תגית: הכורסא

בשנת 2061 צפוי השביט האלי לבקר במערכת השמש הפנימית. בפעם הזו, כך נפתח הספר, הקירבה שלו לכדור הארץ תהיה הרת אסון. אנשים ספורים נבחרו לאכלס את תיבת נוח המודרנית, חללית בין גלקטית, שתישא את נציגי האנושות אל כוכב אחר, שם יוכלו להתחיל מחדש. פטרה בת השלוש-עשרה, יחד עם הוריה ועם אחיה הצעיר חאבייר, נמנו עמם. בין הנשארים מאחור בכדור הארץ העתיד להחרב נמצאת גם ליטה, סבתה האהובה של פטרה, מספרת סיפורים מחוננת, שמתארת את השביט כנחש אש, בנה של האדמה, השב אל אמו. פטרה מקווה לשאת איתה את כשרונה של סבתה אל חייה החדשים.

שלוש מאות שבעים וחמש שנים יימשך המסע, ובמהלכו ישהו הנוסעים בתרדמת, איש איש בתא משלו, כשאל מוחם מוזרם ידע בתחומים שונים, שיועיל לחברה כשיתעוררו. בוטניקה וגיאולוגיה הם התחומים שבחרו הוריה של פטרה עבורה. אמנות הסיפורים אינה נמנית עם הידע החיוני, כך החליט מי שהחליט.

להתחיל מחדש, בלי הנזק שנגרם לכדור הארץ, בלי עוינות שבטית, בלי עילות למלחמה. נשמע מצוין. אלא שעל החללית, האחרונה מבין השתים שהצליחו לעזוב את כדור הארץ, השתלט מה שנקרא "הקולקטיב", מעין גרסה דיקטטורית דורסנית של קומוניזם. עם הידע שטופטף למוחות הנוסעים שודרה גם הדרישה לציית לקולקטיב ולפעול לטובתו. במקביל נמחקו כליל הזכרונות הפרטיים. אם משהו כשל בתהליך המחיקה, האדם "טוהר", הווה אומר לא התעורר לחיים החדשים אלא הועלם.

פטרה מצליחה איכשהו לחמוק דרך שתי מסננות. מהראשונה חמקה עוד על כדור הארץ: יש לה בעיית ראיה שהיתה פוסלת אותה מלהשתתף בטיסה, אילו התגלתה. מהשניה חמקה בשלב ההתעוררות: משום מה המנגנון, שבחן את האנשים שהורדמו, לא שם לב לכך שזכרונותיה לא נמחקו. היא זוכרת בעירנות מרובה ולפרטי פרטים את חייה הקודמים, זוכרת את סיפורי סבתה, ומיישמת את עצתה של הסבתא לברוא על בסיסם סיפורים חדשים משלה.

בצד החיוב, הספר קריא, שופע דמיון יוצר, לעתים נוגע ללב, מציג מעין גיבורת על אנושית שאפשר להזדהות איתה. בצד השלילה, הסופרת מבקשת מאתנו להתעלם מחורים בעלילה, דוגמת הכשלים שבפיסקה הקודמת, שאינם מוסברים, ואחרים כמותם. כן, אני יודעת, זה ספר ילדים. אבל, לדעתי, יש הבדל גדול בין עלילה דמיונית, שאינה בהכרח הגיונית, לעלילה המתחזה להגיונית ומותירה חורים שאי אפשר להסבירם ושהסופרת עצמה אינה טורחת להסבירם. הקוראת המבוגרת שאני התקשתה ליהנות למרות נוכחות הכשלים, או להניח אותם בצד ולשכוח מקיומם. מכיוון שהספר זכה בפרס יוקרתי לספרות ילדים, אולי יש בו יותר מכפי שהצלחתי למצוא.

The Last Cuentista – Donna Barba Higuera

הכורסא

2025 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוצב לאון בן השבע-עשרה בעיירה בנורמנדי כאלחוטאי. בשיטוטיו באזור התוודע אל לואיז, צעירה מקומית שנטלה על עצמה לבשר למשפחות את הבשורה המרה על נפילת יקיריהן בקרבות. בין השניים נוצר קשר חברי ורומנטי עמוק, שנקטע באחת כשדרך בה פסעו הופצצה דקות לאחר שפנו איש לדרכו. במשך כעשור היו שניהם בטוחים שהאחר נהרג, אך מכיוון שהספר נפתח בלוויתו של לאון שנפטר בזקנתו, ומכיוון שלואיז מופיעה בכנסיה בטקס האשכבה, אנו יודעים ששרדו.

פגישה אקראית בפריז, בה מתגוררים שניהם, מחדשת את הקשר. לאון התחתן בינתים עם איבון, נולד לו ילד, אשתו בהריון, והוא עובד ככימאי במשטרה. לואיז עובדת במרחק רחובות ספורים בבנק. קרבת הלבבות לא התפוגגה, אך שניהם יודעים שלא יהרסו את מה שנבנה בשנות הפירוד כדי להתאחד על החורבות. העלילה מלווה אותם אל תוך מלחמת העולם השניה ולאחריה, עד מותו, כאמור, של לאון.

הסופר הוא נכדם של לאון ואיבון, והספר הוא מחווה שכתב לכבודם. לצד סיפורו של המשולש הלא פשוט הזה, הוא מאיר שתי פרשיות מתקופת הכיבוש הגרמני, והן, בעיני, המעניקות לספר את הענין שבו. האחת היא מתחום העיסוק שנכפה על לאון: המחלקה לפיקוח על תושבי חוץ ופליטים, שהוקמה כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עקבה אחרי המהגרים לצרפת, והגבירה את פעילותה בשנים של עלית הנאצים בגרמניה, כשאלפי פליטים נהרו אליה. כשהכיבוש היה ממש מעבר לפינה, חלק מן המידע, שנצבר במאות אלפי כרטיסיות, הושמד, ואת חלקו נעשה נסיון להסתיר. הגרמנים מצאו את הכרטיסיות שהוחבאו והושחתו בשל תנאי המחבוא, והושיבו עשרות שוטרים ליצור עותקים נקיים. הסופר מייחס לסבו נסיון לחבל בעבודת ההעתקה, אם בקצב עבודה איטי ואם בהכנסת שגיאות. הפרשיה השניה היא מתחום עיסוקה של לואיז: בצרפת הצטברו רזרבות גדולות של זהב, שהצרפתים ביקשו למלט מידי הגרמנים. אחד המקלטים המרכזיים של הזהב היה בסנגל, ולואיז נשלחה לשם כדי להשגיח עליו.

דמותה של איבון אמנם אינה מוזכרת בשמו של הספר, אך היא בעיני הדמות המעניינת במשולש. בעוד לואיז ולאון ממשיכים פחות או יותר בשגרה ומתרפקים על האהבה שידעו ושעוד יידעו, איבון היא זו שמנהלת מאבק הישרדות יומיומי. היא זו ששומרת על שלמות משפחתה, ומאפשרת בתבונה ללאון להחזיק באהבתו ללואיז, יחד עם מסירותו כלפיה, ובלבד שילדיה יזכו למשפחה הרמונית ומגוננת בשנים הקשות. היא זו שמתמרנת ומנווטת ומתחמנת בתנאים המלחיצים של הכיבוש כדי לוודא שלכל חמשת ילדיה לא יאונה כל רע. לאון מרשה לעצמו בשנות המלחמה קשת של רגשות כלפי משפחתו, כלפי הכובשים, כלפי מצבו הפרטי והלאומי. איבון מרשה לעצמה באותן שנים רק קשיחות ודריכות, כלביאה המגנה על הלהקה כולה.

הספר כתוב יפה, נוגע ללב, ומשלב בין הפרטי לציבורי. צרם לי שאין בו כמעט שום נגיעה למה שעוללו הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, כי הסופר בחר להתרכז במשפחתו בתוך הבועה של עצמה ולצמצם את היריעה. בהתעלם מכך, מומלץ.

Léon und Louise – Alex Capus

הכורסא וידיעות ספרים

2012 (2011)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

קורליין, שעברה לדירה חדשה עם הוריה, חוקרת את סביבתה. היא מנסה, בהצלחה מועטה, למשוך את תשומת לבם של הוריה העסוקים בעבודתם, ולכן היא משוחחת עם שתי השכנות מלמטה, שחקניות בדימוס שמתרפקות על עברן, ועם השכן המשוגע מלמעלה שמפעיל קרקס עכברים שאותו אינו מראה לילדה. כשאביה מציע לה להעסיק את עצמה בספירת דברים בבית, כמו חלונות או חפצים כחולים, היא מגלה שמתוך ארבע-עשרה דלתות אחת אינה נפתחת. כשאמה מתפנה לענות לשאלותיה, היא מראה לה שהדלת מוליכה אל קיר לבנים, שככל הנראה נבנה כשדירה גדולה פוצלה לדירות קטנות. אבל כשקורליין פותחת את הדלת בעצמה, היא מוצאת שהקיר נעלם, ומסדרון מוליך אל מעין עולם מראה. בעולם האחר הזה היא מוצאת גרסאות אחרות של הוריה, שפנויים להקשיב לה ומבקשים שתשאר. גם השכנים ידידותיים יותר. לולא הציעו לה ההורים האחרים לתפור כפתורים  לעיניה כדי שתדמה להם, ולולא אחזה בתוך כיסה באבן מחוררת שהעניקו לה השכנות אחרי שהזהירו אותה שסכנה אורבת לה, אולי היתה מהססת בין שני העולמות. אבל היא בוחרת לחזור הביתה. כשהיא מגלה שהוריה האמיתיים נעלמו, היא חוזרת אל העולם האחר במשימת הצלה. מתלווה אליה פה ושם חתול שחור נטול שם, שכמוה יכול לעבור בין העולמות.

ניל גיימן רקח סיפור פנטזיה, מעין שילוב של מוחם המרושע של האחים גרים עם הנונסנסיות של לואיס קרול ועם הדמיון החינני שלו עצמו. בשל הקלילות הסיפורית והפשטנות הוא יכול להתאים לקוראים צעירים, אבל גם מבוגרים כדוגמת הח"מ ימצאו בו יופי והנאה. בתוך האי-גיון העלילתי גיימן מציג דמויות שלמות, מלאות חיים, בעלות אופי מובחן, שקל להתייחס אליהן לחיוב או לשלילה. בעיקרו, בעיני, זהו סיפור על אומץ להתמודד עם פחדים, על תושיה, וגם על אהבה שיכולה לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, כאן בדגש על אהבת הורים וילדים.

הספר תורגם ב-2003 על ידי ורד טוכטרמן. הילית חמו מאיר תרגמה כעת מחדש. הכריכה והאיורים שמתלווים לטקסט הם פרי מכחולה של אוריין שביט.

בפינת האנקדוטה: בראיון אתו סיפר ניל גיימן שהתכוון לקרוא לגיבורה בשם המקובל קרוליין, אך שגיאת הקלדה שביצע נשאה חן בעיניו, וכך זכתה קורליין לשמה המקורי, וגם להזדמנויות רבות לתקן את אלה שטועים בהגיית השם.

בפינת הסקרנות: בדקתי למה האם האחרת מכונה לעתים בֶּלְדָם. המשמעות המקורית של הביטוי היא אשה מבוגרת, אבל בפולקלור היא עברה הסבה לזקנה מרושעת או מכשפה, מישהי מעין זו שפיתתה את הנזל וגרטל.

חביב, קריא, עתיר דמיון ומומלץ.

Coraline – Neil Gaiman

הכורסא

2025 (2002)

תרגום מאנגלית: הילית חמו מאיר

רבע מאה אחרי שגֶד וטֶנַר נפגשו במבוך הקברים של אטואן, הם שבים ונפגשים. טנר נטשה, מבחירה, את חברת בעלי הכוחות והיתה לאשת חוואי, והיא כעת אלמנה ואם לשני ילדים מבוגרים. גד, שפגשנו אותו כילד ב"הקוסם מארץ ים", והתלווינו למאבקיו בהתפוגגות הקסם ב"החוף הרחוק ביותר", הוא כעת גבר מזדקן, שאינו רואה לעצמו פחיתות כבוד בעבודה כרועה. כשטנר נקראת אל ערש הדווי של אוגיון, גד מגיע על גבו של דרקון, ושותפות עדינה נרקמת ביניהם.

ארץ-ים היא אותה ארץ-ים, מוטיבים רבים שפגשנו בספרים הקודמים מצויים גם כאן, אבל "טהאנו" שונה. יש בו קסמים וכישופים, כמובן, אבל נעדרים ממנו כמעט לחלוטין "הרעש והצלצולים" של הקסמים הגדולים. הסיפור האנושי, שכמובן נכח גם בקודמים, הוא כאן בקדמת הבמה. באחרית דבר שכתבה הסופרת, ובה היא מתייחסת גם לביקורת כלפי הספר, היא מסבירה כי ביקשה "להתבונן בהרואיות מבחוץ ומלמטה, מנקודת המבט של אלה שאינם כלולים בה […] לא רציתי לשנות את ארץ-ים, אבל היה לי צורך לגלות איך ארץ-ים נראית מנקודת המבט שלנו". קרן שפי, במאמר מעניין המצורף לספר, מציינת כי הסופרת חוקרת את העולם שלה כאנתרופולוגית. "החקירה שלה אופקית, מתפרשת: מה עוד יש? אילו עוד אנשים, קהילות, אפשריות קיימים בעולם הזה? ואיך כל הדברים שקיימים נקשרים זה לזה, ארוגים יחד, רשת של תנאים והשלכות והשפעות הדדיות?"

טנר מרבה לחשוב על מקומה של האשה בעולם, שבו הכוח מצוי בידי הגברים והנשים משלימות עם כך. הכשרה באמנויות הגבוהות או בעקרונות הקסם שמורה לגברים בלבד, וכשפי הנשים נחשבים חלשים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. נשים אינן נחשבות בעיני בעלי הכוח, כפי שחשה טנר בנסיון לשוחח עם אשף השמים: "איך היה יכול לשמוע אותה, אם לא הקשיב לאף אשה אף פעם, מאז הפעם האחרונה שאמו שרה לו שיר ערש?" בגלל ההפרדה החדה הזו נדמה שכולם חיים בפחד. "ממה אנחנו מפחדות כל כך? למה אנחנו מרשות להם לומר לנו שאנחנו מפחדות?", שואלת לארק, ידידתה של טנר. ויותר מזה, היא מאבחנת: "ממה הם פוחדים? […] למה הם מפחדים מאתנו?" גד מציע תשובה: "אם הכוח שלך איננו אלא חולשתו של האחר, אתה חי בפחד". לגד יש מענה גם לתהייה על הפחד של הנשים מהכוח של עצמן: "האם לימדו אותן פעם לתת אמון בעצמן?"

טנר, שעברה כמה גלגולים בחייה, יכלה לפחות לבחור את דרכה, גם אם תוך מאבק. תֵּרוּ, בתה המאומצת, לא זכתה לכך, בינתים. מגיל צעיר חוותה התעללות מצד משפחתה, שבשיאה הושלכה, פשוטו כמשמעו, לאש. היא איבדה עין אחת ואצבעות, חצי מגופה מצולק, והצלקות הנפשיות עמוקות אף יותר. המראה שלה מפחיד אנשים, וחמור מזה יש המאמינים כי "אדם שנעשה לו רע הוא מן הסתם רע בעצמו וראוי לעונש". נראה שתרו נדונה לשאת את "אות הקין של מה שנעשה לה", ודבר לא יוכל למחות זאת. אבל לתרו יש כוח פנימי, וטנר מנסה למצוא את הדרך הנכונה להכשיר אותה לחיים משמעותיים מתוך ידיעה כי "עוול שאי-אפשר לתקן, צריך להתעלות מעליו".

חיבבתי מאוד את טנר ואת גד בגלגול הזה. הסופרת מספרת כי הואשמה בביזויו של גד מתוך נטיה פמיניסטית, כשנטלה ממנו את כוחותיו, אבל בעיני גד כאדם נטו ללא העוצמה והאחריות של הכוח הוא אדם מעניין, אפילו שלם יותר. גם טנר, ללא מעמד הכהונה ולא שליחות רמה, פנויה יותר לאנושי, ליומיומי, והקשר ביניהם, כשתרו היא חלק מן המשפחה שיצרו, עשיר ומרגש.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, היטב, אוריין שביט וסטודיו האיש הירוק הוסיפו כריכה מוצלחת לשלושת הכריכות הקודמות, והספר מומלץ. כדאי לקרוא את כל הארבעה על פי סדר כתיבתם כדי למצות את ההיכרות עם הדמויות.

Tehanu – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2025 (1990)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"החוף הרחוק ביותר", השלישי בסדרת ספרי ארץ-ים, מפגיש אותנו עם הרב-מג נץ, הלא הוא גד, שקורותיו כנער וכאדם מבוגר סופרו בשני הספרים הקודמים. ארן, נסיך אחד האיים, מגיע אל בית הספר שבאי רוק בשליחות אביו כדי להביא את הידיעה שהקסם הולך ונעלם מן העולם. נץ יוצא לגלות מי או מה עומדים מאחורי התופעה, שכן בהעדר קסם מתפוגגת גם משמעות החיים, וארץ-ים שוקעת אל שממה וחידלון. למרות שפניו אל הלא-נודע המסוכן, הוא אינו לוקח אתו אף אחד מן המגים האחרים, אלא מציע לארן הצעיר, הבלתי מנוסה ונטול כוחות הקסם, להתלוות אליו.

ארן יחווה מסע חניכה, שתחילתו בהערצה לנץ, המשכו בפקפוק במניעיו עד כדי האשמתו בצרות-עין ובנכונות להקריב אחרים, וסיומו בתובנות. נץ יעדיף להתנהל במסע כאחד האדם, ללא כוחות קסם למעט במקרים חריגים, ולמרות חולשה גופנית קשה ינווט את השניים להתיצבות מול הרוע. עייפות ויאוש שוררים על העלילה, אבל סופו של הטוב לנצח. לא ברעש ובצלצולים, אלא בכוח הנחישות והאמונה.

כדי לעמוד על מלוא המשמעויות של העלילה, אני ממליצה לקרוא את המאמר "על החיים ועל המוות" שכתבה קרן שפי, וצורף בסיום הספר. בניגוד לשני הספרים הקודמים שהערכתי מאוד, הפעם התקשיתי במידה מסוימת להתחבר אל הלך הרוח של נץ ולרדת לפשרו, והמאמר האיר את עיני.

גם אם העלילה כמכלול חמקה ממני מעט, מצאתי בספר אמירות משמעותיות שראויות לציטוט ולתשומת לב. הנה כמה מהן.

נץ לארן: "כשהייתי צעיר, נאלצתי לבחור בין להיות ולעשות. וזינקתי על האפשרות השניה כמו טרוטה על זבוב. אבל כל מעשה שאתה עושה, כל פעולה, כובלים אותך אליהם ואל השלכותיהם ומאלצים אותך לפעול שוב ושוב. ואז, לעתים רחוקות בלבד אתה מגיע למרחב כמו זה, לזמן כמו זה, בין פעולה לפעולה, כשאפשר לעצור ופשוט להיות. או לשאול מי אתה בעצם"

נץ לארן: "דבר אחד ויחיד בעולם יכול להתנגד לאדם שלבו רע. וזהו אדם אחר […] רק רוח האדם, המסוגלת לרוע, מסוגלת גם להתגבר עליו"

כשארן תוהה מדוע נץ לא השיב כגמולם לאנשים שהם בבירור רעים, נץ משיב: "וזאת סיבה שאתנהג כמוהם? שאניח למעשיהם למשול במעשי? אני לא מתכוון להחליט בשבילם, ולא אתן להם להחליט בשבילי!"

נץ לארן: "כבעלי תבונה, אסור לנו לפעול מתוך בורות. כבעלי בחירה, אסור לנו לפעול ללא אחריות"

נץ לארן: "אדם אחד יכול להרוס באותה קלות שבה הוא יכול למשול: להיות מלך או אנטי-מלך". כשארן תוהה מי הם משרתי האנטי-מלך, נץ משיב: "במוחנו. הבוגד, העצמי. העצמי שזועק, 'אני רוצה לחיות, שיישרף העולם כל עוד אני אחיה!' הנשמה הבוגדנית הקטנה בחושך שבתוכנו, כמו תולעת בתוך תפוח"

ואולי המשמעותי מכולם – נץ לארן: "את השער בין האור לחושך אפשר לפתוח, ארן. זה דורש כוח, אבל זה אפשרי. אך לסגור אותו שוב, זה כבר סיפור אחר"

ועוד כהנה וכהנה.

מן הציטוטים אפשר להתרשם גם מתרגומו, הטוב כרגיל, של תומר בן אהרון.

לספר נוספה אחרית דבר מעניינת מאת הסופרת אודות תהליך כתיבת הספר. איור העטיפה היפה הוא של אוריין שביט, ועיצוב העטיפה המושך הוא של סטודיו האיש הירוק.

הספר עומד בפני עצמו, אבל כדאי לקרוא אותו כשלישי בסדרה אחרי קריאת שני קודמיו.

The Farthest Shore – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1972)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.

מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.

את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).

זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.

אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.

השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.

ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.

לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.

Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky

הכורסא

2019 (2024)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

גאי האוורד, במאי טלויזיה, היה בן עשר כשאביו החורג נרצח בחצר ביתם. הרוצח לא נתפס מעולם. כעת, אחרי עשרים שנה, הוא מביים סדרת טלויזיה, חקירה מול עיני המצלמות, שמטרתה לפתור את התעלומה. המפיק ניק וינסנט מכנס צוות מומחים, ביניהם בלשים, פסיכולוגית, עיתונאי חוקר, עורך-דין ועוד, ומספק להם את הכלים לפתוח בחקירה ממש מהתחלה. גאי עצמו מבטיח לא להתערב כלל, ולהופיע בפני המצלמות כעד בלבד על פי הצורך.

קארה האנטר כתבה את הספר במתכונת של שידור טלויזיוני. את חלקו הגדול של הספר תופסים תמלילי השיחות בין המשתתפים מול המצלמות, כשמשולבים בהם ראיונות שערכו עם עדים רלוונטים, תיאורים ממצים של האולפן בו הם יושבים, צילומים המופיעים ברקע דבריהם, כותרות פתיחה וסיום, וכיוצא באלה, היוצרים תחושה חיה מאוד של סדרת טלויזיה משודרת. בסיומו של כל פרק מופיעים מאמר ביקורת מאת עיתונאי המסקר את הסדרה, וקשקשת ברשת של צופים, שכל אחד מהם הוא בלש מטעם עצמו או סתם הולך רכיל. הקוראים מקבלים גם הצצה אל כמה התכתבויות פרטיות שמנהלים המשתתפים וכמה מן העדים, שכן, כפי שנכתב על הכריכה, כל קורא מוזמן להיות בלש: "גופה אחת. שישה מומחים. האם תצליחו לפתור את התעלומה לפניהם?"

כן, הצלחתי. בערך החל מאמצעו של הספר היתה לי תחושה ברורה שיש רק פתרון אפשרי אחד, וקצת התאכזבתי כשהתברר שצדקתי, כי העדפתי להיות מופתעת, כפי שהופתע העיתונאי המבקר, שלדבריו חש צורך לצפות שוב בסדרה מתחילתה כדי להבין איך החמיץ את הפיצוח. יחד עם זאת, לא היה בכך משום פגיעה במתח שחשתי לאורכה של הקריאה. למען האמת, מדובר בספר ממכר שקשה להניח בצד להפוגות. אולי דווקא בגלל דרך הכתיבה הבלתי שגרתית, אולי משום שכמעט כל פרק מסתיים בגילוי שממריץ לקרוא הלאה (כדרכן של סדרות מתח), אולי משום התפניות הבלתי צפויות בדרך לפתרון הצפוי. מבחינתי, לצד המתח ולצד התעלומה, הספר מרתק בעיקר באופן בו הוא מתאר תכנית ריאליטי, סוגה שאני מתעבת, ושאינה חדלה לעורר בי תמיהה על נכונותם של הצופים להאמין שהם חוזים במציאות בזמן שהכל מבוים, אפילו כשהארועים המתוארים אמיתיים.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, מצוין, והספר המקורי והכתוב היטב מומלץ.

Murder in the Family – Cara Hunter

הכורסא

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כותרת משנה: על העולם בעידן בני האדם

האנתרופוקן הוא השם המוצע לעידן הגיאולוגי של ימינו, המתאפיין בהשפעה מרחיקת הלכת של בני האדם על הסביבה. אין בינתים הסכמה בין אנשי המדע האם יש הצדקה למתן שם יחודי לעידן האדם, ואם כן מהו התאריך ההולם לתחילתו, אבל מחוץ לעולם המדע המונח צובר פופולריות. הסופר ג'ון גרין מבקש את מקומו בעולמנו הסואן, מחפש משמעות בחיים בכלל ובתופעות שונות בנפרד, ורוצה להתאהב בעולם כפי שהוא, מבלי להתעלם מן הסבל ומן הכאב, או בפשטות, כמילותיו הפומביות האחרונות של מוריס סנדק, "תחיו את חייכם. תחיו את חייכם. תחיו את חייכם".

הספר כולל מעל ארבעים מאמרים קצרים, כל אחד בנושא אחר. הנושאים ברובם, במבט מרפרף מלמעלה, יכולים להצטייר כשוליים – בובות דובי, אפליקצית פתקים, הסרט הפינגווינים ממדגסקר, וכיוצא באלה – אבל גרין מבקש ומוצא בהם משמעויות, שאמנם נבחנות מנקודת מבט אישית מאוד, אך הן מעניינות מאוד לקריאה, ובכל מקרה מעוררות מחשבה. בהקדמה לספר הוא מתייחס לשיטת הדירוג הפופולרית באמצעות כוכבים, מאחד עד חמישה, ובהתאם כל מאמר מסתיים בציון. למעשה, את שיטת הדירוג הוא מחיל כבר בעמודים האינפורמטיביים שלפני הטקסט – ארבעה כוכבים וחצי לגופן במקור האנגלי, Bembo MT Pro, המוזכר בדף הזכויות, ושני כוכבים וחצי לעמוד חצי כותרת, כפי שנקרא העמוד הריק למחצה שבו כתוב רק שמו של הספר. משעשע.

תרגום מילולי של שם הספר יהיה בערך האנתרופוקן נבדק, או נסקר. שמו בגרסה העברית כולל את מילת השייכות "שלי" ובצדק. גרין חושף כמעט בכל מאמר את הקשיים שהתמודד איתם כילד ואת אלה שהוא מתמודד איתם כיום. החל מתחושת אומללות וחוסר בטחון בגיל צעיר, שגררו התעללות מצד ילדים אחרים, דרך מחלות שונות, ביניהן דלקת קרום המוח ולבירינטיטיס, ועד האו-סי-די הנוכח תמיד והתקפי דכאון קשים, שבגינם הוא נוטל תרופות דרך קבע. כל אחד מהם משפיע השפעה משמעותית על האופן בו הוא בוחן את התופעות שהוא מתאר. תקופת הקורונה, שבמהלכה נכתב הספר, נוכחת אף היא בספר, ומוסיפה על קשייו של הסופר. מעניינת ומעוררת הערכה היא העובדה שלמרות כל העומס הרגשי הזה, גרין מצטייר כאיש אשכולות פעיל. בנוסף לספריו המצליחים (שאותם לא קראתי), הוא ואחיו, סופר אף הוא, מגישים פודקאסט פופולרי, מנהלים אתר לימודי, מרצים באינטנסיביות ועוד.

הנה כמה ציטוטים להדגמה:

"בכל פעם שאני שותה דיאט ד"ר פפר, אני נדהם מחדש. תראו מה בני האדם מסוגלים לעשות! הם יכולים לייצר משקה קל קר כקרח ומתוק כסוכר עם אפס קלוריות שטעמו דומה לכול וגם לכלום".

"אפשר ללמוד כל כך הרבה על החיים האמריקאיים העכשוויים מכך שביום העצמאות שלנו החגיגות כוללות: 1. מופעי זיקוקים שנראים ונשמעים כמו מטחי טילים ופצצות, ו-2. תחרות שבה אנשים מכל העולם מנסים לראות כמה נקניקיות ולחמניות יכול אדם לבלוע בעשר דקות".

במאמר על מערת לאסקו: "אני מודה שאני מתמלא בתקווה גדולה כשאני חושב על כך שארבעה ילדים וכלב בשם רוֹבּוֹ גילו מערה ובה טביעות ידים בנות שבעה-עשר אלף שנה, ששני הנערים שיכלו להשאר שם התמסרו לשמירה על המערה, ושכאשר בני האדם החלו לסכן את יופיה, הסכמנו להפסיק לבקר בה".

במאמר על מירוץ אינדיניאפוליס 500: "אני לא אוהב התקהלויות, אבל את ההתקהלות הזאת אני דווקא כן אוהב כי אני נמצא בתוך 'אנחנו' שלא דורש 'הם'".

"אולי לעולם לא נדע למה אנחנו כאן, אבל אנחנו עדיין יכולים להכריז בתקווה שאנחנו אכן כאן. אני לא חושב שתקווה כזאת היא טפשית או אידיאליסטית או מוטעית".

מדרך הטבע הערכותיו של גרין אינן בהכרח עולות תמיד בקנה אחד עם אלה שלי, אבל באמת לא מוכרחים להסכים בכל, ובכל מקרה ליקטתי מן המאמרים עובדות שלא הכרתי. אם להזכיר כמה דוגמאות, פגשתי את אליזבת מגי, האשה שהמציאה את הגרסה המקורית של משחק המונופול, כולל מערכת כללים שניה שאפשרה חלוקה של העושר שנצבר במקומות ריכוזו בידי משחק יחיד; למדתי שהשיר "לעולם לא תצעדי לבד", המזוהה עם מועדון הכדורגל של ליברפול, התגלגל מן המחזה "ליליום" של פרנץ מולנר (מי שכתב את "מחניים" החד-פעמי) דרך המחזמר "קרוסל" המבוסס עליו; הופתעתי לגלות שהשטח הכולל של המדשאות בארצות-הברית גדול פי שלושה מזה המוקדש לכל גידול אחר, ועולה אף על השטח של כמה גידולים עיקריים (כמו חיטה ותירס) יחדיו; הכרתי את האמן היפני הירויוקי דוֹי, שהחל ליצור אחרי שאיבד את אחיו, ושיצירתו, המורכבת מאלפי עיגולים זעירים המתקבצים לצורות אמורפיות, קרובה ללבו של גרין, שחזרתיות מרגיעה אותו; ועוד כהנה וכהנה.

שילוב הנושאים המעניינים, זוית הראיה היחודית והכתיבה הסיפורית הטובה, מעניקים חווית קריאה מוצלחת מאוד. תרגומו של תומר בן אהרון, כרגיל, משובח.

כפי שהספר נפתח בעצם עוד לפני שהוא נפתח (עם ההערות לגבי הגופן והעמוד הראשון), כך הוא גם נמשך אחרי שהוא מסתיים, ולכן כדאי לא לדלג על ההערות בסיומו. חלק זה של הספר היה אמור להיות מעין רשימה יבשה של המקורות ששימשו לכל מאמר, אבל כמה מן ההערות כוללות עוד כמה פיסות מידע קטנות ומעשירות. לדוגמא, המאמר "הנקניקיות של באיארינס בסטו פילסור" מתאר ביקור של הסופר ואשתו עם שני חברים ברייקיאוויק, ביום בו העיר חגגה מדליה אולימפית בכדוריד גברים (אחד התיאורים הסוחפים והמרגשים בספר). בפרק ההערות, זה שקוראים נוטים לדלג עליו (כמו גם על דף הזכויות בפתיחה שמשום מה קראתי), הוא מזכיר כבדרך אגב ששלושת שותפיו לטיול מסכימים שכל הדברים שתיאר ארעו ביום אחר בכלל ללא קשר למדליה, "ואני ממשיך לחשוב שהם טועים ושהזכרון שלי מדוק בהחלט. מה שכן, כולנו מסכימים שזאת היתה נקניקיה מעולה".

מעניין, קריא מאוד, ומומלץ בהחלט.

The Anthropocene Reviewed – John Green

הכורסא

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

באחת מסמטאות לונדון ממוקמת חנות ספרים שכונתית ותיקה, מונלייט בּוּקְס. החנות מעוצבת ומתוכננת ברוחו של בעליה, אדוארד ליווינגסטון, אדם ציני, נרגן, אבל יחד עם זאת בעל סבלנות אינסופית ללקוחותיו המוזרים, ובעל אהבה גורפת לספרות קלאסית וגם לספרים מאוירים. בין כל הספרים מוצגת לראווה תיבת זכוכית ובה יומנו של דייויד ליווינגסטון, שאדוארד נמנה עם צאצאיו הרחוקים. בקומה השניה של החנות, בסמוך לספרי אסטרונומיה, מבלה מדי יום מן הצהרים ועד הערב אוליבר טוויסט, ילד מחונן בן שמונה, שאמו עורכת הדין עסוקה, ולסוכנת הבית שלה אין סבלנות לטפל בו. בקומה הראשונה, מתחת למנורה כחולה, יושב שעות ארוכות סופר, שותק ומקליד במרץ. שיבון, בעלת הוצאה לאור ואהובתו של אדוארד, שבינתים מסרבת להנשא לו אך הוא לא איבד תקווה, שוהה בחנות לעתים קרובות. שלווה שנובעת משנים של מסורת ומהסתפקות בחיים בתוך הספרים שורה על המקום.

אל החנות הזו נקלעת במקרה אגנס, ארכיאולוגית ספרדית. אגנס משתתפת מדי קיץ בחפירות במצרים, אך בשאר הזמן היא מובטלת. מכיוון שנואשה מלמצוא עבודה בספרד, החליטה לנסות לחזר על פתחי מוזיאונים בלונדון. גם כאן, כך היא מגלה, איש אינו עומד ומחכה בלהיטות להעסיק אותה. גשם, שתופס אותה בעת שיטוט בשכונה, מביא אותה אל חנות הספרים למצוא מחסה. אדוארד, ששוכנע זמן קצר קודם לכן על ידי אוליבר להעסיק עוזר, מוקסם מאגנס ומציע לה לעבוד אתו בשעות אחר הצהרים. בשעות הבוקר תוכל להמשיך לחפש עבודה בתחומה.

בתוך האווירה הקסומה שבחנות, קסם שנובע מאישיותם המלבבת של האנשים המאכלסים אותה, ובתמיכתה של ג'סמין, מלצרית שחורת עור שמשכירה לאגנס את אחד מחדרי דירתה, אגנס תגלה כי האושר צומח מנבטים קטנים ולא צפויים. אם קודם לכן הגדירה את עצמה על בסיס התסכול המקצועי מן הקריירה התקועה שלה, היא תבין כי החיים הם הרבה יותר מהקריירה. "את קוראת נהדר את 'פיטר פן', את נחמדה, את חכמה… ואת טובה בכל הדברים האלה. אין לך סיבה להיות עצובה", אומר לה אוליבר. "את לא יכולה להסתובב בעולם ולטעון שאת ארכיאולוגית וזהו, כי אז שאר הדברים שאת עושה או מרגישה יהיו בשבילך רק שגרתיים או עצובים", אומרת לה ג'סמין.

מוניקה גוטיירס רוקמת אגדה אורבנית. ביקום של החנות קיימים רק אנשים טובים. אהבות ממבט ראשון אפשריות, סבלנות וסובלנות הן הסטנדרט, חלומות מתגשמים, משברים מחזיקים מעמד דקות ספורות בלבד ונפתרים על הצד הטוב ביותר. והכל אפוף מתיקות וקסם בתוך היופי היחודי של לונדון. קל לפטור את הספר כמשקל נוצה, עוד ספר על מפגש בין אנשים שונים שמשנה אותם מעט, אבל הכתיבה החיננית של הסופרת, שמתורגמת היטב על ידי מיכל שליו, וההומור העדין חוברים בסופו של דבר לחווית קריאה נחמדה.

ובכלל, איך אפשר לא לחבב ספר שכל-כך מחבב ספרות? אדוארד ושיבון בעיקר, אבל גם דמויות אחרות, בקיאים בספרות, הן קלאסית והן בת ימינו. ספרות היא נקודת ההתיחסות שלהם למציאות, והם מרבים בציטוטים ושואבים השראה מיצירות משובחות. שאיפתו של אדוארד, שעבודתו היא חייו, היא לזכות בפרס סקרוג', פרס שמוענק על ידי איגוד מוכרי הספרים והמוציאים לאור של לונדון למוכר הספרים הזועף של השנה, מעין ציון לשבח שמכיר במוזרותם של מוכרי הספרים של לונדון (לצדם של פרס הכובען המטורף למוציא לאור האקסצנטרי, פרס אירנדיל לקטלוג האֶלפי ביותר, ופרס אנקת גבהים לחנות הספרים הרומנטית ביותר). כשג'סמין אומרת לאגנס שאדוארד חי בתוך הספרים, אגנס משיבה לה כי "אלה החיים הכי טובים שיכולים להיות".

את העטיפה הנאה עיצבה מירב רוט.

La Librería del Señor Livingstone – Mónica Gutiérrez

הכורסא

2024 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו