תגית: הלם קרב

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024

שירה ואלעד עומדים להנשא. הוא ראש העיר, היא היועצת המשפטית לשעבר של העיריה, שנאלצה לוותר על משרתה כשבן זוגה זכה בשלו. הוא רווק מושבע, היא אלמנתו של מוכה הלם קרב אם לשלושה בנים. יחסיהם, שהחלו במפגש מקצועי משני עברי המתרס המשפטי, ידעו עליות ומורדות, בשל התקפי חרדה וזעם של אלעד. כעת הם כאמור רגע לפני טקס הנישואים, והספר מדלג בין ההווה לעבר, ומתאר את היחסים ביניהם, יחד עם תיאור כמה מן ההיבטים המקצועיים בחייהם, בעיקר העיסוק הסבוך והנפיץ במכרזים עירוניים.

לכל זה יש פוטנציאל מעניין, שפע של נושאים לעסוק בהם – טראומה, משפחה, פוליטיקה, אהבה, אם למנות מעט מן המבחר – אבל הספר מבולבל עד מאוד, והכתיבה המחושבת והמאומצת מקשה מאוד למצוא בו נקודת אחיזה להזדהות ולחיבה. בין השאר, שירה מתייחסת לבעלה אך ורק כ"נער הזהב", מן הסתם כדי לחזור ולהדגיש את הפער בין הגבר הזוהר שיצא למלחמה ושבר הכלי שחזר ממנה, אבל ההתיחסות החוזרת הזו מעושה; הנטיה להשתמש יותר מדי ב"הוא" ו"היא" במקום בשמות, מבלבלת ומעיקה; אינספור התיאורים הצדדיים – כמו תיאור חיי הנישואים של קובי, חברו של אלעד, וסיפורו של מנחם, העו"ד השכיר במשרדו – יוצרים סחבת  בעלילה, ומעמיסים עליה שלא לצורך; הדמויות די חד-מימדיות, ולכן גם כשהן נוגעות ללב קשה להאמין להן; ומה שהיה לי מעיק יותר מכל – החזרות הרבות על כל פרט ופרט.

את ספרה הקודם של הסופרת, "המטבח האחורי", לא קראתי, אבל ידעתי שזכה בפרס ספיר לספר ביכורים, ושהביקורות החמיאו לו. קראתי כעת את שנכתב עליו, והרגשתי כאילו התבלבלתי בין הספרים – "פילים בגינה", כך מסתבר, הוא בעצם פרק ב' של "המטבח האחורי". אותו מקום, אותן דמויות. בשל הדמיון אני מניחה שמי שנהנה מן הראשון ייהנה גם מן השני. לצערי איני שותפה להנאה זו.

עם עובד

2023

לו התבקשתי לסכם את "ימים לראות" במילה אחת, הייתי בוחרת במילה "עדין". הספר מגולל סיפור נוגע ללב, ועושה זאת ברכות, ללא מניפולציות רגשיות, בנגיעות עדינות בנפש גיבוריו.

סופי, אשה כבת שלושים, היא עיוורת מלידה. היא מתגוררת עם סבתה גניה, לאחר ששריפה כילתה את הדירה בה התגוררה עם שני שותפים, עיוורים אף הם. בשעות היום סופי עובדת כמרכזנית בחברת ביטוח, ובערב היא מבלה בעיקר בבית, מאזינה למוסיקה וכותבת סיפורים למגירה אודות סבתה. גניה, ניצולת שואה, אשה דעתנית ופעלתנית, אוהבת אהבה עזה את נכדתה. היא מוכנה לעשות הכל למענה, וכמעט מונעת ממנה לעשות דבר בבית כדי שלא תפגע בעצמה. שאיפתה היא למצוא לסופי בן זוג יציב. שלומי, גבר כבן ארבעים, הוא בנם של שכנים חדשים בבנין בו מתגוררות סופי וגניה. שלומי הוא איש פשוט, שויתר על שאיפות כלשהן. יחד עם אביו הוא מפעיל עסק של שליחויות, לאשתו הוא נשוי מתוך הרגל, לבניו הקטנים הוא אב מסור. כשעיניו נחות לראשונה על פניה של סופי ועל עיניה המתות, הוא ממלמל תירוץ דחוק ומסתלק. כפגוע הלם קרב הוא אינו מסוגל לשאת מראה פגמים ונכויות. בין שני האנשים השונים הללו, סופי ושלומי, יצמח סיפור אהבה, אותו ייאלצו להסתיר מקרוביהם.

שגית אמת בראה דמויות אמינות ונוגעות ללב. סופי ושלומי אינם דמויות יוצאות דופן, סיפורם אינו יוצא דופן, אבל יש כוח רב בפשטותם ובאנושיותם. סופי אינה מוגדרת על ידי עיוורונה, וקל להזדהות עם חששותיה ועם תקוותיה. שלומי, שהוא לכאורה אדם אפור ונבלע ברקע שגרת החיים, מספק רגעים מרגשים במשחקיו עם ילדיו, וחולם ללא הרף לחרוג מכלא מגבלותיו. שגית אמת הובילה את גיבוריה אל דילמה מוסרית בהיותו של שלומי נשוי לענתי, אשה טובה ונוגעת ללב אף היא. הלב יוצא אל כל המעורבים, והקורא מבקש עבורם אושר. המשבר, שיסדר מחדש את הפאזל האנושי, יבוא כ"אל מן המכונה", פתרון סיפורי שלפעמים מעיד על הידלדלות כוח דמיונו של הסופר, אך כאן הוא מתקבל על הדעת על רקע התקופה.

כוחו של הסיפור בתשומת הלב לפרטים הקטנים המרכיבים את השלם, ובחמלה השופעת מכל הדמויות. סופי, שמתקפדת כשאומרים עליה שהיא אמנם עיוורת אבל היא "כמו בן אדם רגיל". גניה, שמתייעצת עם סופי לגבי צבעי הסוודרים שהיא סורגת. שלומי, שמוצא דרך "להראות" לסופי את השקיעה. ענתי, שמבליגה ומוחלת ואינה חדלה לאהוב. הפרטים כולם מתחברים ליצירה משכנעת ומרגשת שנהניתי מאוד לקרוא.

ידיעות ספרים

2016