תגית: משרד הבטחון

את שמו של בנדה – דוד בן דוד – אני מכירה מילדות, אבל כילדה הייתי מודעת לפרטים בודדים אודותיו. ידעתי שהיה צנחן, כי בימי העצמאות הלכתי לראות את מפגני הצניחה מול חופי תל אביב, שהוא ואבי השתתפו בהם. ידעתי שהיה לוחם ושאיבד רגל בקרב. את העובדה האחרונה הזו הכרתי בשל אנקדוטה קומית-טרגית שנקשרה בשמו – באחת הצניחות מעל הים, הרגל התותבת ניתקה ממקומה וצנחה בנפרד ממנו, ארוע שהשעשוע והחרדה שימשו בו יחדיו בעיני הילדה וקיבעו אותו בזכרוני. מכל מקום, כשראיתי שנכתב אודותיו ספר ("תגלית" שהתגלגלה אלי בעיכוב של עשרים ושלוש שנים), בחרתי לקרוא אותו ולו רק מטעמים נוסטלגיים.

מצאתי סיפור חיים קשה ומרתק. שום דבר בילדותו לא הצביע על מסלול שיוביל אל הפיקוד על בית הספר לצניחה ואל שורה של תפקידים בכירים ומרתקים. בנדה – שם שסברתי שהוא כינוי שניתן לו בצבא, אבל מסתבר שבחר בו לעצמו כבר כילד שנלחם על מקומו – נולד ב-1938 בשכונת מצוקה יפואית, וגדל בשנותיו הראשונות בבית ששלט בו סב דומיננטי. כיצד קרה שנותר ללא הוריו כשהיה כבן שלוש? שנים אחר כך שמע שתי גרסאות מצד שתי המשפחות, אבל כך או כך – אביו התגייס לצבא הבריטי, ואמו עברה לגור עם בן זוג ערבי. הילד נשלח על ידי סבו לבית יתומים, שבו סבל מאלימות. בגיל שמונה ברח משם סופית, והתקיים מעבודות מזדמנות כילד רחוב בתל אביב. גורלו השתנה עם קום המדינה, כשילדי הרחוב נאספו אל מוסד לעבריינים צעירים. במוסד נמצאו לו לראשונה שני אנשים – מנהל ומורה – שהאמינו בו, שדאגו לרווחתו ולהשכלתו, וכשהגיע זמנו להשתחרר סידרו לו מקום בקיבוץ. גם פה נמצא לו אדם שלקח אותו תחת חסותו. לפעמים כל מה שנדרש הוא נחישות ומלאך שומר, כמו שלושה אלה, כדי לנטוע בטחון ולהפיג את בדידות מאבק ההישרדות.

בגיל שש-עשרה התגייס, והצליח להגשים חלום ולהגיע לצנחנים. מכאן ואילך פילס את דרכו אל הקצונה, אל הפיקוד, אל תפקידים בכירים בשירות הבטחון, ואל עסקי אבטחה חובקי עולם.

סיפור הצלחה, סיפור מעורר השראה של היחלצות מנקודת פתיחה נחותה אל הישגים. אבל פצע הנטישה של הילד נותר פתוח. ב-1974, שנים אחרי שנאמר לו שאמו מתה, נודע לו שהיא חיה בירדן, נשואה ואם לילדים, ושהיא ניסתה ליצור קשר עם המשפחה ביפו. כמושל יריחו וגשרי הירדן באותה תקופה, הוא ארגן לה הזמנה לבקר בארץ, ובסצנה המזכירה את פגישת יוסף עם אחיו תחקר אותה עד לרגע שהתוודה כי הוא בנה. עשרים שנה עברו עד שהזדמן להם להפגש שוב, הפעם בירדן. יגאל סרנה תיאר את המפגשים, וגם את קורות חייו של בנדה, במאמר הזה.

הספר כתוב ברובו בגוף ראשון, למעט פרק אחד הסוקר את הקריירה הצבאית של בנדה, ולמעט פרק הסיום שמתאר את תחושותיה של עלמה פוקס-בראונר כלפי האיש שעליו כתבה (מאוחר יותר השניים נישאו זה לזה).

אין טעם להתייחס לחולשות ספרותיות שמצויות בספר. המציאות עוצמתית דיה, והסיפור ראוי להקרא.

Benda – Alma Fuchsbrauner

משרד הביטחון – ההוצאה לאור

2003

תרגום מאנגלית: עמוס כרמל

כסנופון, יליד 428 לפנה"ס, היסטריון ופילוסוף אתונאי, תלמידו של סוקרטס, הוזמן להצטרף למסעו של כורש הצעיר, בנו של מלך פרס, שיצא למסע כיבושים (אין לבלבל בינו לבין כורש הגדול, שהעניק ליהודים שגלו לבבל את הזכות לחזור לארצם ולבנות את בית המקדש השני). מטרתו האמיתית של כורש היתה להדיח את אחיו שירש את כס המלוכה, אך את החיילים היוונים שכירי החרב שצירף למסעו לא שיתף בתוכניותיו. צבאות שני האחים הגיעו לעימות בקוּנָקסָה, עשרים וחמישה קילומטרים צפונית לבבל. כורש נפל בקרב, והיוונים, שמצאו עצמם באזור עוין הרחק מהבית וללא תעסוקה, כרתו ברית עם המלך בתקווה לשוב ליוון בשלום. כשהמלך הפר את הברית, ורצח או לקח בשבי את מצביאי היוונים, קיבל על עצמו כסנופון את ההנהגה. את זכרונותיו מן המסע העלה על הכתב בספר שלפנינו. במקור נקרא הספר "עליית כורש" (אנאבאסיס), למרות שעיקר עיסוקו בדרכם של היוונים חזרה ליוון. כמה מן התרגומים קיבלו לפיכך כותרת שונה, וכך גם התרגום העברי.

כסנופון כתב על עצמו בגוף שלישי: במחנה הצבאי היה אתונאי אחד ושמו כסנופון, שלא היה מצביא או מפקד, אף לא חייל-מן-השורה. הוא הסתפח למחנה משום שפרוקסינוס, ידידו, הזמין אותו מביתו והבטיח לו לעשותו ידיד של כורש. לפני שהצטרף לכוחותיו של כורש נועץ כסנופון בסוקרטס, שלא התלהב מהרעיון, והציע לו לשאול בעצת האל אפולו. כסנופון התחכם, ובמקום לשאול את אפולו אם לצאת לדרך, שאל למי מהאלים עליו להקריב קורבנות כדי לשוב בשלום. כששב אל סוקרטס עם תשובתו של אפולו, גינה אותו מורו, אבל בלית-ברירה הורה לו למלא אחר מצוות האל. כסנופון, כפי שאפשר אולי להתרשם מן האנקדוטה הזו, היה אדם שיודע מה רצונו וכיצד להשיג את מבוקשו. תכונה זו תסייע לו גם בעתיד, כשיוביל את צבאו מקרב אל קרב בדרך הביתה.

הפרקים הראשונים, המתארים את מסעו של כורש עד לנפילתו, נושאים בעיקר אופי תיעודי. לעומתם, מרבית פרקי הספר, אלה המתארים את המסע חזרה ליוון, משלבים תיעוד עם סיפור, ויורדים לפרטים המרכיבים את היומיום. התופעה הבולטת ביותר היא האופן הדמוקרטי שבו התנהל הצבא. החלטות לא התקבלו מעולם על ידי מנהיג יחיד, גם אם סמכותו היתה מקובלת על כולם. במקרים רבים ההחלטות התקבלו בהצבעה של הצבא כולו, מפקדים וחיילים פשוטים כאחד. כסנופון, שסירב להיות מנהיג עליון יחיד, הרבה לשאת דברים בפני שכבת המצביאים ובפני הצבא כולו, והשימוש שעשה במילה "לדעתי" – ההפך המוחלט מהנחתת פקודות – בולט. דבריו נשאו תמיד אופי של שכנוע, בדרך כלל בשלבים. הוא התאים את המסר לשומעים, היה מומחה בהחדרת מוטיבציה, והעמיד עצמו לשיפוט חייליו כשעלו תלונות נגדו.

החיילים סמכו על כסנופון, בין השאר מפני שידעו שלא יופקרו בדרך. כך נהג כסנופון בפצועים, כשלא הצליח לשכנע אותם – בתחנונים ובאיומים – לקום ולהמשיך ללכת:

לא נותר לכסנופון אלא לזרוע פחד בלב האויב העוקב אחריהם, לבל יעוט על החיילים התשושים. הלילה כבר ירד, והאויב קרב ובא בקול גדול, שכן אנשיו הסתכסכו בגין השלל. או-אז זינקו אנשי המשמר-העורפי, שהיו כשירים, והסתערו על האויב, בעוד התשושים שואגים במלוא גרונם ומקישים ברומחיהם על מגיניהם. אימה אחזה באויב, ואנשיו גלשו על פני השלג, מן ההר אל הגיא, וקולם לא נשמע עוד. כסנופון ופקודיו אמרו לתשושים כי למחרת תישלח יחידה לאסוף אותם, והמשיך במסע.

למערכת האמונות של היוונים יש נוכחות משמעותית בטקסט. לא אחת התעכב הצבא במקומו ולא נע, עד שניתנו האותות האמוניים המתאימים. הנה דוגמא לתלות בסימנים מיסטיים למיניהם:

בלילה חלם כסנופון חלום. בחלומו ראה עצמו אסור בכבלים, אך הכבלים נשרו מעליו מאליהם והוא היה חופשי. לפני שהפציע השחר, הלך אל כיריסופוס ואמר לו כי הוא משוכנע שהכל יבוא על מקומו בשלום, וגולל לפניו את חלומו. כיריסופוס היה מרוצה מאוד, ומיד לאחר האיר היום התכנסו המצביאים להקריב קורבנות. סימני הקרביים היו יפים מלכתחילה. או-אז פרשו המצביאים והמפקדים מן המזבחות ופקדו על פקודיהם לסעוד פת-שחרית.

נהניתי מהבזקים של הומור בסיפור. ההתחכמות של כסנופון מול סוקרטס שעשעה אותי, וכמוה גם הדיאלוג הבא, שבו כסנופון האתונאי וכיריסופוס הספרטני ניסו להחליט למי מתאימה יותר המשימה של "גניבת הר", כלומר השתלטות על חלק מן ההר שלפניהם מתחת לאפו של האויב:

"אני סבור שאתם, הספרטאנים, כיריסופוס – כלומר, הקצינים הראויים לשמם – לומדים לגנוב משחר ימיכם. ולא זו בלבד שאין הגניבה בבחינת חרפה אצלכם, אלא שאינה אסורה על פי חוקיכם […]. ובכן, הרי לכם הזדמנות-פז להציג את אשר למדתם, ולחסוך מאיתנו מהלומות מיד האויב: דאגו לכך, שלא נתפס בשעה שנגנוב חלק מן ההר".

"ואילו אני שמעתי," ענה כיריסופוס, "שאתם, האתונאים, מצטיינים בגניבת כספי הציבור […]. והטובים שבכם הנם המיומנים ביותר בתחום זה, אם אמנם הנבחרים שבכם הם שזוכים בשלטון. לפיכך, זו שעתכם להוכיח את טיב החינוך שלכם".

לצד תכונותיו החיוביות של כסנופון, הוא התנהל על פי המוסר של זמנו. חייליו שבו עבדים ושפחות, והותר להם לספח אל המחנה נשים נאות ונערים טובי מראה על פי בחירתם. כשהמקומיים לא היו מוכנים למסור לידם, או למכור להם, מוצרי מזון, הם נטלו אותם בכוח. ביזה ואדמה חרוכה היו בגדר המקובל.

11,700 איש יצאו לדרך הארוכה בחזרה ליוון. כ-8,000 שרדו. ההרפתקאה כולה ארכה כשנה ושלושה חודשים.

הספר כולל מבוא אודות הסופר ואודות התקופה. באופן מוזר ביותר ואף מעיק, הערות השוליים משולבות בגוף הטקסט, לעתים בתוך סוגריים, לעתים מחוץ להם. השילוב הזה פוגם בשטף הקריאה, וחבל.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ובלתי שגרתי

הטקסט המלא באנגלית בפרויקט גוטנברג

Κύρου Ανάβασις – Ξενοφώντα

משרד הבטחון וזמורה ביתן

1984 (~380 לפנה"ס)

תרגום: אריה חשביה