תגית: הקיבוץ המאוחד

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

ליאונידס, פקיד בכיר במשרד ממשלתי אוסטרי, נשוי בנחת לאשה אמידה, ומכובד על כל מכריו ועמיתיו, מקבל לרגל יום הולדתו החמישים מכתבי ברכה, וביניהם מכתב אחד בכתב יד נשי המוכר לו היטב. ליאונידס המהוגן והנאמן ניהל שנה אחרי נישואיו רומן קצר עם צעירה יהודיה, תוך שהוא מעלים ממנה את עובדת היותו נשוי. הוא הבטיח להנשא לה, ונעלם. שלוש שנים אחר כך קיבל ממנה מכתב, אך קרע אותו מבלי לקרוא. את המכתב שהוא מקבל כעת הוא פותח וקורא.

השנה היא 1936. המגבלות על היהודים בגרמניה הולכות ומחמירות, ואוסטריה אינה מפגרת בהרבה אחרי האחות הגדולה. ליאונידס אינו אנטישמי, אך הוא שטוף דעות קדומות כלפי היהודים, וכפקיד מסור הוא הולך בתלם. אם יתבקש לא למנות יהודי לתפקיד בכיר, יציית ללא מחשבה נוספת.

הצלחתם הבינלאומית של בלוך וחבר מרעיו איננה מתבססת על הערכה או על הישגים של ממש, כי אם על סיוע הדדי של יהודי העולם, על העתונות המשועבדת להם, ועל עקרון כדור השלג הידוע של תעמולה נועזת. לא זו בלבד שאמר אז את הדברים במפורש, הוא גם היה משוכנע באמיתותם.

המכתב גורם לו לחשוב שאולי כתוצאה מן הפרשה הישנה יש לו בן, והבן הזה הוא יהודי כאמו. בנוסף לדילמות הצפויות מן המצב החדש – עימות צפוי עם אשתו, אחריות כלפי בנו, נשיאה באחריות כלפי האהובה מן העבר – הוא מוצא עצמו במפתיע עומד בצד היהודי של משוואת הכוחות, והתנהלותו היומיומית משתנה. עד כמה יחזיק השינוי הזה מעמד? אם אכן יש לו בן, שעליו לא ידע עד כה, האם יעמוד לצדו? ואם אין זה בנו, האם ההתעוררות המצפונית תחזיק מעמד, או שמדובר בתפנית אגואיסטית קצרת טווח?

ורפל כורך בספר הצנום הזה (80 עמודים), המתרחש במהלכו של יום אחד, עולם שלם של התלבטויות: חוסר הבטחון המתמיד של ליאונידס בשל מוצאו העני לעומת אשתו שנולדה למעמד גבוה יותר. החשדנות של אשתו למראה המכתב, והמאבק הפנימי שלה עם החשדות. ההכרה במקריות הגורל, שאיפשר לליאונידס להחלץ ממעמדו הנמוך. וכמובן, העמידה מול גורלם של היהודים באותן שנים. בנוסף לסיפור אישי ופרטי של גבר אחד שבגד ונאלץ להתמודד עם תוצאות בגידתו, ורפל מציג בפני הקורא בזמן אמת (הספר נכתב ב-1941) את העיוות שביחס ליהודים.

פרנץ ורפל מוכר בעיקר בשל "ארבעים הימים של מוסה דאג", רומן רחב יריעה שעניינו השואה הארמנית. רומן נוסף שלו, אף הוא מעניין – "שירת ברנדט" – עוסק בברנדט הקדושה, נערה פשוטה שחזתה בהתגלות של מריה בעיר לורד, אליה הגיע ורפל במנוסתו מפני הנאצים. מסתבר שכוחו יפה גם ביצירות קצרות וממוקדות.

Eine Blassblaue Frauenschrift – Franz Werfel

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

1992 (1941)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

ז'קוב –  שני משמאל בתמונה שעל כריכת הספר – הוא אחי סבה של הסופרת ולרי זנאטי. ולרי, שלא זכתה להכירו, שמעה את שמו במהלך השנים, ושאלה שאלות שלא נענו. סקרנותה שלחה אותה לחקור את קורות משפחתה, והתוצאה היא הספר היפה הזה, שמחיה לא רק את ז'קוב, אלא גם את משפחתו, את עירו קונסטנטין שבאלג'יריה, ובמידה מסוימת גם את הקהילה היהודית במקום.

והתינוקת שצמחה בשלווה ובבטחה בבטן אמה אולי שמעה, אולי לא, את השם שנהגה באהבה וברוך עצוב, מילותיה האחרונות של אשה זקנה בנוכחות נינתה, עדיין אינה אבל כבר שם, ורשל הוציאה את נשמתה באותו ערב, והתינוקת גדלה עם שם שטבועה בו השתיקה הראשונית, אשר הסתלסלה כמו תלתל משי ונגללה ככל שהוסיפה לצעוד במאה חדשה ושאלה שאלות שעליהן איש לא נתן לה תשובה.

הספר נפתח ב-1944 על סף גיוסו של ז'קוב בן התשע-עשרה לשורות הצבא כדי להצטרף למאבקן של בעלות הברית בגרמנים. ז'קוב הוא בן הזקונים במשפחתו, צעיר בשנים רבות משלושת אחיו. הוא מתגורר בבית הוריו, שם גרים גם אחיו הבכור אברהם, אשתו מדלן ושלושת ילדיהם. הסופרת מתמצתת את מהותה של המשפחה אל תוך הערב האחרון של ז'קוב בבית: משפחה שבה לגברים ניתן שלטון מוחלט, את הילדים מותר להעניש במלקות ובכליאה במרתף חשוך שורץ חולדות, וכלתו של הבן הבכור – סבתה של הסופרת – היא שפחה חרופה של המשפחה כולה. ז'קוב שונה מכולם: הוא בחור עדין נפש, קשוב למצוקת הנשים והילדים.

ז'קוב היה מסוגל לנסוך זאת על החדר, משב של צחוק ושל עידון שיסיר מעל פני קרוביו את ארשת הפחד או הזעף.

המשכו של הספר מתנהל במקביל בתיאור התבגרותו של ז'קוב בצל המלחמה, כלוחם המשתתף בשחרורה של צרפת, ובתאור קורותיה של המשפחה לאחר עזיבתו. הסופרת מעניקה לכל אחת מן הדמויות יחס של חמלה ושל התבוננות בלתי שיפוטית. נוגעים ללב געגועיה של רשל לבנה, געגועים הגוברים עד כדי כך שהיא יוצאת על דעת עצמה למסע אל המחנה בו מוצב ז'קוב, ובידיה סלי אוכל עבורו. מצוקתה של מדלן, המנסה ברוח נמוכה לציית לכולם, ובו בזמן לדאוג לרווחתן היחסית של בנותיה, מרגשת. גבריאל, בנם של מדלן ואברהם, המוענש בחומרה על ידי אביו וסבו, מעורר חמלה לצד תקווה לעתיד משוחרר יותר. גם לאברהם, הנוקשה, חמור הסבר, היא מתיחסת ברחמים, בעיקר לאחר שחלה ורוחו נשברה.

הספר מסתיים ב-1961, כשהמשפחה, יחד עם כל יהודי העיר, הגרו לצרפת, משום שעם עזיבת הצרפתים את אלג'יריה חשו שהאדמה רועדת תחת רגליהם.

בלשון נאה, בלב רגיש ובעין בוחנת, ולרי זנאטי מציבה יד זכרון כובשת לב לז'קוב ולמשפחתו. מומלץ.

Jacob, Jacob – Valérie Zenatti

הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים

2017 (2014)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

נוגה, נבלנית ישראלית המתגוררת בהולנד, גרושה בשנות הארבעים לחייה, מתבקשת על ידי חוני, אחיה הצעיר, להגיע לארץ לסייע בניסוי משפחתי. חוני מנסה לשכנע את אמם האלמנה לעזוב את דירתה בשכונה הירושלמית המתחרדת, ולעבור לגור בדיור מוגן בתל-אביב, קרוב אליו ואל משפחתו. האם מסכימה לנסות את המקום המוצע למשך שלושה חודשים. מכיוון שלא ניתן להשאיר את הדירה, המושכרת בדמי מפתח, ללא דייר, נוגה עוברת לגור בה בעת היעדרותה של האם.

בירושלים נוגה מגלה ששני ילדים חרדים נוהגים להכנס לדירה דרך חלון האמבטיה כדי לצפות בטלויזיה, ואף שכפלו לעצמם מפתח. במהלך מוזר היא מחליטה לקנות שוט (!) כדי להפחיד אותם. היא חוששת שמא בעת היעדרה התזמורת ההולנדית תבצע יצירה לנבל, חשש שמתממש. את מרבית זמנה בארץ היא מבלה בעבודה כניצבת בסרטים ובתכניות טלויזיה, במהלכה היא פוגשת מספר טיפוסים יוצאי דופן. מפגש עם בעלה לשעבר מתפתח לאובססיה מצדו לזכות בילד שמנעה ממנו כשסירבה ללדת ילדים בתקופת נישואיהם, ולשיחות הזויות ביניהם.

לכאורה יש בספר מספר נושאים שמעניין לדון בהם: הבחירה לא להביא ילדים לעולם, המפגש בין העולם החרדי לחילוני, ההחלטה כיצד להתנהל בגיל זיקנה, ההתנהלות בין המציאות להעמדת הפנים כשחקנית. בפועל הטיפול בנושאים אלה בספר סתמי ומתמרח, ורוב הזמן סובל מחוסר סבירות. בדרך-כלל אני מעריכה את הסבלנות של א.ב. יהושע לצרף פרט לפרט, לקדם את העלילה דקה אחר דקה, אבל הפעם שיטת הכתיבה הזו לא עובדת. הדברים חוזרים על עצמם עוד ועוד, העלילה אינה מתפתחת, והדמויות אינן משכנעות.

לצערי, החמצה.

הספריה החדשה

2014

"קבצנים וגאים" הוא ספר הומוריסטי ושנון, שקריאתו שוטפת וקלה לעיכול, אך אין באפשרותי להמליץ עליו. למרות החינניות השורה עליו, זהו ספר פשטני, הנע בין שחור ללבן ללא גווני ביניים, ובעיני הוא נטול עומק.

הספר מתרחש בקהיר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מככבות בו ארבע דמויות: גוהאר, פרופסור לשעבר, שבשל התקפי חרדה פרש ממשרתו, ועבר לחיות בחוסר-כל בעיר הילידית (החלק העני של העיר הנבדל לגמרי מן החלק המבוסס, העיר האירופית), מכור לחשיש, מרוויח פרוטות מניהול חשבונות בבית-בושת, ומשמש מעין מנטור לחבריו. יֶגֶן, משורר וסוחר סמים, חי על חשבון נדבות זעומות מאמו, ומצוי תמיד על סף רעב. אֶלכורדי, עובד מדינה בטלן, אנרכיסט בגרוש, נע בין הזיות גדלות להכרה במציאות הדלה. נור אֶלדין, מצדו השני של המתרס, קצין משטרה, מיטלטל בין חלומות על חקירה מרתקת לתחושת מיאוס מחייו הבלתי מספקים. ציר הספר הוא רצח של זונה שבוצע על ידי אחת הדמויות, והחקירה שמנהל הקצין. שלא במפתיע, בהתחשב באדישותם של גיבוריו, הספר אינו מזכיר במילה את המלחמה שברקע, למעט חשש שמביעה אחת הדמויות מפצצה אימתנית, ולמעט התיחסות חד-פעמית למאה כולה כ"מתעלה על כל קודמותיה בתחום הפארסה".

הטקסט שעל הכריכה מדבר על "רוח מהפכנית" ה"חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה". אני משתדלת בדרך-כלל להפריד בין הסופר לספר, אבל כאן גם אחרית הדבר וגם הטקסט הנ"ל חיברו בין השניים. לולא החיבור הזה, אולי הייתי רואה בספר תיאור חומל ולא שיפוטי של חסרי-כל גאים. למעשה, מדובר כאן על סופר שהצהיר על בחירה בחיי חירות ובטלנות (ובפועל התקיים ממתנות של חבריו), שהתנגד לשאפתנות, וניסה באמצעות גיבוריו להעביר מסר פשטני:

"החיים פשוטים, אדוני הקצין. מה הבן-אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם".

"וגם קצת חשיש, מורי!" אמר יגן.

"בסדר, בני. גם קצת חשיש".

"אבל זו שלילה של כל קידמה!" קרא נור אלדין.

"צריך לבחור", אמר גוהאר. "קידמה או שלווה. אנחנו בחרנו בשלווה".

קידמה או שלווה – כל-כך מיושן, כל-כך שטוח.

מכיוון שקראתי לאחרונה את "בית יעקוביאן", שתיאר את המצוקה בקהיר, את העוני ואת אלימות השלטונות, נטיתי למצוא גם בספר הזה מחאה חברתית. בפועל לא נראה לי שלזה הסופר כיוון, שכן המסר ה"חתרני" שהוא שם בפי גוהאר נשמע כך:

"השתיקה שלי איננה השלמה. אני נאבק בהם ביתר יעילות ממך".

"באיזו דרך?"

"בדרך של אי-שיתוף-פעולה. אני פשוט מסרב לשתף פעולה עם אחיזת-העיניים האדירה הזאת".

"אבל עם שלם לא יכול להרשות לעצמו לנקוט גישה שלילית. הם חייבים לעבוד בשביל לחיות. איך הם יכולים לא לשתף פעולה?"

"שיהפכו כולם לקבצנים. אני בעצמי קבצן, לא? כשתהיה לנו ארץ שבה העם מורכב כל-כולו מקבצנים, אתה תראה מה יקרה לשליטה האדירה הזאת. היא תתפורר לאבק, תאמין לי".

וזו גם מסקנתו של נור אלדין, שנוטה לוותר על המאמץ המתלווה לחייו, אך אינו יכול לגייס את השכנוע העצמי כדי להיות קבצן גאה:

גוהאר ודאי צודק. לחיות כקבצן פירושו לפסוע בדרך החוכמה. אלה חיים במצב הפרימיטיבי, חפשיים מאילוצים. נור אלדין חלם על הנועם של חיי קבצן, שחי חופשי וגאה, מבלי שיהיה לו דבר להפסיד.

מעבר למסרים השטוחים, הדמויות פשוט לא מצליחות לשכנע. לא האמנתי לרגע שמדובר באידיאולוגיה סדורה. מצאתי בספר אנשים שנקלעו, מחמת חרדה או מחמת תנאי התחלה גרועים, למצב של מחסור קיצוני, ובחרו – מרצון או מחוסר יכולת – לא לנסות להיטיב את תנאי חייהם, אלא לאמץ תיאוריה שתצבע את המציאות. לרגעים רחמתי עליהם.

בשורה התחתונה: ספר כתוב בכשרון, שבשלו השיפוט מושעה לרגעים, והדמויות מצליחות לעורר רחמים במעטה של חיבה, אבל אין בו די כדי לחפות על דלות המסר.

Mendiants et Orgueilleux – Albert Cossery

הספריה החדשה

2016 (1955)

תרגום מצרפתית ואחרית דבר: ניר רצ'קובסקי

"הסיפור של שם-המשפחה החדש" מגולל את קורותיהן של לִילה ושל אלנה, החל מן הנקודה בה נפסק הספר הקודם. "החברה הגאונה" הותיר את שתי הנערות בנות השש-עשרה בצומת דרכים בחייהן: לִילה צ'רולו הפכה לגברת קאראצ'י, וכבר במהלך החתונה חוותה משבר ששיבש את תחזיותיה, ואלנה גרקו היתה צריכה להחליט אם תמשיך בלימודיה. הספר החדש מתאר את שש השנים הבאות, שנים בהן טולטלו חייה של לִילה בין אהבה לאלימות, ובהן חוותה אלנה את היציאה המשמעותית הראשונה מגבולות נפולי, כשפנתה ללימודים גבוהים בפיזה. אגב, ההבחנה בין ספר קודם לספר חדש היא טכנית בלבד: פרנטה עצמה התיחסה לארבעת הכרכים של הרומאנים הנפוליטניים כרומן אחד שפורסם בחלקים מסיבות של אורך הטקסט ומשך הכתיבה.

בסקירה על הספר הראשון ציטטתי את המשפט הבא שכתבה אלנה על חברתה:

היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

הרושם הזה ליווה אותי במהלך הקריאה של הספר השני. לִילה, הקפריזית, הכריזמטית, הבלתי צפויה, עשויה להיראות במבט שטחי רעה ובלתי הגיונית. אבל באמצעות העין הבוחנת של אלנה, נחשף המאבק המתמיד שלִילה מנהלת תחת מעטה החיצוניות הבוטחת והיהירה שלה: מאבק בסביבתה, המשלימה עם עליונות הגבר וזכותו לבעלות מוחלטת על אשתו, מאבק בנסיבות חייה, חיים של עוני ושל הורות אלימה, מאבק בבחירות שעשתה ובהשלכותיהן, מאבק למען התקוות שיש לה בעבור עצמה ובעבור אהוביה המעטים. בפרקים המוקדשים לקורותיה של לִילה חשתי לעתים תחושת חרדה, כמו על סף אסון. ההתגרות הבלתי פוסקת שלה במגבלותיה, החיים החנוקים שלה למרות הרווחה הכלכלית שזכתה לה עם נישואיה, השאיפה למשמעות ולחיי רוח שלא באה על סיפוקה, כל אלה הולכים ונערמים ומצטברים עד לבלי הכל, ונדמה שהפיצוץ בלתי נמנע. אפילו סטפנו בעלה, שלא ניחן בראיה חדה, מזהה את הסכנה והוא מדבר עם אלנה על

הכוח שלִילה בולמת בתוכה כאילו היא קפיץ של מנגנון מסוכן

אלנה, בשל הסימביוזה המורכבת שבינה ובין לילה, יודעת לזהות היטב את מה שמתחת לחיצוניות:

לִילה דברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה.

הלב יוצא אל לִילה.

בעוד לילה מתמודדת עם חיי הנישואים, אלנה עוברת התמודדויות אחרות. בצאתה מנפולי אל סביבה חדשה, היא הופכת מודעת עד מאוד לדיאלקט הנחות שבו היא מדברת, לקולניות ולוולגריות שהביאה מהשכונה, לעולם הפנימי המצומצם שלה, כאילו כל מה שהתרחש מחוץ לנפולי לא היתה לו השפעה כלשהי עליה. היא שוקעת בלימודים, מנסה להשתלב, נדחית ומקורבת חליפות, וגם כשהיא מצטיינת ודי מקובלת היא חשה בשונות שבינה ובין מי שהעולם היה פתוח בפניו מילדות, בטבעיות:

לפתע נהייתי מודעת לאותו כמעט. עשיתי את זה? כמעט. עקרתי את עצמי מנפולי, מהשכונה? כמעט. יש לי ידידות וידידים חדשים, שבאים מרקע תרבותי, ולרוב אף יותר תרבותי מזה של המורה גליאני וילדיה? כמעט. מבחינה לבחינה, האם הפכתי להיות סטודנטית המתקבלת יפה בעיני הפרופסורים המהורהרים שבחנו אותי? כמעט. היה נדמה לי שאני רואה את מה שניצב באמת מאחורי אותו כמעט. פחדתי, פחדתי כמו ביום הראשון שהגעתי לפיזה. חששתי מפני כל מי שידעו להיות תרבותיים בלי הכמעט, באגביות.

ומבלי שייאמר דבר בנושא בין השתיים, לִילה, באותו זמן עצמו, באוטודידקטיות האופיינית לה, מחפשת את הדרך הנכונה לחנך את בנה התינוק, כדי שהאגביות הזו תהיה חלק ממנו.

כמו לִילה, גם אלנה מבקשת לעצמה אופן התקיימות שיהיה כולו שלה. אלנה בת-העשרה מבקשת לבדל את עצמה, לשמור מרחק מן המתח המתמיד והמהומה האופפים את לילה, אבל אלנה בת העשרים-ושתיים מכירה באינספור האופנים בהם חיי השתיים משורגים אלה באלה, בהשפעה ההדדית חוצת המרחק והזמן. אחרי ארבע שנים של פירוד כמעט מוחלט, שבמהלכן אלנה למדה בפיזה, והיתה מעורבת בחיי שכונתה רק בחופשות, היא מבינה שבעצם

חייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למילותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגול של תנועה שלי, באותו פחות שלי, שהוא כזה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה.

אלנה ולִילה הן הדמויות המרכזיות בספר, אבל הן אינן מתנהלות בחלל ריק. הסופרת מתארת להפליא דמויות נוספות, ברובן אנשי השכונה, שמושפעות ומשפיעות על השתיים. הספר תוסס ומבעבע בתערובת של יצרים, אמונות ודעות קדומות, עסקים כשרים ואפלים, מריבות נושנות וחדשות, אהבות ושנאות, חלומות ואכזבות. התוצאה היא ספר מהפנט ועוצר נשימה.

Storia del Nuovo Cognome – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2016 (2012)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הטור השביעי הוא שם מדורו השבועי של נתן אלתרמן, שהופיע בעתון דבר מאז 1943 ועד 1965. בטור, שנכתב מרבית הזמן בחרוזים, הביע אלתרמן את דעתו על שלל ארועים שעמדו על הפרק באותם ימים, ממשחק כדורגל ועד הלווין הראשון ספוטניק, מתעשית הטקסטיל ועד היוזמה להקמת קזינו, מרכילות ספרותית עד היודנראט. שיריו לעתים קלילים, לעתים עמוקים, אך תמיד ניכרות בהם אכפתיות ומעורבות ועין בוחנת המבדילה בין עיקר וטפל. הספר שלפנינו כולל את הטורים שנכתבו בשנים 1955 עד 1959 (14.1.1955 עד 10.6.1959), השנים שחוו ארועים משמעותיים כמו מבצע קדש עם הפולמוס סביב הנסיגה, רצח קסטנר עם הדיון האמוציונלי בשאלת שיתוף הפעולה, טבח כפר-קאסם עם הויכוח הסוער בדבר ציות לפקודה. לכל אלה יש יצוג נרחב בטורים, לצד עיסוק בפכים רבים אחרים בחיי הארץ. ההיסטוריה הישראלית ולקחיה בחרוזים.

אלתרמן הוא המשורר האהוב עלי, בעיקר בזכות ההבעה העזה שלו, והשליטה המרשימה בלהטוטי העברית, תוך שהוא בורא עברית-אלתרמנית יחודית לו. בספר הזה למדתי להכיר אותו גם כהוגה, אדם בעל עמדה ובעל עקרונות, שלא היסס להביע את דעתו, פופולרית או לא. הטור השביעי זכה לפופולריות רבה בקרב הציבור – ביום פרסומו היו אנשים שהמתינו ליד בית דבר כדי להיות ראשוני הקוראים – והיתה לו השפעה רבה גם על קובעי המדיניות.

תוך כדי קריאה סימנתי לעצמי עשרות טורים מייצגים, שרציתי להציג בסקירה. מפאת קוצר היריעה אתרכז בקטעים מתוך טורים שיכלו בקלות יתרה להכתב ללא שינויים גם כיום.

זוכרים את נבואות החורבן ואת האשמת הציבור הטיפש בתוצאות הבחירות? הנה מה שהיה לאלתרמן לומר אחרי הבחירות להסתדרות ב-1955 (מתוך "עם סיכומי קלפיות"):

ומהרהר אתה עוד: כשוך סער וגל

אין לדרוש שיגשו היריבים בנחת

ללחוץ יד זה לזה, אין זה דין כדורסל…

אבל גם תוצאה מרירה או נמלחת

אולי יש לקבל בכבוד. למשל

לא לראות בה רק תוהו ופח ופחת…

חרף כל יש גם תואר אחר במילון

לתוצאות משפטם ודעתם המוצהרת

של ששים אחוזים ממחצית מליון

פועלים יהודים בכפרים וקרת…

של עולים, ותיקים, אנשי ספר-ועולו,

אנשי ניר וחרושת וספר וחרט…

על יחסם של העתונאים ב"מדינת תל אביב" לנעשה בפריפריה כבר נכתב ונאמר הרבה. אלתרמן אמר זאת ב-1955, בעקבות עמדת רוב העתונות להתעלם מהפגזות הסורים על ישובי הספר, כאילו מדובר בהטרדות לא חמורות (מתוך "ערכן של הטרדות"):

ורק רחש ספק בי שאל, אם אמנם

לא היה מתערער מעט קו השכנוע

לו שכנו באמת עתונינו אי שם

והיו מקבלים רק "פגז" לשבוע…

[…]

העיקר לפעמים (זאת הרגשנו מכבר)

אינו כן-אקטיביזם או לא-אקטיביזם…

העיקר הוא שקצת בריחוק מן הסְפר

קל לדון מעמדה של כְּתִיבִיזְם…

האם לגדל חזירים ולמכור את בשרם בשם החופש ונגד הכפיה? לאלתרמן היתה ב-1956 עמדה פשרנית מתונה בנושא (מתוך "חופש-הדעות והטלפיים"):

זעפתי: לא! החופש, אח, אינו ניתן לחלוקה! ויאמר לי העט: שמע, מְכַתֵּב-שירים,

אולי גרם נופה של זאת הארץ, או נוף תולדות העם, או כמו זה דברי הבְלות שבשוליים,

אך גם אוהב-החופש לא יכחיש, כי קצת מוזר יהיה לפגוש חוות יהודיות של חזירים

בדרך העולה, נאמר, לירושלים.

[…]

דומה כי בליבה של כל אומה – ושבעתיים באומה הזאת ובזה הנוף שהוא ערשה –

יש זכרוני סלידות מסוימות שנחרתו בחרב ובשוט והוטבעו כיצר אשר לא מדעת.

לכן חשים גם אלה אשר לא יבדילו בין מפריס פרסה ושאינו מפריס פרסה

כי בעשות אומה עברית בישראל את החזיר לעקרון בל-יעבור, עובר בתולדותיה רעד.

בשאלת ציות לפקודות שדגל שחור מתנוסס – או לא – מעליהן, דיון שמתחדש אצלנו לעתים קרובות, הביע אלתרמן את דעתו בהקשר של משפט כפר-קאסם ב-1958 (מתוך "הדין וסביביו"):

כי מצד מעשי אולי אין להפריז

ולחשוש כי יביא פסק-הדין לידי כך

שיוכרח החייל להפך ליוריסט

בקבלו הוראה. החשש הוא מופרך.

כמו כן, לא כדאי כה לחשוש לערעור-

המורל, כי מורל הרואה סכנה

בפסק-דין המגנה פשעי רצח ברור

הוא מורל שעורער כבר ללא תקנה.

אעצור כאן, ואסתפק בדוגמיות שלמעלה, שמאפשרות לטעום מעט מן השפע האלתרמני.

לספר מצורפים ביאורים והרחבות מעניינים. שמחתי על הבחירה לרכז את כולם בסוף הספר, כך שניתן להתענג על הטורים בפני עצמם ללא הערות הקוטעות את הרצף.

בשורה התחתונה: חגיגה.

הטור השביעי 1955 – 1959 / נתן אלתרמן

הקיבוץ המאוחד

2016

עריכה וביאורים: דבורה גילולה

"מורם מעפר" ראה אור במקור בשנת 1980, לפני הספרים שפרסמו את סאראמאגו בארץ. אני מודה שנגשתי אליו בחשדנות, בשל הנטיה של הוצאות ספרים להוציא לאור כל שרבוט של סופרים שהלכו לעולמם כדי לסחוט עוד קצת מהצלחת ספריהם שפורסמו בחייהם. חשדותי התפוגגו ממש מהעמוד הראשון, ו"מורם מעפר" מצטרף בעיני לצמד המוביל – "דברי ימי מנזר" ו"הבשורה על פי ישו". הסגנון היחודי של סאראמאגו שורר כאן במלוא הדרו – מקהלה כאוטית לכאורה של מספר דוברים בו-זמנית, שילוב של ציניות וכעס וחמלה, אבחנות חדות, טוויסטים תחביריים, ומסר ברור ונוקב.

זהו סיפורם של ארבעה דורות במשפחת מאו-טמפו (שם שפירושו מזג-אויר גרוע). בני המשפחה הם שכירים עונתיים באחוזותיהם של האדונים העשירים, נודדים מעיירה לעיירה במצוד אחרי פרנסה. המחסור והרעב הם בני לוויה קבועים, ונסיונות התארגנות במטרה להעלות את השכר היומי לרמה שתאפשר קיום בכבוד נתקלים בתגובה ברוטלית של המשטרה, המשתפת פעולה עם האדונים, תמורת שוחד, כמובן. המסר של הספר, הסיבה שבגינה נכתב, מובעים בבירור כבר בציטוט שנבחר כמוטו: "ואני שואל את הכלכלנים הפוליטיים, את המורליסטים, אם הם כבר חישבו את מספר היחידים שיש הכרח לגזור עליהם דלות, עבודה חסרת פרופורציה, דמורלזיציה, ילדות עשוקה, בערות נתעבת, מצוקה מוחצת, מחסור מוחלט, כדי לייצר איש עשיר אחד"?

סאראמאגו חובט ללא רחמים בכל מי שמאפשר למצב הזה להתקיים: האדונים, הכנסיה, המשטרה, הממשל הדיקטטורי, ויחד עם זאת אינו מאדיר ומייפה את גיבוריו. כך, לדוגמא, מייסד השושלת, דומיגוש הסנדלר, הוא לא יוצלח שאינו מתמיד בעבודה, ומכה את אשתו, וסאראמאגו מתאר אותו בתערובת של ביקורת ושל חמלה. חמלה מיוחדת שמורה אצלו לנשים שממלאות תפקיד כפול, הן בעבודות הבית והן בהשתתפות בהשגת פרנסה, ושמחותיהן דלות, כמו שמחתה של שרה, אלמנתו של דומיגוש, שעברה לגור עם אחיה האלמן:

ומאחר שאין זה ממנהגו של אח להכות את אחותו, או לפחות לא כמו בעל את אשתו, התחילה תקופה יפה יותר בשביל שרה דה קונסיסאו. יהיו מי שיחשבו שזה לא הרבה. ואנו נאמר שאלה אנשים אשר אינם יודעים כלום על החיים.

הכנסיה, ובאיה המתחסדים, זוכים לטיפול ארסי. הנה, לדוגמא, מה שיש לסאראמאגו לומר על אחת הגבירות, המחלקת פעמיים בשבוע מזון לנצרכים באופן משפיל למדי, באמצעות סל מצרכים המורד מהחלון אל הממתינים למטה:

וכעת הבה נכיר בהתייסרותה הנוצרית של דונה קלמנסיה ונהלל אותה, שכן אף כי מבחינת הזמן והמשאבים היא מסוגלת לחלק קטניות וקותלי חזיר גם בשאר ימות השבוע, וכך לדאוג בבטחה ובקביעות למנוחת נשמתה בת האלמוות, היא מוותרת ואינה מחלקת בכל יום מימות השבוע, זוהי כתונת הסיגופים שלה. חוץ מזה, דונה קלמנסיה, אסור להקנות לילדים הרגלים גרועים, איזו צורה תהיה לזה כשיגדלו, תארי לעצמך לאן הם עלולים להגיע בדרישות שלהם.

ה"טריקים" הספרותיים של סאראמאגו מקוריים ומשרתים את מטרותיו. בפרק עוצמתי – אחד מני רבים – מתוארים עינויים, שעובר עציר החשוד בקומוניזם, מנקודת מבטן של הנמלים המסתובבות בחדר. הכנסיה, לאורך הדורות, מיוצגת באמצעות כומר אחד, כדי להצביע על האטימות ועל חוסר היכולת להשתנות.

בשונה מספריו האחרים, כאן סאראמאגו לא לקח מרחק מן המסופר. אם ב"דברי ימי מנזר" עסק בתקופה רחוקה, וב"על עיוורון" הפליג למחוזות הפנטסיה, ב"מורם מעפר" הוא עוסק בכאן ובעכשו, והוא כועס. אמנם הלהב המושחז של אמירותיו עטוף, כרגיל אצלו, בציניות מיתממת, אבל אין בכך כדי להקהות אותן.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי מומלץ ביותר.

Levantado do chão – José Saramago

הספריה החדשה

2015 (1980)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

כותרת משנה: סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון

"אז ככה" הוא מעין יומן של רופא מתמחה, שמתאר את חוויותיו בבית החולים במשך שבעה ימים, שעה אחר שעה. פרט להתנהלות הכרונולוגית של הספר, הוא מעלה על הכתב שלל סיפורים ממפגשיו עם חולים ועם אנשי הצוות הרפואי. בטיסט בולייה, שעיקר עיסוקו באותו שבוע היה בחדר המיון, נמשך אל האשה השוכבת בחדר מספר 7 בקומה החמישית. האשה, אותה הוא מכנה ציפור-אש, בשל שערה האדום, היא בשנות החמישים לחייה, וסובלת מסרטן חשוך מרפא. בדומה לשחרזדה האגדית, שהצליחה לשרוד לילה ועוד לילה בזכות הסיפורים שספרה למלך, כך גם בטיסט מנסה להחזיק את ציפור-אש בחיים באמצעות סיפוריו. הוא משכנע את עצמו שהוא מנסה להאריך את חייה עד שבנה, שלדבריה נתקע באיסלנד בשל התפרצות הר געש, יבוא להיות איתה, אבל מדובר כאן ביותר מרופא הנוטה חסד לחולה: בטיסט, שאיבד את אמו לסרטן, זקוק להזדמנות שניה.

הספר דינמי מאוד, דחוס ארועים, מדלג מארוע לארוע ומן היומיום לזכרונות ללא הפוגה, ובכך מעביר היטב את הלחץ המתמיד שבו נתונים המתמחים. בשל הדחיסות וקוצר הנשימה, הבאים לידי ביטוי במשפטים קצרים ובתיאורים תמציתיים, התקשיתי אתו בדפים הראשונים. המרוץ משורת מחץ אחת לבאה אחריה נראה לי מתחנף לקורא ומעט שטחי. אבל די מהר התפוגגו ההתנגדויות שלי, כשמסיפור לסיפור, וממטופל למטופל, בטיסט ועמיתיו הלכו ונחשפו. האנקדוטות חדלו להיות סיפורים בעלמא, והמסר והרגש הלכו והעמיקו. ההומור האינטנסיבי, שתחילה חשדתי בו שהוא מטרת הספר, נראה לי כעת אמצעי, כמו כפית הסוכר של מרי פופינס שמקלה על בליעת התרופה, הן עבור הקורא והן עבור הכותב.

הנה כמה ציטוטים שיבהירו את כוונתי, וידגימו את סגנון הספר.

בין הסיפורים, המשעשעים על פניהם בשל הסגנון, אך אוצרים בתוכם מחלה וכאב, הסופר מגניב מסרים שחשובים לו, כמו אופן השימוש בתרופות:

תרופה זה דבר מסוכן; אם לא לוקחים אותה בצורה נכונה עלולים לחלות, למות או להכנס להריון…

לשם כך קיימים העלונים המצורפים, ולכן "אופן השימוש" נקרא "אופן השימוש" ולא "שק תפוחי אדמה".

וגם חשיבות בדיקת שד עצמית:

נחזור אל המשפט של המטופלת שלי: "אני פוחדת למצוא משהו".

גם ילדים מתחבאים מתחת לשמיכה בגלל מפלצות. אבל אם המפלצת כבר בחדר, לא יעזור להמשיך להתחבא מתחת לשמיכה. אתן יודעות מה, בנות? תשליכו מעליכן את השמיכה, תעמדו על המיטה ותבעטו למפלצת ישר בביצים! כל בדיקת שד עצמית היא בעיטה במקום הנכון.

הסופר מתאר יפה את העמידה שלו מול המוות. הקטע הבא מתייחס להצעת הצוות לתת לציפור-אש מורפיום כדי להקל על כאביה:

הצוות ואני מנסים לדבר על לבה יום אחרי יום. היא סובלת ואנחנו רוצים להקל עליה, כך לפחות אנחנו חושבים.

היא מתבוננת בנו בסלחנות, היא יודעת את האמת: הצוות המטפל ואני, כולנו מקווים שהיא תסכים כדי להרגיע את עצמנו, כיוון שהמוות כואב ומפחיד; אמנם אנחנו מתחככים בו יום-יום, אבל הוא עדיין מטיל עלינו יום-יום את אימתו.

הוא מתאר גם את דרכי ההתמודדות שלו ושל עמיתיו – כל אחד ודרכו שלו – עם סביבת העבודה עתירת הכאב, ואת השפעות ההתמודדות היומיומית על התנהלותם מחוץ לכותלי בית החולים. הנה תיאור אחד:

"אתה תמיד שומע מוזיקה כל-כך חזק?"

"לא, לא…"

רק מאז שאני מתמחה בהוספיס. אני אפילו רוקד לפעמים ברמזור אדום ("מנופף בידים" יהיה מונח מדויק יותר). אני נראה כמו אשה מטורללת על אסיד. לא אכפת לי. המסקנה היחידה שהסקתי משלושה חודשים בהוספיס? אם אתה יכול לשים מוזיקה בפול-ווליום, שים מוזיקה בפול-ווליום. […] הכל קביל כדי לא לחשוב על המטופלת מחדר 7.

"אז ככה" הוא ספר רגיש, תוסס, אנושי, הומוריסטי – לפעמים הומור שחור, רוב הזמן הומור בריא – ומעביר באופן חי ומרגש את החוויות היחודיות של סביבת בית החולים. קראתי אותו בשילוב של הנאה ושל מועקה, ואני בהחלט ממליצה עליו.

Alors Voila – Baptiste Beaulieu

ספרית פועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

"כבוד" הוא סאגה משפחתית, הנפתחת בתורכיה – בכפר כורדי ובאיסטנבול – עוברת ללונדון, וגם לגרמניה ולאבו-דאבי – וחוזרת חלקית לכפר. הספר נפתח עם שחרורו מן הכלא של איסכנדר, שביצע רצח על רקע כבוד המשפחה, חוזר אחורה בזמן אל הזמנים והמקומות בהם נטועים שורשי המשפחה, ומסתיים בחשיפת סוד ששניים מילדי הנרצחת נצרו בליבם.

נושא הספר הוא מושג הכבוד, שבגינו נשים נידונות להיות רכוש הגברים שבחייהן – תחילה רכושו של האב, אחריו רכושו של בן הזוג שלא היתה להן הזכות לבחור בעצמן, ובהיעדרו של בן הזוג בניהן נוטלים את מקומו כראש המשפחה. לאשה תפקידים מוגדרים, ואושרה שלה אינו נלקח בחשבון. פֶּמבֶּה היא אשה שכזאת: בת לאם דכאונית, שילדה בנות בלבד, נישאה על פי החלטת אביה לצעיר זר שהיה מאוהב באחותה התאומה, נדדה בעקבותיו לאנגליה, ומצאה עצמה בודדה ועזובה כשבעלה המכור להימורים נטש אותה לטובת חשפנית. כשהעזה לפנות לעצמה בתוך שגרת חייה פינה קטנה של אושר, המשפחה נהרסה. גם ג'מילה, אחותה התאומה, היא אשה שכזאת: בצעירותה נחטפה למטרות סחיטה, ואם כי איש לא נגע בה, הפכה למוכתמת בעיני כל סובביה. כל אשה ואשה במשפחה המורחבת סבלה מתפיסת הכבוד המעוותת הזו: אחותן של התאומות, חמותה של פֶּמבֶּה, גיסתה. ומשום הלחץ החברתי ושטיפת המוח מינקות, האמהות מנחילות את התפיסה הזו לבנותיהן. אֶסמָה, בתה של פֶּמבֶּה, זו שכותבת את קורותיה של אמה, מספרת על יחס שונה שניתן לה ולשני הבנים של המשפחה, על הטפות מתמשכות ששמעה מאמה בנושאי צניעות ומעמדה של האשה.

הציר המרכזי של העלילה מתרחש על רקע מפגש התרבויות מזרח-מערב. אנגליה אמנם קלטה מהגרים רבים, אך אלה חוו לא אחת תופעות של גזענות ודחיה. בנוסף לכך, המעבר מן הכפר הנידח אל ליבה של אנגליה בהכרח חשף את המהגרים לערכים שונים, והחיכוך המתמיד בין האמונות ואורחות החיים המסורתיים לערכי המערב לא יכול היה שלא להשפיע על מבנה המשפחה ועל ההתנהלות של חבריה. התגובות נעו בין רצון להתערות כליל לנטיה להתבדל.

גם יחסי הורים-ילדים הם נושא מרכזי בספר – האהבה, החרדה, הטעויות. ועל רקע זה אליף שאפאק העמידה דמויות בלתי נשכחות, ביניהן פֶּמבֶּה התמה, יוּנוּס בנה הצעיר השלם עם עצמו כבר כילד, ואיסכנדר הבכור המיוסר.

הספר לוקה, או מצטיין, בהעדר שיפוטיות. על רקע המסורת הנוקשה, דומה שכל אחד ואחד הוא קורבן, וכל אחד ואחד ראוי לגאולה ולחמלה. צרמה לי מעט הגישה הזו של "אין אשמים", אבל מכיוון שהספר נותן קול למתענים תחת עיוותי התפיסות המסורתיות הללו, אולי בכך דיינו. ואולי דווקא צדקה הסופרת בהרחבת היריעה מעבר לסבלן הישיר של הנשים אל הסבל המתפשט ומחלחל אל כל מי שסובב אותן, גם אם הוא נהנה מיתרונות מינו ומעמדו. כך או כך, זהו ספר חשוב וכתוב מצוין.

Honour – Elif Shafak

ספרית הפועלים – הקיבוץ המאוחד

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: עידית שורר