי הנפש אחרי סיפוק הצרכים הבסיסיים של הקיום הפיזיולוגי ושל הבטחון. מי שחש חסך בתחום זה, ומי שמבקש להרחיב את מעגל חבריו ולהעמיקו, ימצא בספר חומר מועיל למחשבה ותמריץ לפעולה.

הוצאה עצמית

2021

בלוקצ'יין היא טכנולוגיה חדשה יחסית, ששמה עולה בתכיפות הולכת וגוברת, לעתים בנשימה אחת עם מטבעות דיגיטלים, לעתים בנפרד. ד"ר מילי פרי קיבצה בספר מספר מאמרים, שלה ושל אחרים, המבקשים להבהיר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על בלוקצ'יין, ומציגה את השימושים האפשריים בטכנולוגיה, שעשויה לשנות את הדרך בה אנו מתנהלים בתחומים רבים.

בקצרה, מבלי להכנס לפרטים מקצועיים, בלוקצ'יין היא שיטת אבטחה מתקדמת, שמאפשרת שמירה הרמטית של תיעוד, מונעת כל שינוי בו ולכן חסינה מזיופים, ומתנהלת ללא ריכוזיות. השם בלוקצ'יין פירושו שרשרת של בלוקים: התיעוד נשמר בבלוקים נעולים, וכל בלוק קשור כמו בשרשרת לזה שבא לפניו ולזה שאחריו.

הטכנולוגיה החדשה, כך על פי המאמרים שבספר, מבשרת שינוי משמעותי ברקמה החברתית. היא תשטיח את חלוקת הכוח והתמריצים הכלכליים, תגביר את השקיפות ואת יכולת הניהול העצמי, תאפשר ניהול עסקאות ללא מתווכים, ותעצים את השליטה של האדם על זהותו הדיגיטלית. מאמרים מלומדים טוענים כי הבלוקצ'יין יפתור את בעית הפליטים באירופה, יחסל את בעית הרעב והמים באפריקה, ירחיב את הדמוקרטיה בעולם, יפיל משטרים חשוכים ויביא מזור לתופעת ההתחממות הגלובלית. ועוד כהנה וכהנה.

למרות היותה טכנולוגיה בחיתולים, כבר נעשה בה שימוש, בין השאר בתחום המסחר באמנות ובניהול עירוני. בתחום הראשון יש משמעות רבה למניעת זיופים ולאמון, כמו גם לשמירת פרטיות, ובלוקצ'יין, בזכות ההצפנה ובזכות העובדה שהאמון אינו נסמך על קשר בין-אישי, עשויה לספק מענה. בתחום השני בלוקצ'יין משמשת להגברת שקיפות ולשיפור השירות לתושב. וינה ומוסקבה כבר עושות בה שימוש.

תיאורטית אדם יחיד, או גוף יחיד, ששולט במעל ל-50% מכוח המחשוב של רשת הבלוקצ'יין, עלול להשתלט על שרשרת הבלוקים ולנתב עסקאות כראות עיניו. נדמה לי שהמאמרים אינם מתיחסים לכך. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העובדה שהביזור אף פעם לא יהיה מלא. כדי לאפשר לאנשים פרטיים שימוש בטכנולוגיה הוקמו אתרים יעודיים. מישהו מן הסתם מנהל אותם ומחזיק בהם, כך שתיווך עדיין יתקיים. מנקודת המבט של מי שאינה מומחית ורק מבקשת לדעת איך יושפעו פעולות היומיום שלה, נראה לי שהשפעתה מזוית צרה זו היא שולית. ימים יגידו אם הבלוקצ'יין היא מהפכה חברתית מסדר הגודל של האינטרנט. לענין זה אצטט את פרופ' דוד לוי-פאור שכתב אודות הספר: "כרגיל, אפשר שחלק מהניתוחים בנושאים של אימוץ ופיתוח הטכנולוגיה יתבדו, אבל אין לי ספק שבלוקצ'יין והספר הזה, הם בעלי פוטנציאל לתרומה ממשית לעולם משכיל ונועז יותר מהבחינה הטכנולוגית, החברתית והפוליטית". גם הכלכלן אמנון נויבך התייחס לשאלה זו וכתב: "האם טכנולוגיה זו מבשרת מהפכה משמעותית במכלול הפעילויות של החברה האנושית, בסדר גודל של מהפכות טכנולוגיות כהמצאת הדפוס, החשמל, התקשורת, המחשבים והאינטרנט? שמא זה עוד שלב הכרחי בהתפתחות עולם המחשבים והתקשורת הדיגיטלית? אלה הן שאלות שרק העתיד ייתן את המענה להם".

כך או כך, מכיוון שבלוקצ'יין היא תחום מתפתח הצובר השפעה, כדאי להבין במה מדובר, והספר מספק הצצה מעניינת גם לקורא הלא מקצועי.

פרויקט אמנותי מבוסס בלוקצ'יין

הספר זמין חינם ב"עברית".

הוצאה עצמית

2019