תגית: הרפתקאות

בראשית שנות העשרים לחייו היה הרמן מלוויל חבר בצוות ספינה לציד לוויתנים. המסעות הימיים של אותה תקופה עשויים היו להמשך שנים בתנאים לא קלים. ב-1842, כשעגנה ספינתו באיי מרקיז אחרי כשמונה-עשר חודשים בים, החליט לערוק ממנה יחד עם חברו טובי. את התקופה בה בילה בחברת ילידי המקום תיאר ארבע שנים מאוחר יותר בספרו הראשון "טאי-פי", המבוסס על התנסויותיו בצירוף דמיון ומחקר באמצעות ספרים אחרים. אירופה ואמריקה היו צמאות למידע על מקומות מרוחקים ועל שבטים אקזוטיים, והספר זכה לפופולריות רבה. היו שהתיחסו לתיאוריו של מלוויל בספקנות מסוימת, אך טובי, שממנו נפרד בעל-כורחו בתקופת השהות באי, חזר לחייו לאחר פרסום הספר ואימת את הדברים.

"טאי-פי" הוא תערובת של תיעוד עם סיפור הרפתקאות. מלוויל מתאר בנאמנות רבה את תלאותיהם של יורדי הים, מיטיב לצייר במלים את הטבע של איי מארקיז, ומנסה לעמוד על טיבם של מארחיו במגבלות הרבות הנובעות מהעדר שפה משותפת ומן הנסיון חסר התוחלת לפענח מערכת ערכים אחת באמצעות מערכת שונה ממנה. את הקטעים ההרפתקניים בעלילה מספקים בעיקר תיאור הבריחה המתישה מן הספינה אל לב האי הבלתי מוכר, כדי למצוא מקלט עד הסתלקותה, ותיאור ההימלטות רבת התהפוכות חזרה אל החוף למורת רוחם של בני השבט שסירבו להניח לו לעזוב.

ההיכרות עם בני השבט טאי-פי מעניינת, אבל לא פחות ממנה מעניינת נקודת המבט של מלוויל, כמייצג התרבות המערבית. מצד אחד הוא רואה בבני השבט פראים, פרימיטיביים, שקועים בהתרופפות דתית וזקוקים לתחיה רוחנית. מצד שני הוא מהלל את הפשטות ואת הטבעיות, ובוחן בחומרה את נגעי הציויליזציה. "כשהחיים פרימיטיביים, גם ההנאה מהם פשוטה ומועטת, היא נפוצה במרחבים רבים, ואינה מזויפת. אך הציויליזציה, על כל התועלת שהיא מביאה, יוצרת צרות רבות ורעות – כאב לב, קנאה, התחרות סוציאלית, מחלוקת משפחתית, ואלפי התלאות המוטלות על החיים המעודנים". "התרבות", כך הוא קובע, "איננה ממלאת את כל המידות הטובות של האנושות. אין לה אפילו מידה מספקת מהן. הן פורחות בשפע ומגיעות להישגים גדולים יותר בין העמים הפראיים". מכיוון שאינו מסוגל לתקשר לעומק עם מארחיו, אפשר להבין את הפשטנות שבקביעותיו. עוד יש להזכיר את עירנותו של מלוויל ליחסם של בני המערב אל השבטים, ולנזק הנגרם מן המפגש ביניהם. כשהוא מתבונן בנשים המקומיות העולות על ספינה זרה העוגנת בנמל, הוא חש כי "חבל רק על היצורים הפראיים האלה, שכה הושחתו. באופן כה טבעי ובאמון רב הן מתמכרות לידי בני אירופה, והאנושיות מזילה דמעות תנין על השואה שממיטים עליהן בני התרבות האירופים. מאושרים פי שלושה הם המתגוררים באי שטרם נתגלה בלב האוקינוס, ואשר לא באו עדיין במגע מחפיר עם האדם הלבן".

קראתי את הספר בתרגום הנאה אך המיושן של י. רביקוב. על ליקויי העריכה וההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור ממרחק ששים שנה מאז ראה אור. הספר תורגם שנית ב-2015 על ידי גרשון גירון.

הנה טעימה משני התרגומים. תחילה משפטי הפתיחה בנוסח י. רביקוב, ולאחריהם בנוסח גרשון גירון:

ששה חודשים על פני ימים! אכן כן, ידידי הקוראים, בחיי! במשך ששה חודשים לא ראינו כל יבשת; היינו מסיירים תחת השמש הלוהטת של קו המשווה ומבקשים לצוד את התנינים עבי-הראש; ניטלטלנו כה וכה על פני הגלים הסוערים של מרחבי האוקינוס השקט – השמים מעל לראשינו, הים מסביבנו ותו לא! מזה שבועות רבים תם כל המזון הטרי שלנו; לא נשאר לנו אף תפוח אדמה מתוק אחד, אף לא שורש יאמאס אחד. אשכולות הבננות הנהדרים, שהיו מקשטים לפנים את הסיפון הקדמי ואת הסיפון האחורי, נאכלו וכלו, לדאבוננו הרב! ותפוחי הזהב המתוקים, שהיו תלויים לנו מסלינו וממדפינו, גם הם נאכלו כליל זה מכבר! אכן, הכל נעלם, ולא נותר לנו דבר מלבד בשר-סוס ממולח וצנימים ימיים.

שישה חודשים בים! כן, קורא, שכה אחיה, שישה חודשים בלא מראה יבשה; מפליגים במרדף אחרי לווייתני זרע מתחת לשמש החורכת של קו המשווה, ומיטלטלים על משבריו הרחבים של האוקיינוס השקט, הים סביב לנו, ואין דבר מלבדו! לפני שבועות על גבי שבועות תם מזוננו הטרי. שום תפוח אדמה מתוק לא נותר; אף לא בטטה אחת. אשכולות הבננות המופלאים, שעיטרו פעם את הירכתיים ואת הסיפון האחורי, אבוי, נעלמו! והתפוזים הערבים לחך שתלו מאנכי התרנים – גם הם, אינם עוד! כן, כולם הלכו לעולמם, ודבר לא נותר לנו למעט בשר בקר מומלח ופכסמים. 

מעניין, נעים לקריאה ומומלץ.

Typee – Herman Melville

מ. מזרחי

1964 (1846)

תרגום מאנגלית: י. רביקוב

בשנת 1863, כשמסעות החקר לגילוי צפונותיה של אפריקה היו בעיצומם והלהיבו את הציבור האירופי, פרסם ז'ול ורן את "חמישה שבועות בכדור פורח", ושיגר את גיבוריו לתור את היבשת העלומה במסע אווירי. דוקטור סמואל פרגוסון, הרפתקן חסר מנוח שזכה לתהילה בשל מסעות עבר שערך, הגה את הרעיון לבנות כדור פורח שיישא אותו לרוחבה של אפריקה, מן החוף המזרחי אל המערבי. תכניתו היתה להשלים את שנבצר מחוקרים קודמים להשיג, כמו זיהוי מקורות הנילוס, בשל הקשיים שבמסע רגלי, וכן ליצור רצף בין תגליותיהם של החוקרים השונים. יחד אתו עלו לאויר ידידו הסקוטי דיק קנדי, צייד נלהב שהכיר את פרגוסון בעת השירות הצבאי, וג'ו, משרתו הנאמן של פרגוסון.

ז'ול ורן רקח סיפור מותח ורב תפניות, המשלב הרפתקאות עם פיזיקה (בלתי אפשרית) ועם גיאוגרפיה (שבדיעבד התבררה כבלתי מדויקת). מאה וששים שנה אחרי שראה אור לראשונה, הספר עדיין תוסס, משעשע, ודמויותיו, למרות הארכאיות שלהן, נכנסות אל הלב. הדמיון היוצר של הסופר, שבא לידי ביטוי בהיבטים ה"מדעיים", מרשים למרות שהתגלה כבלתי מציאותי.

מה שלא עומד במבחן הזמן היא ההתיחסות לתושבי אפריקה. שלושת גיבורינו רואים עצמם עליונים על האפריקאים, שאותם הם משווים לא פעם לקופים, לאמונותיהם הם בזים, ואל מותם הם מתייחסים בשוויון נפש. אין לי היכרות מספיקה עם ז'ול ורן כדי לקבוע אם זוהי עמדתו שלו, או אם הוא רק משקף בסיפורו את דעותיהם של בני זמנו, אבל אני חושדת שהאפשרות השניה קרובה יותר למציאות, שכן הוא שותל בעלילה דעות אחרות וביקורת. כך, לדוגמא, כשקנדי מנסה לשכנע את פרגוסון לוותר על היציאה למסע המסוכן, הוא שואל, "מי לידינו יתקע כי שבטי אפריקה יהיו מאושרים יותר לאחר שיוכנסו תחת כנפי התרבות? ומנין לנו הבטחון שהתרבות – כאן היא ולא שם?". פרגוסון, אגב, אינו מתעניין בשאלות פילוסופיות כלל. הוא רק מעוניין להיות הראשון שיזכה בתהילת התגליות. גם ג'ו מביע את דעתו שאין הבדל גדול בין אפריקאים לאירופים. כשבטנם של השלושה מתהפכת למראה האכזריות שמגלים האפריקאים במלחמות השבטיות, אומר ג'ו כי "פראי אדם הם אלה, אך הלבש אותם מדים ולא יהיו נבדלים במאום מכל החיילים האחרים בעולם". שני רעיו אינם מוחים.

גם היחס אל בעלי החיים המאכלסים את האדמה שתחתם מתאפיין בשוויון נפש, והפעם ללא הסתיגות גלויה או מוטמנת. כשעוגן הכדור הפורח נתפס במה שהם סברו שהוא סלע והתגלה כפיל, הם יורים בפיל שוב ושוב עד מותו, ללא שום צער על יסוריו אבל עם צער רב על השן שלו שנשברה, "שן הפיל שמחירה באנגליה שלושים וחמש גינאות לכל מאה ליבראות". אפרופו צער זה, הפגם היחיד שמונה הסופר באישיותם המושלמת של שלושת הגברים הוא תאוות בצע. ג'ו, המושלם מכולם, מסתנוור כשנקרית לו ההזדמנות להעלות לתוך הכדור סלעים שמהם ניתן להפיק זהב. "כמה יצרים רעים ותשוקות מעבירות על הדעת, ובעקבותיהם – כמה מעשי פשע, עלול לעורר גילויו של אוצר זהב זה! מה עגום אף להרהר בכך".

הספר תורגם לעברית פעמים רבות. התרגום שקראתי הוא משנת 1960, וכמנהג אותן שנים, וכמוצהר בפתח הספר, מדובר גם בעיבוד ובעריכה. על אינספור כשלי ההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור. מכל מקום, חינו של הספר לא אבד, ואם יזכה לתרגום חדש אולי יזכה גם לחיים חדשים.

אסיים בקטע שיחה שנשא חן בעיני:

"עוד שנים-עשר יום ונגיע".

"לאן?"

"אינני יודע, וכי מה זה אכפת?"

היעד חשוב, הדרך חשובה לא פחות.

Cinq Semaines en ballon – Jules Verne

עמיחי

1960 (1863)

תרגום מצרפתית: צבי אורבך

מאז ש"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ראה אור, נכתבו עליו סקירות רבות, שהצלחתי להמנע מלקרוא, כי הספר על פניו נראה מעניין, ורציתי להגיע אליו ללא ידיעה מוקדמת על תכניו, מעבר לטקסט המצומצם שעל כריכתו. הסתפקתי, לפיכך, בשורה התחתונה של מרבית הסקירות, שהיתה חיובית. לצערי, אני לא שותפה לדעה זו.

ג'ייקוב בן החמש-עשרה מוצא את סבו הנערץ עליו גוסס בשדה ליד ביתו. בשארית כוחותיו מבקש ממנו הסב לנסוע אל האי, אליו נשלח כילד במהלך מלחמת העולם השניה, ומוסיף וממלמל עוד כמה מלים, שמשמעותן נסתרת מן הנכד. ג'ייקוב, המשוכנע שראה מפלצת בשדה, סובל מתופעות של פוסט-טראומה, ומופנה לטיפול פסיכיאטרי. בעידודו של הפסיכיאטר, הוא יוצא עם אביו אל האי הוולשי, בתקווה שביקור במעון בו גדל הסב, ואולי שיחות עם מי שהכירו אותו באותה תקופה, יסייעו לו להתאושש. הסיפור, שהצטייר עד כה כמבטיח, מקבל תפנית הזויה אל מחוזות הפנטזיה, מאבד כל פן אלגורי – אם בכלל היתה כוונה לייצר כזה – והופך לספר הרפתקאות לילדים. אמנם על הכריכה מובטחת הנאה לבני 12 עד 120, אבל בעיני זהו ספר פעולה שטחי, ומכאלה איני נהנית.

בצד הזכות, הספר מושקע מאוד בהיבט החזותי, ותיאורי הנוף שבו מלאי חיים.

לדעתי, אפשר לוותר.

Miss Peregrine’s Home for Peculiar Children – Ransom Riggs

כתר

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

"להבעיר מדורה (פעמיים)" מציג זו אחר זו שתי גרסאות שכתב ג'ק לונדון לאותו סיפור בהפרש של שש שנים. למעשה, לפנינו שתי יצירות שונות בתכלית, הסובבות סביב אותו ציר סיפורי. שתי הגרסאות מתרחשות באלסקה בקור שמתחת למינוס חמישים מעלות. בשתיהן אדם הולך לבדו בשממה הקפואה, למרות שהוזהר לא לצאת לדרך ללא אדם נוסף לצדו, מועד לתוך בריכת מים שנחבאה מתחת לשלג, ומתאמץ להבעיר אש כדי להציל את רגליו ואת חייו. בזאת מסתיים הדמיון ביניהן. בעוד הגרסה המוקדמת, הקצרה יותר, היא סיפורו של האדם, טום וינסנט, הגרסה המאוחרת, הארוכה פי שלוש מן הראשונה, היא סיפורו של הטבע האדיש לאדם הבודד, נטול השם, שבעוורונו וביהירותו זלזל בכוחו.

הגרסה הראשונה היא מעין סיפור הרפתקאות. טום יוצא השכם בבוקר לדרך שאורכה כחמישים קילומטרים, כדי לחבור אל חבריו מחפשי הזהב. הוא צועד במרץ, בטוח בעצמו, נהנה מדומיית המרחבים ומדמו ההולם בעורקיו. כפי שנרמז במשפט הפותח את הסיפור – "היוצא לחצות יבשות או להפליג בימים, רצוי שימצא לו חבר למסע" – טום יגלה במהרה, ובמחיר כבד, עד כמה שגה כשבחר להתעלם מעצה זו.

הגרסה השניה שמה במרכז את כוחו של הטבע, החל מן האזהרה שבפיסקה הראשונה, שאינה שמה דגש על האדם ועל מטרותיו, אלא על הטמפרטורה – "בל יצא איש למסע לבדו אחרי שהגיע הקור ל-45 מעלות מתחת לאפס או למטה מזה – מחוקי נהר היוקון" – חוקי הנהר, הטבע, לא חוקי האדם. לאדם בגרסה זו לא ניתן שם, ולעומת זאת לטבע ניתן משקל נוסף בדמות כלב "האסקי גדול בן הארץ", שאינו נבדל בהרבה מאחיו הזאב. לא ייפלא, אפוא, שבגרסה הראשונה, ההרפתקנית, ידו של האדם על העליונה, בעוד בגרסה השניה, המציאותית יותר, המעניקה כבוד לטבע וגם למי שיודע להתמודד אתו – במקרה זה הכלב, וגם הזקן שדיבר עם האיש על הסכנות בטרם יצא לדרך – גורלו של האדם נחרץ.

אין לי היכרות מעמיקה מספיק עם כלל יצירתו של ג'ק לונדון כדי לקבוע אם שתי הגרסאות מייצגות התפתחות ספרותית שלו. הגרסה הראשונה היא בבירור קלילה יותר, כתובה בקיצור מסוים, ממוקדת בגיבור ובהרפתקה היחידה. הגרסה השניה מושקעת יותר, מקיפה יותר הן מבחינת השקפת עולם והן בהתיחסות לפרטים. יתכן שמדובר בהתפתחות יצירתית, יתכן שמדובר בשני אופני כתיבה מתוך מניעים שונים והלכי רוח שונים. כך או כך, נהניתי לקרוא את שתי הגרסאות, הערכתי מאוד את הגרסה המאוחרת.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יוחאי ג'רפי. השתבחתי בפני עצמי כשמצאתי שנגעתי בסקירה בכמה מן הנקודות שציין בדברים שכתב. מומלץ לקרוא את אחרית הדבר להרחבה בהיבטים השונים של היצירה ושל מכלול עבודתו של הסופר.

To Build a Fire (Twice) – Jack London

תשע נשמות

2017 (1902, 1908)

תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין

זהו ספר הרפתקאות לנוער, מן הסוג שפעם הייתי בולעת בשקיקה. יש בו מלכים ואבירים, פיראטים ועלמות ענוגות, הידרדרות לשפל העבדות וצמיחה לעמדות השלטון, קרבות ימיים, מלחמות חובקות עולם, חברות אמיצה ובוגדנות – כל מה שנדרש כדי להסעיר ולרגש. הטוב זוכה בכל, האהבה מנצחת – מה עוד אפשר לבקש? אפשר לבקש יותר עומק, יותר אפור בין השחור והלבן. "קפטן בלאד" מנסה לספק גם את זה, בלי להפוך לספר כבד ראש, והוא פה ושם מצליח.

העלילה בקצרה: פיטר בלאד, איש ים בעבר ורופא בהווה, נקרא לסייע לאדם שמרד במלך ונפצע בקרבות. בעוון מילוי חובתו הבסיסית כרופא הוא מואשם במרידה, ונדון להגליה מאנגליה לברבדוס, שם הוא הופך לעבד. בתבונתו הוא מצליח לברוח, ועמו כמה מחבריו, ומוצא שדרך החיים היחידה שנותרה פתוחה בפניו היא זו של פיראט (כאן הופעלה הספקנות המבוגרת שלי, ושאלה "האמנם זו הדרך היחידה?", אבל זהו, כאמור, ספר נוער, והקורא מתבקש להשתכנע מהגיונו של הסופר). חוכמתו והגינותו (שודד ים הגון? הספקנות שוב מרימה ראש) אינן נוטשות אותו גם בדרכו החדשה, הוא הופך לפיראט מצליח ומטיל אימה, ולאחר שלוש שנים הרפתקניות, שאינן נטולות חיבוטי נפש ויסורי מצפון, הוא עולה לגדולה בשרות המלך האנגלי החדש, ומתאחד עם אראבלה, אהובתו החמקמקה.

יחודו של הספר הוא בעיני בסגנונו של הסופר. הוא בוחר להתבטא בגוף ראשון יחיד, כשהוא מספר על דרך כתיבת הספר. הוא משתף את הקורא במחשבותיו על הגיבור ועל העלילה, ויוצר בכך תחושה כאילו מדובר בארועים שאכן קרו. הוא מתייחס למסופר בתערובת של חיבה והומור לגלגני, שניהם מדבקים, ובכך הוא די מנטרל שיפוטיות. אמנם מדובר בספר שטוף אלימות, אבל הקלילות לכאורה שיוצר הסגנון מאזנת אותה. התוצאה היא ספר נעים לקריאה, בעיקר לנוער.

מצאתי ענין ברקע ההיסטורי של הספר. אמנם הדמויות בדיוניות, אך הארועים ההיסטוריים בחלקם אכן קרו, וסיפור הרקע – הגלייתם עבריינים ומכירתם לעבדות בברבדוס – מדויק.

הספר החביב הזה היה ראוי לעריכה מוקפדת יותר מצד ההוצאה. הוא רצוף שגיאות איות רשלניות ("בעל עץ אחת", במקום "בעל עין אחת"), וגרוע מזה שגיאות כתיב מביכות (שימוש עקבי ב"מן" במקומות בהם יש להשתמש ב"מין"), שלא לדבר על שגיאות תחביר ועל שימוש שגוי בסימני פיסוק. חבל. אני לא יכולה לשפוט את התרגום, כי לא קראתי את המקור, אבל פה ושם יש בחירות תמוהות של ביטויים שלדעתי ניתן היה לבחור מוצלחים מהם.

הספר ראה אור ב-1922, ותורגם לעברית לראשונה ב-1953 ע"י יצחק סברדליק בהוצאת עידית תל אביב. הוא זכה להצלחה גדולה, ובעקבותיו כתב סבטיני שני ספרים נוספים סביב דמותו של בלאד.

בשורה התחתונה: ספר הרפתקאות מוצלח לנוער.

Captain Blood – Rafael Sabatini

אסטרולוג

2012 (1922)

תרגום מאנגלית: ליאורה כרמלי