תגית: הלן בר

מוטלת עלי חובה לכתוב, כי שאר האנשים צריכים לדעת. בכל שעה משעות היום חוזרת על עצמה אותה התנסות כואבת: ההבחנה שהשאר אינם יודעים, שהם כלל אינם משערים את סבלותיהם של אנשים אחרים, את הרעה שמעוללים לאחרים. ואני כל הזמן עושה את המאמץ המכאיב הזה, לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא. יש אנשים שיודעים ועוצמים עיניים, את אלה לא אצליח לשכנע, כי הם קשים ואנוכיים, ומי אני שיקשיבו לי. אבל השאר, אלה שאינם יודעים, וליבם אולי רחב דיו להבין, למען אלה אני חייבת לפעול… 
עלי לכתוב, אם כן, כדי שאוכל להראות אחר כך לבני האדם באיזו תקופה חיינו. אני יודעת שרבים ילמדו לקחים גדולים יותר ויחשפו עובדות איומות יותר. אני חושבת על כל המגורשים, כל מי שנמקים בבתי הכלא, כל מי שיתנסו בנסיון הגדול של העזיבה. אבל אסור שזה יגרום לי לנהוג בפחדנות, כל אחד במעגל הקטן שלו יכול לעשות משהו. ואם הוא יכול, הוא חייב.

בדברים האלה, שכתבה הלן בר באוקטובר 1943, מתמצית בעיני אישיותה.

הלן, צעירה פריזאית יהודיה בת 22, החלה שנה קודם לכן לכתוב יומן. בין יולי לנובמבר 1942 תיארה את חייה בתוך המלחמה ובכפוף לגזירות ההולכות ומחמירות של ממשלת צרפת הכפופה לגרמנים. חרותה האישית צומצמה, אביה נאסר במחנה דראנסי, ממנו גורשו יהודים למחנות בפולין, והיא עצמה נסתה לקיים חיים נורמלים בתוך העולם המתערער. יומנה מאותה תקופה מלא בתיאורי מפגשים מוסיקליים וספרותיים, יציאות לחיק הטבע, וחברים שחיבקו ותמכו, במקביל לדיווחים על אנשים שנעלמו, גזירות שהוטלו, וחברים שהעניקו רחמים אך לא הבנה. באותה תקופה נכנסה לחייה האהבה, ואושר וצער ליוו אותה זה בצד זה. פרק זה ביומן כולל את אחד התיאורים הנוקבים והמצמררים ביותר שקראתי על חובת נשיאת הטלאי הצהוב. תחושת הבדידות של המנודה, תחושת ההשפלה, המאמץ לשאת את הטלאי בגאון – הלן מתארת אותם בבהירות רבה. פרק זה של היומן מסתיים עם צאתו של אהובה מצרפת כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשית של דה-גול.

הקטע שציטטתי בפתיחה נכתב כמעט שנה אחר-כך. במהלך אותה שנה הלן הצטרפה לשורות האוז'יף, ארגון הגג של היהודים בצרפת, הארגון היחיד שפעילותו הותרה. פעילות בארגון היוותה ערובה מסוימת נגד גירוש, ובכל זאת באחד הימים נעצרו כל חברותיה שעבדו לצדה. הלן עצמה נעדרה במקרה באותו יום מן המשרד וניצלה, אבל חור עמוק נפער בחייה. מכאן ואילך תחושת הבדידות קשה מנשוא. היא אמנם מוקפת משפחה וחברים טובים, אבל מדי יום נעלמים אנשים, ואלה שנותרו חרדים לגורלם וחרדים מפני העתיד. אבל ושכול הם מנת חלקם של הנשארים.

הלן כותבת " לספר. כי זאת חובה, אולי החובה היחידה שיש ביכולתי למלא", וכמו שכתבתי קודם יש בכך כדי להעיד על אישיותה. כי הלן פעלה ללא הרף, הן בגלוי במסגרת אוז'יף, והן במחתרת, להסתרת ילדים ולהצלתם. אבל בעיניה כל הפעילות הזו לא הוגדרה כחובה, אלא היתה דבר המובן מאליו, כי אי אפשר אחרת. יש משהו זוהר, אפילו מופתי, בדרך הפשוטה בה היא תופסת את תפקידו של האדם כאדם. כל-כך ברור וטבעי לה להושיט סיוע, להיות בצד התומך והמרגיע, עד שהיא לא מסוגלת להבין מי שאינו חש ופועל כמוה. יותר מפעם אחת היא כאילו תופסת את הראש בחוסר הבנה לנוכח הרוע.

מעבר לתיאור עובדתי של חייה של הלן, וחייהם של יהודי צרפת בכלל, היומן דן בשאלות מוסריות קשות. לדוגמא, הצידוק לפעילותו של אוז'יף. בצרפת, כמו במדינות כבושות אחרות, הגרמנים הפקידו בידי היהודים את ארגון חיי היום-יום שלהם, וכמו במקומות אחרים גם כאן הארגון זכה לביקורת ולגנאי כמשתף פעולה. הלן התמודדה באומץ עם הטענות האלה.

משפחתה של הלן חיתה בצרפת מזה דורות. הלן היתה בעיני עצמה צרפתיה, בלי להתכחש ליהדותה, אך גם בלי לייחס לדת משקל משמעותי. ודווקא משום שלא ראתה עצמה בת לגזע שונה, או מופרדת משום בחינה מצרפתים אחרים, הרדיפות היו קשות לה. הקטע הבא מסביר זאת יפה:
כשאני כותבת "יהודי" אין זה משקף את מה שאני חושבת, כי עבורי לא קיימת הבחנה שכזאת: אינני חשה שונה משאר האנשים, בשום אופן לא אצליח לראות את עצמי כחלק מקבוצה נפרדת של בני אדם, יתכן שבגלל זה אני כל כך סובלת, משום שאינני מבינה עוד. אני סובלת כשאני רואה את רשעותם של בני האדם. אני סובלת כשאני רואה את הרוע מכה ללא רחם באנושות; אולם היות שאיני חשה שאני חלק מקבוצה דתית או גזעית כלשהי (כי זה תמיד מתבטא ביהירות), אין לי משענת אלא את חיבוטי הנפש שלי והתגובות שלי, את מצפוני האישי. אני זוכרת מה שאמר לי לפשץ כשהיינו ברחוב קלוד-ברנאר, והתקוממתי כנגד הנאומים שלו בשבח הציונות: "את כבר לא יודעת למה רודפים אותך". זה נכון.

יש בחלקו הראשון של היומן כמה קטעים, שלו אני העורכת הייתי אולי בוחרת להשמיט. בעיקר לקראת סיום החלק הראשון יש המון משפטים מברקיים בסגנון "פגישה אצל א', נגינה. הגיעו ב' וג', האזנה לבאך" וכיוצ"ב. נראה לי שהלן היתה בוחרת לא לתת להם לראות אור. יתכן גם שהיתה בוחרת להשמיט קטעים חוזרים ונשנים על התלבטותה בקשר ליחסיה עם בחור שאתו התכתבה ממושכות. היא כתבה שלפעמים מביך אותה לחשוב על מי שהיתה חצי שנה – שנה קודם, ולתחושתי היה מקום לכבד אותה ואת פרטיותה ולהשמיט מעט. מצד שני, הקטעים האלה מעידים על נסיון לשמור על נורמליות בתוך הכאוס, והם גם אלה שמבליטים את תהליך ההתבגרות וההתפכחות שנכפה עליה בהמשך. מצד שלישי, והוא הקובע, היומן כולו, העדות שבו ודמותה של הלן שעולה מתוכו, מאפילים על כל חסרון ספרותי.

הלן בר, אשה צעירה שאהבה מוסיקה, שירה וספרים, את משפחתה ואת ז'אן, שולחה לדראנסי ב-27 במרס 1944, ביום הולדתה ה-23, והלכה לעולמה בברגן-בלזן, לאחר צעדת המוות מאושוויץ, באפריל 1945, ימים ספורים לפני שחרור המחנה. יהי זכרה ברוך.

Journal – Hélène Berr

הוצאת מודן

2010 (2008)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי