תגית: היסטוריה

כותרת משנה: יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19

"קארדוזו", ספר עיון המבוסס על עבודת דוקטורט, מספר על שתי דמויות בדרום-קרולינה במאה התשע-עשרה: ג'ייקוב קארדוזו, יליד 1786, כלכלן ועתונאי יהודי לבן, ואחיינו פרנסיס קארדוזו, יליד 1836, איש דת נוצרי, פוליטיקאי ומחנך שחור-עור. ארצות-הברית זכתה לעצמאות רק עשר שנים לפני הולדתו של ג'ייקוב, ובתקופה המתוארת עדיין התחבטה בשאלות יסוד שיקבעו את אופיה. בין הצפון לדרום נפער פער גדול של עמדות ושל תפיסות עולם, בין השאר בשאלת העבדות, והשניים, ג'ייקוב ופרנסיס, חוו את מלחמת האזרחים שפרצה ב-1861.

ששה מבין שבעה פרקי הספר (למעט מבוא וסיכום) עוסקים בדמותו של ג'ייקוב, כל פרק נוגע בתחום חברתי אחר. מן הפרקים עולה דמותו של אינטלקטואל, דוגל בהשכלה ובקידום הנשים, מאמין גדול בחוקה ובשמירה על עקרונותיה, מוערך בסביבתו החברתית בשל מתינותו ובשל עומק ידיעותיו. ג'ייקוב, שנולד למשפחה אורתודוקסית, הצטרף לקהילה הרפורמית שהיתה בחיתוליה. הוא היה עתונאי, עורך ובעל עתון, ומאמריו בשלל נושאים קובצו בספרים. בכתיבתו העתונאית שמר על מתינות ועל ענייניות. תחום העיסוק העיקרי שלו היה כלכלה, ובתחום זה רכש שם ומעמד לאורך שנים: ספר הכלכלה שכתב ראה אור ב-1960 כקלסיקה בתחומו, ושוב ב-1972 בתוספת כמה ממאמריו. לצד כל אלה תמך כמעט ללא סייג בעמדות הדרום – אם כי היה נגד פרישה מהאיחוד – ויצא נגד ביטול העבדות. הוא לא ראה בשחורים גזע נחות, אבל לא הפריעה לו כלל הגדרתם כרכוש.

מבחינתו, העבדות היתה חלק איטגרלי של הכלכלה הדרומית, וכל תכנית שלו בתחום זה, במסגרת התמחותו בתיאוריה כלכלית, לקחה אותה בחשבון. היא היוותה לגביו מרכיב חשוב בתשומה, והוא לא נכנס כלל לשאלות המוסריות והערכיות האחרות, אשר ליוו את קיומו של המוסד.

פרנסיס היה בנם של אייזק קארדוזו, אחיו של ג'ייקוב, ושל לידיה ויליאמס, אפרו-אמריקנית חופשיה. בתקופה בה נולד היה מספרם של השחורים במדינות הדרום כמעט זהה לזה של הלבנים. חלקם היו עבדים, חלקם חופשיים. בפועל היה החופש מוגבל באמצעות חקיקה מפלה, השחורים סבלו מיחס משפיל, וההזדמנויות שעמדו בפניהם היו מוגבלות. באופן יוצא דופן זכה פרנסיס להשכלה גבוהה, כשנשלח בגיל 21 אוניברסיטה בגלזגו. יש מקום להשערה שהיה זה בתמיכת דודו. פרנסיס הוסמך כאיש דת, וב-1865, עם שובו לדרום-קרולינה, החל לעסוק בנושאי חינוך בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית של אחרי המלחמה. בהמשך פנה לפוליטיקה, ועסק בין השאר בנושא חלוקת אדמות לעבדים המשוחררים.

סיפורו של פרנסיס הזכיר לי מאוד את ספרו של הווארד פאסט, "נתיב החירות". בספר מתואר עבד משוחרר בדרום-קרולינה בתקופה שאחרי המלחמה, שנבחר לציר באספה החוקתית של המדינה, ומקדיש את זמו לחינוך ולשאלת הקרקעות. פאסט ביסס את ספרו על מספר דמויות אמיתיות, ואני מניחה שפרנסיס קארדוזו היה אחד ממקורות השראתו.

כותרת המשנה של הספר היא "יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19". במבוא כותב מרדכי ליאור שהספר מבוסס של מחקר שמטרתו לגלות מאפייני גיבוש של יחסים ועמדות בין קבוצות אתניות שונות, החוברות יחד כדי להקרא 'מדינה', הקיימת במסגרת פדרטיבית. כמקרה מבחן בחר בשתי הדמויות שתוארו למעלה. לעניות דעתי הספר אינו עומד במטרה שהוגדרה ובתוכן המובטח בכותרת. הכותב מציין בהקדמה, כי יש סכנה בבחירת אישים בודדים כדי לייצג תת-קבוצה שלמה, אך מביא נימוקים לתמיכה בבחירתו. לא השתכנעתי שג'ייקוב קארדוזו אכן מגלם באישיותו את היהודי האופייני של אותה תקופה. האם הוא מייצג את היהודים האינטלקטואלים? אני לא בטוחה. בספר מתואר בהרחבה ויכוח שהתנהל על דפי העתון בין ג'ייקוב ליהודי אחר. במהלך אותו ויכוח היהודי האחר מתייחס לאפרו-אמריקנים כ"הגזע השחור הנחות", ביטוי שמבטא עמדה שלא היתה נחלתו של ג'ייקוב. מי מהם מייצג את הקהילה היהודית בנושא זה, או בכל נושא אחר? בנוסף, חוסר האיזון בטיפול בשתי הדמויות בולט מאוד: ששה הפרקים העוסקים בג'ייקוב מקיפים את השקפותיו בתחומים רבים. הפרק היחיד העוסק בפרנסיס מתרכז בעיקר בתיאור עובדתי של חייו. זהו יותר ספר אודות חייו והשקפותיו של ג'ייקוב קארדוזו, בתוספת נספח על אחיינו.

הליקויים הללו אינם עושים את הספר בלתי מעניין, הם רק לא מקיימים את ההבטחה שבכותרתו. "קארדוזו" מושקע וכתוב ברהיטות, ושמחתי להזדמנות לראות את התקופה ואת המקום מזוית שלא הכרתי.

ספרי צמרת

2017

מי שמתעד תקופה זו עומד חסר אונים כמעט כשעליו לקשר מחדלים כה רבים, בינוניות ואפסות, עם תוצאותיהם המדהימות. לעולם אין הוא נתקל בגדולה, לעתים נדירות בכשרון יוצא דופן.

יואכים פסט, בספרו הראשון אודות הרייך השלישי, מתאר דיוקנים מרכזיים ואופייניים מאותה תקופה. אין לראות בספר זה אוסף ביוגרפיות, שכן הדמויות נבחרו על סמך יצוגן תופעות מרכזיות והיבטים חשובים של המציאות הנאצית. תיאורה של כל דמות נועד הן לתיאורה שלה, והן לתיאור הרקע שעליו פעלה.

חלקו הראשון של הספר מוקדש, מדרך הטבע, להיטלר, הכוח המוחלט של התקופה, האיש שכל שאר ה"שחקנים" היו השתקפויות שלו. עשר שנים אחרי שספר זה ראה אור, פרסם פסט את הביוגרפיה של היטלר, והפרק שיוחד  לו כאן מהווה תמצית שלה. הכותרת שהעניק פסט לפרק זה היא "דרכו של אדולף היטלר מאכסניית הגברים ללשכת הקנצלר", ובחירה זו משקפת את אחד המאפיינים שהוא מייחס להיטלר, העובדה שלא השתנה כלל במהלך השנים.

חלקו השני של הספר מוקדש למי שפסט מתאר כ"המבצעים והטכנאים של השלטון הטוטליטרי". כל אחד מהם מייצג, כאמור, את עצמו ואת סביבת פעילותו.

גרינג שגשג על רקע המאבק האלים, שלדברי פסט היה לב הנאציזם: אין להסביר את העדפת השיטות האלימות ברדיקליות קצרת-רוח של קבוצת מהפכנים הלהוטה ליישם רעיון. המאבק האלים היה אידאולוגיה כשלעצמו, ואם היה לו יעד מעל ומעבר לביטוי-עצמו גרידא, הרי היתה זו העוצמה המובטחת בסופו. על רקע זה אנשים כמו גרינג, שהיה להם דחף ספונטני להוכיח את עצמם במאבק, ורעב אטום ובסיסי לכוח, מצאו את מקומם הטבעי.

גבלס היה אמן התעמולה, שהיתה הכוח המרכזי שבלב הנאציזם: בניסוח קיצוני, ניתן לומר כי הנאציזם היה תעמולה שהתחפשה לאידאולוגיה, כלומר, רצון לשלוט שגיבש את עמדותיו האידאולוגיות לפי היתרון הפסיכולוגי המירבי שניתן להפיק מהן בכל רגע נתון, ושאב את עיקריו ממצבי הרוח והדחפים של ההמון, שאותם ידע לחוש בכשרון יוצא מן הכלל. בניגוד לגרינג שהיה, כהגדרתו של פסט, נאצי מלידה, גבלס צמח אל תוך הנאציזם. לא היתה לו אמונה פנימית משל עצמו, אבל הוא ידע איך להציג ביעילות מרובה את אמונותיהם של אחרים.

היידריך, היחיד בצמרת הנאצית שהתאים חיצונית למודל הארי, נאבק כל חייו בנטל האפל של מקורותיו היהודיים, ופסט סבור כי זה היה הכוח המניע שלו: קשיחותו וחסינותו לא היו מבוססות על נטיה לאכזריות סדיסטית, כפי שמקובל להאמין, אלא דווקא על העדר מוסריות שנכפה על אדם שחי באילוץ מתמיד. למרות הקריירה הקצרה יחסית שלו, לפני ההתנקשות המוצלחת בחייו, השפעתו הפנימית והחיצונית היתה משמעותית: אם הותיר לעולם מורשת לפני שקיבל את המגיע לו, הרי היתה זו העובדה שלימד את האדם לפחד מפני האדם באופן יסודי מאי פעם.

הימלר הוא נציגם של המופרעים נטולי מהות משל עצמם, שהסיטואציה הקיצונית של הנאציזם נתנה להם כר נרחב לישום שגיונותיהם. מה שנראה כרשעות או כאכזריות לא היה אלא יעילות חסרת-מצפון של אדם, שמהותו היתה קלושה עד כדי כך שהיה עליו לשאול מבחוץ. שפר אמר עליו: ""מחציתו מורה בבית ספר, מחציתו מטורף".

בורמן הוא הכוח האפל שברקע. הוא חשב רק במונחים של מאבקי כוח, ושאף לכוח כשלעצמו ללא טובות הנאה מעבר להכרה של מנהיגו. הוא פעל מאחורי הקלעים, הפך להיות הדיקטטור שבחדר הכניסה, ובדרך זו רכש עוצמה שקטה, שכל מנהיגי הנאצים, ששנאו אותו, נכנעו בפניה. חנה ארדנט קבעה בהקשר זה: הכוח האמיתי מתחיל במקום שבו מתחילה החשאיות.

ראהם, מפקד הס.א. בשנים הראשונות של התנועה ובתקופה שלפני כיבוש השלטון, הוא נציגו הנאמן של האספסוף העירוני, שירד מהפסים אחרי המלחמה, ומצא את דרכו רק בצבא הטרוריסטים חומי החולצות. הוא הודח מתפקידו אחרי הפוטש, ונרצח בליל הסכינים הארוכות, משום שתפס את הס.א. ככוח עצמאי שווה למפלגה, בעוד היטלר את תפקידו בדרך שונה לחלוטין, כפי שבאה לידי ביטוי בדבריו של פרנץ פפפר פון סלומון, מפקד הס.א. בין שתי תקופות הכהונה של ראהם): איש הס.א. הוא לוחם-חופש מקודש. חבר המפלגה הוא מדריך ומתסיס מיומן. תעמולה פוליטית מנסה להאיר את עיני היריב, להתווכח עימו, להבין את נקודת המבט שלו, להכנס לתוך רעיונותיו, ועד נקודה מסוימת להסכים עימו – אך כאשר אנשי הס.א. מופיעים בזירה, זה נפסק. הם יוצאים להשיג הכל או לא כלום. הם יודעים רק את המוטו: להכות עד מוות! אתה או אני!

חלקו השלישי של הספר מוקדש לפקידי הממשל הטוטליטרי, והוא עוסק באלה שאפשרו את השלטון הנאצי.

פון פאפן הוא נציג השמרנים, שבעיוורונם העניקו להיטלר את השלטון, בין מתוך מחשבה שיוכלו לביית אותו ובין מתוך אדישות או מתוך הזדהות.

רוזנברג, האידאולוג של המפלגה, מייצג בעצם רק את עצמו כאחד הבודדים שנאחזו באידאולוגיה. מעמדו הנחלש והידחקותו לשוליים ממחישים את חוסר המשמעות של האידאולוגיה בעיני הנאצים. ראו למעלה ההערה בענין המאבק כאידאולוגיה.

ריבנטרופ מוצג בספר תחת הכותרת "ביזוי הדיפלומטיה". הוא היה אדם חלש, נטול כשרון ויכולת, ובלתי ראוי לתפקיד דיפלומטי. על משמעות עבודתו ניתן ללמוד משיחה בינו ובין היטלר: "כאשר המלחמה תסתיים", התרברב שר החוץ, "אורה שיכינו עבורי תיבה נאה עם פיתוחים. אכניס בה את כל ההסכמים המדיניים וחוזים אחרים בין ממשלות שאותם הפרתי ואפר בעתיד בזמן כהונתי בתפקידי". היטלר השיב בהתבדחות, "ואני אשלח אליך תיבה שניה כאשר הראשונה תתמלא".

הס, סגנו הבלתי יציב של היטלר, מייצג את תפיסת הנאציזם כדת. הנאציזם מיצב את עצמו כאמונה, לא כתפיסה פוליטית-חברתית לוגית. היטלר נתפס בעיני הס כאל, ואת טיסתו לאנגליה ראה כשליחות אמונית.

שפר, שפסט הקדיש לו ב-1999 ביוגרפיה שלמה, הוא נציגם של רבבות גרמנים, שהתרכזו בתחומי עיסוקם הטכניים, ומשום שנמנעו לחלוטין מלגעת בפוליטיקה הותירו את הבמה לתאבים לכוח: בידודו מרצון של המוח הטכנולוגי הוא אחד המפתחות לנכונותו המוחלטת לשרת, והמומחה המתיחס לעצמו אך ורק כאל פונקציה בסביבה, שהוא אינו רואה או אינו רוצה לראות בשלמותה, פוגש את הטוטליטריות במחצית הדרך.

דמותו של פרנק, מושל פולין, אינה ברורה ואינה חד-משמעית. בניגוד למעמדו הרם הוא היה אישיות חלשה ובלתי יציבה.

פון שיראך, שעמד בראש תנועת הנוער ההיטלראי, מייצג את הנוער. פסט מתאר את הלכי הרוח בקרב הנוער לפני מלחמת העולם הראשונה ובעקבות השבר שאחריה, הרקע שאיפשר את היסחפותם אחרי הכוח החדש.

אחדותו של קורפוס הקצינים שנשברה נידונה בפרק העוסק בחבר הקצינים. הפרק מתייחס בעיקר לתפיסה של חובת החייל ושל הכבוד לסמכות. ללא קשר לדעות הפרטיות של הקצינים, חובת הציות, שעוגנה בשבועה, מנעה התנגדות. המרד ביולי 1944 היה הנסיון הרציני היחיד לצאת ממסגרת הציות.

הפרק העוסק באינטלקטואלים מנסה, לדעתי, לתפוס קהל מגוון מדי בתוך הכללה אחת.

המפלגה הנאצית היתה גברית במובהק, ולאשה יוחד תפקיד האם, או בגסות יתרה תפקיד ההולדה. סלידתו של הנאציזם מן העולם המודרני התבטאה גם במחיקת הישגי התנועה לשחרור האשה. למרות זאת נוכחותן של הנשים בקהל המעריץ של היטלר היתה משמעותית. פסט מתייחס בהקשר זה למיניות המודחקת והמעוותת של היטלר, ולאספקטים המיניים והיצריים של הופעותיו הפומביות.

האס, מפקד אושוויץ, הוא נושאו של הפרק האחרון. האיש שניהל את מחנה הריכוז וההשמדה הגדול מכולם, והיה מעורב בתהליך לפרטי פרטיו, כתב במהלך משפטי נירנברג: "בבלי דעת [ההדגשה שלי] הייתי בורג בשרשרת של מכונת ההשמדה הגדולה של הרייך השלישי". דבריו אלה נכתבו לא מתוך מחשבה על קו הגנה, אלא בכנות גמורה. הוצבה לו משימה, שאותה ניהל כמיטב יכולתו, ומכיוון שלא נהנה לראות עינויים ודם, תפס את עצמו כאדם רגיש ומצפוני. היטלר הצהיר פעם שהביטוי "פשע" בא מעולם שעתה אבד עליו הכלח, שעכשו יש רק פעילות חיובית ופעילות שלילית, והאס היה תוצר של התפיסה הזאת, שניצב מחוץ לכל קטגוריות מוסריות מקובלות, מחוץ לכל מגע אישי עם מעשיו. כל מודעות לאשמה אישית סולקה, ורצח היה פשוט הליך מינהלי. בביוגרפיה של שפר כתב פסט כי אנשים כהיטלר היו ויהיו, אך אנשים כשפר – המאפשרים -הם אלה שצריכים להדאיג אותנו. הייתי מוסיפה אליהם גם אנשים כהאס, שרצה לחיות בחווה בשלווה עם אשתו ועם ילדיו, אך כשנקרא לנהל מחנה השמדה, עשה זאת באותה השלווה ובלי מודעות כלשהי לאשמתו. פסט אמנם שמר אותו לסוף הספר, לכאורה אחרון ברשימה, אך מבחינתי ההתוודעות אל עולמו הפנימי היא חוויה מצמררת ומטרידה עד מאוד.

לסיום עושה פסט נסיון לסכם. כמצוטט בפתיחה, הוא עומד על הפער שבין בינוניותם עד אפסותם של האנשים לתוצאות מעשיהם. הוא מסתייג מן התפיסה הדמונולוגית: במקום "המפלצת מן המעמקים", שלה ציפה העולם, עלתה מספסלי הנאשמים רק "נורמליות" משעממת. את שורש הרע הוא מוצא בהעדר גישה הולמת לפוליטיקה, בתפיסת חינוך שהפכה את הפוליטיקה לעסק מתועב של אנשים מפוקפקים או לענין עבור אנשים חזקים, ובתפיסת המדינה לא כמגינת זכויות הפרט, אלא כגורם מוחלט בעל טענות נרחבות להכנעה.

מטרתו של פסט ב"פני הרייך השלישי" היתה לתאר ולנתח את המבנים הפסיכולוגיים, את הפתיחות לאידאולוגיה הטוטליטרית, כפי שבאה לידי ביטוי בדוגמה הנאצית. מנקודת הראות שלי הוא השיג את המטרה. "פני הרייך השלישי" הוא ספר מרתק, מושקע, וניכר שנכתב באכפתיות, מתוך רצון עז להבין, בצירוף נסיון להתריע מפני שיכחת היטלר, משום ששיכחה פירושה לא רק טשטוש העבר, אלא גם טשטוש התהליכים שאפשרו אותו, ושעלולים לאפשר את חזרתו.

Das Gesicht des Dritten Reiches – Joachim C. Fest

מערכות – משרד הבטחון

1987 (1963)

תרגום מאנגלית: גבי פלג

הביוגרפיה של היטלר מאת יואכים פסט עוקבת אחר חייו של היטלר מילדותו ועד התאבדותו. מכיוון שקורותיו היו שלובים לבלי הפרד בקורות התקופה, מתוארת גם ההיסטוריה הגרמנית, האירופאית והעולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, תוך שמירה על המוקד העלילתי, כלומר השפעתו של היטלר על התגלגלות הענינים, ותגובותיו למהלכים שנקטו או לא נקטו אלה שנהו אחריו ואלה שיכלו לעצור אותו. ההיסטוריון ממקד את התבוננותו אל תוך נבכי נפשו של היטלר, ומבקש להסביר כיצד צייר ואדריכל אוסטרי, כושל ועני, הצליח להשתלט על גרמניה ולגרור את העולם כולו לשנים ארוכות של אלימות. מעניין מאוד לעקוב אחר ארועי אותן שנים יום אחר יום, כפי שעושה זאת ההסטוריון, אבל לא ניתן לדחוס את כל הסערות והטלטלות לסקירה אחת. אתרכז אפןא בתובנותיו של פסט על אישיותו של היטלר.

את פעילותו הציבורית של היטלר פסט מחלק לשלוש תקופות עיקריות. משעה שגילה בעצמו את כשרון הנואם, החל לפלס את דרכו באיטיות אל ראשות התנועה הנאצית. בתקופה זו עסק בעיקר בדמגוגיה, ונאומיו היו שלוחי רסן, מתובלים בגסויות, מאוד ישירים וברורים. בשלב מוקדם מאוד הבין כיצד לכבוש אל לב ההמונים, בפניה אל גאוותם שנרמסה בעקבות המלחמה ובשל המצב הכלכלי הקשה, ובהצבת אויב דמוני מובהק – היהודים והקומוניזם הסובייטי – ככליא-ברק לזעמם. התקופה השניה נפתחה עם עליתו לשלטון. בשלב זה הפך מדמגוג למדינאי: היתה לו הסבלנות להתקדם לאט לקראת מטרותיו, הווה אומר כיבוש העולם כפועל יוצא מן הצורך במרחב מחיה עבור הגרמנים, והשמדת הגזעים הנחותים או הפיכתם לעבדים. נאומיו התמתנו במקצת, לפחות מן ההיבט של הביטויים הדיפלומטים יחסית שהחליפו את הגסויות הוולגריות. שאיפתו היתה מלחמה – "המלחמה היא מטרתה הסופית של הפוליטיקה", כך אמר בהזדמנויות רבות לאורך השנים – אבל היה לו אורך הרוח לרכוש את לב העם באמצעות צעדים כלכליים, לבנות צבא, לסכסך בין יריביו ולהיות ניזון משגיאותיהם. היתה לו גם החוצפה להעלות דרישות חדשות בפני אומות אחרות דווקא כשנדמה היה שנחלש. בתקופה השלישית, אחרי שחבל הסודטים נפל לידיו בתחבולות פוליטיות ובאפס מאמץ, אבדה סבלנותו. הכיבוש המהיר של פראג, זמן קצר אחר כך, עורר את תאבונו לכיבושים.

תעמולתו של המשטר הצהירה כי גאוניותו של הפירר מתבטאת ביכולתו לחכות. אך עתה – בין מתוך שחצנות, ובין משום שהושחת עקב הצלחתן של "דרישות שאינן נתונות למשא-ומתן", ובין מתוך קוצר-מנוחה קדחתני – פסק היטלר לחכות.

כשאיבד את יכולתו לחכות, ניער מעליו את מסכת המדינאי, וסגנונו ודרך התנהלותו בתקופה השלישית, תקופת המלחמה, הזכירו את אלה של התקופה הראשונה.

אחד הטיעונים המרכזיים של פסט הוא שהיטלר לא השתנה כלל לאורך כל אותן שנים. הוא אמר בדיוק את אותם הדברים, האמין באותן אמונות, אפילו צייר ורשם באותו סגנון. צוואתו הפוליטית, אותה כתב ממש לפני התאבדותו, דמתה הן בתוכנה והן בניסוחה למסמכים שכתב ב-1919 ולנאומים שנשא כדמגוג צעיר. פסט מצביע על אישיות קשיחה, מקובעת, לא ניתנת להשפעה. רק לעתים נדירות נתן היטלר דרור לרגשותיו, הדלים ממילא. השתוללויות החימה המפורסמות שלו אולי נבעו לפעמים מכעס של ממש, אך רוב הזמן היו אמצעי משחק.

מאפיין מרכזי נוסף של אישיותו של היטלר היא הנטיה להפרזה. כל דבר בחייו היה חייב להיות הגדול ביותר. בביוגרפיה של שפאר תיאר פסט את המבנים המגלומניים שתכננו השניים, שהיו חייבים להיות גדולים מכל מבנה דומה שנבנה אי פעם. אותה נטיה ניכרה בכל ההיבטים של חייו ושל משנתו, וכללה תפיסת עצמו כמושיע. הנטיה הזו להפרזה גרמה לא פעם למעידות ולכשלונות בדרכו, שכן למרות שהיה ממוקד בכל מאודו במטרותיו, לא יכול היה להתאפק ולעצור לאחר הצלחה, אלא בחר לקחת עוד צעד אחד, צעד מיותר. לצד הדבקות הנחושה במטרות שהציב לעצמו, ניכרו בו הססנות וחוסר החלטיות כשצריך היה לבצע מהלכים מכריעים. בתקופת המלחמה גרם השילוב של המגלומניה עם ההססנות לנפילתו.

אותה מגלומניה ליוותה אותו גם בתקופה הקשה של חייו, תקופת הכשלונות בשדה הקרב והמפלה הקרבה. החיים כאופרה ואגנרית:

לאחר האסטרטגיה של החזקת-מעמד ויהי-מה, ששלטה משך כל שנת 1943, פיתח היטלר פסקנית יותר ויותר, ככל שהלך הסוף וקרב, את האסטרטגיה של נפילת-אדירים.

מעניין לציין שלמרות ההתלהבות שהפגין בדבריו בנסיבות פרטיות ובאספות המונים, פסט טוען שלמעשה היה אדיש לאידיאולוגיה שלו עצמו. הוא האמין בה, אך בעיקר היתה בעיניו כלי לרכישת הערצת הציבור, משנה סדורה שידע שתתקבל על דעת ההמון. מעניינת בהקשר זה הסימביוזיה שבינו לבין קהלו. האספות ההמוניות, המצעדים המרשימים, הטקסים המתוכננים בקפידה, אדריכלות האורות – כל אלה נועדו להמם את הקהל: שיטותיו נועדו ל"חיסול החשיבה", "שיתוק על ידי סוגסטיה", תוך כדי יצירת "מצב קולטני של מסירות קנאית". יחד עם המקום, הזמן, מנגינות הלכת ומשחק האורות, היתה אספת ההמונים עצמה צורה של לוחמה פסיכו-טכנית. נאומיו הזינו את התלהבות הקהל, ובו-זמנית תשואות הקהל הן שהזינו אותו. נאומיו של היטלר, כך מתאר פסט, נפתחו בטון רפה, והלכו והתעצמו ככל שרבו התשואות. ההערצה היתה נחוצה לו כדי להמריץ את עצמו. פסט מזכיר פגישה רבת חשיבות של היטלר עם מנהיג אחר, שבה היטלר חיזק את עצמו באמצעות ארגון מצעד המוני מלווה בתזמורת קולנית מתחת לחלונות המשרד בו נערכה הפגישה.

הוא היה הזרז של ההמונים; בלי לתרום כל דבר חדש, הפעיל תאוצות ומשברים עצומים. אבל ההמונים מצדם זרזו אותו; הם היו יציר-כפיו והוא, בו-ובאותו-זמן, היה יציר-כפיהם. "אני יודע", אמר לקהלו בביטויים שצלילם מקראי כמעט, "שכל מה שהנכם הנכם באמצעותי, וכל מה שהנני הנני רק באמצעותכם".

לבני-אדם כיחידים לא היתה בעיניו כל משמעות. באורח פרדוקסלי קובע פסט שהיטלר לא היה ניתן להשחתה: אנשים ורגשות נחשבו בעיניו כקליפת השום, ולכן לא ניתן היה לקנות אותו או להטותו מנתיבו. את קור רגשותיו, בו ראה עוד סימן לגדולתו, קשר להיענות לחוקי הטבע:

הטבע אכזרי; לכן גם אנו רשאים להיות אכזריים. כשאני שולח את מבחר הנוער הגרמני לתוך ברד-המתכת של המלחמה הבאה בלי לחוש צער קל-שבקלים על הדם הגרמני היקר הנשפך והולך, כלום לא מן הדין שתהיה לי גם הזכות לחסל מליונים של בני גזע נחות המתרבים כמו כינים.

עם כל היותו של היטלר דמות פסיכופטית, אדם יחיד שהניע תהליכים כבירים, לא היה רצונו עולה בידו לולא הצירוף של התקופה הכאוטית עם דמותו הסמכותית:

בסופו של דבר יש להודות שלא היה יכול להחריב את אירופה בלי עזרתה של אירופה.

מאורעות כאלה מתאפשרים רק אם יחיד זה מגלם בתוכו את ההרגשות, החרדות או האינטרסים של המון-אדם, ואם כוחות אדירים של התקופה דוחפים אותו קדימה […]. פוטנציאל עצום ופרוע של תוקפנות, חרדה, מסירות ואנוכיות מצוי היה מן המוכן; אבל כדי לגייסו, לרכזו ולהפעילו צריכה היתה לקום דמות אדנותית. הודות לאותה דמות באו לו כוח-הדחף והלגיטימיות שלו, עם אותה דמות חגג את נצחונותיו עזי-הרושם, ועם אותה דמות כרע-נפל.

"היטלר" הוא ספר מטריד, בעיקר בשל המסקנה האחרונה הזו. בביוגרפיה של שפאר כתב פסט: "היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד", אבל אנשים נורמטיבים כמו שפאר הם אלה שאפשרו אותו, ולכן שפאר ודומיו הם אלה שסכנתם מרובה יותר. מלחמת העולם השניה היתה נמנעת, או מסתיימת תוך זמן קצר, לולא אפשרו מנהיגי גרמניה תחילה, ומנהיגי אירופה אחריהם, את עליתו של היטלר. בקוצר ראות, ומתוך חולשה וחילוקי דעות פנימיים, האמינו שיוכלו לביית אותו ולנצל אותו. פסט מאמין שאפילו ב-1936, שנה של שלום ושל שגשוג יחסי, אי אפשר היה שלא לראות שמטרתו של היטלר היא מלחמה וכיבוש. באופן בלתי נמנע עולה השאלה מה איננו רואים היום. מתי אנחנו צריכים להיות מוטרדים, מתי אסור לנו לפטור עוולות כענינן הפנימי של אומות אחרות, מה יאמר ההיסטוריון של העתיד על דורנו.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג אודות הביוגרפיה המעמיקה והמעניינת הזו. פסט יורד לפרטי הפרטים של התקופה ושל האיש, ומספר באופן מושך ומרתק, אפילו מותח, על מה שנראה מעל פני השטח ועל התהליכים שמאחורי הקלעים. תרגומו הארכאי והפיוטי מדי של אהרן אמיר אינו מקל על חייו של הקורא, תרגום ענייני יותר היה מיטיב עם הספר, אך איכות עבודתו של פסט גוברת על ליקויי התרגום.

הספר מומלץ בהחלט, הן כמסמך היסטורי, והן כממריץ למבט מעמיק בהתרחשויות זמננו.

Hitler – Joachim C. Fest

כתר

1986 (1973)

תרגום: אהרן אמיר

כותרת משנה: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל

עם תום מלחמת העולם השניה חולקה גרמניה בין ארבע המנצחות – ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. בנות הברית לשעבר ניצבו משני עבריו של גבול בפועל – ברית המועצות ממזרח, ושלוש האחרות ממערב. ברלין, עיר הבירה המשותפת, הממוקמת בלב האזור שנשלט על ידי הסובייטים, חולקה אף היא באופן דומה, ולמעצמות המערביות ניתנה זכות מעבר חופשי אליה. התכנון לטווח ארוך התייחס לאפשרות של איחוד גרמניה בעתיד, ואיחוד ברלין כבירתה, אך הכוחות שפעלו בשטח בשנים שאחרי המלחמה יצרו בינתים מצב של שתי מדינות שונות זו מזו: מצד אחד גרמניה המערבית, שחוותה נס כלכלי בתמיכה מסיבית של ארצות הברית, ומצד שני גרמניה המזרחית שקרסה תחת כלכלה קומוניסטית. פליטים נהרו בהמוניהם מן המזרח אל המערב, מנצלים את הגבול הפתוח אל חלקה המערבי של ברלין. חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות, ואולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, לא יכלו להשלים עם המצב, שאיים על היוקרה הסובייטית ועל מצבה הכלכלי הרעוע ממילא של מזרח גרמניה. המערב, מצדו, לא יכול היה לוותר על השליטה במערב ברלין, הן מטעמים מוסריים של ההתחיבויות שנטל על עצמו כלפי הגרמנים, והן מחשש שכשלון בברלין יגרום לאי אמון כלפי ארצות הברית, ואף לקריסת ברית נאט"ו. כשנכנס קנדי, הצעיר והבלתי מנוסה, לתפקידו כנשיא בינואר 1961, החל חרושצ'וב להפעיל לחץ כבד כדי לקדם את פתרון שאלת ברלין.

כך אנחנו תקועים במצב מגוחך. נראה מטופש שנימצא על סף מלחמת גרעין בגלל הסכם המשמר את ברלין בתפקיד הבירה לעתיד של גרמניה המאוחדת, אף שכולנו יודעים שיתכן שגרמניה לעולם לא תתאחד מחדש. אך אנו מחויבים להסכם הזה, וכמונו גם הרוסים, ואיננו יכולים להניח להם להסתלק ממנו.

פרדריך קמפ מלווה את ארועי 1961 שעה אחר שעה, בחדרי החדרים של הפוליטיקה הפנימית במערב ובמזרח, ובחדרי הדיונים של הפוליטיקה הגלובלית. החל ממשפט הפתיחה – זה היה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המלחמה הקרה – תיאור הארועים מותח ומורט עצבים, והקורא שותף לכל התלבטות במשחק השחמט חורץ הגורלות הזה, שהתנהל בצל איום ממשי של גלישה לעימות גרעיני. כשנקטה לבסוף מזרח גרמניה, בתמיכת ברית המועצות, בצעד חד צדדי, ובתוך לילה אחד הקיפה את מערב ברלין בגדר תוך חסימת מרבית המעברים אליה, הגיב קנדי באיפוק ובהבלגה.

זה לא פתרון נחמד כל כך, אבל חומה טובה הרבה יותר ממלחמה.

הקמת הגדר, ואחריה החומה, נועדה למנוע מתושבי המזרח לעבור למערב, אך התנועה בכיוון השני אמורה היתה להמשך כסדרה. כמו כן נשמרה זכות התנועה החופשית של בעלות הברית משטחי מערב גרמניה אל ברלין. קנדי הסתפק בכך. אבל כשהקשיחו המזרח הגרמנים את הבדיקות במעבר ממערב ברלין למזרחה, חלה החמרה ביחסי שני הצדדים, ובפעם הראשונה בתולדות המלחמה הקרה ניצבו זה מול זה טנקים אמריקאים וסובייטים. כידוע, הסתיים משבר זה בלא כלום, אך לחולשה האמריקאית היו שתי תוצאות: האחת כמעט מיידית – משבר הטילים בקובה ב-1962, והשניה היא עצם קיומה של החומה במשך עשרים ושמונה השנים הבאות, וכליאתם של מליונים מאחוריה. קמפ מנתח באופן משכנע את ארועי 1961 בכלל, ואת שנת כהונתו הראשונה של קנדי בפרט, וכדי להמחיש עד כמה היתה זו שנה כושלת (החל במפרץ החזירים וכלה בחומת ברלין), הוא מצטט מדבריו של קנדי עצמו, כפי שנאמרו לעתונאי שביקש באותה תקופה לכתוב ספר על כהונתו: "מדוע ירצה מישהו לכתוב ספר על ממשל שאין לו במה להתפאר חוץ מסדרת אסונות?"

מלבד ההזדמנות ללמוד על פרק מרתק בהיסטוריה, קמפ מאפשר גם התבוננות מעמיקה אל אישיותם של המעורבים. מצד אחד חרושצ'וב חם המזג, סובל מהתקפי דכאון ומהתקפי שתיה, רודף כבוד, תיאטרלי, מניפולטיבי, ומצד שני קנדי הכריזמטי, לכאורה צעיר אתלטי, ולמעשה סובל משורה של תחלואים, כולל מחלת אדיסון וכאבי גב קשים, שבגינם נעזר בקביים הרחק מעיני הציבור, והיה מכור לשורה של תרופות קונבנציונליות ובלתי קונבנציונליות, שהשפיעו על מצבי רוחו. האם מהלך ההיסטוריה של מליארדי אנשים מוכתב בסופו של דבר על ידי מקריות אופיים של היחידים הניצבים בעמדת הובלה?

למרות שמדובר בספר תיעודי, ולמרות שסופם של האירועים ידוע, הוא נקרא כספר מתח משובח ומעשיר. קמפ משלב בספר כמה סיפורים של אנשים פרטיים שהושפעו ממהלך הארועים – שוטר צבאי מערב גרמני שניצב על הגבול וצפה במאורעות, צעיר מזרח גרמני שנורה וגסס בין הגדרות, ועוד – ומביא בדרך זו בפני הקורא תמונה משולבת של הדיפלומטיה המניעה את ההיסטוריה, ושל האנשים שגורלם נקבע בשלה.

אסיים במשפט שבו בחר קמפ לסיים את ספרו בהתיחסו לחומת ברלין:

במשך 30 שנה, ואולי במשך ההיסטוריה כולה, היא תשאר דימוי סמלי למה שמשטרים לא חופשיים מסוגלים לעולל כאשר מנהיגים חופשיים אינם מתייצבים כנגדם.

מומלץ מאוד

Frederick Kempe – Berlin 1961

עם עובד

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

אל קולום מק'קאן התוודעתי בספר "הצד האחר של האור", ספר מרשים ומרגש, שבגינו היו לי ציפיות גבוהות מ"לחצות אוקינוס". לשמחתי הספר הזה מתעלה לרמתו של קודמו.

"לחצות אוקינוס" מספר, בחלקו הראשון, על שלושה מסעות משמעותיים בין ארצות-הברית לאירלנד, בספינה על פני האוקינוס האטלנטי, או באויר מעליו. אין קשר נראה לעין בין השלושה, הם מתרחשים בתקופות זמן שונות על ידי אנשים שונים, ורק רמזים דקיקים המפוזרים בין השורות מעידים על הדרך בה ייקשרו זה לזה בחלקו השני של הספר.

הפרק הראשון מתאר את הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ג'ון אלקוק וארתור בראון, שניהם טייסים פעילים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הסבו מטוס הפצצה למטוס ארוך-טווח, וביוני 1919 היו הראשונים שהצליחו לחצות את האוקיונוס האטלנטי בטיסה. בפרק מתוארות ההכנות לטיסה, וכן מהלכה שעה אחר שעה, בתא טייס פתוח לרוח ולכפור, ללא מכשירים משוכללים, רק טייס ונווט נחושים מול איתני הטבע. השניים אמנם נחתו לא בשדה המתוכנן, אלא בתוך ביצה סמוכה, כשחרטום המטוס מחופר בבוץ, אך לא היה בכך מכדי להפחית מן ההרואיות של הטיסה.

בפרק השני חוצה את האוקינוס פרדריק דאגלס בן העשרים ושבע. בשנת 1845, שבע שנים אחרי שהצליח להמלט מחיי העבדות, נאלץ דאגלס לעזוב את ארצות-הברית מחשש שיוחזר לבעליו. הוא עלה על ספינה ושם פניו לבריטניה, שם הוסדר שחרורו, והוא יכול היה לשוב לארצו כבן-חורין. הפרק עוסק בתקופה בה שהה באירלנד. היו אלה הימים הראשונים של רעב תפוחי האדמה, שמספר קורבנותיו הוערך בקרוב למליון איש, ודאגלס, ששהה בבית מארחיו האמידים, למד להכיר גם את פניה אלה של הארץ. הוא הפך מעורב במאבק האירי מול בריטניה, לצדו של דניאל או'קונל, גייס תרומות לקרן למען חיסול העבדות, וחווה לראשונה בחייו יחס של שווה בין שווים. הסופר מצייר בעדינות את הפרטים הקטנים של חווית החופש, ואת רגישותו של דאגלס כלפי המשרתים. דאגלס, דמות מעוררת השתאות, נחשף כאן כאדם פרטי. בתוך ספר מוצלח מאוד זהו אולי הפרק המוצלח מכולם.

הפרק השלישי קרוב יותר לימינו. הסנטור ג'ורג' מיטשל טס ב-1998 מארצות-הברית לאירלנד במטרה לשים סוף למאבק הדמים שקרע אותה מזה עשרות שנים. בשלוש השנים שקדמו לאותה טיסה חצה את האוקינוס עשרות פעמים, מתקדם צעד ונסוג שניים, בנסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסכם שירצה את כל המעורבים. תוצאות הנסיון הזו היו טובות יותר, שכן בסיום הדיונים נחתם הסכם יום ששי הטוב. הארוע ההיסטורי הוא, כמובן, הדומיננטי בפרק, אבל לצדו נפרשת חוויתו של המתווך.

בתוך שלושה הפרקים האלה נשתלו רמזים למה שיהיה הסיפור בחלקו השני של הספר. אירלנד וקורותיה היא, כמובן, נושא מרכזי, אבל את העלילה נושאות דמויות שאינן במרכז במת ההיסטוריה. בשולי הפרק הראשון מופיעות אמילי ולוטי ארליך, אם ובת. האם עתונאית, הבת צלמת. לוטי מבקשת מבראון לקחת אתו לטיסה מכתב שכתבה אמה לידידה באירלנד. זו אינה בקשה יוצאת דופן, שכן בטיסה ההיסטורית הזו הועברו כמה מכתבים, ולכן היא נחשבת גם לטיסת הדואר הטרנס-אטלנטית הראשונה. בפרק השני אישיותו של דאגלס מעוררת משרתת צעירה בשם לילי לעזוב את אירלנד, ולמצוא חיים עצמאיים מעבר לים. בפרק השלישי שוב מופיעה לוטי, הפעם כאשה מזדקנת בכסא גלגלים, פטריוטית אירית. בחלק השני של הספר נתוודע לסיפורה של שושלת נשים משני עברי האוקינוס, ונלמד כיצד סיפורן של דמויות אנונימיות שזור לבלי התר בארועים ההיסטוריים. בסיומו של החלק הראשון חשבתי שגם בלי הקשר בין שלושת הפרקים הם יפיפיים כעומדים לעצמם. בא החלק השני והראה לי – שוב – במה כוחו של קולום מק'קאן גדול במיוחד: בבניה היחודית של העלילה, בשזירה של עבר והווה לרקמה אנושית אחת, באמפטיה, בעומק הרגש.

לא אפרט את העלילה, אוסיף רק שחלקו השלישי של הספר סוגר אותה באופן מושלם. קונטרפונקט מוגדר כצירוף של קוים מלודיים עצמאיים ליצירת מרקם הרמוני – באך, המלחין המועדף עלי, רומם את הסגנון הזה לשיא – ואני בוחרת במונח זה כתיאור מדויק של מלאכת המחשבת של מק'קאן.

מומלץ מאוד

את העטיפה הנאה עיצב יהודה דרי

TransAtlantic – Colum McCan

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כסנופון, יליד 428 לפנה"ס, היסטריון ופילוסוף אתונאי, תלמידו של סוקרטס, הוזמן להצטרף למסעו של כורש הצעיר, בנו של מלך פרס, שיצא למסע כיבושים (אין לבלבל בינו לבין כורש הגדול, שהעניק ליהודים שגלו לבבל את הזכות לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש השני). מטרתו האמיתית של כורש היתה להדיח את אחיו שירש את כס המלוכה, אך את החיילים היוונים שכירי החרב שצירף למסעו לא שיתף בתוכניותיו. צבאות שני האחים הגיעו לעימות בקוּנָקסָה, עשרים וחמישה קילומטרים צפונית לבבל. כורש נפל בקרב, והיוונים, שמצאו עצמם באזור עוין הרחק מהבית וללא תעסוקה, כרתו ברית עם המלך בתקווה לשוב ליוון בשלום. כשהמלך הפר את הברית, ורצח או לקח בשבי את מצביאי היוונים, קיבל על עצמו כסנופון את ההנהגה. את זכרונותיו מן המסע העלה על הכתב בספר שלפנינו. במקור נקרא הספר "עליית כורש" (אנאבאסיס), למרות שעיקר עיסוקו בדרכם של היוונים חזרה ליוון. כמה מן התרגומים קיבלו לפיכך כותרת שונה, וכך גם התרגום העברי.

כסנופון כתב על עצמו בגוף שלישי: במחנה הצבאי היה אתונאי אחד ושמו כסנופון, שלא היה מצביא או מפקד, אף לא חייל-מן-השורה. הוא הסתפח למחנה משום שפרוקסינוס, ידידו, הזמין אותו מביתו והבטיח לו לעשותו ידיד של כורש. לפני שהצטרף לכוחותיו של כורש נועץ כסנופון בסוקרטס, שלא התלהב מהרעיון, והציע לו לשאול בעצת האל אפולו. כסנופון התחכם, ובמקום לשאול את אפולו אם לצאת לדרך, שאל למי מהאלים עליו להקריב קורבנות כדי לשוב בשלום. כששב אל סוקרטס עם תשובתו של אפולו, גינה אותו מורו, אבל בלית-ברירה הורה לו למלא אחר מצוות האל. כסנופון, כפי שאפשר אולי להתרשם מן האנקדוטה הזו, היה אדם שיודע מה רצונו וכיצד להשיג את מבוקשו. תכונה זו תסייע לו גם בעתיד, כשיוביל את צבאו מקרב אל קרב בדרך הביתה.

הפרקים הראשונים, המתארים את מסעו של כורש עד לנפילתו, נושאים בעיקר אופי תיעודי. לעומתם, מרבית פרקי הספר, אלה המתארים את המסע חזרה ליוון, משלבים תיעוד עם סיפור, ויורדים לפרטים המרכיבים את היומיום. התופעה הבולטת ביותר היא האופן הדמוקרטי שבו התנהל הצבא. החלטות לא התקבלו מעולם על ידי מנהיג יחיד, גם אם סמכותו היתה מקובלת על כולם. במקרים רבים ההחלטות התקבלו בהצבעה של הצבא כולו, מפקדים וחיילים פשוטים כאחד. כסנופון, שסירב להיות מנהיג עליון יחיד, הרבה לשאת דברים בפני שכבת המצביאים ובפני הצבא כולו, והשימוש שעשה במילה "לדעתי" – ההפך המוחלט מהנחתת פקודות – בולט. דבריו נשאו תמיד אופי של שכנוע, בדרך כלל בשלבים. הוא התאים את המסר לשומעים, היה מומחה בהחדרת מוטיבציה, והעמיד עצמו לשיפוט חייליו כשעלו תלונות נגדו.

החיילים סמכו על כסנופון, בין השאר מפני שידעו שלא יופקרו בדרך. כך נהג כסנופון בפצועים, כשלא הצליח לשכנע אותם – בתחנונים ובאיומים – לקום ולהמשיך ללכת:

לא נותר לכסנופון אלא לזרוע פחד בלב האויב העוקב אחריהם, לבל יעוט על החיילים התשושים. הלילה כבר ירד, והאויב קרב ובא בקול גדול, שכן אנשיו הסתכסכו בגין השלל. או-אז זינקו אנשי המשמר-העורפי, שהיו כשירים, והסתערו על האויב, בעוד התשושים שואגים במלוא גרונם ומקישים ברומחיהם על מגיניהם. אימה אחזה באויב, ואנשיו גלשו על פני השלג, מן ההר אל הגיא, וקולם לא נשמע עוד. כסנופון ופקודיו אמרו לתשושים כי למחרת תישלח יחידה לאסוף אותם, והמשיך במסע.

למערכת האמונות של היוונים יש נוכחות משמעותית בטקסט. לא אחת התעכב הצבא במקומו ולא נע, עד שניתנו האותות האמוניים המתאימים. הנה דוגמא לתלות בסימנים מיסטיים למיניהם:

בלילה חלם כסנופון חלום. בחלומו ראה עצמו אסור בכבלים, אך הכבלים נשרו מעליו מאליהם והוא היה חופשי. לפני שהפציע השחר, הלך אל כיריסופוס ואמר לו כי הוא משוכנע שהכל יבוא על מקומו בשלום, וגולל לפניו את חלומו. כיריסופוס היה מרוצה מאוד, ומיד לאחר האיר היום התכנסו המצביאים להקריב קורבנות. סימני הקרביים היו יפים מלכתחילה. או-אז פרשו המצביאים והמפקדים מן המזבחות ופקדו על פקודיהם לסעוד פת-שחרית.

נהניתי מהבזקים של הומור בסיפור. ההתחכמות של כסנופון מול סוקרטס שעשעה אותי, וכמוה גם הדיאלוג הבא, שבו כסנופון האתונאי וכיריסופוס הספרטני ניסו להחליט למי מתאימה יותר המשימה של "גניבת הר", כלומר השתלטות על חלק מן ההר שלפניהם מתחת לאפו של האויב:

"אני סבור שאתם, הספרטאנים, כיריסופוס – כלומר, הקצינים הראויים לשמם – לומדים לגנוב משחר ימיכם. ולא זו בלבד שאין הגניבה בבחינת חרפה אצלכם, אלא שאינה אסורה על פי חוקיכם […]. ובכן, הרי לכם הזדמנות-פז להציג את אשר למדתם, ולחסוך מאיתנו מהלומות מיד האויב: דאגו לכך, שלא נתפס בשעה שנגנוב חלק מן ההר".

"ואילו אני שמעתי," ענה כיריסופוס, "שאתם, האתונאים, מצטיינים בגניבת כספי הציבור […]. והטובים שבכם הנם המיומנים ביותר בתחום זה, אם אמנם הנבחרים שבכם הם שזוכים בשלטון. לפיכך, זו שעתכם להוכיח את טיב החינוך שלכם".

לצד תכונותיו החיוביות של כסנופון, הוא התנהל על פי המוסר של זמנו. חייליו שבו עבדים ושפחות, והותר להם לספח אל המחנה נשים נאות ונערים טובי מראה על פי בחירתם. כשהמקומיים לא היו מוכנים למסור לידם, או למכור להם, מוצרי מזון, הם נטלו אותם בכוח. ביזה ואדמה חרוכה היו בגדר המקובל.

11,700 איש יצאו לדרך הארוכה בחזרה ליוון. כ-8,000 שרדו. ההרפתקאה כולה ארכה כשנה ושלושה חודשים.

הספר כולל מבוא אודות הסופר ואודות התקופה. באופן מוזר ביותר ואף מעיק, הערות השוליים משולבות בגוף הטקסט, לעתים בתוך סוגריים, לעתים מחוץ להם. השילוב הזה פוגם בשטף הקריאה, וחבל.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ובלתי שגרתי

הטקסט המלא באנגלית בפרויקט גוטנברג

Κύρου Ανάβασις – Ξενοφώντα

משרד הבטחון וזמורה ביתן

1984 (~380 לפנה"ס)

תרגום: אריה חשביה

כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949

"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.

הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.

על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.

האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.

שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.

לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.

העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.

צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.

גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.

גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.

קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.

רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.

אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.

לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:

גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.

גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.

מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.

כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.

חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.

אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.

כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.

בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה

מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.

הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?

כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.

To Hell and Back – Ian Kershaw

עם עובד

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

כותרת משנה: אירופה בשלהי מלחמת העולם השניה

הספר "חמישה ימים שזעזעו את העולם" מתאר בפרוטרוט את ארועי הימים האחרונים של מלחמת העולם השניה בזירה האירופית, מ-28 באפריל עד 2 במאי (הפרק של היום האחרון זולג מעט קדימה עד לחתימה על הסכם הכניעה ב-8 במאי). הספר בנוי כפסיפס של ארועים ודמויות, ונע הלוך ושוב בין הציבורי לפרטי. מרבית גיבורי הסיפורים הפרטיים הם אנשים שהתפרסמו בתחומים שונים בשנים שאחר-כך, מה שמקנה לספר גוון מעט רכילותי, אבל זוהי מחשבה שעלתה אצלי רק אחרי סיום הקריאה. תוך כדי הקריאה התקשיתי להניח אותו מהיד, שכן הוא מיטיב להמחיש את הכאוס והטירוף של אותם ימים, ויוצר חוויה סוחפת.

הספר נפתח במותו של מוסוליני ובתלית גופתו, ומסתיים בחתימה על הסכם הכניעה. בין שני אלה הוא מנסה לתפוס את כל שארע באותה תקופה, הן במבט מהצד הגרמני, והן מנקודת מבטן של בעלות הברית. חלקים נרחבים מהספר מתארים את המלחמה מבית לבית בברלין ההרוסה, במטרה להכניע את אחרוני המתגוננים, ולהעניק לסטלין את הבשורה על הנפת הדגל הסובייטי על הרייכסטאג בתאריך סמלי, ה-1 במאי. נחישותם של הרוסים – לוחמים נועזים, אך גם מבצעי מעשי אונס המוניים ברוטלים – מתוארת לצד ההתגוננות הגרמנית, שנבעה בחלקה מפטריוטיות ובחלקה מיאוש ומחוסר ברירה, שכן עד הרגע האחרון חיסלו הנאצים את מי שניסה לחדול מלחימה. השפעת המראות הנוראים במחנות הריכוז על המשחררים מקבלת גם היא טיפול נרחב בספר: חוסר היכולת להאמין לסיפורים על הזוועות, בין השאר משום שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפוצו שמועות זוועה על התנהלות הגרמנים, שמועות שברובן הופרכו, הזעם, שדחף מצד אחד להתמסרות לטיפול בקורבנות, ומצד שני הביא לתופעות של נקם, כולל הריגת שבויים אנשי סגל המחנות. גם הימים האחרונים בבונקר של היטלר מקבלים בספר כיסוי מפורט, ולאחר התאבדותו מתוארות תגובות הגרמנים, שנעו בין הקלה משום שמותו בישר את קץ המלחמה, לאובדן עשתונות עם היעלמותו של האיש שבמשך שנים הורה להם את דרכם. טירוף מערכות היה מנת חלקם של כל הצדדים, והסופר בוחר רוב הזמן בעמדת השופט ההוגן, מבין אך אינו מצדיק.

כאמור, לצד הארועים הציבוריים, הספר פורט את התקופה למקרים פרטיים, שמסייעים בהמחשת האוירה ובקירובה אל הקורא. כך אנו מתוודעים לילדה סופיה – שתהיה ידועה שנים אחר כך כסופיה לורן – הסובלת ממצוקה קשה בנפולי. בהולנד אנו פוגשים את אודרי הפברן המורעבת. אוטו פרנק התגלגל למחנה פליטים באודסה, יודע שאשתו אבדה לו, ומקווה למצוא את בנותיו כשישוב להולנד. ג'ון קנדי מסומן על ידי אביו השאפתן כמועמד לנשיאות, לאחר שאחיו הבכור נפל, והוא שוהה בקליפורניה בועידת האומות המאוחדות כעתונאי. רומן פולנסקי חי כילד רחוב בקראקוב, מוצא נחמה בפנס קסם. שמעון ויזנטל, על סף המוות, ממתין לאמריקאים במאוטהאוזן. אחותה וגיסה של מרלן דיטריך תוהים אם האמריקאים יחוסו עליהם בזכותה של מרלן, לאחר שבשנה האחרונה דאגו לרווחתם של השומרים בברגן-בלזן, היא כמנהלת קנטינה, הוא כמנהל קולנוע.

מי שמצוי בפרטי המלחמה, לא ימצא חידושים רבים בספר, וכמו שציינתי בתחילה הבחירה בסלבריטאים היא לא בהכרח הבחירה הטובה ביותר. למרות זאת, אני בהחלט ממליצה על הספר. כוחו בפסיפס מרובה הפרטים, ובחיות המרובה שבתיאוריו, כמו גם בשאלות מעוררות המחשבה העולות מתוך הארועים. קשה לדמיין את ההרס ואת האומללות, אבל הספר מצליח לקרב מקצת מהם אל הקורא.

בשורה התחתונה: ספר סוחף

Five Days That Shocked the World – Nicholas Best

כתר

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: רוני אמיר

גנרל אלפרד יודל חותם על הסכם הכניעה

כותרת משנה: מסע מיוון לאסיה

מייקל ווד, היסטוריון וכתב של ה-BBC, יצא למסע בעקבות אלכסנדר הגדול. במשך כשנה עקב אחרי מסע הכיבושים של אלכסנדר ברכב וברגל, מיוון למצרים, למזרח התיכון, ומשם לפרס ולהודו. המסע תועד בסדרת טלויזיה  ובספר שלפנינו.

בשנת 334 לפנה"ס חצה אלכסנדר את הדרדנלים כדי לנקום ביריבה הותיקה פרס, ששלטונה השתרע אז עד אסיה הקטנה. משם ירד למצרים – שם הוכתר כפרעה, וייסד בין השאר את העיר אלכסנדריה – ואחר-כך פנה להמשך המלחמה נגד פרס. כשהכניע את יריביו לא פנה לשוב הביתה, אלא המשיך במסע כיבושים עמוק אל תוך אסיה, באזורים שכיום הם פקיסטן, אפגניסטן והודו. במשך עשור נע עם צבאו במסע נועז ושטוף דמים, תוך שהוא מטביע את חותמו לדורות. לבסוף חזר לבבל, בה ראה את מרכזו החדש, ושם מת בהיותו בן שלושים ושתיים.

מייקל ווד מתאר את מסעו של אלכסנדר, ואת מסעו שלו בעקבותיו, בתשוקה ובהתלהבות מדבקות. בספר היבטים רבים של אלכסנדר ושל השפעתו: המהלכים הצבאיים, אישיותו של המלך, עקבות ההיסטוריה באסיה של ימינו, הדרך בה נכתבה ההיסטוריה, קווים משותפים בין אז לעכשו ועוד.

אלכסנדר נדחף ככל הנראה על ידי אמביציה אינסופית להוכיח שאין אתגר שלא יוכל לו. שום דבר, כולל הטבע, לא נראה לו מכשול גדול מדי. כך, לדוגמא, כשרצה לכבוש את צור, שהיתה אז על אי במרחק כשמונה-מאות מטר מהחוף, הוא הפך אותה לחצי-אי. כשעמק הפריד בינו ובין יעד מבוצר בצפון אפגניסטן, הוא מילא אותו באדמה ובעצים. מצד אחד היה אלכסנדר בונה – למעלה משלושים ערים בשם אלכסנדריה נוסדו באותה תקופה – ומצד שני היה הורס חסר רחמים: את הגברים בגיל הגיוס היה רוצח, את הנשים והילדים מכר לעבדות, והרכוש היה לשללם של לוחמיו. עבור היוונים הוא היה אלכסנדר הגדול, עבור האסיאתים הוא היה השטן. ווד מתייחס לעומק לאישיותו החמקמקה, למאניה-דיפרסיה שאפיינה אותו, לאלכוהוליזם שאולי הרג אותו.

מעניינות גם ההתיחסויות של ווד לארועים שארעו באותם מקומות מאות שנים אחר-כך, תוך שהוא מצביע על מקומות משמעותיים גיאוגרפית והיסטורית לאורך הדורות. עוד היבט מעניין באותו הקשר הוא ההשפעה ארוכת הטווח, למעשה עד ימינו, של התרבות ההלניסטית שהובאה לאזור עם אלכסנדר ואנשיו, וההמשכיות של תרבויות מקומיות עתיקות, שמנהגיהן עדיין מתקיימים.

בספר תמונות רבות של המקומות המתוארים בספר, והן מסייעות להמחיש את תנאי השטח בהם פעלו הצבאות. ווד סקרן מאוד לדעת כיצד נראה אלכסנדר, ואינו יכול להסתמך על פסלים ועל מטבעות שנועדו להאדיר אותו. הוא מניח שהתמונה הקרובה ביותר למציאות היא זו שצוירה בעקבות קרב אסוס, והונצחה בפסיפס המתאר את הקרב בין אלכסנדר לדריווש.

הנה הפיסקה המסיימת את הספר, בה מסכם ווד את חוויותיו:

ראינו את העבר עדיין חי; ראינו דברים שקשה להאמין שהם קיימים בסוף המאה העשרים – שרידיו האחרונים של העולם העתיק שאלכסנדר וצבאו ידעו, הציוויליזציות המסורתיות שבהן הוא עשה מלחמות. רכבנו עם הטורקומנים והפלגנו עם בני מוהאנו; העלינו עז כקורבן ושתינו יין עם הפגאנים השחורים של הינדו קוש. הלכנו ליד רַכָּבֶי הגמלים של מדבר מקרן, וראינו את הנוודים של לוריסטן מורחים חלב אתונות על הקבר של כורש. ראינו את העץ הקדוש של צ'אם, ואת הלהבה הקדושה של אדור פארנבאח, שלפניה התפלל דריווש בעצמו. החזקנו את הספרים האבודים של גאלנוס ותיאופראסטוס, וכרענו ברך לפני המומיה של ספיטאמנס. שמענו את זמרת האווסטה, ופגשנו את אחרון הצאצאים של הצבא המקדוני ליד קבוצת סיגליות מתחת לפסגה הקדושה של טיריץ' מיר.

בידיהם של החוקרים, היסטוריה היא דבר אחד; בידיהם של האנשים שהיו עדי הראיה שלנו לאורך כל המסע, היא דבר אחר. זה מאורע קיבוצי שקיים לנצח בסיפורים, מאורע שחלחל בתרבות והגיע עד ימינו. כפי שאומרת בתולת הים: אלכסנדר הגדול עדיין חי. והוא שולט.

מרתק ומומלץ, לא רק לחובבי היסטוריה.

In the Footsteps of Alexander the Great – Michael Wood

הד ארצי

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר