תגית: התבגרות

"אני ליאונה" כבש אותי מהעמוד הראשון, שבו נכתב רק ספר ראשון ובו אני נולדת ביבשת אפריקה ונודדת ממנה. היום כבר לא כותבים כך – מסתפקים במספר הפרק, או מחברים כותרת מתחכמת –  וגל של נוסטלגיה לספרים של פעם הציף אותי. קיוויתי שלא אתאכזב בהמשך, ותקוותי התגשמה. "אני ליאונה" הוא ספר יחודי מכותרת חלקו הראשון ועד לשורת הסיום בסופו של הספר השנים-עשר ובו שד ואש גיהינום, חרטה, אהבה ותקווה לעתיד.

ליאונה נולדה באפריקה לאב ישראלי ולאם אמריקאית, שנפגשו בקיבוץ. עברו שנתים מלידתה ועד שניתן לה שמה ליאונה, כשהוריה הוכרחו להנפיק עבורה דרכון בשל מעבר בין מדינות אפריקאיות. עד אז כונתה קופיף, שמש, צפרדעונת, מנגו, ובהמשך חייה ניתנו לה שמות נוספים – לי, לולי, לאה. הוריה אהבו אותה, אך היו בבחינת נעדרים מבחינת הטיפול בה: האב שימש כיועץ חקלאי, והרבה בנסיעות, והאם היתה טיפוס מרחף, שקועה בעצמה, מקוללת במיגרנות. ליאונה אימצה לעצמה גישה חיובית כשבאה לתאר את קורותיה:

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בנסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים. ואם נדמה לכם שציניות מסתתרת מאחורי הטקסט הזה, טעות בידכם. ליאונה נחנה בחוסן הנפשי ובאופטימיות של פוליאנה, בלי העליצות של הילדה הספרותית, אבל עם ראית העולם הנדיבה. שנים רבות תעבורנה לפני שתרשה לעצמה להביע כעס.

תיאור הולדתה, כילדה אהובה שלבואה חיכו בשלוש יבשות (ההורים באפריקה, הסבא והסבתא באמריקה והסבתא בישראל), שימש לה גם הוא כתמיכה וכנחמה:

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם השרתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות".

כריכת הספר מציגה את תמונתו של הצייר פרנץ אייבל "נערה קוראת", והיא משקפת את אחד המרכיבים המהותיים בחייה ובאישיותה של ליאונה, קריאת ספרים. ליאונה מתיחסת לגיבורי הספרים כאל אנשים של ממש. סופי הרעה והאומללה של הרוזנת דה סגיר, ג'יין אייר, היתקליף, דמויותיו של דיקנס, ובראשן דייויד קופרפילד שעל-פי המשפט הפותח את ספרו לא ידע אם יהיה גיבור חייו, אבל בהחלט שאף להיות, ואף ליאונה כמוהו. כל אלה ואחרים, כמו גם החיים המתוארים בספרים, מלווים אותה כאילו היו חלק מן המציאות. הנה דוגמא לדרך בה היא משלבת תיאורים ספרותיים בארועים יומיומיים:

מאחור הבחנתי ששערו של הבחור שמנוני ומלוכלך… עורך הדין עשיר, את זאת ידעתי. וצעיר בניו מוזנח כאחרון העניים ונשלח לשמש כנהג. אולי הילד הזה מאוס על אביו. אולי הוא ממזר: חי בחדר צר בעליית הגג, מתאמץ לשרת ולהתחבב, ובכל זאת לא יזכה באף נתח קטן מירושתו של האב.

חייה של ליאונה משתנים, כששתי הסבתות מגיעות למסקנה שהחיים באפריקה מסוכנים, והן עושות את כל הדרך הארוכה ממקומותיהן כדי לשכנע את המשפחה לעזוב. האב והאם מחליטים להשאר, אבל מאפשרים לסבתות לקחת איתן את ליאונה. הילדה בוחרת לעבור לקיבוץ עם הסבתא הישראלית. ילדת טבע, ללא השכלה מסודרת, תולעת ספרים, דוברת עברית ספרותית, לא רגילה לחברת ילדים, וככזאת היא נדרשת להשתלב בבית הילדים הקיבוצי. תוך פרק זמן קצר היא מסומנת כמוזרה, וחברתה הקרובה היחידה היא זקנה תמהונית. לא אכנס לפרטי העלילה מכאן ואילך כדי להמנע מספוילרים.

בנסיונות הלא קלים שיהיה על ליאונה לעבור, היא תזכר מדי פעם בחוויה שעברה בבית הספר של הנזירות, שבו למדה פרק זמן קצר לפני שעזבה את אפריקה. בשל עבירה שולית שלא באשמתה, היא נידונה לרכון לפני מנהלת המוסד ולספוג עונש מכות. ההחלטה "לא לרכון" שוב לעולם מלווה אותה כמוטו. ההחלטה הזו, כמו ההשענות על זכרונות היותה ילדה אהובה בשלוש יבשות, יחד עם הנדיבות הטבעית והאופטימית שלה, מהווים את מסד אישיותה. למרות שהעקרונות הללו לא משתנים לכל אורכה של התקופה המתוארת בספר, ליאונה היא גיבורה מתפתחת. גיל הראבן בראה דמות אמינה של ילדה, שהתפתחה בעקביות לדמות אמינה של נערה ושל אשה צעירה.

הקריאה בספר היא חוויה נעימה וסוחפת. השפה מרשימה, הדמויות חיות, וליאונה לא במהרה תישכח. אוהבי קריאה ייהנו למצוא בו אינספור אזכורים לספרים טובים, המשתלבים במהלך הארועים בטבעיות ובחן.

לקריאת העמודים הראשונים

הוצאת אחוזת בית

2014

לפנינו אגדה אורבנית.

קאמי, אשה צעירה, ציירת שאינה מציירת, עובדת בניקוי משרדים, ונוטה לאנורקסיה, נמצאת בנקודת שפל בחייה. פורש עליה חסות פיליבר, גבר צעיר, הסובל מביישנות קיצונית ומגמגום, היסטוריון שאינו עוסק במקצועו, ומתפרנס ממכירת גלויות במוזיאון. בדירתו המוזרה של פיליבר מתגורר פרנק, לכאורה פושטק אופיני – אופנוע רועש, מעיל עור, מצעד של בחורות, ופה שופע קללות – ולמעשה טבח מוערך. השלושה הם סוג של מלאכים – קאמי בעלת הלב החומל, פיליבר שאוסף אליו את שני האחרים, ופרנק המטפל בסבתו – והסיפור שלהם הוא סוג של אגדה. בשוליים של פריס, בתוך הרעש והלכלוך וקשיי החיים, הם יוצרים אי בודד של אהבה, ומצליחים להקרין ממנה גם על סביבתם.

בתחילה לא התחברתי לעלילה, וחשבתי שאולי סיפור התבגרות של צעירים מנוכרים לא מדבר אלי. אחר-כך חשבתי שאולי הסגנון המינימליסטי מונע ממני להכנס לעלילה. נזכרתי שקראתי פעם השערה שאנה גאבאלדה היא סופרת של סיפורים קצרים, משום ש"הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום" הוא ספר נפלא, ו"אהבתיה" פחות. הרגשתי שהעלילה מופרכת – שלושה טיפוסים מוזרים שמתגלים כאנושיים ונורמלים יותר מכולם, ומה הקטע שלה עם כל טוב הלב השופע הזה? אבל בהדרגה התאהבתי, וידעתי שגם אם הספר ככלל לא ימצא חן בעיני, את שלושת האנשים האלה אני לא אשכח.

יש לי כמה וכמה דברי ביקורת על הספר. לדוגמא, לקראת הסיום מופיעה בו תמונה שכמו הועתקה מתוך "עפיפונים", ולא כל-כך נדבקה לספר (אבל גיבורת הספר אוהבת את רומן גארי, אז אולי יש כוונה נסתרת בתמונה הזו). ויש עוד תמונה שדומה להביך לקטע מתוך הסרט "החתונה של החבר שלי". דוגמא נוספת, הדמות של הסבתא לא מספיק ריאלית לדעתי. אבל בסך-הכל הביקורת השלילית היא נקודתית, ולא נוגעת למכלול. הספר, כדרכו של סיפור אגדה, בא להעביר מסר של אהבה ושל תקווה, ואת זה הוא עושה מצוין.

על בסיס הספר הוסרט סרט בשם "ביחד זה הכל" בכיכובה של אודרי טוטו.

Ensemble, C`est Tout – Anna Gavalda

הוצאת שוקן

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

"העיר והכלבים" הוא סיפורה של קבוצת צוערים בני-עשרה במדרשה צבאית בפרו. רובם הגיעו למדרשה מתנאים של מצוקה, עוני ואומללות, ומנת חלקם במקום החדש אינה טובה יותר. מאופיו של המקום הוא נתון למשמעת צבאית חמורה, כשהצוערים ממוקמים בתחתית ההיררכיה, נתונים לשרירות ליבם של הממונים עליהם, ולאלימות המופעלת עליהם (עונש מקובל על עבירות קלות מכונה "זוית ישרה". החניך מכופף את גבו עד שגופו יוצר זוית ישרה, ובמצב זה הוא סופג בישבנו בעיטות עזות). אבל הקשיחות שמפגינים הקצינים והמש"קים היא כעין וכאפס לעומת האלימות של הצוערים כלפי עצמם. הכלבים בשם הספר הם חניכי הכיתה הראשונה, שאכן זוכים ליחס של כלבים וגרוע ממנו. התיאוריה הטוענת כי מי שהוכה הופך למכה מוכחת שוב ושוב. וכאילו לא די בהתעללות באנשים, גם הכלבה חסרת הישע, הכרוכה אחר התלמידים, זוכה ליחס אלים ללא סיבה, ללא מניע, ללא הסבר. העובדה שמדובר בספר המתבסס על זכרונות אישיים של הסופר הופכת את כל המסכת הקשה הזו למצמררת עוד יותר. בתוך הכאוס שורר חוק קדוש אחד – אסור להלשין. כשהחוק מופר התגובה היא רצח. הטיפול בפרשת הרצח, ובעיקר טיוחה, הם הנושא המרכזי בחלקו השני של הספר.

הספר נע בין תיאורי החיים במדרשה לחייהם של הצוערים קודם שהגיעו לשם, וגם לארועים הקורים להם בימי החופשה המעטים או בהזדמנויות שנקרות להם לברוח למספר שעות. דרך תיאורי החיים שמחוץ למדרשה מצטיירת תמונה של פרו העצובה והאומללה. האם זוהי תמונה מייצגת של פרו ? אני לא יודעת, אבל היא כנראה מייצגת נכונה את חייהם של העניים המרודים. זהו עוני מחריד, ולצופה מבחוץ קשה להבין איך במצב שכזה מתקיימים ומפכים להם אהבה, משפחה, מוסיקה, חינוך, שמחת חיים. העוני הוא מצב נתון, כאילו מצב טבעי, והחלומות של האנשים אינם מתרוממים הרבה מעל לרמת חיים מעט טובה יותר. מאוד עצוב.

הספר מסופר בגוף שלישי ובכמה גופי ראשון לסירוגין. יש יותר ממספר אחד בסיפורים האישיים, ולעתים רק אחרי כמה משפטים מתברר מיהו הדובר כעת. המספר בגוף שלישי הוא יודע כל, וגם כשהוא הדובר לפעמים לוקח קצת זמן להתאפס ולזהות על מי הוא מספר. בשיטה זו נוצרת תחושה שכולם משולבים זה בזה, מה שאכן נכון, אבל בו זמנית כל אחד הוא עולם ומלואו, אישיות בפני עצמה, ובבסיסו של דבר כולם מאוד מאוד בודדים ונלחמים איש איש את מלחמת ההשרדות הפרטית שלו.

הערת אגב: דרך הסיפור והסביבה הצבאית הזכירו לי מאוד את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז, בכל ההבדלים המתבקשים כמובן.

כשסיימתי לקרוא את הספר, וחיפשתי קצת רקע, מצאתי שהספר הוא זה שבזכותו זכה יוסה להכרה, אבל באותה הזדמנות זכה גם לגל של מחאה והתנגדות. עד כמה שהבנתי, ביקורת על הצבא לא התקבלה באהדה בפרו של שנות הששים, עד כדי כך שעותקים מהספר נשרפו בפומבי. כקוראת מהחוץ קשה לי להבין זאת: מדובר בארגון צבאי שמטייח פרשת רצח, ולי זה נראה כמו עוד פרשה עגומה ולא יותר. גל של מחאה נראה מוגזם, אבל אני לא פרואנית, והספר מן הסתם דרך על יבלות שאני לא יודעת לזהות. מצאתי שהוא מוגדר כסאטירה על הצבא ועל החברה. כנראה כך, וככזה מן הסתם עשה עבודה טובה.

היה לי קשה לקרוא בתחילה, גם בגלל הזרות וגם בגלל האלימות, ואת חציו הראשון של הספר קראתי לאט ובקשיים. לאחר הרצח נדבקתי לספר וקראתי ברצף: הדמויות נעשו מעניינות יותר, מלאות יותר, קשת הדמויות המטופלות ע"י הסופר התרחבה – לא צוערים בלבד, אלא גם המש"קים והקצינים הזוטרים והבכירים זכו להתיחסות מעמיקה. מניעי הדמויות הפכו ברורים ומגוונים, והסיפור יצא מן המסגרת הצרה של חברת הנערים, מה שהפך אותו מעניין יותר. הרגשתי שאני מתחברת לעלילה, נעשית מעורבת יותר, מפתחת אכפתיות. הסיפור הפך מוכר יותר: גוף מאורגן המתלכד כדי להגן על עצמו, ומועך את החריגים – זהו סיפור שיכול להתרחש, ומתרחש, שוב ושוב במקומות שונים, בחברות שונות. הסופר מוליך את העלילה בחוכמה, מיטיב לנתח את מניעי הדמויות ואת רגשותיהן. הייתי מרותקת.

באו העמודים האחרונים ותחושותי השתנו. ממש בסוף מתרחש טוויסט לא ברור, לא הגיוני, של חילוף זהויות. מסיפור ריאלי, מציאותי עד כדי אכזריות, מתבצעת פתאם גלישה חדה אל העל-טבעי. אני לא מבינה למה, בשביל מה, למי זה נחוץ, איך זה נדבק. כאילו לא היה לסופר מושג איך להביא את הסיפור לסיום מתקבל על הדעת. סגרתי את הספר כמעט מרוגזת. אם הייתי כותבת סקירה ספונטנית מיד עם סיום הקריאה, הייתי מתחילה עם סיומו של הספר, ומביעה אכזבה רבתי. אבל כשישבתי לכתוב, ושבתי והעליתי לעצמי את כל מהלך הספר, התקררתי קצת. אני עדיין חושבת שהסוף ממש לא מתאים לספר, אך בהתעלם ממנו יתרונותיו ומעלותיו של הספר עולים בהרבה על החסרון הזה.

La ciudad y los perros – Mario Vargas Llosa

הוצאת עם עובד

1974 (1963)

תרגום מספרדית: יוסף דיין

משהו מוזר קרה לי עם הספר הזה: יש לי שורה של הערות ביקורת, כמה וכמה היבטים טכניים ותוכניים שהפריעו לי, ובכל זאת אהבתי את הספר. בדרך-כלל אני מחמירה בשיפוט, ודי בליקוי מעצבן אחד כדי לקלקל את ההתרשמות שלי מספר, אבל פה קרה היוצא מן הכלל.

לדוגמא, משפטים רבים בספר משתמשים ב"הוא", גם כשמספר דמויות משתתפות במה שמתרחש באותה שעה. הרבה פעמים נשארתי לא בטוחה באשר למי עשה מה. בשביל מה יש לאנשים שמות?!

דוגמא נוספת, חסר לי רקע על הגיבורים. רק לגבי הדמות הראשית מתואר רקע ביוגרפי, אבל אין בו די כדי להסביר איך ולמה ועל איזה רקע הוא פועל כפי שהוא פועל. משהו באמינות נפגם כשילד בן 16 נוהג באופן שאינו אופיני לגילו, בלי דברי הסבר.

הסיפור בקצרה: ג`ון גריידי קול, בן 16, עוזב את טקסס עם חברו, לאחר שהוריו התגרשו, סבו מת, והחווה המשפחתית אינה עוברת לטיפולו בגלל גילו הרך. רכובים על סוסים הם חוצים באופן בלתי ליגלי את הגבול למכסיקו, שם הם מוצאים עבודה כמאלפי סוסים בחווה מקומית, ומסתבכים בצרות צרורות, כמעט עד מוות, שלא באשמתם.

מה בספר הזה לכאורה לא מדבר אלי? ספרי התבגרות קצת רחוקים ממני, הנטיה הספרותית שלי היא אירופאית וזהו ספר אמריקאי מובהק, העלילה כולה רווית בוץ, זיעה וטינופת, ואני צריכה הפסקות נקיון כדי לנשום, סוסים עומדים במרכז העלילה, והקשר היחיד שהיה לי איתם הסתכם בכאב גב משתק כתוצאה מנסיון רכיבה חד-פעמי. בקיצור, אם היו ממליצים לי על הספר בציון הפרטים האלה, הייתי מוותרת.

וכאן התרחשה המוזרות שהזכרתי: אני שקועה בספר, מתעצבנת כשהסופר נמנע מלהשתמש בשמות האנשים, תוהה במשך מחציתו הראשונה של הספר מהו באמת גילו של הגיבור (הוא מתנהג כבוגר, אבל מנחם פרי "הלשין" על העטיפה שמדובר בבן 16), מחפשת ולא מוצאת קצת "בשר" על הדמויות המשניות, מתגרדת למקרא התיאורים על רכיבה ללא אוכף על סוס מיוזע, ומתה לעשות הפסקה ולרחוץ מעצמי את הלכלוך, ופתאם אני מגלה שמתחת לאי הנוחות הכללית הולכת ונבנית מבלי משים אהבה לספר: אני הולכת ומתאהבת בג`ון גריידי, מעריכה את הנשמה היתרה שבו, גורלו נוגע ללבי, הדמויות האחרות מעניינות אותי, בעיקר כפי שהן מצטיירות בעיניו, החיים בחווה נראים לי מפתים, ורק תנו לי סוס ואני המאושרת באדם.

נשאלת השאלה איך הצליח מקארתי לבצע את ה"תעלול" הזה, להפוך משהו רחוק ולכאורה "לא מתאים" לקרוב ויקר. אולי משום שניכר שכתב את הספר באהבה, אם כי הוא כתוב בצמצום רגשי, והאהבה הזו מדבקת. לא יודעת לנתח בדיוק, אבל עובדה שכך קרה.

הספר הוא הראשון בטרילוגיה (אבל עומד בפני עצמו), ושני האחרים אמורים להיות מתורגמים ולצאת לאור בספריה החדשה. ברור לי שאקרא גם אותם.

All the Pretty Horses – Cormac McCarthy

הוצאת הספריה החדשה

1995 (1992)

תרגום מאנגלית: גדעון טורי

אם לא הייתי מתחייבת לכתוב סקירה על הספר, סביר להניח שלא הייתי מזכירה אותו כאן, וזאת משום שהוא מאוד סתמי בעיני. למען הסדר הטוב וההגינות אתם מוזמנים לקרוא דעות אחרות כפי שפורסמו במעריב ובהארץ.

הספר הקצר (93 עמודים) נפתח בטקס אזכרה למורה לאנגלית בבית-ספר גרמני. בין התלמידים הנוכחים באזכרה נמצא גם כריסטיאן, ומסתבר שבינו ובין המורה סטלה התרחשה פרשית אהבים. כריסטיאן מגיש את הספר בגוף ראשון, ומספר על פרשת היכרותם, ועל חייהם של הנערים בעיר הקטנה השוכנת לחופו של ים. כריסטיאן נע בין דיבור ישיר אל סטלה לדיבור בגוף שלישי עליה, תחלופה המתרחשת לעיתים קרובות, לפעמים אפילו בתוך פיסקה – לטעמי סגנון מבולבל ומיותר, גם אם לוקחים בחשבון שהדובר הוא נער אבל.

להודות על האמת, גם אם זה יישמע קר, ליבי לא נשבר לנוכח צערו של כריסטיאן. אולי משום שכל הענין הזה של סיפור אהבה בין מורה לתלמיד פסול בעיני, אולי משום שלא השתכנעתי שמדובר באהבה, לא שלו אליה ובטח לא שלה אליו. בנוסף, הדמות של סטלה לא ברורה, אי אפשר להבין מה מניע אותה ולמה. שוב, אפשר לייחס זאת לגילו הצעיר של הדובר ולאבלו, אבל אם לדובר אין משהו משמעותי להגיד – למה בכלל לעשות מזה ספר?!

המקומות היחידים שבהם נהניתי מהספר הם בתיאורים של חיי היומיום של כריסטיאן. הוא עובד עם אביו ב"דיג אבנים", כלומר הם אוספים סלעים מלב ים על מנת לבנות שוברי גלים. בנוסף, הוא מפעיל סירת תיירים להנאת הנופשים על החוף. בקטעים האלה כשרון הסיפור של לנץ בא לידי ביטוי, והתוכן מעניין ולפעמים משובב.

בחרתי לקרוא את הספר, כי אהבתי ספרים אחרים של לנץ – "ההפלגה האחרונה" ו"שיחת העיר", אם להזכיר שניים. גם אחרי הספר הזה, למרות האכזבה ממנו, אמשיך לקרוא מספריו, כי יש בו הרבה יותר מכפי שהוא מציג כאן.

Schweigeminute – Siegfried Lenz

מחברות לספרות

2010 (2008)

תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים

חשבתי הרבה על משפט פתיחה, וגם על הדרך הטובה ביותר להציג את הספר הזה, ולא יוצא לי כלום. כדי להעביר את הקסם של "צוואה צרפתית" צריך להיות אנדריי מאקין, ואני לא.

אפשר לומר שזהו ספר התבגרות. אליושה הוא ילד רוסי, נכד לסבתא צרפתיה. סיפוריה של הסבתא מהלכים קסם עליו ועל אחותו, ובמידה רבה מגדירים אותו כשונה בתוך החברה, לא כרוסי כפשוטו, אלא כרוסי שיש בחובו "הרכבה" צרפתית. כדרכו של ילד, ואחר-כך של נער, הוא חוגג את השוני וגם מתעב אותו.

אפשר לומר גם שזהו ספר על רוסיה של שתי מלחמות העולם, ועל התהפוכות הבלתי אפשריות שעברו בני אדם בתקופה הסוערת הזו. מלחמות ששינו גורלות, מהפכות, משטרים מתחלפים, ניתוק המזרח מהמערב. מעל כל אלה מתנשאת דמותה של שרלוט, סבתו של המספר, שלאחר כל הכאב והרוע שחוותה מצאה שלווה.

הטבע משחק תפקיד מרכזי בספר הזה, כמו גם בספריו האחרים. כפר נידח בסיביר עומד במרכזו, אך בשונה מקודמיו ("האשה שחכתה" ו"על שפת נהר אמור, בזמן האהבה") הספר הזה מתרחש גם בעיר מרכזית בברית המועצות, ומרחיק גם לברלין ולפריז.

הספר זכה בפרסי מדיסי וגונקור בשנת 1995, והיה הראשון בהיסטוריה שזכה בשניהם. הזכיה הזו מסמלת בעיני את הכפילות המתוארת בספר: מדיסי הוא פרס צרפתי הניתן לסופרים זרים, ומאקין, המתגורר בצרפת, הוא עד היום סופר רוסי-צרפתי. אגב, ספרו הראשון בצרפתית נדחה ע"י ההוצאות לאור בטענה שלא יתכן שמהגר כתב אותו. מאקין המציא מתרגם דמיוני, שלכאורה תרגם אותו מרוסית, ורק אז ראה אור.

נראה לי שלא התחלתי אפילו לספר מקצת שבחו של הספר, וכאמור אני לא יודעת איך לעשות זאת טוב יותר. אז בקצרה: כדאי.

 Le Testament français – Andrei Makine

הוצאת ידיעות ספרים

2003 (1995)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו